כך כתוב בתורה שאלוהים אמר לאברהם אבינו.
ואני, שמעולם לא עזבתי את ארצי כדי ללכת לגור בארץ אחרת, יושבת עכשיו וחושבת כמה קל להגיד וכמה קשה לבצע.
חגגנו לפני שבוע מסיבת יום הולדת לחברה שעלתה לפני 17 שנה מרוסיה. את כל החוויות הקולינריות מאותו משתה כיד המלך העליתי בבלוג של מתכונים.נט אבל לצד חגיגת טעמים, עלו בי הרהורים על כמה בן אדם קשור ל"תבנית נוף מולדתו".
אותה חברה שלנו התערתה לגמרי בישראל. יש לה בית משלה, יש לה מכונית, יש לה עבודה. לפני 17 שנה, מיד כשיצאה מהאולפן ללימוד עברית, קיבלתי אותה לעבודה שכשליחה במשרד הנסיעות שניהלתי, והיום - היא מנהלת משרד נסיעות בעצמה.
היא מדברת עברית טובה למדי, אפילו מכירה ומשתמשת בכל מיני מילות סלנג. היא מתמצאת טוב טוב במותגים ישראלים, ואפילו מתענגת מפעם לפעם על מנת חומוס או פלאפל. כשרק הגיעה לארץ היא לא יכלה להבין איך אנחנו אוכלים את המשחה הזאת, ועוד ביד, בלי מזלג, עם חתיכות של פיתה. היום היא עושה את זה בעצמה.
אפשר להגיד - קליטה מוצלחת, לא?
מתוך חבורת החוגגים, היינו רק ארבעה ישראלים. כל שאר החברים היו יוצאי רוסיה. גם הם אנשים שהתערו יפה בחברה הישראלית, לכולם יש עבודות ובתים ומכוניות, כולם דוברים עברית, השיחה מסביב לשולחן קלחה.
המסעדה בה נערכה מסיבת יום ההולדת היתה מסעדת קווקאז בתל אביב, שכפי ששמה מעיד עליה - היא מסעדה קווקאזית. הבחירה היתה דווקא שלנו, הישראלים, אבל נראה לי שהרוסים שמחו עליה מאד, מתאים להם להרגיש בבית עם מאכלים מוכרים ואהובים.
הארוחה כולה הוגשה בסגנון רוסי: שולחן עמוס מאכלים עד כדי להתפקע, אין מקום לזרוק סיכה, וכל כמה דקות מגיעה לשולחן מנה חדשה, על פי סדר מסויים, כשהעיקר - הבשר - מגיע אחרון, כשכמעט כולם מפוצצים מאוכל ופותחים כפתור במכנסיים.
ואז התחילה המוזיקה, ולמשך שעתיים-שלוש עזבנו את ישראל ועברנו למוסקבה.
לכל הרוסים היה פתאום ניצוץ חדש בעיניים.
ככל שהאווירה הלכה והתלהטה, מעטה הישראליות קולף מעל כולם. הם קמו לרקוד - ריקודים זרים לנו, אבל הם בינם לבין עצמם היו מתואמים להפליא. ריקודי מעגל עם משחקי ידיים, ריקודי זוגות שלא בקצב או בתנועות שמוכרים לנו. הם שרו יחד עם הזמר את כל המילים ברוסית. ולאדימיר ויסוצקי, אלכסנדר רוזנבאום, אלה פוגצ'ובה. עכשיו זה היה תורם של הישראלים להרגיש קצת אאוטסיידרים. זו היתה חגיגה רוסית בלעדית, זר לא יבין את זאת.
והבת החכמה שלי אמרה לי - תראי איך שהם זקוקים לזה... להתחברות הזאת למקורות.
מחר בבוקר הם ילכו לעבודה הישראלית שלהם, ידברו עברית עם החברים, יאכלו משהו בפיתה, יצפו בטלויזיה בהשרדות או בנולד לרקוד. מחר בבוקר הם יחזרו להיות חומר גלם בכור ההיתוך. אבל היום בלילה, הם חוגגים ברוסית.
זה מזכיר לי את השיר של שלמה יידוב, על איך הוא ישראלי מאה אחוז, אבל בלילה בלילה - הוא חולם בספרדית.
וזה גם מזכיר לי את חבורות הישראלים שגרים בחו"ל. איך הם אוהבים להתקבץ, לחיות ביחד, בשכונות מסוימות. לאכול במסעדות מזרחיות שמגישות אוכל של הבית. ואיך כשמגיעה הופעה של זמר או בדרן ישראלי - אי אפשר להשיג כרטיסים חודשים מראש. כולם רוצים To touch base.
יש פתגם שאומר "אתה יכול לעזוב את ארצך, אבל אתה לא יכול לתת לארצך לעזוב אותך", ונראה לי שבפועל, זה בדיוק מה שקורה.
אנשים זקוקים לחיבור הזה אל מה שהם.
ישראלי באמריקה, גם בעוד ארבעים שנה יהיה ישראלי באמריקה ולא אמריקאי. ורוסי בישראל תמיד יהיה רוסי ולא ישראלי.
ואני רק שמחה שבחלקי לא נפל גורל כזה של התפצלות.
15.2.08
גם לי יש עוף של 79 א"ג...
יום חמישי, שעה 18:00, איזור התעשיה תלפיות, 50 מטר מקולנוע רב-חן.
גשם זלעפות מכה בעוז על שמשות המכונית, ומנסה לפתות אותי לעשות אחורה פנה ולחזור הביתה. גם בלי כל קשר לגשם, קשה לי להבין מה בדיוק אני עושה שם, ובדיעבד אני אומרת שאני זקוקה בדחיפות לאיזה פסיכואנליטיקן שיחפור לי קצת בקופסה השחורה וינסה לגלות איזה חסך בילדותי גרם לי לצאת למרדף המטורף הזה אחרי העוף המוזל.
אני מוכנה להשבע עם יד על הלב שזה לא ה - 20-30 שקל שחשבתי שאחסוך.
כעבור רבע שעה של זחילה בפקק אדיר, הצלחתי סוף סוף להכנס למגרש החניה של רמי לוי במתחם הרב-חן. המגרש כמובן היה מלא, וכעשרים מכוניות שנכנסו לפני חיפשו מקום לחנות בו.
עכשיו, עכשיו זה הזמן שלך לברוח, אמרתי לעצמי והסתובבתי אחורה כדי לראות איך לתמרן את הרוורס.
מאוחר מדי. מאחורי כבר השתרך תור של כמה וכמה מכוניות.
אני תקועה באמצע, לא לבלוע ולא להקיא. מזל שהיו שירים יפים ברדיו.
לא אלאה אתכם יותר מדי עם זוטות כמו חניה. הרי זה לא הסיפור. ב - 18:45 שמתי טיסה מקצה מגרש החניה אל מתחת לאיזור המקורה של הכניסה לחנות, מוותרת על שירותי המטריה ונרטבת כהוגן. אני מנערת מהשיער המדובלל את טיפות הגשם, מנגבת את הפנים בשולי הסוודר שמתחת למעיל שלי, ופונה בשאלה נחנחית לשומר האתיופי בפתח: "איפה אפשר להשיג עגלה בבקשה?"
חה! הצחקתי אותו ואת עוד כעשרה בני אדם שעמדו שם בפתח, מחכים לעגלה נכספת.
הוא אפילו לא ענה לי, סתם משך בכתף בתנועה של לא יודע.
אחת הנשים הממתינות צרחה לתוך הפלאפון שלה: "אני הולכת, אני אומרת לך אני הולכת מכאן! רבע שעה אני מחכה ואין אף עגלה, מה אני פראיירית, יום חמישי היום, אני צריכה לבשל. שיחנקו עם העוף שלהם, אני הולכת!" והיא אכן הלכה.
בחצי אוזן שמעתי מישהו אומר שלמטה בחניון יש עגלות.
