|
פרוייקט הא"ב ~ הנה, אנחנו באות ע'.. רואים כבר את הסוף.. יום שני, 26.1.04 ע', ע', ע', ע', .... על מה לכתוב בע'.... ? כהרגלן של המילים אצלי, הלא נכונות קופצות לי ישר לראש ומתנחלות שם. הפעם היו אלה עקשנות, ועבודה בעיניים. אבל מאחר ולשתיהן יש השתמעות שלילית, ואילו אני בנאדם אופטימי מיסודי ובטבעי, החלטתי להתנגד להן ויהי מה. במקומן, הייתי רוצה לכתוב על משהו בע', שאם היה לי אותו - היו חיים קלים לאין שיעור.. המשהו הזה הוא --- עוזרת כן, כזאת:  זה כל מה שאני רוצה, ובחיי שזה לא הרבה! אני פשוט לא אוהבת עבודות בית. מה לא אוהבת, זו לשון עדינה מדי... יותר נכון להגיד, אני מתעבת עבודות בית. ( הנה עוד מילה לע') בעיקר בחורף. מילא בקיץ, שופכים טונה מים והבית מצטנן ומתנקה. אבל בחורף.... איך אפשר לנקות בקור הזה למשל את החלונות? והתריסים? האבק התערבב עם טיפות הגשם ומרח אותם במין שכבת בוץ מגעילה שדורשת ניקוי מיידי. הפאנלים בתוך הבית מתחילים להשחיר, אבל למי יש כוח להתכופף אליהם. המנורות והאהילים צברו שכבת אבק אפרפרת, אבל מאיפה מביאים חשק לשים סולם ולטפס אליהם עם מטלית.. את המיטות צריך להזיז, תלתלי האבק מתחתיהן מתקבצים לחבורות חבורות. וארונות המטבח דורשים גם סדר וגם נקיון, ובפריג'ידר נשכחה עגבניה שמתחילה להדמות לגבינת רוקפור. בארון הבגדים התבלגן הסדר וכבר אי אפשר לזהות איזה מגדל הוא של מכנסיים ואיזה של סוודרים. הספרים בספריה נמלאו אבק, שגורם לך להתעטש כשלוקחים ספר ליד. אני כבר לא מדברת על מטלות יומיומיות כמו כלים, כביסה, ספונג'ה, ניקוי בתי השימוש, להבריק את הגז והתנור, לנער את הטוסטר מהפירורים, לסבן את הכיור באוקונומיקה, להבריק את כל המראות בבית. בטח יש עוד מלא דברים, אבל שכחתי אותם, או הדחקתי.. אני אוהבת נקיון. מתה עליו. אוהבת שכל דבר במקום, מסודר. הכל נקי ומריח טוב. אבל אני שונאת לעשות את זה. במשך כ-25 שנה לא הייתי צריכה לדאוג לזה. תמיד היתה לי עוזרת, או עוזר. החלק שלי בעבודות הבית הצטמצם לתשלום עבור הביצוע שלהן. והנה עכשיו, אני צריכה ללמוד לעשות הכל לבד.. זה לא ששלושים ש"ח לשעה כפול כמה שעות בכל שבוע ישברו את הבנק. עוזרת זו לא רק שאלה של כסף. זו שאלה של סטייט אוף מיינד, של מצב צבירה. ואני, במעמדי כמובטלת, לא יכולה לקחת עוזרת. יש בזה איזה כשל לוגי. אז בינתיים, אני חורקת שן ועושה הכל. שוטפת צלחת, ומתייפחת. מטאטאה ומקללת. משפשפת ומאיימת. מאבקת ונאבקת. מקרצפת ומקטרת. אני רוצה עוזרת!!! (תמשיכי לרצות.... )  ואני עוברת להצעות שלכם הקוראים. ככה כתבה לנו נילי בע': ראשית כל שמותיהם של שני אנשים אהובים ויקרים לי ביותר מתחילים באות ע: עמיחי בני הבכור ועידו בנו .שניהם אנשים נפלאים עדינים ורגישים וטובי לב. באשר למילים אחרות בעלות משמעות בעיני המתחילות בע יש כמה: עַם - מילה שאמורה מבחינתי לקיים בתוכה אנשים, מורשת תרבותית,ערכים משותפים היסטוריה משותפת ועוד ועוד...אבל לצערי רבים משתמשים במושג 'עם' שלא לצורך ובכך גורמים עוול וזילות למושג. משפטים כמו "רצון העם" או"העם אמר את דברו" שלא פעם אני שואלת את עצמי מיהו העם, או איפה הוא העם? או מי שמך לדבר בשמו? יחד עם זאת, לא יזיק לאנשים מסוימים מידי פעם "לרדת אל העם" את יודעת, נילי, אצלנו זה עוד כלום. סתם מדברים בהכללות לפעמים, ומתייחסים לעם כאל ישות הומוגנית. אבל תראי מה קורה למשל במדינות טוטליטריות ששם 'רצון העם' הוא לא סתם פאראפראזה: בשנה שעברה, כשביקרתי בבורמה, ראיתי מה זה לעשות לאנשים שטיפת מוח בנושא 'רצון העם'.. בכל קרן זווית תלויים שלטי רחוב ענקיים, ובאותיות קידוש לבנה על יריעות בד אדומות גדולות, מכתיבים לעם, ו'מזכירים' לו חזור והזכר, מה הוא הרצון הקולקטיבי שלו. רוב השלטים הם בשפת המקום, אבל כדי שגם התיירים יחכימו, מפעם לפעם יש שלטים באנגלית. סתם בשביל הקוריוז, הכואב, אני מביאה הנה תרגום של שלט אחד כזה: * לצאת נגד אלה שסומכים על גורמים מבחוץ, מתנהגים כ'לקקנים' ומחזיקים בדעות שליליות. * להתנגד לאלה המנסים לסכן את היציבות של המדינה ואת המשך התפתחותה של האומה. * להתנגד לאומות זרות המתערבות בעניינים פנימיים של המדינה. * לרסק את כל האלמנטים ההרסניים, מבפנים ומבחוץ, ולהוקיע אותם כאויב המשותף של האומה. המשך הע' של נילי: עומק - משהו שחסר לי בחיי היום יום ולא רוצה לוותר עליו בעיתונות בטלוויזיה ואפילו אצל פוליטיקאים. עבודה - משהו שרבים מדי מדברים אודותיו ומעטים מדי עושים אותו.פעם הוא היה ערך מקודש. עשייה - כנל" וחבל. עושר - נפלא כשהוא שלך וחבל מאד שהרבה כל כך תלוי בו יותר ויותר ויותר ויותר... ואלה הע' של בתיה: מילים וביטויים באות ע' בעזרת המילים "ענוגה" ,"עין", ערב" כתב המשורר זלמן שניאור שיר אהבה קסום: הוי, יד ענוגה הייתה לה איש לא העז געת בה זוג שפתיה שני חן רק לנשיקות נוצרו הן הוי אימא,רק לנשיקות נוצרו הן הוי,עין שחורה הייתה לה אור וצל התנגשו בה ובמצחה רעד עוד טל הילדות מלא הוד הוי אימא, טל הילדות מלא הוד הוי,ויהי ערב ויהי ליל חרש נשק צל את צל אז את ליבה נתנה לו את כל ליבה נתנה לו הוי אימא, את כל ליבה נתנה לו... מקסים, בתיה. אני כל כך אוהבת את השיר הזה.. אני אוהבת במיוחד את הביצוע של אתי אנקרי ודוד ד'אור, שמעתי אותם בהופעה חיה וישבתי ממוסמרת לכסא ועורי הפך לעור ברווז עד שסיימו.. עין 1. אבר הראיה, 2. מראה,דבר הנראה לעין 3. ניצן או פקע בצמח 4. לולאה בסריגה.. (נפלו לי כל העיניים..!! ) 5. חור עגול בכלי 6. השגחה (לשים עין?) 7. מורה דרך 8. צבע, גוון 9. בהשאלה - תקווה עין יפה - נדיבות עין רעה - השפעה מזיקה של שדים עין תחת עין - מידה כנגד מידה עיניים גדולות - חומד הרבה בבת אחת אחיזת עיניים - השליה כאילו נעשה פלא בארבע עיניים- פנים אל פנים, ביחידות בעיניים עצומות - בביטחון מוחלט יצא בשן ועין - הפסיד הכל כיליון עיניים - געגועים מאור עיניים - יחס של חיבה נותן בכוס עינו - משתכר צרות עין - קנאה רצח בעיניים - מבט כועס מאוד תאווה לעיניים - נאה ונחמד ותרשי לי להוסיף: סטייק עין - יאמי, קרניבורית שכמותי.. בבת עין - הכי יקר ללבי, שאני מוכנה להקריב עין בשבילו... עין הסערה - בלב העניינים, ממש בצ'ופצ'יק של הקומקום.. ופתגם נחמד עם עין: לאדם יש שתי עיניים, כדי שבאחת יוכל לראות את מעשיהם של האנשים, ובשניה יבחן את מעשיו שלו.. ולסיום רשימת הע' של בתיה: ערב - 1.זמן שקיעת החמה, סוף היום. 2. היום שלפני (שבת או חג) 3. התקופה שלפני מאורע מסוים (ערב המלחמה) 4. נשף, מסיבה או אסיפה המתקיימים בערב ערב סגור (בצבא) ערב שמתקיים בו אירוע פנימי של היחידה ערב שבת - היום השישי בשבוע, לפני השבת ארוחת ערב - ארוחה בשעות הערב שתי וערב - לאורך ולרוחב חקירת שתי וערב - חקירה קפדנית של עד במשפט. עיתון - קשה לתאר את חיינו ללא העיתון אנשים יכולים למצוא בעיתון מידע בכל תחומי החיים חדשות, כלכלה,תרבות,משפט, ספורט, ספרים, תיאטרון,רכילות ומה לא? יש עיתון יומי,שיוצא כל יום, עיתון שיוצא פעם בשבוע, יש ירחון שיוצא פעם בחודש ושנתון שיוצא פעם בשנה, העיתונות משמשת כשומר הדמוקרטיה ומדווחת לציבור על הנעשה בחלונות הגבוהים - בממשלה, בכנסת ,במשטרה ובשאר מוסדות הציבור, יש אומנם עוד מקורות מידע - הרדיו ,הטלוויזיה והאינטרנט אבל העיתון הכתוב עומד במקום ראשון ואין לו תחליף. אני כבר כמעט ולא קוראת עיתונים. בטח לא באמצע השבוע. רק באינטרנט. בסופשבוע אני קונה ידיעות + 2 מקומונים, פשוט כי אני לא יכולה לדמיין לי שבת בלי עיתונים. כל יום יעקב, שממונה על פינוי האשפה מהבית, שואל אם סיימתי עם העיתונים ואם אפשר להוריד לפח, וכל יום אני אומרת שעדיין לא, חכה עוד יום. בסוף ביום חמישי או שישי, זורקים בין אם קראתי ובין אם לאו, א - כי מי רוצה לקרוא עיתון של אתמול, לא כל שכן של שבוע שעבר, וב - צריך לפנות מקום לעיתונים החדשים... למרות שאני לא קוראת, אני בהחלט חושבת שמוקדם להספיד את העיתון הכתוב. הרגשת הדפדוף נותנת חוויה שונה לגמרי מזו של ההקלקות באינטרנט, וקשה למצוא לה תחליף בעיתונות המקוונת. וחוץ מזה מה נקרא במספרה ואצל הקוסמטיקאית ואצל רופא השיניים, או במסדרונות בתי החולים - לא עלינו - או בכל מיני אולמות המתנה? וזה מה ששלחה ריקי בע': ע' אז מה יש לנו בע'? עין - "עין תחת עין, שן תחת שן..... לאחרונה חשבתי על המשפט בהקשר לבקשתו של הרוצח יגאל עמיר להתחתן והויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות בקשתו. אמרו שנישואים הם זכות אנוש בסיסית ושאי אפשר לשלול גם מרוצח את הזכות, ושרוצחים אחרים ( עמי פופר למשל ) נישאו בכלא והולידו ילדים. לדעתי מי שרצח –דינו מוות. עונש צריך להרתיע. אין בליבי ולו שביב רחמים במי שנטל חייו של אדם אחר- במעשהו הנפשע הוציא עצמו מקהל בני אנוש ומגיע שיענש מידה כנגד מידה, את שעשה - שיעשו לו. אני מסכימה, ריקי. ברמה האידיאולוגית, אני חושבת שעל לקיחת חיים צריך להעניש בלקיחת חיים. אבל, מאחר ואנחנו רחמנים בני רחמנים, ואין אצלנו עונש מוות, אז ברמה המעשית אני מסכימה להסתפק בעונש של שלילת החירות של הרוצח. ושלילת החירות כוללת גם שלילה של כל כל מה שנועד לספק לרוצח הנאה וחיים רגילים. לא מגיעים לו חיים רגילים. צריך להביא אותו למצב שמותו טוב לו מחייו, ושיקלל את הרגע שנולד. ובכלל לא אהבתי את רבין, סליחה אם אני פוגעת ב'פרה קדושה'. לאף אחד לא היתה זכות לפגוע בו, ומי שכן עשה זאת - שיישלם, ובייסורים. עבודה "העבודה היא כל חיינו מכל צרה היא תצילנו" , נו מילא, למדתי שעבודה - ככל שתהיה מעניינת הופכת אחרי זמן לשיגרה, ע"כ חשוב לעשות דברים משמעותיים ומהנים בשעות הפנאי....