תכף הסתערתי על המעלית הראשונה שהגיעה וירדתי לחניון. אף פעם לא ידעתי שיש ברמי לוי הזה חניון תת קרקעי.
חניון אכן היה, אבל עגלות - לא.
איך ששכנעתי את עצמי לחזור לאוטו ולנסוע למגה (כאילו ששם המצב יותר טוב...) יצאה מהמעלית אשה עם עגלה עמוסה, תינוק על הידיים ושני זאטוטים נוספים אוחזים בשולי חצאיתה. לא מקנאה בה, חשבתי בלב אבל בפה מיד הצעתי לה עזרה ושאלתי אם אחר כך אוכל לקחת את העגלה שתתפנה.
"אבל אני, זה לוקח לי הרררבה זמן עד אני מסדרת ההכל באוטו" אמרה לי באמריקאית מתגלגלת.
אין דבר, עניתי, הרבה זמן זה יותר טוב מאין עגלה.
באמת לקח לה הרבה זמן, עד שקשרה כל ילד במושב שלו, ועד שהינדסה את כל ארגזי השתיה והחבילות בזוויות המדוייקות בתא המטען שלה פרחה נשמתי. איזה מזל שהיה לי מטבע של 5 ש"ח לתת לה. בדרך כלל אין לי, כי אני משתמשת באיזו מטבע-דמה ממחזיק המפתחות.
ב - 19:15, שעה ורבע אחרי שהגעתי למקום, אני סוף סוף מתייצבת בפתח המרכול, עם עגלה. אני מתחילה לפלס את דרכי בין מאות בני אדם, קודם כל למחלקת הבשר. כי אם אין עופות בזול (בטח נגמרו!) אני נוסעת מכאן ישר למגה! אתה שומע, רמי לוי? אין לי נאמנות לאף אחד, רק לחסך העוף שלי...
במחלקת הבשר יש קצת תור, אבל לא ממש נורא! ציפיתי ליותר.
אני מציצה מעבר לכתפו של מישהו כדי לראות אם יש עדיין עופות למכירה. יש, ובשפע. נרגעתי.
מה, איך זה הולך כאן, אני שואלת מישהו בתור, מי האחרון?
יש לך מספר? הוא עונה לי בשאלה. ממש כמו בקופת חולים.
ניגשתי לעמדת מספרים שלפני כן לא הבחנתי בקיומה ותלשתי מספר. 205. על הצג למעלה מופיע מספר 144. בחישוב גס - 60 אנשים יש לפני? איפה הם?
ובכן, כל אחד לוקח מספר והולך בינתיים לעשות את הקניות שלו. אימצתי את השיטה, והתחלתי להסתובב בין המדפים.
רק הירושלמים שבינינו יוכלו לתאר לעצמם את מצב הצפיפות שם כשאני אגיד להם שזה היה כמו יום העצמאות בכיכר ציון לפני 20 שנה, כשהמוני משפחות ובני נוער היו יוצאים לרחובות לבלות.
בשלב מסוים הפסקתי לספור לכמה אנשים דרכתי עם גלגלי העגלה על הרגל, בכמה נכנסתי לא בכוונה עם קצה העגלה, וכמה חבטות קיבלתי אני בעצמי. אסור לי לבזבז אנרגיה על שטויות, אמרתי לעצמי, אני נמצאת במשימה וחייבת להתרכז בה, מכה פחות מכה יותר - מי סופר.
באתי לבדוק את מצב התור ב - 174, ואחר כך שוב ב - 189. ליד הדלפק מהומה. כמה אנשים שיצאו לסיבוב קניות הפסידו את התור שלהם, באו דקה או שתיים מאוחר יותר, והממתינים עשו בהם שפטים. הבחור הערבי מאחורי הדלפק למד משפט בעברית יפה וחזר עליו שוב ושוב: "המאחר מפסיד תורו".
אוקיי, הבנתי שזה סיכון לזוז מהמקום, אז ויתרתי על המשך ההסתובבויות ונעמדתי בתור לחכות עד שיגיע מספר 205 שלי .
הדיל ברמי לוי הולך כך: כל לקוח יכול לקנות עד 4 ק"ג עוף ב - 0.79 ש"ח לקילו, ובתנאי שקנה מצרכים שאינם במבצע בסך 150 ש"ח. אייי, כמה חבל שדווקא היום באתי לקניות לבד! אם יעקב היה אתי, או אבא שלי - יכולנו לקנות 8 ק"ג עוף ואפילו 12... כי עם ה - 150 ש"ח אין לי בעיה, קניה שבועית ממוצעת שלנו מכילה בתוכה כמה וכמה מאהוחמישימים כאלה.
כשהגיע תורי, הסתבר לי שמה שיצא לי מכל ההמתנה - זה רק 4 ק"ג עוף. כרעיים - אין, שניצלים אין, בשר טחון - נייט, גרונות הודו - לא השתתפו במשחק השבוע, הבמה כולה של העוף.
בקיצור, לקחתי 2 עופות, 3,850 ק"ג, שאלתי בעדינות אם ממש ממש בטוח שאני לא יכולה לקבל עוד 4 קילו. חשבתי אולי, אם אני אשאל יפה...
אבל לא, לא הסכימו. בלית ברירה התחלתי לגלגל שוב את העגלה בין המדפים כדי להשלים את הקניה שלי.
ואז באה המכה של הקופה.
בהתחלה לא הבנתי למה כל כך צפוף לי בין השורות והמדפים. רק כשחיפשתי את קצה התור, הסתבר לי שכל אלה שעומדים בשורה במעברים לא עומדים שם כדי להוריד מהמדף לעגלה שלהם עוד במבה וביסלי או שוקולדים ועוגיות או קמח וסוכר - בהתאמה לפי סוג המעבר בו עמדו.
הם עומדים שם כי זה התור לקופות.
כלומר, אתה נעמד איפהשהו במרחק של בערך 30 מטר מהקופה - לא רואה אותה בכלל - לפניך 50 איש בתור, ומאחר ולכל אחד עגלה עמוסה, התור מזדחל באיטיות מרגיזה. כשסוף סוף מצליחים לצאת מבין השורות ולהתמקם באיזה תור זיגזגי ברחבה שממול לקופות, הנשמה כבר יוצאת, ושוב הפיתוי לעזוב הכל וללכת מתגבר על הרצון לנגוס בעוף של 79 א"ג.
הדבר היחיד שהחזיק אותי שם, ממתינה בסבלנות בתור, זה לא העוף, אלא העובדה שאלו היו הקניות שלי לשבת. אם אעזוב אותן ואלך, אצטרך לעבור את כל הסיפור מחדש במקום אחר. לא תודה. אני נשארת כאן.
בתור לפני עומדים בחור ערבי שמדבר עברית מצויינת, מאלה שעובדים כנראה בישראל ושולטים היטב בשפה וב"סדרי העולם" הישראלים. הוא הסתחבק עם כולם מסביב, כולל אתי, והתבדח על שגעון העוף כמו כולם. לידו עמדה אשתו, חבושה מכף רגל ועד ראש במעיל עד הרצפה, ראשה ופניה עטופים בצעיף ורוד שהיה קשור כל כך מהודק מתחת לסנטרה עד שהיא כמעט ולא יכלה להניע את הלסת כדי לדבר. היא היתה מבוהלת נורא, כנראה אחת כזאת שלא יוצאת יותר מדי מן הכפר שלה. על זרועותיה היה תינוק כבן שנה, ושני ילדים נוספים בגילאי 3-4 שיגעו את כל התור בחוסר הסבלנות שלנו. היא ובעלה כל הזמן התלחשו בערבית, ואני - שהייתי ממש מאחוריהם - לא יכולתי שלא לשמוע מה הם אומרים.
"אז מה אני אגיד להם, ואיך הם יגידו לי, ואם יש שם יותר מארבע קילו, ו... ו...."
היא היתה מלאת חששות איך הם יעבירו בקופה פעמיים עוף במבצע. בעלה הרגיע אותה והסביר לה שהיא רק תהיה בשקט ולא תדבר והכל יהיה בסדר, הוא יסדר את הכל.