ככה למלא את המצברים בנשמה. עַם - בכתבי אחד העם מצאתי את המשפט הבא: "ארץ כי תחרב – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב, מי יקום לו, מאין יבוא עזרו"? המשפט הזה מביע את דאגתי לעתיד העם היהודי בארץ ישראל, הלנצח נחיה על החרב? מנהיגנו שאמונים לדאוג לבטחוננו ורווחתנו מתגלים – כמושחתים ומסואבים. ))-: ואנו צועדים לאחור במקום להגיע עם שכננו להסכם של שלום. פעם הייתי אומרת שלו היו נותנים לעם לעשות שלום, לעם היהודי, ולעם הפלסטינאי (זה עם, אגב?) בלי מעורבות של פוליטיקאים וכוח ושטחים ומי שולט על מי ואיפה וכו' - כבר בטח מזמן היה שלום. היו לי, ויש לי לא מעט חברים ערבים (כמה מידידיי הטובים ביותר וגו'...) ויש בינינו באמת יחסים של קרבה ואהבה חוצת גבולות/דת/לאום/שפה/תרבות וכו'. וחשבתי שכמו ברמה האישית, זה יכול להיות נכון גם ברמה של שני העמים. היום אני חושבת שזה בלתי אפשרי. החלב שהם יונקים משדי אמם כבר מורעל, והיום זו כבר מלחמת קיום - אנחנו או הם. אני לא רואה מקום לביחד. הלוואי ואתבדה. עושר ועוני - במהלך חיי חוויתי משניהם. נולדתי עם כפית של כסף וכשהייתי בגיל 12 אבי ירד מנכסיו. למותר לציין שמאז החיים בבית היו קשים מנשוא. ויש לי זכרונות מרים מדירות שכורות, מקרר שומם וכד'. קל לעלות בסולם המעמד הכלכלי – קשה ואכזרי להפוך מעשיר לעני. הלקח המר משגיאותיו של אבי לא נשכח – ולעולם לא ארשה לעצמי לחיות על אוברדרפט.... ריקי, כמי שגם כן נפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אני מבינה אותך. יחד עם זאת, אני שמחה שבמשך כמה עשורים מחיי זכיתי לטעום את מנעמי החיים שהעושר מקנה. יש כאלה שלא זכו, וכל חייהם חיים אם לא ממש בעוני אז בקושי. לי לפחות יש איזו 'שכבת שומן' שנוצרה בימי העושר (לא שומן פיזי למרות שגם הוא לא חסר..) שמשמשת לי היום מין ריפוד, או 'יריעת הצלה' מנטלית כזאת, וזה מאפשר לי להזכיר לעצמי שעושר זה לא הכל בחיים. לו נצרכתי לבחור בין חיי אז ועתה, אני בוחרת בעכשיו, אפילו שאין לי גרוש על התחת. עקרונות - לי בעקרון אין עקרונות, מתגמשת בהתאם לעניין והזמן, ככלל למדתי ש"אנשי העקרונות" הם אנשים אטומים המתעקשים לדבוק בדרכם מבלי ללמוד מהנסיון ומבלי להתאים את עצמם לשינויים המתחוללים סביבם. ואחרון חביב עבר אפילו אלוהים לא יכול לשנות את העבר ((-: ולפיכך - העבר לא מטריד אותי, מקסימום מסתמכת על נסיון העבר, חייה את ההווה ומצפה לעתיד טוב. כמה חכם.. איה הציעה שאני אכתוב על המילים האלו באות עין. בבקשה, אחותי.. ערב - אם יש משהו שאני אוהבת בחורף זה את שעות הערב שלו. בעיקר ערב כזה שלא צריך לצאת מהבית. מחשיך מוקדם, ההסקה כבר דולקת, ברקע שומעים את 'ערב חדש'. אפשר כבר להוריד את התריס כי ממילא לא רואים כלום בחוץ חוץ מקצת אורות של האוניברסיטה ובנק ישראל והפנס המהבהב בראש הבנין הגבוה של ההולידיי אין. אני מתיישבת ליד המחשב, מסתכלת על השעון ואומרת בלב, יו איזה כיף, נראה אמצע הלילה אבל איזה ערב ארוך ונעים מחכה לי.... ערפל - אני שונאת ערפל. הרעיון של לא לדעת, לא לראות, לא להיות בשליטה - מטריף אותי. ואני לא מדברת רק על ערפל כתופעה של מזג אוויר, אלא גם על ערפל ביחסים, ברעיונות, בדברים לא ברורים. אני אוהבת לדעת מה עומד מולי, מה מחכה לי, לא אוהבת את הלא נודע שלפעמים צץ מתוך הערפילים. עוגיות - (בכוונה לא כתבתי עוגה, אולי זו תהיה הזדמנות בשבילך למצוא את המרשם של העוגיות שהשאירו לי טעם של עוד.....) אז הנה הסיפור של העוגיות: יום אחד יצאנו איה ואני ויעקב לטיול לצפון. באיזו מין יכנאעיות דודתית כזאת, ארזתי לנו צידה לדרך: קצת פירות, שתיה, וקצת עוגיות. היתה לי התלבטות עם העוגיות, כי הן לא כל כך הצליחו לי. בערב לפני כן, בא לי לאפות דווקא אותן, אבל המרשם שלהן הצמיח כנפיים ונעלם. חיפשתי חיפשתי חיפשתי, וכשלא מצאתי - החלטתי לעשות מהזכרון. רק אחרי שהעוגיות יצאו מן התנור, קשות כמו אבן, זכרתי שהיה צריך להוסיף אבקת אפיה ששכחתי.. זה לא היה כל כך נורא, הן היו אכילות ואפילו טעימות, רק קצת קשות. בדרך זללנו מהן, ואיה לא גמרה לשבח אותן, היה טעים לה. כשחזרנו, היא ביקשה את המרשם. אז מה עושים? קודם כל אני עצמי איבדתי אותו. אם אני אגיד אין לי, מי יאמין לי? איה עוד עלולה לחשוב שאני מאלה שבכוונה לא נותנות מתכונים כדי שתהיה להן בלעדיות, אני מכירה כמה כאלה... והרי גם אם אפילו אמצא את המרשם המקורי, ואתן לה אותו, היא בטח תגיד 'אהההמ, ההן היו יותר טעימות... יותר קשות...' נו, אז לתת לה את המרשם עם השגיאה, כדי שיצאו לה בדיוק כמו שיצאו לי בטעות? בקיצור, לא זוכרת מה נתתי לה בסוף, אם בכל. אולי אפילו לא נתתי.. אז הנה אחותי, עכשיו במיוחד לכבודך (אחרי שסוף סוף מצאתי את המרשם) החלפתי את שם המתכון ל'עוגיות של איה', והנה הן לפנייך ולפני כל הקוראים. אה, ודרך אגב, כולם יכולים כבר להכנס לכוננות ספיגה: אתר המתכונים של איה ושלי נמצא כבר בשלבים מתקדמים של בנייה, הוא הולך להיות משו משו, אז יש למה לחכות! עוגיות של איה ( המתכון נראה ארוך, אבל בחיי שיותר קל ומהיר להכין אותו מאשר לכתוב אותו..) אלו הן 3 רולדות בצק במילויים שונים. להכנת הבצק: גביע שמנת חמוצה 200 גרם חמאה בטמפרטורת החדר חבילה קטנה של קמח אוסם, או שתיים ושלושת רבעי כוסות קמח רגיל + שקית אבקת אפיה. אם רוצים מרקם קשה, משתמשים בקמח רגיל ושוכחים בכוונה את אבקת האפיה.. מערבבים הכל יחד ולשים לבצק אחיד. ( היי, לא 'לבעבס' אותו יותר מדי, בצק פריך דורש מינימום התעסקות ) מחלקים את הבצק לשלושה כדורים, מכסים בניילון ונותנים לנוח כרבע שעה. מילוי ריבה לרדד כדור בצק אחד על משטח מקומח, לצורת מלבן. למרוח על העלה המרודד ריבה - איזו שאוהבים. משמש, תפוזים, שזיפים, עם פרי, בלי פרי. מעל הריבה מפזרים שתי כפות סוכר מעורבות עם כפית קינמון. מעל מפזרים כמות נכבדת של אגוזי מלך מרוסקים גס. אם אוהבים, אפשר להוסיף גם צימוקים. מגלגלים לרולדה מהודקת, ומעבירים בזהירות למגש מצופה בנייר אפיה. מילוי שוקולד לרדד את כדור בצק השני על משטח מקומח, לצורת מלבן. למרוח בנדיבות ממרח שוקולד נוטלה, אבל להזהר לא להתקרב לשוליים כדי שלא יגלוש החוצה. לפזר אגוזי מלך קצוצים גס. אפשר להוסיף גם כמה קוביות של שוקולד מריר שבור גם כן גס. לגלגל לרולדה סגורה היטב, ולהעביר למגש. מילוי תמרים לרדד את הכדור השלישי על משטח מקומח, לצורת מלבן. למרוח על העלה חצי חבילת תמרים מגולענים, מאלו של אריזות הואקום. אני מדללת אותם עם כף מים, ולמי שלא סולד מהמיקרוגל - אפשר לתת לזה סיבוב של חצי דקה. המרקם הופך להיות יותר נוח למריחה. על התמרים מפזרים סוכר מעורב בקינמון, כמו ברולדה הראשונה. מפזרים בנדיבות צימוקים ושברי שקדים לא קלויים. מגלגלים לרולדה מהודקת ומעבירים למגש. מדללים חלמון ביצה בכפית מים וטורפים היטב. מורחים בעזרת מברשת את החלמון על כל שטח הפנים של שלושת הרולדות. מפזרים מלמעלה קצת שומשום. חורצים בסכין חריצים לסימון הפרוסות, אבל לא חותכים ממש - רק מסמנים , שיהיה אחר כך קל יותר לחתוך. אופים בתנור שחומם מראש, 180 מעלות, עד שמזהיב. לא לייבש יותר מדי, בעיקר אם בוחרים בגירסה נטולת אבקת האפיה. אחרי שהרולדות התקררו, אפשר לחתוך מראש את שלושתן לפרוסות, לשמור בקופסת פח, או לשלוח לפריזר בטאפרוור, כל סוג לבד או שלושתם ביחד, ולהוציא רק כמה דקות לפני האכילה להפשרה על השיש. ככה תמיד יש משהו טעים בבית, ועוד ממעשה ידינו להתפאר.. יאיר הציע את המילים הבאות, ואני מתייחסת אליהן בשמחה: עצב - יש בי. לא הרבה, ולא תדיר, אבל יש. לפעמים הוא נוחת עלי ככה בלי סיבה ממש נראית לעין, ואין לי צל של מושג למה הוא בא ומאין. אני רק יודעת שאני קצת עצובה. זה יכול להיות כשאני שומעת שיר מסויים שסוחב אחריו מטען רגשי כבד. זה יכול להיות באיזה קטע בספר שאני קוראת. זה קורה לפעמים בעקבות קישור אסוציאטיבי שאני עושה במוח, או