כשהגיע סוף סוף תורם והם התחילו לשים את המצרכים על הסרט הנע, הגבר אמר לקופאי:
"זה אחות שלי, היא יש לה עוף ואני יש לי עוף, היא בשביל בית שלה ואני בשביל בית שלי, זה בסדר, כן?"
הבחור הצעיר בקופה, שהמבצע המטורף הזה בטח הוסיף לו כמה שנים לגיל שלו, הניד בראש ואמר בסדר בסדר, אבל משלמים כל אחד לבד.
הגבר שם את כל המצרכים + שקית עופות אחת, והאשה החזיקה את שקית העופות השניה.
מה זה, לא מגיע לך מבצע, אומר לו הקופאי פתאום. אין לך 150 ש"ח קניות!
התחיל בלגן קטן, מה 150, למה 150. הבחור לא ידע שצריך "לבזבז" בחנות 150 ש"ח כדי לקבל את העוף במבצע. תכף ומיד הוא ו'אחותו' בחרו כמה מסטיקים ופסק זמן והוסיפו לחשבון ונהיה 150 והוא קיבל את ההנחה על העוף ושילם במזומן, ואמר לקופאי: עכשיו אחותי, היא יש לה רק עופות.
עוד פעם כל סיפור ה - 150, ועד שהם קלטו שאין מצב שהיא לוקחת את העופות בלי לקנות בעוד 150 ש"ח ממוצרי החנות, כל התור כבר התחיל להתעצבן.
לא הייתי מספרת את הסיפור הצדדי הזה אלמלא הוא היה קריטי כל כך להמשך סיפור העוף שלי.
עכשיו הגיע תורי, אני מתחילה לשים את המצרכים שלי, ואומרת לקופאי: אתה רואה איזה מזל יש לי!! העוף הזה (שהערבי לא יכל לקחת ונשאר מונח בצד הקופה) מחכה רק לי!!
סבבה, אומר לי הקופאי. את כאן עם עוד מישהו? כי מותר לי לתת רק מבצע אחד ללקוח.
לא, אני לבד.
אז את לא יכולה לקבל.
אבל למה, תראה כמה אני קונה, הנה כבר עברת את ה - 500 ש"ח, יש כאן מספיק כסף בשביל שלוש פעמים עוף!!
גברת, אני מסביר לך, רק מבצע אחד ללקוח, לא חשוב כמה הוא קונה. אם היית עם בעלך, הייתם יכולים לקחת שניים.
איזה ביש מזל!! בחיים אני לא הולכת לקניות לבד, תמיד עם יעקב! למה דווקא היום אני לבד!
ניסיתי עוד קצת לדבר על לבו של הקופאי, כאילו המשך החיים שלי תלוי בזה שיתן לי את חבילת העוף המיותמת, ולא הלך. טוב, לא צריך.
מאחורי בתור עמד איש מבוגר עם כיפה סרוגה.
סליחה, הוא אומר לי, מה זה כל העניין הזה, יש כאן איזה מבצע שאני לא יודע עליו?
הייתם מאמינים שיש בארץ מישהו שלא שמע על מלחמת העוף? הנה, האיש הזה לא שמע.
הבאתי אותו בסוד העניינים, והוא מיד צילצל בפלאפון לאשתו לשאול אותה אם היא רוצה את העוף. היא לא רצתה. אמרה לו שאין מי שיאכל את החלקים העליונים של העוף ושבכלל לא מתאים לה לטפל בעוף שלם. מאחוריו בתור התחילו להשמע קריאות, יאללה קח את זה, בשביל 2-3 ש"ח תתן את זה אוכל לכלב או לחתול!
אבל אשתו אמרה לו לצלצל לבן, אולי הבן ירצה.
הבן דווקא רצה, אבל ביקש לברר איזה הכשר יש לעוף הזה, וכשאמרו לו את שם הספק הוא אמר לא, תודה, אל תביא.
אני כבר לקראת סיום החשבון שלי, ומנסה נסיון אחרון (איך, איך ירדתי עד שם) עם הקופאי: אתה רואה, אני אומרת לו, מהשמיים רוצים שהעוף הזה יהיה שלי! יאללה תכניס אותו לחשבון ונסגור עניין.
אבל הקופאי לא מבודח. המבצע הזה עולה לו בבריאות. הוא פותח את הפה להגיד לי איזה משהו עצבני, ואז מישהו מאחור קורא לאיש הדתי - נו, יאללה כבר אתכם! תקח אתה בשבילה את העוף והיא תשלם לך!
וכך היה.
חבילת העוף שהערבי לא יכל לקחת, והדתי לא רצה לקחת, היתה רשומה על השם שלי!
היא נכנסה לחשבון של האיש הדתי, שקלה 3.650 ש"ח, ואני התחלתי לחשב בראש כמה אני צריכה לתת לו. החשבון בא קצת מבולגן כי מחייבים מלא ורק בסוף מורידים את ההנחות.
הקומבינטור מאחור שכבר היה ממש חסר סבלנות שוב הציל את המצב: נו, תני לו 3 ש"ח וזה כבר יהיה כולל הטיפ בשביל הג'סטה שהוא עשה לך!
אז 3 ש"ח העבירו ידיים, ובתמורתם קיבלתי 2 עופות שמנמנים.
שמחה על המציאה הגדולה יצאתי מהחנות בשעה 21:45, כמעט ארבע שעות אחרי שהתחלתי את ההרפתקאה.
ורק בכדי לסיים את הסאגה, אני אגיד שני דברים על העופות של המבצע, אחד טוב ואחד באעסה.
הטוב - העופות היו סופר טריים! ביום שישי בישלתי אחד מהם, ומה אגיד, מזמן לא נהננו מבשר רך ועסיסי וטעים כל כך. אם תשאלו אותי, לדעתי באותו בוקר התרנגולת הזאת עוד התחככה עם חברותיה בלול. כנראה שבכדי לענות על הביקוש, שרשרת האספקה היתה קצרה מאד. בתיק תק מהלול למשחטה, מהמשחטה לדלפק בסופר, מהדלפק בסופר לסיר שלנו. זה היה העוף הכי טרי שאכלתי אי פעם.
והדבר הלא כל כך טוב - מרוב מהירות, לא הספיקו לעשות לעופות תספורת ותגלחת.... בחיים לא הכנסתי הביתה עוף עטוי כל כך הרבה נוצות, כולל כמה גדולות וארוכות שבדרך כלל לא נראות במחוזותינו...
שעה שלמה לקח לי לשלוף את הנוצות אחת אחת ולהביא את העוף למצב רגיל.
רק בשביל זה לבד הייתי מוכנה לשלם 14.99 ש"ח לק"ג במקום 0.79...
ומילה נוספת על המבצעים ברמי לוי.
כולם אומרים שהוא הוזיל את העוף, אבל תקע מחירים גבוהים על כל שאר החנות.
לא נכון.
בדקתי, השוויתי, ולא שמתי בעגלה שום דבר שמחירו נראה לי יקר מדי. נהפוך הוא. אני תמיד קונה ברמי לוי במבשרת, ומשלמת הרבה יותר על פריטים מסויימים שבתלפיות נמכרים יותר זול!
ובנוסף, היו גם מבצעים טובים במחלקת הירקות. קניתי כרוב לבן ב - 0.89 ש"ח, עגבניות 1.89 ש"ח, בננות 2.89 ש"ח אבוקדו 2.89 ש"ח, גזר 0.99 ש"ח, תפוחי אדמה 1.99 ש"ח --- אין מחירים כאלה בשום מקום!
כשבאתי הביתה ניתחתי את החשבון. סה"כ החסכון המצטבר שלי בקניה הזאת היה למעלה מ - 150 ש"ח. וזה סכום שלא הולך ברגל...