בעקבות מילה שנאמרה וגררה בעקבותיה שובל של סנטימנטים. כן, אני בהחלט עצובה לפעמים. אבל זה עובר לי מהר. אני בן אדם כל כך אופטימי, ושמח, ולא מתאים לי עצב מתמשך. עלבון - יו, איך שאני נעלבת מהר.... יש לי סנסורים כל כך רגישים, שהרבה פעמים אני נעלבת אפילו רק מצל צילם של דברים שעדיין לא קרו בפועל, אבל מספיק שאני יודעת שיש להם פוטנציאל לקרות. עלבונות אני לא שוכחת. ובדרך כלל גם לא סולחת עליהם. אני משתדלת לא להעליב בחזרה, לא מתוך אהבת האדם, אלא פשוט מפני שאני לא אוהבת להתעסק עם החומרים מהם עשויים העלבונות. המקסימום שאני עושה זה פשוט מתעלמת. מי שהעליב אותי, במכוון, פשוט גמר אצלי את הקריירה, נכנס לרשימת המחוקים. עוקץ - (נפלת קורבן ?) וואלה, כן. עשו לי פעם עוקץ מהסרטים, אבל זה סיפור ארוך. הנה רק התקציר שלו: הדרכתי קבוצה בבולגריה, והיתה שם בעיה של החלפת כספים עם פערים אדירים בין השער הרשמי לשער השוק השחור. את רוב השירותים עבור הקבוצה הייתי צריכה לשלם שם במקום במזומן, ולכן היה מדובר בהרבה כסף ובהפרשים של מאות אחוזים. אז כמובן שהעדפתי להחליף בשוק השחור. בהיותי זהירה ושקולה ואחראית וכל המילים הטובות שאני אוהבת לחשוב על עצמי, חיפשתי מישהו מהימן שיעזור לי עם המרת הכספים. ומי יכול להיות יותר מהימן מאשר המדריך הבולגרי שהסוכן המקומי הצמיד לי? הוא היה אמור להתלוות אלינו במשך כל ימי הטיול בבולגריה, ולהיות ממש 'אחד מאתנו'. שמתי בו את מבטחי, ותוך 24 שעות מצאתי את עצמי מסובכת עם כנופיית בריונים, עם משטרת בולגריה, עם סוכן נסיעות שחיפה על המדריך שלו ושלח אותי לעזאזל עם 40 אנשים בקבוצה.. ההרפתקאה כללה מרדפים ברחובות סופיה, מארבים בפארקים ובפתחי בתי מלון, התכתשות פיזית ממנה יצאתי בשן ועין, והתהפכות של היוצרות. מקרבן, הפכתי בסופו של סיפור למנצחת גדולה: לא רק שהשבתי לעצמי את כספי, אלא גם נשאר בידי קצת עודף שחטפתי מידם של הבריונים שהמדריך שלי מכר אותי להם בעבור חופן דולרים. עזבתי את בולגריה כשבאמתחתי יותר כסף מכשנכנסתי אליה, וזאת אחרי ששילמתי על כל השהות והשירותים שהקבוצה קיבלה. אלא מה, כל הכסף המיותר שנשאר לי ביד, היה במטבע המקומי, הלבה, ומחוץ לגבולות בולגריה הוא לא שווה את הנייר עליו הוא מודפס. במשך כמה שנים עוד שמרתי אצלי את הכסף הזה, אבל פעם, במתקפת סדר במגירות, זרקתי אותו. אז זה סיפור שהתחיל כעוקץ, ונגמר כעוקץ בכיוון הנגדי.. עין הרע - (מאמינה ?) הממממ.... דילמה. מצד אחד, עם הרציונל הבריא שלי, אני מתפתה לכתוב שזה קישקוש בלאבוש, לא מאמינה בזה בכלל. אבל משהו בתוכי לא נותן לי לשלול את זה בצורה כל כך גורפת. אז בואו נגיד שאני לא יודעת אם יש דבר כזה, עין הרע, אולי יש, אבל אני, טפו טפו טפו בלי עין הרע, טרם נחשפתי אליה.. ושרק יישאר כך... עמישראל - (גרוע כמו שעושים ממנו ?)נגענו קצת במושג הזה למעלה, אצל נילי ואצל ריקי. קצת קשה לי להתייחס לעמישראל כאל מקשה אחת. אנחנו כל כך לא הומוגנים, שנראה לי שיש כאן כמה עמים בבת אחת: אשכנזים/ מזרחיים, ימניים/ שמלאנים, צברים/ עולים חדשים, תל אביבים/ ירושלמים... לא יודעת מה לכתוב, לא ממש מכירה את עמישראל.. עבודה - (נדמה לי שכבר כתבת על דברים קשורים). כן, זה נושא כאוב, אבל כרגע הוא הנושא הכי 'חם' על סדר היום שלי. מצד אחד, אני צריכה לצאת לעבוד. מה זה צריכה, חייבת.. אני לא יכולה לחיות במסגרת שאני לא תורמת לה את חלקי שווה בשווה. שמעתי על נשים שלא עבדו מעודן יום אחד מחוץ לבית. הבעל מפרנס. רק המחשבה על זה לבד מזעזעת אותי, ואני מקווה שלא אגיע לזה אף פעם בחיי, להיות 'מוחזקת' על ידי מישהו אחר אפילו אם הוא בעלי. אני חייבת לעמוד איתן, עצמאית וייצרנית בזכות עצמי. עכשיו אני כבר מתנהלת רק על שאריות הריח של הכסף שלי. יציאה לעבודה היא בבחינת כורח. אני מחפשת. לא בהיסטריה, אבל בהחלט שולחת קו"ח לדברים מעניינים, וגם כאלה שלא מעניינים אבל יכולים להחליק בגרון. על כל שלושים קו"ח שאני שולחת, אני מקבלת טלפון אחד או שניים. עד היום הייתי רק בשני ראיונות עבודה. אני לא יכולה לספר מה הציעו לי, כי זה מעליב אותי. כשעל כל משרה שמתפרסמת מגיעים למפרסם 200-300 קו"ח, אז הוא יכול להרשות לעצמו להציע רק 18 ש"ח לשעה, ועדיין להיות מוצף בקופצים על המציאה. אני ממשיכה לחפש, ומקווה לטוב. לרעוב ללחם אני לא ארעב, כי יש לי פה ושם עוד כמה 'זולות' שאפשר לגרד את הקרקעית שלהן ולמשוך עוד כמה חודשים. אז אני אופטימית. משהו בטח יצוץ. ואם מישהו מכם ישמע על משהו, תודיעו לי. אני יכולה לעשות הכל כמעט, 90% של המשרות המוצעות בשוק הן ממילא קטנות עלי בעשרה מספרים, אבל לא אכפת לי להתכווץ למימדים שלהן. ואנחנו כבר בפ'.. אז התכבדו נא והשחיזו מקלדות, הפנקס שלי פתוח והיד רושמת קופי/פייסט.. 
 קישור ישיר פרוייקט הא"ב ~ הנה, אנחנו כבר באות ס'.. עוד שמונה למנאייק.. יום שלישי, 20.1.04 המילה הראשונה שקופצת לי לראש בס' היא --  ספרים. ספרים. ספרים. ועוד ספרים. ( קישור לרשימה שכתבתי לפני כשנתיים בנושא ספרים ) אני אוהבת ספרים. ספרים כבילוי, ספרים כמקור להעשרה והרחבת ידע, ספרים כמעצבי אישיות, ספרים כמפלט מן המציאות, ספרים כמקור של עונג וספרים כמושא להזדהות. לא יכולה לדמיין את חיי ללא ספרים. נכון, האינטרנט קצת נוגס ברומן המתמשך שלי עם הספר, אבל עדיין, אם תשאלו אותי על צורת הבילוי החביבה עלי, אחרי המחשב, תקבלו תשובה שזו רק הקריאה. לא אכפת לי בילויים, סרטים, מסעדות, חס וכרפס מסיבות - על הכל אני מוותרת בשביל עוד שעה של התחפרות מתחת לשמיכה עם ספר טוב. אני מאד לא בררנית בספרים. קוראת הכל, כל מה שמזדמן ליד. אני גם לא נוהה אחרי אופנות, ולא תמיד יוצא לי לקרוא את רבי המכר בזמן אמת, בפיק שלהם. אני בהחלט יכולה להגיע אליהם גם חמש שנים אחרי שזוהרם הועם. אני די שונאת לקרוא ביקורת על ספרים. הביקורת מתאימה למבקר, להעדפותיו, למבנה אישיותו, למטען השכלי והרגשי שהוא סוחב אתו. מה לי ולזה? למה החוויה הסובייקטיבית שלו יכולה בכלל להתאים לי? אני כן אוהבת לקבל המלצות מאנשים שחביבים עלי, ושאני מעריכה את דעתם. כשפנינה הציעה לי לפני כמה שבועות לקרוא את 'צופן דה וינצ'י', מיד רצתי וקניתי אותו. פעם הייתי מנויה על כל הסדרות האלו של עם עובד והספריה החדשה וכאלה. קיבלתי חבילות ספרים הביתה. היום אני קונה בעיקר לפי המחיר, ובדרך כלל בחנויות יד שניה, או במבצעים באינטרנט. למי יש כסף לספר ב 89 שקלים? אני הרי מובטלת כבר שנתיים תמימות.. רק ספרים למתנות אני קונה חדשים, ובדרך כלל, גם זוכה לקרוא אותם אחרי שבעל המתנה מסיים. נורא מפחיד אותי מה שקורה עם הדור הצעיר בנושא של קריאה. אני מכירה סביבי הרבה ילדים ובני נוער שלא פותחים ספר! אפילו בהארי פוטר, הם מעדיפים את הסרט על הספר, שלא לדבר בכלל על ספרות יפה או קלאסיקות של ילדות ונעורים.. מה אנחנו מגדלים כאן? איפה הימים שהתרפקנו על 'אורי', אל תיגע בזמיר, האסופית ואן שרלי, ואן מאבונלי, ונשים קטנות, ומאה ילדים שלי, ואורה הכפולה, ואמיל והבלשים, והנסיך כספיאן, והסיפור שאינו נגמר, ועוד רבים וטובים שממרומי גילי קשה לי להזכר בהם בשליפה. . נסו לשאול ילדים של היום אם השמות האלה אומרים להם משהו.. אני חותמת בלאנקו על מה תהיה התשובה. הנה רשימה חלקית של הספרים שקניתי בשבועיים האחרונים, את מחציתם קראתי והשאר מחכים לתורם: גירושים מאוחרים - א.ב.יהושע (לא יכולתי להניח מהיד, ואני לא בדיוק מאוהבי א.ב.יהושע) 100 חורפים - מיכל שלו מלאכי עליון - מיכל שלו מה שהגוף זוכר - שינה סינג בולדווין לחיות כדי לספר - גבריאל גארסיה מארקס צופן דה-וניצ'י - דן בראון 11 דקות - פאולו קואלו ספר האשליות - פול אוסטר ארצ'לי - אלזה מורנטה הר אדוני - ארי דה לוקה הנה אני מתחילה - יהודית קציר זו רשימה קצת איך להגיד, עממית, הולכת על בטוח כזאת, לא מתמודדת עם חומרים שעלולים להיות קשים לעיכול. אבל זה נובע מהסיבה שחלק מן הספרים נקנה כדי לשמש גם את בני משפחתי הנמצאים בימים אלה בדרכים, בנסיעות ובמטוסים.. חיפשתי ספרים שלא יהרסו להם את החופשה בכובד שלהם: את 'בעקבות הזמן האבוד' או את 'ייסורי ורתר הצעיר' יותר מתאים לקרוא בבית.. למראשות המיטה, מונחים עוד 3-4 ספרים שנמצאים בקריאה מתמשכת מזה זמן מה. משום מה לא הולך לי לגמור אותם. הם מונחים בהשג יד, עם סימניה שתקועה בדף אליו הגעתי. כל יום אני מנסה לקרוא בהם קצת, עד שזה יתפוס אותי.. ביניהם אפשר למצוא את: פונטנלה - מאיר שלו הודו - יומן דרכים עזריאל קרליבך אלה החיים שהייתי רוצה לחיות - 20 סיפורי מסע ישראלים, כותבים שונים. תמרה הולכת על המים - שפרה הורן. הסוג הזה של הקריאה, קריאה בתשלומים , פחות חביב עלי. בדרך כלל אני אוהבת לקרוא בוויש אחד. להכנס לתוך הספר, לחיות אותו ואת דמויותיו, להזדהות עם