אם רק היו נותנים לנצל אותו במבצע, ללא הגבלה, הייתי יכולה לקנות בסכום הזה עוד 190 קילו עוף לפי 0.79 ש"ח, לכל השכונה, לכל השנה...
12.2.08
קבלת שבת
כמעט שבועיים שהבית שלי סוער כמרקחה.
כל ארוחה משותפת הופכת להתנצחות מילולית שמסתיימת מבלי להגיע להסכמה.
על מה סערו הרוחות?
מעשה שהיה כך היה:
ביום שישי בבוקר, לפני כשבועיים, נחתה עלי הבשורה שבמוצ"ש אנו מארחים חברים.
זה לא ממש היה בתכנון ותכף כמובן נלחצתי מה ואיך ומיד נשלפה הסיסמה הקבועה "אבל אין לנו כלום בבית!"
אוקיי, נפלה החלטה לרוץ לשוק ולהצטייד בכמה מצרכים שרק שם אפשר להשיג. התכוונתי להכין ארוחה גרוזינית ולשם כך הייתי חייבת להגיע למחנה יהודה, לחנות הגרוזינית שם מוכרים את יין קינדסמראולי או אחאשני שאנחנו אוהבים, את הגבינות המיוחדות לחצ'פורי, את הצ'ורצ'חלות ורוטב השזיפים ועוד.
לתומי חשבתי שככל שנאחר להגיע לשוק, כך יהיה בו פחות לחץ (טעות, טעות) כי לא ממש בא לי לבזבז את כל הבוקר על חנייה ודוחק בין אלפי אנשים.
אז מצויידים בתיאוריה שבשעת צהריים מאוחרת יהיה יותר נינוח, שמנו פעמינו לשוק בשעה שתיים וחצי.
חניה הסתברה כבלתי אפשרית, ממש כמו בשעות הלחץ. בסוף אחרי כמה סיבובים מצאנו משהו. אני בעקרון לא נכנסת לחניון שגובה 14 ש"ח לשעה כשאני יכולה לחנות ב - 4.5 ש"ח עם האיזי פארק, או בכלל בחינם כי זו כבר לא היתה שעה שחניה עולה כסף.
התחלנו את הקניות בערך בשלוש, ובגלל שהיתה סחורה נורא יפה נסחפתי להמון קניות שמלכתחילה לא תוכננו. קנינו וקנינו, דברים נהדרים, כמו שרק בשוק אפשר.
לא משנה שבמקום לצאת שאקלית שקונה בזול במחירי סגירת השוק יצאתי דווקא פראיירית ושילמתי בשעה 3 לא פחות מ -15 ש"ח על קילו תות שדה שבשעה 4 נמכר ב - 5 ש"ח...
טוב, קנינו כל מה שרצינו, וכשיעקב הציע שנלך לשבת ולשתות משהו באיזה מקום, עשינו גיחה לאוטו, שמנו הכל בבגאז' ובידיים משוחררות מסלים הלכנו לחפש איפה אפשר לשתות סחלב חם.
השוק כבר החל להתרוקן. פה ושם תריסים הוגפו, באסטות קופלו.
המקום הקבוע שבו אנחנו שותים קפה וסחלב, באמצע הרחוב של השוק, כבר פירק את דוד הסחלב והיה עסוק בשטיפת הרצפות. עזורה (של המיצים, לא של האוכל ) כבר סגר. הגענו כבר לרחוב יפו ואז יעקב נזכר ששתה פעם סחלב מצוין באיזו מין חנות טבע ותבלינים, ליד מאפיית חבה.
למזלנו, כן, היה פתוח, והיה סחלב. לקחנו שולחן ליד החלון, התרווחנו והתחלנו לגמוע לאט לאט מהכוס המהבילה.
אהה? איך הספקנו הכל לפני שסוגרים את השוק? אמרנו אחד לשני מבסוטים מעצמנו, כשפתאום נכנסו למקום שלושה נערי ישיבה ארוכי פאות והתריעו בקול:
יהודים יקרים, נא להזדרז. השבת בפתח. יהודים יקרים, סיימו את מה שאתם עושים והתכוננו לקבל את השבת, יהודים יקרים, יהודים יקרים - כמו תקליט שנתפס.
בשולחנות לידינו ישבו כשבעה-שמונה אנשים נוספים, ביניהם זוג תיירות מצרפת שלא הבינו מה רוצים מהן. אחת פנתה אלי ושאלה מה הם אומרים, מה הם אומרים?
ואני עניתי לה במעט הצרפתית שלי שהם אומרים "דפשה-וו" כלומר תזדרזו. על פניה היתה הבעת תדהמה והיא שאלה mais pourqua???? עם עשרים סימני שאלה, ואני אמרתי לה מילה אחת "שבת". היא וחברתה מיד התקפלו ועשו הכנות לצאת, לוקחות ברצינות ובכבוד את עניין השבת. אנחנו התעכבנו עוד שתיים שלוש דקות, לגמנו בחופזה את הסחלב כמעט תוך סכנת כווייה ויצאנו משם.
כשהגענו שוב לרחוב הראשי של השוק, הסתבר לנו "שקומנדו שבת" שלם פשט עליו.
כעשרים דתיים לבושים בשטריימלים חגיגיים, ולצידם כמה נערי ישיבות במגבעות שחורות, עברו בשוק והאיצו בבעלי החנויות שעדיין היו פתוחות למהר ולסגור כי השבת נכנסת בעוד דקות אחדות. מישהו אפילו הגדיל לעשות והצטייד בשופר, ותקע בו בפתח של כל חנות פתוחה, עם שברים ותרועות וסילסולים, בלי להפסיק, עד שבעל החנות סגר אותה. אישית לוחצת.
עמדנו די המומים מהתופעה. תוך דקות הם סגרו את כל השוק, מלבד...
מסתבר שיש תופעה שחוזרת על עצמה מדי יום שישי. יש חאפרים שמופיעים בשוק כמה דקות לפני הסגירה, כשרוב בעלי החנויות הג'בארים כבר הלכו הביתה, ופורסים יריעות על הרצפה ומוכרים מכל הבא ליד. כל מיני מציאות במחירים מצחיקים 20 ופלות בעשרה ש"ח, בטריות, סבונים, מסרקים - כל מיני דברים שכאשר השוק פתוח ופעיל במלוא אונו - אין להם סיכוי להתנחל שם ולמכור. גם מפחד בעלי החנויות שלא מסכימים לקונקורנציה, וגם מפחד הפקחים. אבל בשעה הזאת כולם כבר הלכו הביתה וזו ההזדמנות שלהם להרביץ מכה.
אבל אותו קומנדו דת לא הניח להם, ובצעקות של 'שבת, שבת' אילצו אותם להתקפל. היינו עדים אפילו למריבה קולנית והרמת ידיים מצד אחד החאפרים שלא קיבל עליו את הדין ועוד רגע היתה שם משטרה.
אנחנו הסתלקנו מבלי לראות כמה זמן עוד לקח "לנקות" את השוק ולסגור אותו לחלוטין.
אבל מאותו רגע התחיל ויכוח סוער, שכאמור נמשך כמעט שבועיים.
בארוחת הערב של יום שישי יעקב ואני העלינו את הנושא, כל אחד מהכיוון שלו, והילדים והאורחים הצטרפו לחגיגה. כל המטעמים שהכנתי הלכו והתקררו בצלחות ככל שהתלהטו הרוחות.
המשפחה נחלקה לשניים: מצד אחד עלתה הטענה שזו כפייה דתית מכוערת, חומייניסטית, קיצונית, התערבות בענייני הפרט שאין לה מקום בחברה מעורבת ועוד ועוד. ומצד שני טענו כמובן את ההפך, שהשבת היא ערך מקודש, ובמיוחד בעיר הקודש כמו ירושלים, ומחנה יהודה הוא בסך הכל מעוז די דתי או די מסורתי וראוי לו באמת שייסגר מיד עם כניסת השבת.
כמו שכתבתי בהתחלה - להסכמה לא הצלחנו להגיע. כל אחד נשאר בעמדתו.
אבל לי היה טיעון חזק, שלפחות ליעקב הוא גרם להשתתק.
הזכרתי לו שכשהוא היה עולה חדש בירושלים, לפני כשמונה שנים, בכל סוף שבוע הוא תמיד היה נדהם מחדש מהאווירה של שישי-שבת בירושלים. אין, אין מקום כזה בעולם, הוא היה אומר לי בשעות הערביים של ימי שישי, ובאמת - אווירה של קודש יורדת על העיר. ירושלים של זהב.
בבית, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אבל בעיר, ברחובות, יש משהו אחר, שונה משאר ימות השבוע המטורפים.
אתה רוצה שזה ימשיך להיות כך, שאלתי אותו? וכשהוא אמר כן, בטח, עניתי לו שיתן לבחורים האלה לעשות את העבודה שלהם בשקט.
מלאכת קודש הם עושים. שומרים לנו על ירושלים.
ככה אני רוצה לראות ולזכור אותה לנצח בימי שישי ושבת.
ואם צריך בשביל זה קומנדו, וקריאות וזירוזים ותקיעות שופר, שיהיה.
אני נותנת להם את ברכתי.
11.2.08
אלוף בצלות
לפני כמה ימים הסתובבתי באיזור התעשיה לצורך סידורים שונים ומשונים שהיו לי בסביבה. לא סתם נסעתי בכבישים הראשיים, אלא נכנסתי פנימה, אל מאחורי הקלעים, בין מבני התעשיה, המוסכים, חנויות חומרי הבנין וכו'.
איך שאני מנסה למצוא חניה באיזה מגרש פנימי, אני רואה מאות בצלים (בצל, בצל יבש, העגולים הלבנים בלי הקליפה החומה) זרוקים על האדמה ותופסים בחוצפתם לפחות שני מקומות חניה.
טוב, מצאתי חניה אחרת, אבל הציקה לי השאלה מה הבצלים האלה עושים שם, זרוקים כאילו היו זבל. אפילו התכופפתי והרמתי אחד, לראות אם הוא טוב - או שאולי זו סחורה רקובה או משהו כזה. לא, לא רקובה ולא פגומה, סחורה נהדרת! אלה היו בצלים מצויינים. יפים, טריים, חזקים ומבריקים.
הרבה קישים בצל, או מרק בצל, או בצלים ממולאים וכו' אפשר היה להכין מהם!
תכף הרמתי טלפון לדודה שלי שעובדת אצל סיטונאי ירקות גדול באותו מבנה שליד מגרש החניה ושאלתי מה הסיפור של הבצלים האלה, הם מורעלים או מה?
אה, כן, היא אמרה לי. זה המעשר שזרקנו.
מה זרקתם, אלה בצלים נהדרים! מחיתי.
כן, אבל הם מרוסקים, לא? אנחנו גורסים אותם לפני ששמים בזבל.
לא גרוסים ולא פרפרים. הבצלים היו יפהיפיים, ואמרתי לה את זה.
טוב, היא ענתה, אולי הפועלים הערבים זרקו אותם שלמים בשביל שיוכלו לקחת בלי שנרגיש.
סיימתי את ענייני שם ונסעתי הביתה, אבל הבצלים סירבו לעזוב אותי במנוחה.
ביום שישי דודתי באה לבקר אצלי והרחבתי אתה את הנושא.
מסתבר שמכל סחורה שהם מקבלים שם אצל סיטונאי הירקות הזה - הם מפרישים עשרה אחוז כמעשר. קיבלו 3 טון בצל, 300 קילו הלכו לזבל.
בדרך כלל יש שם משגיח מטעם לא יודעת מי, הרבנות, משרד הדתות או משהו כזה, ותפקידו לדאוג שהמעשר יושמד בצורה שאף אחד לא יוכל להשתמש בו. היא סיפרה לי על מאות ואלפי קילוגרמים של ירקות שמוצאים את דרכם לזבל, כולל פריטים שערכם נמדד בזהב - כמו קיווי ובננות ואפרסמונים וכו'. תארו לכם 300 קילו קיווי הופכים למחית ונזרקים לזבל...
מאד עניין אותי הנושא הזה, אז הלכתי לקרוא עליו קצת.
ממה שהבנתי, שורש המנהג של המעשרות הוא בימים שהיה בית מקדש - כל חקלאי היה צריך אז להפריש עשירית מכל היבול שלו לטובתם של הלוויים והכוהנים בבית המקדש. סבבה, אני מניחה שמשרתי הקודש האלה היו צריכים לאכול איכשהו.
אבל היום?
איפה בית המקדש, ומי זה כהן ומי זה לוי.
ואיפה כל העניים (לא של הודו, שלנו!) או אלה שידם אינה משגת לקנות בננה או אפילו בצל?
לא חראם לשים 300 ק"ג סחורה בזבל? בשם מי, בשם איזו דת?
אני מתחלחלת מהרעיון.
ומילא, כשהסחורה גרוסה. כי מי ירצה לקחת רסק בצלים או מחית בננות ותפוזים.
אבל כשהסחורה נזרקת שלמה ובטח נאספת על ידי מי שמרוויח מכך - בין אם רווח אישי ובין אם רווח מסחרי שיעשו מזה - זה נשמע לי אבסורד. ממש חשכת ימי הביניים.
הנושא של המעשרות והתרומות מאד מורכב. אני בטוחה שבימי בית המקדש זה היה נורא יפה, נורא צודק ונכון. כל חקלאי היה מפריש תרומות לפי רצונו (אבל לא פחות מאחוז אחד מהיבול שלו) ובנוסף מעשרות בסך עשרה אחוז מהיבול. הסחורה המופרשת ניתנה ללויים ששירתו בבית המקדש, ואלה היו מפרישים מתוכה מעשרות לכוהנים. ואחר כך היה גם מעשר שני, ומעשר עני, ומעשר בהמה ועוד כל מיני מושגים ארכאים לחלוטין שמקומם לא יכירם במאה ה-21.
זו דעתי כמובן. בטוח שאנשים עם זיקה לדת יחלקו עלי.
כדי לסבך עוד קצת את העניין - השנה היא שנת שמיטה. הירקות והפירות הללו הם לא מתבואת הארץ. תבואת הארץ אסורה עלינו השנה. אותם בצלים בהם דובר הם בכלל יבוא מירדן. הסיטונאי שילם בכסף מלא על 3 טון, והנה - עוד לפני שהתחיל למכור אותם ולהלביש עלינו מחיר גבוה שיכסה את כל עלויות הייבוא - כבר הלכו לו 300 ק"ג בשביל החותמת של המשגיח. והכי מצחיק, שבשביל סגירת המעגל, אותם בצלים יפהיפיים שנחו שם על הקרקע ליד פח הזבל ולא בתוכו, מצאו בסופו של דבר את דרכם - באמצעות הפועלים הערבים - ישירות לבני הדודים של החקלאים הירדנים שגידלו מלכתחילה את הבצלים. צדק קוסמי.
ואנחנו, צרכני הבצל, משלמים את המחיר של העיסקה הסיבובית הזאת שמוכתבת על ידי שנת השמיטה והמעשרות והרבנות והבד"ץ ושות'.
והבצל כאן הוא רק דוגמה, מפני שזה מה שראיתי. ללא ספק ביקורים נוספים לאותו איזור יניבו דוגמאות אחרות של כל פרי וירק שאנחנו צורכים.
ומעניין לעניין כמעט באותו עניין:
בחצר הבית שלנו גדל עץ לימון. בעל הבית (שכל הבנין שייך לו והוא משכיר אותו כשלוש דירות, אנחנו בקומה האמצעית) אמר לי שהעץ שייך לכל השכנים וכולם יכולים לקטוף ממנו, אבל מאחר והוא גדל בחזית של הדירה של השכנים מהקומה התחתונה, לי זה לא ממש נעים להכנס להם לשם ולקטוף.