אלה או לשנוא את ההם, ובעיקר להיעצב אל לבי כשאני מגיעה לדף האחרון, אפילו אם יש בו הפי-אנד.. אבל מה לעשות, יש ספרים שאתם זה לא הולך. בתוך הארנק כבר יש לי רשימה מוכנה, אליה אני מצרפת מפעם לפעם שם נוסף, של ספרים אותם אני מתעתדת לקנות בשבועות הקרובים: הזוכה המאושר - קארל ניאסן עכשיו אני - מודי טייכר הנרות בערו עד כלות - שאנדור מראי השטן לובשת פראדה - לורן וייסברגר אם מישהו מכם קרא איזה מהם, ומתנדב לתרום מילה - אשמח לשמוע. אז עד כאן ספרים. אני מקווה שהם ימשיכו ללוות אותי בעתיד כפי שעשו זאת עד כה, ואם יש לי איזשהו צל צילו של סיוט שמפעם לפעם מדיר את מנוחתי, הוא קשור במחשבה המבעיתה - מה יהיה אם אי פעם יאבד לי מאור עיני (נו, הזיקנה, אתם יודעים...) ולא אוכל לקרוא בספר. טפו טפו טפו, מלח-מים, מלח-מים, חמסה-חמסה-חמסה (יש עוד ביטויים כנגד עין רעה?) אני מקווה שמידת הצדק על פיה חלומותי הטובים על לוטו/טוטו וכו' לא מתגשמים, כך גם הסיוטים, לא עלינו, יישארו בגדר מחשבה טורדנית ותו לא. והנה הבחירה של פנינה לאות ס': ב-ס' ישר 'קפצה' לי המילה 'סליחה'. עם השנים לומדים שמי שסולח הוא בעצם זה החזק.... ובכלל – עם כל טרנד הרוחניות החדש – ממש מבקשים שנדמיין את עצמינו מחבקים את אילו , שעליהם יצא קיצפינו, וממש להגיד שאנחנו סולחים להם. האמת-מנסיון – זה לפעמים עובד..... וכמה מילים שלי על סליחה: אני נוטה לסלוח, וגם לשכוח, אפילו שיהיו כאלו שיגידו שזו נאיביות גובלת בטיפשות. שמתי לב שנטירת טינה מזהמת לי את המחשבה והרגשות, וזה לא נעים לי. יש רק סוג אחד של סליחה שלא ממהר לעלות ולבוא מלפני, וזה על מעשים של רוע לב לשמו. אני סולחת על טיפשות, על תמימות, על חוסר תשומת לב, אפילו על הונאה קלה ושקרים. אבל עם רוע לב קשה לי. במקרה כזה - אני פשוט מוחקת את הבנאדם. 'ממיתה' אותו במרשם האוכלוסין של לבי, ואז לא צריך לסלוח לו, רק לשכוח שהיה אי פעם קיים. (אין לי, אגב, הרבה דוגמאות כאלו..) אני מעלה הנה אסופה של פתגמים בנושא הסליחה, יש ביניהם כמה דברים מאד חכמים: כשנשים אוהבות אותנו, הן סולחות לנו על הכל, אפילו על פשעים שעשינו. אבל..... כשהן כבר לא אוהבות אותנו, הן לא נותנות לנו שום קרדיט, אפילו לא על המעלות הטובות שלנו.. (הונורה דה באלזאק) אין נקמה מושלמת יותר מאשר הסליחה.. אנשים סולחים לך על האושר וההצלחה שלך, רק אם אתה מוכן לחלוק אותם בנדיבות עם אחרים. (אלבר קאמי) קל יותר לסלוח לאוייב, מאשר לידיד.. (וויליאם בלייק) להבין, זה לסלוח, גם לעצמך.. לסלוח זה אנושי. לשכוח, זה אלוהי. הסליחה שוברת את המעגל של המקריות, כיוון שזה שסלח לך, מתוך אהבה, לקח על עצמו את תוצאות המעשה שעשית. הסליחה, אם כך, תמיד מצריכה הקרבה מצד הסולח. (דאג האמרשלד, מדינאי שבדי) זה שלא מסוגל לסלוח, שובר את הגשר אשר הוא עצמו צריך לעבור עליו.. הסיבה היחידה בגללה אני תמיד מנסה לפגוש ולהכיר את הורי התלמידים, היא בגלל שזה עוזר לי לסלוח לילדיהם. (מנהל בית ספר משווייצריה) להבין הכל - זה לסלוח לכל.. (פתגם צרפתי) תמיד קל יותר לבקש סליחה מאשר רשות.. (אימרה רווחת אצל חיילי המארינס האמריקאים) אדם סולח עד למידה שבה הוא אוהב.. הטיפש - לא סולח, ולא שוכח. התמים, סולח ושוכח. החכם, סולח, אבל לא שוכח. קל מאד לסלוח לאחרים על הטעויות שלהם. צריך הרבה אומץ ותבונה כדי לסלוח להם על שהיו עדים לטעויות שלך.. ילדים מתחילים את חייהם באהבה להוריהם. לאחר תקופת מה, הם שופטים אותם. לעיתים מאד רחוקות, אם בכלל, הם סולחים להם. הרבה מאד התפייסויות מבטיחות נכשלו, מאחר ובעוד שני הצדדים הגיעו מוכנים לסלוח אחד לשני, אף אחד מהם לא בא מוכן לסלוח לעצמו.. כל הפתגמים נלקחו ממאגר פתגמים מקוון בכתובת הזאת. יש שם אלפי פתגמים ואמרות.. והנה הס' של ריקי.. ס' – אות סגורה- מעגלית ללא התחלה וסוף....אז מה יש לנו בס'? סגר: מילה שמעבירה בי חלחלה. וכשמודיעים בחדשות שהוטל סגר על עיר ערבית זו או אחרת- זה מזכיר לי תמונות קשות מהגטאות בהם חיו היהודים בגולה. אז למה לעזאזאל אנחנו מגיעים למצבים שכאלה? סליחה: מילה גדולה, "לשגות – אנושי לסלוח- אלוהי", אמר מי שאמר. להבנתי סליחה פרושה פתיחת דף חדש ביחסים, אלא שלזיכרון האנושי אין מחיקון ואת השריטה הרגשית קשה למחוק. סבלנות: חה! איפה קונים את זה? לעומת זאת סובלנות כלפי השונה יש לי בטונות ((-: ספק: אני ספקנית מטבעי, עינוי שטני לא קטן, ועם זאת גלגל הצלה מצויין. ספר: מילדותי הייתי תולעת ספרים, נהגתי להתעורר עם אור ראשון, לפתוח טיפונת את התריס שלמראשותי ולקרוא עד שהתעוררו כולם. לצערי בשנים האחרונות אני פחות ופחות קוראת אותיות מודפסות על נייר ויותר קוראת אותיות דיגיטליות....))-: (Don't we all...? ) סמים: יש לי פחד אימים מסמים – ובכלל מאיבוד שליטה. אף לא פעם הסתקרנתי לדעת איך זה – וגם בתקופות קשות לא חלמתי למצוא מפלט בעירפול נרקוטי. סוד: אל תספרו לי סודות, קשה לי נורא לשמור סוד – זו אני – מודה לא שיא השלמות ((-: סדר: שומרת על סדר והסדר שומר עלי...מצחיק אבל- בדיוק כך! הגענו לסמכים של בתיה! ספר 1. חיבור מודפס בדפים כרוכים יחד 2. דפים כרוכים יחד לרישום רשימות וחשבונות 3. מגילה - כגון ספר תורה 4. מכתב,שטר, אגרת 5. כרך, חלק מתוך יצירה שלמה 6. לוח של חומר,מגילת קלף שנכתבו עליהם דברים 7. כינוי לכל אחד מחלקי התורה 8. שם כולל ליצירה ספרותית או לקובץ יצירות. ספר הזוהר - ספר היסוד של הקבלה ספר החיים - הנמצא בשמים ובו רושם האל מעשי האדם ספר הספרים - התנך ספר זכרון - מוצא לכבוד מישהו ליובלו ספר זכרונות - נרשמים בו דברים הראויים להזכר ספר כיס - מודפס בתבנית קטנה וכרוך בכריכה דקה ספרכריתות - גט ספר לבן - תעודה ממשלתית הכוללת חוקים וגזרות בזמן המנדט הבריטי הוציאה ממשלת אנגליה ספר לבן שהפך את החיים בארץ לקשים, ספרי אמ"ת - ספרי איוב,משלי ,תהילים ספרים חיצוניים - שלא הוכנסו לתנך: חשמונאים,יהודית ועוד בית ספר - מוסד ללימודים בית ספרים - ספריה יודע ספר - משכיל, מלומד עם הספר - העם היהודי תולעת ספרים - 1. כינוי למי שרואה את כל עולמו בספרים 2. עש מיוחד המכרסם ומשחית ספרים. סיפור 1. הרצאת מעשה בע"פ או בכתב 2. יצירה ספרותית בעלת עלילה בפרוזה המדור הנהדר "שעת סיפור" מיועד לכל אלה שאוהבים סיפורים, וחמדה יקירתנו מחפשת ומביאה להנאתנו סיפורים יפים, בחלקם עם מוסר השכל וחלקם סתם למען ההנאה שבקריאת הסיפורים שמעבירים אותנו לעולם הדמיוני. (בתיה, רציתי לצנזר את הקטע הזה, כי מה, אני קצת נבוכה לתת במה לדברי שבח על עצמי... אבל החלטתי להשאיר, אף אחד עוד לא מינה אותי לעורכת ראשית של איזה משהו... לא שהייתי מתנגדת... אבל עד שיגיע מינוי כזה, אם יגיע, אין צנזורות... תודה. ) סבא וסבתא - בפרק הקודם כתבתי על הנכדים ,והיום עלינו שזכינו לראות נכדים ונכדות ולרוות נחת מהם, כשאני הייתי ילדה לא היו לי סבא וסבתא, כולם נפטרו בגיל צעיר ממחלות ואני קנאתי בילדים שיכולים להתפנק אצל סבא וסבתא, לילדי היו סבא אחד וסבתא אחת והם אהבו אותם אהבת נפש, נכדי זכו ויש להם שני סבים ושתי סבתות, ואני תמיד אומרת להם: כמה טוב לכם שזכיתם למה שלי לא היה בילדותי. אכן, כמה טוב להם שזכו... אני הכרתי שתי סבתות וסבא אחד. אצל סבתא אחת, סבתא לונה, למעשה גדלתי. כל הזמן הייתי אצלה, נטמעתי בתוך 11 ילדיה. אחד יותר אחד פחות, מי סופר... את נפלאות האשה הזאת, ואת החוויות שעברתי בבית הגדול והחם שלה, עוד לא התחלתי לספר.. ) ספורט - תרבות הגוף, תרגילים ומשחקים המפתחים ומחזקים את הגוף, הספורט מביא לקרוב הלבבות, כאשר מתקיימת האולימפידה שקיימת מאז יוון העתיקה נפגשים בה ספורטאים מכל ארצות העולם ומתרבויות שונות והם לומדים להכיר את השונה והאחר, וקושרים קשרי ידידות עם ספורטאים מארצות רחוקות . הנה מה שנשלח על ידי נילי לאות ס' סוף, סיום, סיכום, סגירה עבורי מסמלות המילים הללו סגירת עניינים, והתחלה חדשה אופטימית.. אכן, נילי. אומרים הרי שכל סוף הוא התחלה של משהו חדש. מקווה שיהיו לך רק התחלות נהדרות ומאושרות. ושאם כבר חייבים להיות סופים וסיכומים, שיהיו גם הם נהדרים ומאושרים. ביקשנו הרבה? לא, לא נראה לי... :-) וזה מה שכותב לנו אודיון: סולם הוא בחירתי לאות ס'. כלי רב גווני ורב שלבי, מאז סולם יעקב ועד סולם ריכטר, ועובר דרך הסולם שמציבים לפוליטיקאים כדי לרדת מהעץ, וכמובן סולם הצבעים הרגיל, וסולמות של תוים ויש בטח הרבה גוונים שלא עלו בדעתי כרגע:-) (כן, אודי, שכחת את הסולם שעקרות הבית מטפסות עליו כדי לנקות את הלמעלה של ארונות המטבח לקראת פסח.. :-) וזו הס' של רוני אופיר: ה ס' שלי מגיעה קצת באיחור אמנם, אבל אין כמו סבא וסבתא סבא וסבתא שלי ז"ל היו הזוג הכי מושלם שאני זוכר היו להם 56 שנות נישואין מאושרות והם פשוט היו מטורפים