העץ עמוס לימונים, יפהייפיים, קורצים בטריות וברעננות שלהם. צמרת העץ מגיעה לגובה המרפסת שלנו, ממש "הושט היד וגע בם", רק חסרים לנו עוד איזה 60-70 ס"מ לאורך היד כדי להגיע. אבל מה?
השנה שנת שמיטה. השכנים מתחתנו דתיים.
אסור לקטוף, אסור לאכול, אסור להנות מפרי העץ.
כל הלימונים ירקיבו על העץ או על הקרקע.
אבל להשתמש בהם - אסור.
ושוב אני שואלת, שאלה רטורית כמובן, בשם מי, בשם מה, למה ואיך ומדוע, ואיזה ביזבוז!
10.2.08
מחברת המילים הקשות
סיימתי היום לקרוא ספר שמאד אהבתי.
זהו ספרה של שלומית אברמסון - "מחברת המילים הקשות".
אני קוראת ספרים כבר למעלה מחמישים שנה (צאו וחשבו בת כמה אני...) ואפשר להגיד שיש מאחורי "שעות קריאה" על משקל "שעות טיס" מעבר לסטנדרט המקובל.
אמנם בשנים האחרונות המחשב והאינטרנט הם זוללי זמן רציניים ומכרסמים בלי בושה בשעות הקריאה שלי, אבל גם אתם אני עדיין קוראת והרבה.
תמיד קראתי ספרים כמו קוראת.
עכשיו אני קוראת ספרים כמו כותבת.
מאז שסיימתי את הקורס לכתיבה יוצרת, כל צורת הקריאה שלי השתנתה: עכשיו, תוך כדי קריאה, אני מנתחת את הטקסט, בוחנת את התפתחות העלילה, בודקת ניסוחים ובחירה של מילים, שמה לב מי מספר את הסיפור - מתי הגיבור דובר ומתי אותה ישות עלומה של 'מספר יודע הכל' נכנסת לתמונה, איך מתבצעים המעברים ביניהם - ועוד ועוד אבחנות טכניות שלא היו נוכחות בקריאה שלי בעבר.
זה לא פוגם לי בהנאת הקריאה. נהפוך הוא, זה ממקד אותה.
כשאני מרגישה שהסופר מורח, שנגמרו לו המילים, שיד עורך שינתה לו את הקול האישי שלו וכו' - אני פשוט מדלגת. ומאידך, כשהסופר עובר בוירטואוזיות מדמות לדמות, מזמן לזמן, וממקום למקום ומצליח לשלב ביניהם בצורה חלקה וקולחת, כשהוא שוזר את העלילה במין מקלעת סבוכה אבל הגיונית וקוהרנטית - אני פשוט מעריכה את זה מאד. לא כקוראת, אלא ככותבת. או שמא נגיד ככותבת בפוטנציה, שהרי עד שספר שלי לא יראה אור אני לעולם לא אתהדר בתואר כותבת.
"מחברת המילים הקשות" זה הספר הראשון שסיימתי לקרוא כשאני מצויידת בכלים החדשים שרכשתי.
ראיתי לו את הקרביים, הבנתי אותו מבפנוכו. ואהבתי.
הנה תמצית שלו, אשתדל בלי ספויילרים.
הסיפור מתרחש בירושלים של פעם, וככזה - מאד נגע ללבי. אני אוהבת לקרוא ספרים על מקומות שאני מתהלכת בהם, ובעיקר על מחוזות ילדותי.
הגיבורים משתייכים לעדת דוברי הלאדינו, וגם זה קירב אותי אליהם. הוריה של הגיבורה עלו לארץ מרודוס, כמו גם משפחתו של סבי, ורוב הביטויים והמאכלים והכינויים הזכירו לי מאד את בית סבתא. גם שמה של הגיבורה, לונה, הוא בדיוק כשמה של סבתי.
לונה, נערה צעירה, עולה לארץ עם הוריה מרודוס לאחר שהאי הפך למקום לא בטוח עבורם.
הם משתכנים בירושלים, בשכונת תל ארזה, שהיתה סמוכה לגן החיות התנכ"י במשכנו הקודם.
הארץ זרה לה, השפה זרה לה, הוריה לא משתלבים כאן.
אחת החברות מהכיתה לוקחת אותה לפעולות של שבט הצופים בעמק המצלבה (אוי כמה מלחמות שהיו לנו - חברי התנועה המאוחדת - עם צופי שבט מודיעין...) ושם קורים לה שני דברים: היא מתאהבת במדריך חיליק, היפה/החתיך/המוצלח/הכובש, ואחד החניכים - נסים החנון/הדי אהבל/המסובך רגשית - מתאהב בה.
בלב הפלונטר המשולש הזה, היא מוצאת את עצמה נישאת לנסים ועוברת לגור עם אמו, אבטיפוס של האמא הספניולית שמגיעה לקו הגמר של האמהות המתקרצצות ממש ביחד עם האמא הפולניה המיתולוגית... זו הספניולית לא שונה ממנה בהרבה.
הסיפור האמיתי הוא סיפורה של נעמי, הבת שנולדה לללונה. חלק גדול של הסיפור מסופר דרך עיניה של הילדה ומפיה, בלשון ילדותית די עילגת שבהתחלה קצת מעצבנת אבל בהמשך גורמת להסיר את הכובע בפני הסופרת שידעה לשחזר כל כך במדוייק את הביטויים והמילים בדיוק כפי שילדים של פעם היו הוגים אותם.
נעמי הזאת לא מדברת. רק מסתכלת בשתי עיניה הגדולות והעצובות, ושותקת כל הזמן למרות שהיא מבינה כל מה שמדברים אליה. עם הקרובים לה היא אפילו מפתחת איזו שפת סימנים - עפעוף בעיניים בשביל כן וכו'.
סבא שלה, אבא של לונה, נותן לה מחברת, ובה היא רושמת את כל המילים הקשות שהיא לא מבינה. מילים כמו "לגמור את החודש", "להושיע", "שעות נוספות" "הסבמקצועית" ועוד ועוד. המחברת הולכת ומתמלאת במילים קשות, ודרכן נפרס סיפורה של המשפחה כולה: של הסבא סלומון והסבתא אסתריקה, של נסים ואמו סול ואחותו נצחיה הרווקה הממורמרת. של לונה שהיתה קרבן של החיים, של אדון מיכאליס הייקה ואשתו אלזה.
הסיפור לא קל, הוא לא נופת צופים מלוקקת. יש בו הרבה החמצה, החמצה של חיים.
אני לא אספר עוד כדי לא לקלקל.
ממליצה לקרוא.
7.2.08
הזכרון הוא הספריה של המוח
מגיע רגע, אצל כולם אני מניחה, שהזכרון הוא כבר לא מה שהיה פעם...
נגיד, מגיל 40 בערך וצפונה?
בפעם הראשונה שזה קרה לי, מה זה נבהלתי.
מה, כבר?
בקצב כזה אני אהיה סנילית עוד לפני ששערי יספיק להלבין, חשבתי!
ולא שיכולתי לעשות משהו כדי למנוע את זה או את זה. סופר-וומן ככל שאהיה, בטבע אני לא יכולה להלחם.
עובדה שהשיער שלי כבר כולו לבן ושהזכרון שלי נגוע בשיכחון.
לימדתי את עצמי לחיות עם בעיות שיכחה קלות, אבל לא להילחץ. הן לא קריטיות. לא יותר רציניות מאשר אצל כל אדם בגילי.
ומה שקצת מנחם אותי - שמתי לב למדד נוסף שמשפיע על מידת הזכרון שלי: מדד החשיבות.
דברים באמת חשובים אני זוכרת מצויין! גם אחורה (דברים שהיו), וגם קדימה (שצריך לעשות).
והדברים הלא חשובים? למי אכפת אם זוכרים אותם או לא.
אז בבקשה, אל תעלבו לי אם אתם שואלים "את זוכרת ש..." ואני אגיד לא. זה לא אתם, זו אני.
יחד עם זאת....
לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לחזור כמה חודשים אחורה למשל ולשחזר משהו - ולא מצליחה למקם את זה על ציר של זמן, או להזכר בפרטים.
משהו כמו.....
מתי היינו בחתונה של זה וזאת שם בצפון?
או ממתי התחלתי את המנוי של דבר זה או אחר?
או מתי הסתפרתי בפעם האחרונה?
או מה זה הדו"ח חניה הזה, בתאריך הזה אני הייתי ברחובות או בפתח תקוה?
או מתי זה היה שהזמנו אלינו את החברים האלה ואלה, או מתי היינו אצלם?
וכו' וכו'. דברים טריוויאלים. כרוניקה. רשומון.
החלטתי שנמאס לי לנחש, והתחלתי לתעד את עצמי. ברמה היומיומית, אבל בקטנה. בקצרנות
בחג ראש השנה האחרון התחדשתי לי ביומן קטן, פנקסון כזה.
כל דף זה שבוע, מה שמשאיר לכל יום רק קצת מקום. 4-5 שורות כתובות בצפיפות בכתב יד קטן, כמו חריוני זבובים על חלון זכוכית.
וכל יום אני כותבת בו תקציר של מה עשיתי באותו יום. רק דברים חשובים, בראשי פרקים.
בלי הגיגים והתפלספויות, זה לא יומן חיים.
זה יומן לתיעוד אירועים.
פתחתי עכשיו את היומן באופן אקראי בדף של אמצע דצמבר. הנה כמה ימים לדוגמה:
יום ראשון 9.12.07
מלמן בא לארוחת צהרים
ליעקב נשברה שן והוא נסע לתקן אצל ארתור
שילם 100 ש"ח
הלכנו למכון בערב, 45 דקות קרוס. מלא אנשים, עדיף בבוקר.
יום שני 10.12.07
נסענו לבנק של אבא להוציא כסף (סתם פעולה מיותרת אבל הוא התעקש)
המשכנו לשוק רמלה ולקניון הדר.
קניתי 8 ספרים במבצע 200 ש"ח
עשינו קניות בשופרסל דיל בתלפיות
יום שלישי 11.12.07
42 דקות קרוס
איזבל והילדים באו להדלקת נר אחרון חנוכה
הכנתי בנייה וקיבלתי כווייה רצינית
בלילה בית שמואל, ערב מספרי סיפורים לחנוכה "פרימוס"
יום רביעי 12.12.07
נסענו לקניון לחפש מתנה לנאוה. לא מצאנו, נתנו מזומן בתוך אלבום הסקרפינג שהכנתי. קנינו לה שוקולדים עבודת יד מעולים.
לקחנו את נאוה ממודיעין ונסענו למסעדת ג'פאניקה בדיזינגוף, אכלנו סושי, לא אהבתי
יום חמישי 13.12.07
43 דקות קרוס.
טלפונים עם אריק מגלובל, אני מאד מעוניינת, קבענו למחר ב-12
שאר היום בבית, סיעור מוחות על חנות טבע
יום שישי 14.12.07
יעקב נסע לפוטו דניה לפתח אלבום סקרפינג בשביל גילי.
אבא הלך לאיבוד בדרך חזרה מהדואר המרכזי, עלה באוטובוס לא נכון והגיע לקניון מלחה
נפגשתי עם אריק וראיתי את המקום במבשרת, אמרתי שאודיע ביום א'
אני חייבת לעוזרת 20 ש"ח לתת בפעם הבאה
יום שבת 15.12.07
יום הולדת תאריך עברי של גילי.
יצאנו לטיול באיזור ניצנים.
אכלנו במסעדת סיזאר בפארק המדע ברחובות, היה טוב מאד
גילי קיבלה דולרים מסבא, סיר מעמית, ספר ממלי ואלכס, מגבות כיתן ענקיות וסט מצעים פליז ממני ומיעקב
אני צריכה לקנות לה 1000 דולר מתנה ממני לבד, לתת כשאחזור מניו יורק
בערב נסענו לחנות אניס בקניון במבשרת
תגידו, זו לא חתיכת חיים?
מין פלח כזה שנשלף החוצה בצ'יק, בכל חתך זמן שרוצים.
אני קוראת חצי שורה - וכל הסצינה קמה לי לתחיה מול העיניים.
שלא לדבר על השימושיות של זה. דיפדוף קצר אחורה - והכל ברור וידוע, לא צריך לנחש כלום!
יש אימרה של אלדוס הקסלי שאומרת: הזכרון של אדם הוא הספרות הפרטית שלו.
וספרות - טיבה שתכתב, לא? מי יכול לזכור הכל, ולאורך זמן?
הנה עוד פתגם סיני (עבדתי ברצינות על הפוסט הזה... גם כותרת הפוסט היא פתגם):
הדיו הכי חיוור עדיף על פני הזכרון הכי חד.
ואוסקר ויילד אמר: הזכרון הוא יומן שאנחנו נושאים אתנו כל הזמן.
אז זהו, אני לא רוצה שאיזה קצר חשמלי ביום מן הימים ימחק לי את כל הזכרונות מהיומן שאני נושאת בלב ובראש. מעדיפה שיהיה לי גם HARD COPY.
אני מאד אוהבת את הרעיון, וממליצה עליו לכל אחד.
גם למי שזכרונו עדיין "קשיח" - פשוט לתעד את חייו, למען הרקורד וההיסטוריה... והכיף.
זה לוקח פחות מדקה, בסוף היום.
וזה יהיה שווה חיים שלמים, בסוף היום האמיתי...
5.2.08
שמיכת מלכות
בשביל שאף אחד לא יחשוב בטעות שזו איזו פרסומת מסחרית שהכנסתי הנה, אני אמהר ואגיד שזו אכן פרסומת, אבל לא מסחרית.
הבחור המוכשר שמכין את השמיכות האלו הוא ידיד של בתי שהחליטה לפנק אותי סתם כך ביום בהיר אחד.
שמו עמוס גפנן ממושב אביחיל, והוא עושה את השמיכות האלו בהמון אהבה, לפי הזמנה מיוחדת (של גודל, צבעים וכו'). 052-2591852
אני שומרת לי את השמיכה לפינוק של שנת צהרים, אם וכאשר יוצא לי לישון בצהריים.
בכל פעם שהתחפרתי מתחת לשמיכה, שנת הצהריים שלי נמשכה ארבע-חמש שעות!
פשוט לא יכולתי להניע את עצמי לצאת מתוכה!
אז מי שרוצה לטעום טעם מלכות לפני שייגמר לנו החורף - דברו עם עמוס!
( תגידו שמשה שלח אתכם...)
סתאאם סתאאם. תגידו שקראתם את זה כאן, או אל תגידו כלום. פשוט תזמינו.
הנחה לא נראה לי שאפשר יהיה לקבל, אבל אולי קצת פרוטקציה בהכנה זריזה...
4.2.08
אדם בתוך עצמו הוא גר
פעם, בצעירותי, כשעוד חשבתי שאני אעשה מהפכות ואשנה את העולם, הייתי נורא פלספנית.
באמת, על כל דבר התפלפלתי והעליתי טיעונים וטיעונים שכנגד, ודבקתי בעקרונות ונלחמתי
על זכותי לעשות דברים בדרכי שלי, בלי לקבל תכתיבים ואילוצים.
לפעמים הצלחתי ולפעמים לא, אבל לפחות ניסיתי.
מאז - החיים כופפו לי את היד.
למדתי שגם אם היה נדמה לי שאני חופשיה כציפור דרור לעשות כרצוני, זו רק אשליה אופטית.
פשוט החבל שלי היה קצת יותר ארוך מהרגיל, אבל גם הוא בהחלט קשור בקצהו.
אין ממש חופש, ואוטופיה היא מילה גסה בשפה שאף אחד כבר לא מדבר בה.