האחד על השניה. שניהם נולדו בליטא אבל הם נפגשו בארץ. שניהם עלו מטעמים אידיאולוגים ארצה עוד לפני מלחמת העולם השניה. סבא עוד נעצר בליטא כקומוניסט ואחרי שהשתחרר המשפחה החליטה שמוטב לו לתפוס קצת אוויר במקום רחוק והציונות בהחלט נראתה לו והוא עלה ארצה. הם נפגשו בירושליים והיו זוג מדהים עד ליומה האחרון של סבתי. כל ביקור אצלם ברחובות היה חגיגה, סבתא היתה מבשלת מדהים כך שתמיד חיכינו לאוכל סבא היה מספר לנו כל מיני סיפורים תוך כדי שהוא משכנע אותנו לשתות כוסית לפני הארוחה כשסבתא תמיד היתה גוערת בו "אוח אבא" (שמו היה אבא ותמיד קראנו לו "סבא אבא") וממשיכה עם נאום ארוך וזועם באידיש כדי שלא נוכל להבין... מסבתא קבלתי חרדת קניות, לא פעם כשהגענו לחופש אצלם (היינו מגיעים לשבוע ואפילו שבועיים לפעמים בקיץ) היא היתה מחליטה שלנכד (כלומר לי) חסרים בגדים ומיד מצאתי את עצמי צועד אחריה ברחובות סיטי במרדף בלתי נגמר אחרי עוד איזו חולצה או מכנס מצויינים שבכלל לא רציתי, והאמת שאני סתם מאשים כי בסך הכל לא סבלתי מעודפי בגדים ופשוט לא הייתי מודע לזה שאני צריך, הייתי עצלן שונא קניות (עד היום). אצל סבא וסבתא החלוקה היתה ברורה: הוא ניהל את חיי הרוח והיא ניהלה את הבית. הדוד שלי מושיק תיאר את זה טוב פעם, הוא סיפר איך סבא קרא לו לעלות על הגג להסתכל על ציפורים וכעבור שניה איך סבתא הורידה אותם מהגג כדי לבוא מיד לאכול. אני גם זוכר את סבא שלי ממלא מזרק מים בהסתר ורץ להשפריץ מים על סבתא וגם את הנאום הארוך והקולני ביידיש (שחס וחלילה לא נבין) שהוא חטף לאחר מכן... הם היו הזוג הכי מקסים ואוהב שאי פעם פגשתי והלוואי על כולנו כזו זוגיות. סבתא נפטרה ב1993 עקב נפילה שיצרה לה אחר כך סיבוכים בריאות, וסבא שלי התקשה להתאושש במשך כ 3 שנים. הוא ניסה להעסיק את עצמו בעזרה לזקנים שחלקם היו צעירים ממנו ב 10 שנים (הוא היה אז בן 79), ובענייני ועד הבית ובביקורים אצל חברים אבל היה לו מאוד קשה עם הבדידות עד שהוא פגש באהבה שניה עם מישהי שהיתה חברה ותיקה של סבא וסבתא וגם היא שכלה את בעלה. נוצר שם קשר מדהים. סבא היה נוהג מרחובות עד לקיבוץ רמת השופט בצפון, וכעבור זמן הוא גם עבר לגור בקיבוץ. האידיליה הזו נמשכה במשך כ 4 - 5 שנים עד שהיא נפטרה מסרטן באוקטובר 2002 מזה סבא התקשה להתאושש. בריאותו התדרדרה ובסוף ינואר שנה שעברה הוא נכנס לבית החולים וכעבור חודש נפטר. אין כמעט יום שאני לא חושב על שניהם ומתגעגע. הם חסרים לי מאוד רוני, פרטת על נימי לבי... היטבת כל כך לתאר, שאני מרגישה כאילו אני מכירה את סבא וסבתא שלך, דמויותיהם ממש עומדות לנגד עיני.. אשריך שיש לך זכרונות יפים מהם, ותודה שסיפרת לנו עליהם. במאמר מוסגר הייתי אומרת שהקטע הזה שייך גם לס', סבא וסבתא, אבל גם לנ' - לקטע שכתבתי על הנישואין, כאנטי-תזה.. זהו, לא להאמין אבל אנחנו כבר בע'. יש הצעות??
קישור ישיר יום שני, 12.1.04 פרוייקט הא"ב הזה מכניס אותי לפעמים לכאלו דילמות... ישנן מילים שאיתן יש לי ממש יחסי משיכה/דחייה כאלה, מין משחק פינג-פונג בין אהבה לשנאה. כשמגיע תור האות שלהן, הן קופצות לי לראש, מתנחלות שם כמו איזה מאחז לא חוקי, ומסרבות להתפנות גם אחרי שאני מעלה ומציגה את כל הסיבות שבעולם מדוע לא לכתוב עליהן: זה בנאלי, זה טרחני, אין לי מה לחדש, כבר כתבו על זה כל כך הרבה, מה שנכון לי לא בהכרח נכון לאחרים וההפך, ובכלל מה אתן קופצות בראש?? לא עוזר. יש מילים ששום שפכטל לא מגרד מעל דפנות המוח שלי. אם הן החליטו להיות שם, בית דין לא מזיז אותן. ואז מה שקורה הוא שהן לא נכתבות, אבל גם לא נותנות למילים אחרות להכתב... לא לבלוע ולא להקיא. בעקרון, כל פרוייקט הא"ב הזה כבר היה אמור להסתיים מזמן, אלמלא הקרשים שהמילים העקשניות הללו תוקעות לי בין הגלגלים. מילים כמו למשל זו שהפעם ניצחה אותי, והגיעה לכאן למרות רצוני - - נישואין כן, כן, אני מתכוונת לדבר הזה שרוצח את האהבה בעודה באבה. עוד לא ראיתי אחת, אהבה, ששרדה את את האקט הזה. כולן מתמסמסות בין הכיריים למכונת הכביסה, ונטחנות עד דק בין האוברדרפט לתינוק הבוכה בלילה. כמובן שאני לא מגלה כאן שום סוד לאף אחד, הרי הדברים האלה ברורים וידועים. אבל יש לי כנראה איזה צורך תת מודע לפרוס כאן את משנתי, הלא לגמרי מקורית, בענייני נישואין. אני חושבת שנישואין הם עניין אנאכרוניסטי שלא מתאים כבר לתקופה בה אנו חיים. אולי פעם, בימי אברהם אבינו זה היה נחמד. טוב, אולי גם אי שם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, כשנשים היו שבויות בד' אמותיהן, וייעודן היחיד בחיים היה להנשא ולהביא לעולם ילדים. אבל מרגע שנפתחו בפני בני האדם כל כך הרבה אופציות חדשות, שהן תוצאה ישירה של הקידמה והטכנולוגיה, איזו הצדקה יש לכבול גברים ונשים במין 'מיטת סדום' כזאת, שבקצה אחד שלה מונחת הכתובה ובשני הטבעת, ובאמצע 'עד שהמוות יפריד בינינו'... זה ממש לא אנושי. מסביב יש כל כך הרבה גירויים: עבודה, לימודים, קריירה, צורך להצליח, צורך להוכיח, צורך לקבל חיזוקים חדשים לעובדת היותך מושך ונמשך לבני המין השני. הרצון לגוון, לשבור את השגרה. לפרוח ולהתפתח, לגלוש מעבר לגבולות של עצמך. מה לא לגיטימי ברשימה הזאת? תמנו לי דבר אחד שלא במקום. והנה, את כל זה הנישואין מונעים. או מגבילים. קריירה או לימודים תמיד יבואו על חשבון בני הבית, הילדים, הבעל או האשה. תלוי מי יותר חזק. אם את/ה מצליח/ה בחוץ, זה בטוח שבבית אתה לא איי איי איי, ואם הצד השני לא מתלונן - אז הוא בטח שומר בבטן ומגדל שם איזה כיב מורסתי שפעם יתפרץ. או שהילדים שלך, שרואים אותך מבליח לרגעים בודדים בסופי שבוע, כבר ידאגו להתחשבן אתך על זה כשייגדלו. חיזוקים, או פזילות לעבר בני המין השני, שומו שמיים, הרי נשבענו זו לזה. גיוון? לשכוח מזה. זה מה יש, כמו לאכול תפוחי אדמה כל יום. פעם פירה, פעם צ'יפס, פעם אפוי בנייר כסף, ובאירועים חגיגיים מוקרם בשמנת. ברבות השנים כבר מפסיקים להתאמץ וסתם מרתיחים אותו במים. אבל זה אותו תפוח אדמה בסופו של דבר, ואוי לך או לך אם תפנטזו על ברוקולי או דלעת! והכי נורא - זו הלקיחה של השני כמובן מאליו. הוא שם, הוא בלאו הכי לא הולך לשום מקום. לא צריך להתאמץ - לא לרַצות ולא למצוא חן, לא להשתדל ולא לחזר, כי בשביל מה - הרי יש שייבה על האצבע, ושתי רגליו של בן הזוג נטועות חזק בתוך החישוק.. כן, כן, אני כבר שומעת את אלה ששואלים ומה עם ערכים כמו תא משפחתי, גידול ילדים, חינוך, מסורת, יצירת בית, וכו' - כל המילים היפות שקשורות למושג נישואין. ובכן, אני לא נגד. נהפוך הוא. אלה דברים כל כך יפים, שצריך לעזור להם להתקיים על ידי יצירת מסגרת מתאימה. לדעתי, אנשים שמחליטים לקשור את גורלם יחד, צריכים להתיישב ולנסח ביניהם הסכם כתוב, כמו חוזה עבודה או חוזה של דירה. עם תאריך התחלה ותאריך תפוגה, לא של שנה אחת או שתיים אלא נגיד, למשל חמש שנים, עם אופציה להארכה. הכל יהיה מוגדר בצורה מאד פשוטה וברורה, מי נגד מה, מה הזכויות והחובות של כל צד, מה מהווה הפרה של ההסכם (פלירטוט עם המזכירה? העדרות של מעל 10 שעות רצופות מהבית? כל זוג יקבע לעצמו את הגבולות שלו..) תהיה בהסכם התייחסות לחלוקה ברורה של הרכוש ביום שיפוג תוקפו של ההסכם, וידובר בו על עתידם של הילדים המשותפים. בקיצור, הכל יהיה ידוע ומוסכם מראש, בלי להשאיר פתח להתדיינויות ארוכות שמאמללות את כל הנוגעים בדבר. אני בטוחה שמי שיודע שבעוד כך וכך זמן הוא צריך לחדש את תוקף ההסכם - אם חשוב לו המשהו היפה הזה שנרקם בינו לבין השותף השני - הוא כבר ידאג לעשות הכל כדי שגם הצד השני ירצה להאריך את ההסכם. וזה אומר השתדלות, וחיזור, ושמירה על הגחלת, כל הדברים שהם ההפך מהלקיחה כמובן מאליו. אני מאמינה שיהיו המון יחסים שיימשכו לאורך שנים, אבל העובדה שצריך 'להחתים כרטיס' כל כמה שנים, תזכיר לשני הצדדים שלא לעולם חוסן ושאתה צריך להוכיח את עצמך כשווה כל הזמן. מאידך, כמובן שיהיו כאלה שלא ישרדו אפילו את תקופת ההסכם הראשונה. אז לא. סימן שממילא זה לא נועד להאריך ימים, אז מה יותר פשוט מאשר להביא לזה קץ על פי כל התנאים שסוכמו מראש? זהו, עד כאן פינת הקונקורנציה שלי במוסד הרבנות.. אבל עזבו רגע רבנות או הסכם או אהבה או כל דבר אחר שדיברתי עליו לעיל. את הדבר הכי הכי חשוב לא אמרתי: בשביל שקשר בין שני אנשים שחיים ביחד יצליח, הם חייבים, אבל ממש חייבים, להיות חברים. וחברים טובים, בראש סבבה כזה. וביום שהחברות נגמרת - זה קורה לפעמים - אז לא לבזבז רגע מיותר. לקום, וללכת, ולחפש חברים חדשים. נילי כתבה ככה: האות נ מייצגת את הדבר הכי נפלא בעולם והוא נכדים - זהו פלא ואושר ענק. (אני מאמינה לך, נילי. טרם התנסיתי, ילדיי עצלנים בנושא הזה וגם אני לא ממהרת לדחוק בהם, אבל אני מאמינה שכשהם יגיעו, הנכדים, אני אהיה בעננים.. ) פנינה הציעה לכתוב בנ' על - - נשיקות - אז יש לי סיפור נורא משעשע על נשיקות. יש לי חברה מקסימה בשם איזבל. לפני הרבה שנים היא היתה עולה חדשה צעירה מצרפת, והעברית שלה היתה לי מקור לצחוקים בלתי נשלטים. שיבושי המילים שלה היו כל כך חמודים, פשוט לאכול אותה. היום הגברת המגונדרת הזאת כבר מדברת עברית גבוהה גבוהה, כמעט יותר טובה ממני הצברית, כיאה וכיאות למחנכת בשיטת וולדורף שזה מה שהיא עושה. אבל לפני חמש עשרה שנים, אפשר היה לשמוע אותה מספרת לי על 'רוחים רעים' שמסתובבים באוויר, או על זה שלסקנדינבים יש 'אפות יפות' (אפות מלשון אף= חוטם..) ועוד כל מיני פנינים. בנסיעות שלנו, היינו מתכתבות. בדרך כלל באנגלית, כי הצרפתית שלי והעברית שלה הן לא ברמה שראוי לה להיות מונצחת על נייר. בסוף המכתב, איזבל תמיד אהבה לסיים במילה או שתיים בעברית, ככה סתם, מתוך חיבה. ושיהיה אישי כזה. הסיומת הכי חביבה עליה היתה , איך לא, כמנהג הצרפתים, לנשק הרבה, רק עם שגיאה: היא היתה חותמת ב.... נשיכות... או המון נשיכות ואהבה.... או הרבה נשיכות.... בשניה הראשונה לא הבנתי למה היא רוצה לנשוך אותי? מגעגועים?? אחר כך התחלתי להתגלגל מצחוק. כמובן שלא תיקנתי אותה. מה, השתגעתי לקטוע לי ככה את הכיף? רק הרבה חודשים אחר כך, כשנפגשנו פנים אל פנים פעם במונאקו, סיפרתי לה כמה אני מתבדרת מהמכתבים שלה, ובעיקר ממילות הסיום שלהם. מאז, הנשיכות האלו הפכו להיות מושג של קבע בכל מפגש שלנו, בכל אימייל ובכל שיחת טלפון. אנחנו תמיד נושכות אחת את השניה לסיום, אפילו שהיא כבר מזמן יודעת שכותבים את זה בק'.. איה אחותי הציעה שלוש מילים בנ': נהיגה, נרות ונו..נו..נו.. עם נהיגה אין לי שום בעיה. אני אוהבת לנהוג. בנסיעה האחרונה שלי ושל יעקב בחו"ל, נהגתי כ - 25,000 ק"מ, לבד. הסיבה היא שאני הרבה יותר טובה כנהגת מאשר כנווטת.. הפעמים הבודדות שהתחלפנו בתפקידים ואני הייתי צריכה לקרוא מפה ולנווט היו אסון, מה לעשות יש לי בעיה עם כיוונים. מאז פשוט החלטנו שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו, יעקב אלוף בניווט, וככה אני הפכתי להיות הנהגת הקבועה, בכל מקום, בכל מצב, בכל אוטו. חוץ מלפעמים שאנחנו חוזרים מאיפשהו מאוחר בלילה ואני אוהבת להתפרקד על המושב המוסט לאחור ולהתפנק. בלילות כמעט תמיד יעקב נוהג ואני מתפנקת.. נרות?? וואלה, אין לי מה לכתוב על נרות. האסוציאציה היחידה שזה מביא לי זה נרות שבת שבמשך תקופה ארוכה סירבתי להדליק. נראה לי מה זה צבוע להדליק נרות לפני כניסת השבת, ואחר כך להדליק טלויזיה או לנסוע במכונית. ומה לעשות, הבית שלי הלך והתחרד, שלא על דעתי, ואני התמרדתי. לא אדליק נרות עד שאאמין, התעקשתי. אבל האמונה סירבה לבוא, הסוררת. עד שעברתי לבית אחר, שלי לבד, שבו אף אחד לא אמר לי להדליק נרות.. ונו, נו, נו??? - מישהו עוד משתמש בזה היום? לא אומרים דיר באלאק, ראה הוזהרת, שלא תעיז וכאלה? לא יודעת. לא זוכרת שנהגתי אי פעם להשתמש בנו, נו, נו הזה... אפילו לא עם הילדים כשהיו קטנים.. ועכשיו בתיה, שעשתה כאן ממש פרוייקט שלם בנ'!! שגעון אתך, בתיה, כל הכבוד... נייר - חומר עשוי גיליונות מסיבי עץ או מסמרטוטים משמש לכתיבה, לאריזה וכו' אחת ההמצאות החשובות ביותר שגרמה למהפכה תרבותית , לפני המצאת הנייר נכתבו הספרים על מגילות קלף והם היו מיועדים רק לאנשים מיוחסים ומשכילים שלמדו קרוא וכתוב אצל מורים פרטיים, האנשים הפשוטים היו אנלפביתים,ומשום כך גם בורים ולשלטון היה יותר קל לשלוט ולתת הוראות להמון הנבער, לאחר המצאת הנייר והדפוס, התחילו להדפיס ספרים בנושאים שונים , אנשים למדו לקרוא ולכתוב, והדרך לידע, להשכלה ,להבנה נפתחה בפני כולם. נ י ל " י - ראשי תיבות של " נצח ישראל לא ישקר" , גוף מודיעיני יהודי שפעל בארץ ישראל ובסוריה בשנים 1915-1917 לטובת בריטניה, מנהיגיו היו שרה ואהרון אהרונסון,אבשלום פינברג ויוסף לישנסקי, הם חשבו שאין עתיד להתיישבות היהודית בא"י אלא בהעברת השלטון בה לבריטניה, נפש - נשמה - החלק הרוחני של האדם, רוח החיים,רקע התפיסות,התחושות והרעיונות שבתודעת האדם, יש המון ביטויים עם המילה "נפש": נפש בריאה בגוף בריא - יש קשר בין בריאות הגוף לסגולות הרוחניות, נפש יתרה - נשמה יתרה - בעל סגולות רוחניות נעלות, נפש רחבה - חמדן, רודף בצע, בלב ונפש - במסירות שלמה אהבת נפש - אהבה חזקה מאוד בנפש חפצה - ברצון, באהבה אויב בנפש - אויב מסוכן גועל נפש - רגש של בחילה דאבון נפש - כאב לב, צער השארות הנפש - לאחר המוות השתפכות הנפש - ליריקה, התרגשות חולה נפש - מטורף ידיד נפש - ידיד טוב ונאמן יפה נפש - מעודן, מפונק מפח נפש - אכזבה, משאת נפש - שאיפה, אידאל, משיב נפש - מרענן, מבריא, עגמת נפש - צער, יגון, עצב נתיבה בן יהודה - האישה והאגדה ,פלמחניקית ופייטרית, קראו לה :השדה הבלונדינית, היתה קצינת חבלה במלחמת השחרור, ולזכותה הרבה פעולות מוצלחות בגליל, שהקנו לה את השם המחמיא, הכניסה סלנג חדש בשפה העברית, כתבה יחד עם דן בן אמוץ כמה ספרים שהיו רבי מכר, בשנים האחרונות יש לה תוכנית אישית ברדיו, משתתפת קבועה ב"מספרי סיפורים", היא מספרת על עצמה בהומור כי נולדה בתשעה באב ולכן אף פעם לא חגגו לה יומולדת. ובראשית כל תוכנית היא מודיעה שאין לה שום קשר משפחתי עם אליעזר בן יהודה , אלא עם אביה ברוך בן יהודה שהיה מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב. נכדים - הם טעם החיים, וכל נכד ונכדה הם הכי יפים, הכי חכמים והכי אהובים, והם נחמדים,נהדרים,נבונים, נפלאים, זאת הריבית על ההשקעה בילדים, והסבא והסבתא מתמוגגים מכל חיוך ומכל חוכמה של נכדיהם, נעליים - לבוש לרגליים, ויש נעליים גבוהות ונעלי עקב, נעלי בית, נעליים צבאיות, ופעם היו נעלי גולדה שהיו נעלים לחילות, ויש גם סיפור על נעלים: ר' שלמה החלמאי החליט שהוא רוצה לבקר בורשה העיר הגדולה, וכך בוקר אחד יצא מביתו והתחיל ללכת, הלך והלך, אבל הדרך היתה ארוכה ולפנות ערב הוא החליט לעשות הפסקה בהליכה, התישב בצד הדרך, הוציא לחם וגבינה מתיקו, לאחר שאכל החליט לשכב לישון ולהמשיך ללכת למחרת בבוקר, את הנעליים שם למראשותיו כך שיהיו מכוונות לכיוון ורשה כדי שבבוקר ידע בדיוק לאן לפנות, אבל כאשר ר' שלמה ישן עברה שם עגלה עם סוסים ליד הנעליים וסובבה את הנעליים בכיוון ההפוך לכיוון חלם, ר' שלמה התעורר בבוקר, הסתכל על הנעליים והתחיל לצעוד, הוא הלך והלך והגיע (כך חשב) לורשה והתפלא שהיא כל כך דומה לחלם, ופתאום באה לקראתו אשה שכל כך דומה לאשתו וקוראת לו: לאן נעלמת שלמה? בוא הביתה ,דאגנו לך כל כך, והוא היה בטוח שכנראה יש כאן טעות וגם בורשה ישנו אדם ששמו שלמה שדומה לו ואשה שדומה לאשתו שלו.הוא נשאר לגור בחלם אבל כל חייו היה בטוח שהוא גר בורשה. ואחרונה חביבה, ריקי, שהציעה לכתוב בנ' על נפש-נשמה. בתיה הקדימה אותך, ריקי... אבל אני לא אשבור לך את המילה... ביקשת נשמה, אז תקבלי נשמה קוריוזית קטנה.. בגלל נשמה התגרשתי... זאת אומרת בערך, כמעט, לא רק בגלל.. ערב גירושיי, הסתובבתי בחברה של קבוצת אנשים שהכרתי באחד הפורומים של IOL ז"ל. החבורה נהגה להפגש מדי יום שישי בבית קפה תל אביבי קטן, למין מפגש רעים כזה. באחד מימי שישי, הייתי שקועה בבית בהכנות לשבת, והייתי בלחץ לסיים הכל לפני כניסת השבת, כדי לשמור על איזה שלום בית יחסי. החלטתי לוותר על המפגש באותו יום. החבורה חיכתה לי וחיכתה, וכשראו שאני מתעכבת, צילצל אחד החברים אלי הביתה. בעלי לשעבר ואני הרמנו את הטלפון ביחד, בשתי שלוחות נפרדות בבית, והגאון בצד השני של הקו, אמר: 'נו, נשמה, מה קרה לך, למה את לא באה? כולם מחכים לך?' זה מוטט את שאריות הנישואין שלי לחלוטין. שבועות אחרי זה עוד עמדתי תחת אש צולבת וחקירה על מי זה שקורא לי 'נשמה' ומה הוא בשבילי ומה אני בשבילו... ומאז אני שונאת שמשתמשים במילה הזאת! לפעמים אני שומעת בטלויזיה את אודטה קוראת למרואיינים שלה 'נשמה', ובא לי להביא לה בוקס באמצע המסך. אבל אני אלימה רק במילים, לא במעשים, וחוץ מזה אין לי כסף לקנות טלויזיה חדשה, אז אני פשוט מכבה.. זהו, אנחנו עוברים לס'... הצעות יתקבלו בברכה, ולא, סססססאמק לא מתחיל בס', נחמה. תחשבי על מילה אחרת..