בדרך הקשה קלטתי שעדיף לי להתמסר לכורח ולאילוץ:
במקום למשוך בחבל חזק ולהיחבט בו, במקום לנסות לקרוע אותו ולהפצע, במקום להסתבך ולכרוך אותו מסביבי עד כדי חנק - החלטתי להרפות.
החלטתי לשחק את החיים עד האורך שהחבל מאפשר לי, ולא מעבר לו.
התוצאה הבלתי נמנעת של החלטה כזאת היא, שבערך 90% מהפעילות שלי כיום נופלת בקטגוריה של "פעולות בלתי רצוניות". כמו שריר שמתכווץ לבד כשצריך, בלי קשר לרצון.
זה אולי היה יכול להיות לא כל כך נורא, אלמלא היתה מסתפחת לזה גם תוצאת לוואי נוספת:
מרוב פעולות בלתי רצוניות - אדם מפסיק לגור אצל עצמו. אני הפסקתי.
והנתק ביני לבין עצמי הופך להיות חור שחור גדול ומפחיד.
הנאמנות הראשונה שאת חייבת בה - היא קודם כל לעצמך, אומרים לי אנשים קרובים ברוב ידענות. אבל צחוק הגורל, הם הראשונים שנפגעים כשאני מעיזה לשים את עצמי קצת לפניהם.
תעשי מה שטוב לך, מה שמתאים לך, מה שאת רוצה - חוזרים ואומרים לי, ובפעם הראשונה שאני מנסה לתרגל את זה - כל מי שלא קיבל את החתיכה שרצה ממני מסתובב עם פנים באדמה.
ואני שואלת - כי באמת אני לא יודעת את התשובה:
איך בן אדם יכול להיות נאמן לעצמו, ולעשות רק את מה שהוא רוצה ומה שעושה לו טוב,
ובכל זאת להמשיך לקיים מסביבו מעגלים של אינטראקציה עם חברים, קולגות, בני משפחה וכו' - שמוצאים את עצמם נפגעים ממלחמת העצמאות שלו?
מה הוא יעשה -
יתנער מהם? יחליף אותם? יסתגר ויתבודד? יקרע בין הרצון שלו, לבין הצורך לרצות אותם?
אלו לא שאלות מתפלסות.
זו קריאה אמיתית לעזרה.
אם יש מי שפיצח את הקוד - שיעשה עמי חסד ויגיד לי.
2.2.08
השפה העברית
לפעמים, כשאני צריכה הסחת דעת מהפעילות היומיומית שלי - תהא מהנה ככל שתהא, יש רגעים שהיא נמאסת - אני הולכת לקרוא בלוגים.
יש לי פינה חמה בלב למי שמנסה להוציא את עצמו לאור במדיה הכל-אפשרית הזו של האינטרנט.
אני זוכרת את ימי הראשונים כבלוגרית מתחילה, מראשוני הבלוגרים בארץ. זוכרת את החברותא, את אחוות הבלוגרים, תגיב לי ואגיב לך, את סיבוב הקריאה היומי אצל כולם: איזה מפח נפש זה היה לגלות שבלוג זה או אחר לא עודכן. אני זוכרת שהיינו מדרבנים אחד את השני למצוא על מה לכתוב. כל דבר שקרה לנו במהלך היום היה עובר דרך המסננת של "שווה פוסט?"
מאז הרבה מים עלו וירדו במפלס הכנרת.
במשך תקופה ארוכה הדרתי את עיני מקריאת בלוגים, אתם יודעים - מין רווייה כזאת.
ידעתי אמנם שהתפתחה כאן תעשייה ממש משגשגת. בצד בלוגים שטותניקיים של זבי חוטם או משוגעים לנושא זה או אחר, יש המון חומר קריאה ממש מרתק. כל מה שהיה נחוץ לי זה איזה טריגר שישלח אותי חזרה לרעות בשדות הבלוגספירה.
והנה זה בא. כל יום אני מגלה עוד כותב ועוד בלוג שמעניינים לי, ומוסיפה אותם לדלישס.
וכשמגיע הרגע שהמוח שלי דורש שאחליף לו תפאורה, אני פותחת את הרשימה ובוחרת לי בלוג אקראי.
לא עשיתי לי שום מנוי, RSSים ופודקאסטים הם לא הסגנון שלי. אני רוצה ללכת לבקר אצלם מתי שבא לי, לא שיבואו אלי בעיתוי שלא מתאים לי ויעשו לי מצפונים על שאני לא קוראת אותם בזמן אמיתי.
אז בקיצור, הנה עכשיו בדיוק אני חוזרת לי מקריאה של בלוג שמצאתי בו עניין וביקרתי בו כבר כמה וכמה פעמים. הכותבת היא דמות מוכרת בקרב גרפומני האינטרנט, ויש לה בהחלט מה להגיד. הנושאים עליהם היא כותבת מעניינים, אמיתיים כאלה, מהחיים, נוגעים לכולנו. הרבה פעמים אחרי שאני מסיימת לקרוא פוסט שלה אני אומרת, וואלה - גם אני חושבת כך! למה לא כתבתי על זה בעצמי!
ב'אודות' שלה יש לה טייטל של סופרת, יש לה כמה ספרים שראו אור, והיא כותבת פה וכותבת שם, ועורכת, ומבקרת וכו' וכו' - שלל עיסוקים שכולם סביב הכתיבה.
והנה, אני קוראת את הפוסטים שלה - היום קראתי אחורה 6-7 בבת אחת - וכואב לי בעיניים!
היא כותבת בשגיאות כתיב מה זה צורמות!
אני לא מדברת על שגיאות הקלדה אקראיות. גם לא על החלפת אותיות מקרית, או על עניינים פעוטים כמו "אם" ו "עם". אני מדברת על אשכרה עברית גבוהה, יפה למדי, שפשוט כתובה עם טעויות.
עשרות אנשים קוראים את הבלוג שלה, אני מפחדת להגיד מאות כי לא חפרתי בנבכי הסטטיסטיקות. לכל פוסט יש 30-40 תגובות. ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא אומר כלום, לא רומז כלום, לא מציע לתקן, לא נלחם על כבודה של העברית.
מה, יש מין הסכמה שבשתיקה שלא מביכים בן אדם בגלל "שטות" קטנה כמו שגיאות בשפה?
זה אולי לא היה מפריע לי כל כך אלמלא הייתי 'טעונה' חומר נפץ בנושא הזה.
השתתפתי בשבועות האחרונים בסדנה של כתיבה יוצרת, ובכל מפגש הייתי מקבלת את החלסטרה מהטקסטים שהגישו מספר אנשים שיש להם אינספירציות להיות סופרים בישראל.
לתומי חשבתי שהא"ב של הכתיבה צריך להתחיל באיות נכון, בדקדוק נכון, בתחביר נכון.
אחר כך, אחרי שהוכחת שאתה יודע ושולט בשפה - אתה יכול לנסות לקמט אותה, להתחכם, לשחק עם מילים, להכניס סלנג, לעשות מה שאתה רוצה. אבל שיהיה ברור שזה מתוך בחירה ולא מתוך עילגות לשמה.
והנה באותה סדנה, אפילו המנחה - סופר נכבד ואיש מוכשר ומקסים לכשעצמו - אפילו הוא לא העיר לכותבים בשגיאות! הוא התייחס רק לתוכן הסיפורי, והתעלם מכל העטיפה, האריזה.
אותי זה ממש קומם, לא יכולתי להנות מסיפור ששגיאות הכתיב בו עשו כאב בעיניים.
דיברתי על הנושא הזה עם כמה ממקורבי, וגם הם קיבלו את זה כעניין של מה בכך.
בשביל זה יש עורכים, אמרו לי. שהכותב יתרכז בכתיבה, והעורך יסדר לו את העברית.
לא יודעת, לא מסתדר לי בראש.
זה נראה לי כמו מישהו עם רגל אחת שרוצה להשתתף בתחרות ריצה אולימפית, וכולם אומרים לא נורא, אם הוא יפול - יש רופא צמוד שיטפל בו.