קישור ישיר פרוייקט הא"ב ~ הגענו כבר, בשעה טובה, לאות מ' יום שני, 5.1.04 אפשר רגע אחד, לפני שעוברים לאות מ', להגניב עוד משהו לל'?? קיבלתי דואר שנגע לי ממש באמצע הלב. אחת הקוראות הפנתה שאלה חסרת תשובה, שלדעתי כולנו מתחבטים בה, עם ניואנסים אלה ואחרים. שאלת השאלות בל' היא - לָמַה?? וככה כותבת נילי: שלום רב, מתחילת טיולכם בהודו אני עוקבת אחרייך, לאחר שממש במקרה עליתי על האתר שלך. כבר אז רציתי לכתוב לך שבתארך את תחושותיך וחויותיך גרמת לי התרגשות גדולה והחזרת אותי לחויות ותחושות אותן חויתי בטיול שקיימתי לפני יותר משלוש שנים עם בתי ( ואני, כך נראה לי, בערך בגילך ). מאז סיום יומן המסע התנתקתי, והיום ככה סתם חזרתי לביקור, וראה איזה פלא, נכנסתי ישר מבלי דעת לפרויקט הא-ב אל האות ל, ואני מרגישה כרגיל ש"שום דבר לא קורה סתם ככה או במקרה" כי רק אמש כתבתי לעצמי שיר למילה טעונה מאד - והיא - למה? למה היא מילה מלאת משמעות, גם אם לפעמים היא נשמעת כשטות. למה אינני מוצאת מעט שקט? ולמה אין לי מטרה? למה אני מרגישה משותקת. ולמה הכל נראה כל כך רע? למה אמא אותי לא אוהבת? ולמה עוטף אותי פחד נורא? למה אנשים משקרים? ולמה אנשים מתאבדים? למה רק מעט אוהבים יודעים לסלוח? ולמה אפשר לסלוח אך לא לשכח? למה יש קנאה בעולם? ובכל משפחה יש סודות כמוסים שאינם נפתחים, ומעיקים על כולם? למה אנשים שלא מדברים יודעים רק לצעוק? למה האלם חונק ונמאס לי לשתוק? למה ילדים הם תמיד הקרבן של אנשים מבוגרים שאינם מצליחים להסתדר עם עצמם? למה אנשים עושים המון שטויות, מתחתנים בלי אהבה, מולידים ילדים ללא תקווה, שגם הם, אחר כך, הופכים להיות לאנשים מבוגרים שעושים המון שגיאות.... למה??!! ובכן, נילי, אני לא יודעת אם את מצפה ממני לתשובה, אבל בכל מקרה אין לי אותה. אני משתדלת שכמה שפחות מן השאלות האלו תהיינה רלבנטיות בשבילי, לפחות במה שנמצא בשליטתי. כמו שכתבתי לך גם במייל, את מה שאני לא יכולה לשנות - אני מקבלת כעובדה קיימת ולומדת לחיות עם זה. את כל השאר, אני מנסה לתקן, לפחות בסביבתי הקרובה. צריך המון חוזק, ולא לפחד לעמוד פנים מול פנים עם שאלות קשות, גם אם יודעים שהתשובה עליהן לא עושה לנו טוב. אני לא רוצה להאריך בתשובה, כדי לא לעמעם את כובדה של השאלה הנוקבת הזאת, למה. תודה ששיתפת אותנו. ועכשיו, לאות מ' - והמילה הנבחרת שלי היא - מנייאנה אף פעם לא לעשות היום את מה שאפשר לדחות למחר. ואני מגלה לכם כאן סוד נורא ואיום על עצמי: אני ממש התגלמות המנייאנה עלי אדמות. כל מי שמכיר אותי, בטח יצחק ויגיד לכם שזה שטויות, שאין בחורה יותר פעלתנית וחרוצה ממני. והצדק אולי יהיה עמו, כי אני באמת באקשן כל הזמן, תמיד עסוקה בעשייה, מתכננת ומוציאה לפועל, וחולמת ומגשימה, הוגה רעיון על דל שפתי, ותכף הוא כבר בפעולה - אבל הכל עבודה בעיניים. זה נכון רק לגבי דברים פשוטים, טריויאליים, כאלה שלא צריך להשקיע בהם מחשבה מעמיקה או קבלת החלטות אמיצה. כשזה מגיע לדברים החשובים באמת, אני עצלנית חסרת תקנה. אין לכם מושג איזה תרגילי התחמקות מעצמי אני עושה, כדי לא לטפל במה שבאמת דורש טיפול. לפעמים זה מגיע עד כדי אבסורד. ככה למשל לקח לי 27 שנים תמימות כדי להתגרש. כל יום אמרתי מחר, והמחר לא הגיע. אני שונאת להתעמת עם החלטות קשות. אני מעדיפה לחכות למחר, אולי יקרה בינתיים משהו שישנה את התמונה. תתפלאו, אבל לפעמים זה עוזר. כשמחכים מספיק זמן, דברים הופכים ללא אקטואליים, ונמנע הצורך להתייחס אליהם בכלל. ומה שקריטי באמת וצועק לשמיים, זה כבר הנסיבות יכפו עלי החלטה, כאילו אני לא בעסק.. זה לא אני, זה הם. אז יחי המנייאנה. הנה מה שכתבה לנו ליהיא במ': אם יורשה לי, שתיים מהמילים שאני יותר אוהבת הן במ', אז כתבתי על שתיהן. מאמא מיה - ההצגה האהובה עליי! "מאמא מיה" היא הצגה שרצה בכל העולם, ומכילה בתוכה את השירים של להקת "אבבא"; ובניגוד לדעה הרווחת, סיפור ההצגה הוא לא על הלהקה עצמה. הסיפור הוא על אם חד הורית וביתה שמנהלות בית הארחה באי יווני קטן, ומתרחש יום לפני החתונה של הבת (מערכה ראשונה ) וביום החתונה עצמה (מערכה שנייה). הבת מזמינה שלושה חברים לשעבר של האם, מפני שאחד מהם הוא אביה- אבל גם היא וגם האם לא יודעות מי מבין השלושה.. שלושת הגברים בכלל אינם מודעים למצב וחושבים שהם רק מוזמנים בגלל החתונה. עוד מגיעות שתי החברות הטובות ביותר של האמא, וכמובן הארוס של הבת. מכאן מתפתחת קומדיית טעויות עם המון צחוקים, רומנטיקה ובעיקר שירים נהדרים. אף אחד לא טוען שההצגה היא ברמה של שייקספיר או משהו עמוק מדי, אבל זה פשוט "פאן" טהור, ולכן אפשר לראות אותה שוב ושוב... כמוני. הפעם הראשונה שראיתי את ההצגה הייתה בניו-יורק לפני שנה וחצי, ומאז הספקתי לראות אותה עוד 12 פעמים (הרוב בניו-יורק וקצת במקומות אחרים). בגלל שהייתי שם כל כך הרבה פעמים, הכירו אותי כל שחקני ההצגה ולכן זכיתי לסיור פרטי מאחורי הקלעים, וישבתי עם כוכבת ההצגה בחדר ההלבשה שלה לשיחה! זה היה אחד הערבים הנהדרים ביותר שחוויתי מימי. (ליהיא, ראיתי בניו יורק פרסומות להצגה הזאת, אבל לא עלה בדעתי ללכת. חבל שלא היתה לי ההמלצה שלך לפני כן... :-) מחנה קיץ עבדתי ארבעה קיצים במחנה קיץ בארה"ב שנקרא "מחנה רמה", והמחנה הוא בעצם הבית השני שלי. המחנה נמצא כשעה מבוסטון, ומונה כ-700 חניכים בכל קיץ, פלוס 200 אנשי צוות- בערך 40 מהם הם ישראלים. אין מילים לתאר את עוצמת החוויה של להיות שליח ישראלי במחנה יהודי אמריקאי, ואני מרגישה שהחוויה שינתה אותי בהרבה מובנים ותרמה לאישיותי באופן מובהק. לדוגמה, שיניתי מסלול בלימודים, מלימודי קולנוע ללימודי חינוך בלתי פורמאלי, על מנת שאוכל להמשיך ולעסוק בעבודה עם ילדים וקהילות. המילה "מחנה" שגורה בפי, כיוון שאני כל הזמן מספרת על חוויות משם ועל דברים שלמדתי, עד כדי כך שגם מי שמכיר אותי באופן שטחי בלבד יודע על עבודתי שם. ( ליהיא, זה נשמע כיף אמיתי! הבת של יעקב, נילי, גם היא בעניין הזה של הדרכות במחנות קיץ, לא של רמה אלא של הסוכנות כמדומני, וכבר היתה מספר פעמים בהדרכות בארה"ב ובדרום אפריקה. גם לחוויות שלה אפשר להקשיב שעות ולהתמוגג.. כיף לכן. ) והנה המ' של ריקי: באות מ' יש המון "בשר": יש בה מזל- חמסה חמסה- עוזרת לו קצת ע"מ שיאיר לי פניו.. מתנה - בכיף נותנת ומקבלת, מוות - לא עלינו- אבל יצא, שפרנסתו של אישי - עליו, משפחה - דם זה לא מים- אי אפשר להתגרש ממשפחה. הבלגה – זה הפתרון. מדינה - דור 5 מצד אמי, ושרק לא נאבד אותה חס וכרפס מריבה - שונאת מריבות. מוציאה את הכעס בצ'יק ופותחת דף חדש – דהיינו מתחנפת ראשונה תמיד!!! ((-: ) משחק - אוהבת משחקים ביחוד עם ילדים מרד - מרדנית מהיום שנולדתי – והלוואי וליקחי השנים לא היו ממתנים אותי, היה כיף יותר בתקופת "הילדה הרעה" ((-: מקוריות - קשור גם למרדנות, תמיד מחפשת פתרון מקורי לבעיה\מצב, ונוכחת לא פעם שאנשים חוזרים או מממשים רעיונות שלי... מציאות - אני מזל דלי, אומרים עלינו שאנחנו קצת מרחפים, לא אני! רגלי מחוברות היטב למציאות - מזמן נשברו לי העדשות הורודות. מפלגה - כל המפלגות אותו דבר – זו נבלה וזו טריפה ואנחנו באמצע- אללי . מצפון - הוא הגיהנום הפנימי שלי ועדיף שאאכיל אותו בהרבה מצוות – גם כן במ' ((-: ומה עם מסיכה? - יש לי בבית דרך קבע מסיכה עם חיוך רחב – לימים של פרצוף תשעה באב.. והכי הכי אני אוהבת את המילה מסיבה אני אוהבת מסיבות, שמחה ואוהבת לשמוח עם אחרים. במסיבה גם הכרתי את שותפי לחיים זה 38.5 שנים.....הייתי בת 17 וקצת....ובגיל 18 מצאתי את עצמי תחת החופה.. יש עוד המון המון מילים שעולות לי במחשבה ואם הזכרתי מילים, אז יש משפט של ח.נ. ביאליק- שהיה תלוי על הקיר בבית הספר -ושנשאר חרוט בזכרוני. זה הולך ככה: " יש מילים – הררי אל , יש מילים – תהום רבה". (תודה ריקי, אוסף נפלא של מילות מ'... ) והנה בתיה והממים שלה: מדינה - ההגדרה שלה במילון: טריטוריה שתושביה כפופים למערכת חוקים אחת תחת שלטון אחד. החברה הצעירים שנולדו לאחר הקמת המדינה, קיבלו את מדינת ישראל כעובדה קיימת ומובנת מאליה, אני זוכרת מימי ילדותי את הזמן ש"מדינה עברית" הייתה עדיין חלום , השלטון הבריטי היה בארץ והם התייחסו אלינו כאל ילידים, הטילו מידי פעם עוצר, עצרו אנשים ושלחו אותם למחנה מעצר או לבית סוהר, לא הרשו ליהודים לבוא לארץ אלא רק טיפין טיפין, כשהייתה מלחמת העולם השניה והיהודים באירופה עונו ונרצחו, ובארץ היינו חסרי אונים להצילם, לו רק הייתה אז מדינת ישראל אולי היינו יכולים למנוע את השואה בה נכחדו ששה מיליון יהודים , ילדים ,גברים ונשים. מחשב - מכונה אלקטרונית לעיבוד נתונים. כשנוצר הצורך לתרגם את המילה COMPUTER לעברית , התעוררה השאלה לאיזה מין יחשב המכשיר הזה לזכר או נקבה? הוקמו 2 ועדות מומחים ועדת נשים וועדת גברים. המלצת ועדת הנשים: Computer = זכר 1. כדי לזכות בתשומת ליבו צריך להדליק אותו. 2. הוא יעשה מה שמבקשים ממנו, אבל לא יעשה כלום מעבר לזה, 3. הוא אמור לפתור את בעיותיך,אך רוב הזמן הוא הבעיה, 4. ברגע שהתחייבת לאחד את מגלה שאילו היית מחכה עוד קצת היית מקבלת מודל טוב יותר 5. בדרך כלל הוא מתיישן בתוך כמה שנים וצריך להחליף אותו,אבל אם השקעת כל כך הרבה צריך להשלים שאת תקועה עם מודל לקוי, המלצת ועדת הגברים: Computer = נקבה 1. אף אחד להוציא בורא עולם ,אינו מבין את ההגיון שלה, 2. השפה שבה הן מתקשרות ביניהן אינה מובנת לאף אחד מלבדן, 3. אפילו השגיאה הקטנה ביותר נשמרת בזכרון לשימוש מאוחר יותר, 4. ההודעה BAD COMMAND -פירושה: אם אינך יודע למה אני כועסת , אני לא מתכוונת לספר לך זאת. 5. ברגע שאתה מתחייב לאחת, אתה תבזבז חצי משכורת על אביזרים בשבילה. ועדת הנשים נצחה כרגיל והקומפיוטר נקרא מחשב - זכר. וכהרגלה הטוב של בתיה, הנה אוסף סביב מילה אחת - מים: מים - נוזל חסר צבע וריח הנמצא בנהרות, בימים או בגשם. מים חיים - מים הנובעים או זורמים בטבע מים טריטוריאליים - רצועת ים בתחום שיפוט של מדינה מסוימת מים מזוקקים - מים שטוהרו ע"י הרתחה ואידוי מים מינרליים - מי מעיינות המכילים מלחים שונים מים מתוקים - טובים לשתיה מים עומדים - מי ביצה או מי בריכה מים קשים - מכילים מינרלים מים רכים - ראויים לשתיה ולכביסה. ( סבתא שלי היתה אוספת מי גשמים בגיגית מיוחדת, ובהם היתה חופפת את שערה הלבן והרך כמשי.. ) מי בושם - מעורבים בבשמים מי חמצן - מימן על חמצני ( O2H2 ) משמש לחיטוי. (ומה עם הבלונד?) מי מלח - מים שהומס בהם מלח מי מנוחות - " שקטים מי רגליים - שתן. ( תמיד חשבתי שזה מים ששטפו בהם את הרגליים..) מי רוש - רעל שלח לחמך על פני המים - עשה פעולה שאת השפעתה אולי תראה בעתיד. נהדר, בתיה. אפשר להוסיף עוד מים? מי תהום - לאחרונה התבשרנו שמי התהום בשכונת מגוריי, בית הכרם, מזוהמים לחלוטין מן השפכים של מפעל תע"ש ששכן בלב השכונה עד לפני כמה שנים. מפחיד. איה אחותי הציעה שלוש מילים במ', וזרקה אלי את הכדור לכתוב עליהן.. יאללה, בכיף: היא הציעה: מוזה, מצב/יש מצב ומתכונים. מוזה - מה זה? חודשים ארוכים כבר שהיא לא פוקדת אותי, החמקמקה הזאת. בלעדיה - היצירתיות שלי מדשדשת אי שם במי-אפסיים (מתאים להוסיף לרשימת המים של בתיה...) ראיתי פעם סרט בשם המוזה עם שרון סטון, שמשמשת 'מוזה בתשלום' לכותבים שתקועים בכתיבתם. מרעיפים עליה כל מיני פינוקים גשמיים, והיא משחררת את כל הסתימות עד שהיצירה פורחת. מאחר ושרון סטון היא לא בדיוק כוס התה שלי, אני תוהה איך אפשר לשכנע נגיד את..... רי'צרד גיר? ג'ק ניקולסון? מצד שני - אם אחד מהם יהיה כאן לידי, הדבר האחרון שיעניין אותי תהיה מוזה או יצירתיות.. אז מוטב שישארו בבית שלהם, ואני אמשיך לקוות לטוב. מצב ויש מצב - לא תאמינו, אבל גם אני נפלתי במלכודת המילים האלו. כל שאלה שלי כמעט מתחילה בימים אלה בשאלה 'יש מצב ש...?' מה אגיד לכם, יש מצב שזה יעבור לי מתישהו? מתכונים - איה אחותי, את תכף תצטערי שהעלית הצעה של מילה כזאת.. :-) טוב, זה לא סוד שאני אספנית אובססיבית של מתכונים. ומילא אספנית, הצרה היא שאני גם נסיינית של רוב המתכונים שנופלים לידיי. מה שאומר שאין כאן במטבח אף רגע משעמם... (בשבוע שעבר הפתעתי את בני הבית עם חמין תירס.. ושמעתם פעם על פופ-קורן בחמין??) נראה שתכונת האספנות הזאת עברה אלי בירושה מאמי, שנהגה לגזור כל בדל עיתון וחוברת שמתכון הופיע בהם. ערימות גזירים היא השאירה אחריה, חלקם מודבקים במחברות ובקלסרים, חלקם סתם מונחים בשקיות ניילון, או בין דפי ספרים. לא פעם קורה שלוקחים ליד ספר בספריה בבית הוריי, פותחים דף ומתוכו צונח מתכון של פשטידה שהופיע בלאשה בשנת 1968.. לפעמים, כשהיתה שורה על אמי הרוח, היתה יושבת ורושמת מתכונים בכתב ידה, מעתיקה אותם יפה לדפדפת או מחברת. עד היום אני משתמשת במחברות האלו שלה, ומטפסת על הקירות כשצריך לפענח למה התכוונה המשוררת כשכתבה 'לשים חמישה גרוש שמרים'.. אני כבר קצת יותר מסודרת. יש לי כמה עשרות אלפי מתכונים, פחות או יותר מסודרים. חלקם מתוייקים בקלסרי ענק תפוחים, חלקם במחברות. חלקם שמורים בראש. חלקם בספריה נפרדת, עם מחיצות לפי נושאים, על המחשב. ולאחרונה, המתכונים השווים שלי החלו עוברים דירה לתוכנת מתכונים נהדרת בשם 'מטעמים'. לכל מי שיש לה באוסף יותר משניים וחצי מתכונים, אני ממליצה להוריד את התוכנה מכאן, ולהתחיל לארגן לה את החיים.. אפשר לשלוף בשניה כל מתכון, לעשות חיפושים לפי מרכיבי המתכון, לפי שמו, לפי הקטגוריה שלו וכו', פשוט תענוג. במקום לשבת ולדפדף שעה שלמה בקלסר ולחפש אחרי המתכון החמקמק של עוגת השוקולד של דודה זלדה, אפשר פשוט להקיש 'שוקולד' או 'זלדה' והנה הוא מולכם על המסך. מומלץ בחום! עכשיו, מה העניין עם איה והמתכונים? אז זה ככה. מיד אחרי שאיה גמרה לבנות את האתר של יעקב, התחיל לגרד לה באצבעות.. חוץ מהעבודה הרגילה שלה של בניית ועיצוב אתרים מקצועיים, היא צריכה הרי גם לעשות משהו בשביל הנשמה, לא? פרוייקט נשמתי אחד נגמר, צריך להתחיל חדש... וחוץ מזה, יש לה עוד עבודת גמר אחת להגיש במסגרת הלימודים שלה.. יום אחד, אני מקבלת ממנה מייל, ובתוכו סקיצה לעבודת הגמר: אתר מתכונים! אני כמובן נופלת מהכסא, כי הרי אי אפשר לעמוד בפני העיצובים המקסימים של איה, ותכף נמלאת התלהבות. נפתח ביחד אתר חדש, נעלה אליו את המתכונים האהובים שלנו, נחלוק אותם עם הקוראים, נפתח אולי אפילו פורום ונדסקס כל מיני מאכלים ושיטות.. גלגלי השיניים במוח כבר רצו קדימה, וראיתי איך האתר קורם עור וגידים ומתמלא בניחוחות הבישול והאפיה.. אבל למחרת בבוקר איה הרגה אותו, את האתר. פשוט לה מדי. היא צריכה כנראה משהו יותר מאתגר בשביל עבודת הגמר שלה.. קטן עליה אתר מתכונים.. אז עכשיו אני עושה לה כאן תרגיל של הפעלת לחץ קבוצתי. אם יש לכם, הקוראים, עניין בלאפות את עוגת התפוחים המיוחדת שלי, או להכין את סופגניות ה'בנייה' של איה, או ללקק את האצבעות ממוס השוקולד הפלאי שלי, או בכלל סתם להציץ לתוך קרבי המטבח שלי ושל איה - בבקשה להתפקד... אולי אם נגייס קצת עניין בתגובות או באימיילים, אז אני אצליח לשכנע את איה להקים את האתר לתחייה, ולהתחיל להכניס בו תוכן.. (זהו, אחותי. תלמדי לא להציע מילים מתגרות... :-) יש לנו עוד מ' שהגיעה בדקה התשעים מנילי, ואני ממהרת לכלול אותה כאן: ועכשיו לעניין האות מ.יש לי עוזרת בחורה חמודה ואינטליגנטית עולה חדשה איתה אני אוהבת לקשקש . הבקר שאלתיה מהי המילה הראשונה שעולה במוחה באות מ והיא מייד ענתה מזל . מעניין, עניתי, ואני חשבתי על משפחה ומיד חלפה בראשי המחשבה מה זה מזל? אני לא כל כך מאמינה במזל,ומה הקשר בין משפחה למזל?אם בכלל?כי: משפחה יכולה להיות משהו שנולדים לתוכו וגדלים איתו כמו אימא אבא ילדים,סבתא סבא נכדים דודים ואחיינים שאתה יודע עליהם כל כך מעט ,ואיש לא שאל אותך אם אתה רוצה שיהיו חלק מחייך נולדת וזהו.אך...משפחה היא גם ובעיקר:דבר נפלא שאתה יוצר ובונה לעצמך ומטפח ואוהב. משפחה היא קבוצת אנשים בוגרים וצעירים שצומחים מתוכך מרצונך ומאהבתך וממלאים את הלב.ואז אתה אומר"יש לי מזל" וטוב שכך. ישנה עוד רשימה מכובדת של מילים במ שאני מיחסת להן חשיבות.קודם כל: מילה ומילים כי מה שווים חיינו ללא המילה כתובה או נאמרת נקראת או מושרת?וכל השאלות כמו מי מה מדוע מתי.מטרה מנוחה ומרגוע (תודה, נילי. יש לי המון מה להגיד על משפחה, בשבילי זה ממש ערך עליון, אני אולי ארחיב על זה בהזדמנות. עם המזל אין לי שום קשר, לא מכירה ולא יודעת. לא נתקלתי בו אף פעם. דווקא היה מאמר מעניין השבוע במוסף 7 ימים של ידיעות, על המזל..) יש מישהו שקורא לעצמו מעריץ דומם, וההצעה שלו למילה במ' היא שאני אכתוב על - מעריצים דוממים... - אוף איזו התקלה.... כבר כמה דקות שאני עושה תרגילי התעמלות למוח, מנסה למצוא משהו שנון ומבריק לכתוב על זה, ולא בא. כנראה בגלל שהנושא פשוט מופרך ולא מתאים לי. מה לי ולמעריצים, אני שחקנית קולנוע או טופ מודל? ויקירי המעריץ, שמת לב שאתה כבר לא כל כך דומם? :-) אני מבטיחה שלהצעה שלך בנ' אני אתייחס במלוא הכבוד, אם תוותר לי על המ'.. והמ' האחרונה להיום היא - מפגש - רגע, לא לברוח! אני יודעת שהמילה הזאת עושה חרארה לכמה אנשים, ואני מודה שאני ביניהם. בדרך כלל אני לא אוהבת לערבב את הוירטואליה עם המציאות, ויש הרבה אנשים שמעדיפים לשמור על האנונימיות שלהם. אבל, הועלתה כאן הצעה כל כך יפה, על ידי סעיד נבואני, שברוח המסורת הדרוזית של הכנסת אורחים, מזמין אותנו למפגש אצלו בכפר ג'ולס. ככה לנגב איזה לבאנה עם שמן זית, ולהכיר את האיש הנפלא הזה שבשבועות האחרונים פותח לנו צוהר לעולמם של הדרוזים בארץ. אם יש מעוניינים - אני אשמח לארגן משהו שיהיה מקובל ומתאים לכולם. תודיעו לי. זה יכול להיות נחמד נורא, ומראש אני שולחת לך, סעיד, אלף תודות. בין אם יצא לפועל ובין אם לאו, העיקר הכוונה האמיתית והטובה שלך.. זהו, אנחנו עוברים לנון... כמה עוד נשאר?? עוד תשע אותיות? קטן עלינו, בא לי כבר לגמור אותן צ'יק צ'ק, כי יש לי כבר בראש פרוייקטים אחרים... אז יאללה, שימו גז חבר'ה, ותשלחו לי נונים...
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©