|
יום שישי, 27.2.04 שיגרה מבורכת במערכת מתנגנת אומארה פורטואונדו, הזמרת הקובאנית הזקנה מבואנה ויסטה קלאב. כל התריסים והחלונות בבית נפתחו לרווחה, וריח של קיץ נכנס פנימה. לא סתם אביב, ממש קיץ. עיתוני השבת, חלה אחת וחבילת נענע טריה נמצאים בדרכם הנה, אבי דואג להביאם כל יום שישי. על השיש מופשרים כמה סוגי בשרים, להכנה של שפע ארוחות ליומיים הבאים. המצרכים לעוגת השבת כבר נבדקו בראש, וסומן וי שישנם בהיכון. אחחח..... אם לא קצת עבודות נקיון שיש לבצע, היה אושרי מושלם. הנה, עוד סופשבוע יוצא לדרך. אני אוהבת את הרגעים הצפויים, את סדר הפעולות הקבוע והידוע, את הרגעים הקטנים, הכאילו לא חשובים של החיים, ואת תחושת החיבור והשייכות לכאן ולעכשיו שכל זה עושה לי. מה אגיד לכם, אני כל כך אוהבת את השיגרה המבורכת הזאת. (תזכירו לי את זה בפעם הבאה שאקטר..) שתהיה שבת נעימה. 
 קישור ישיר יום חמישי, 26.2.04 ביי ביי בזק תגידו, גם לכם נשבר מלשלם חשבונות עתק לבזק? לי נשבר כבר מזמן, אבל לא עשיתי שום דבר בנדון. אפילו לא קיצרתי בשיחות. דיברתי, שילמתי, קיטרתי ושתקתי. עד היום. סוף סוף התגברתי על העצלות, חיטטתי בבוידם ושלפתי משם מיקרופון ישן ששימש אותי אי פעם בימי הזוהר של see you see me, הורדתי למחשב את תוכנת סקייפ (SKYPE), דחקתי באיה אחותי להוריד אותה גם כן, וככה בילינו לנו את כל אחר הצהריים בשיחה שוטפת וקולחת, רצופת צהלות גיל, בלי לשלם אגורה אחת לבזק. אני יודעת שאני לא מגלה את אמריקה, התוכנה כבר חוגגת בשוק כמה חודשים, אבל אני הרי מזל שור, לוקח לי זמן להזיז את עצמי לכלל פעולה. לו רק ידעתי שזה כל כך קל ופשוט, ושהשיחה במחשב זורמת חלק כל כך - ממש כמו בטלפון - הייתי עושה את זה כבר מזמן. כמובן שהתוכנה לא יכולה להחליף את הבזק.. עדיין לא, למרות שיש להם תוכניות גדולות לחבר'ה האלה.. אבל כל מי שממילא מבלה שעות ליד המחשב, ונוהג לנהל שיחות טלפון ארוכות ויומיומיות - שיזדרז להוריד לו את התוכנה, ויפה שעה אחת קודם. איה ואני בונות עכשיו את אתר המתכונים, ומבלות שעות ארוכות בשיחות ודיונים והתייעצויות טלפוניות, אני מפחדת לחשוב על חשבונות הטלפון שנקבל החודש. אבל לא עוד. מהיום אנחנו בסקייפ. כאן מורידים אותה: SKYPE ואם רוצים לקרוא עליה קצת , אז אפשר כאן
קישור ישיר יום רביעי, 25.2.04 שתיקת הכבשים מילא בסרטים... אבל בחיים???? שני מקרים של תלישת קרקפת ופשיטת עור זיעזעו את נשמתי ועשו את בשרי חידודין חידודין בימים האחרונים. הישראלי שהרג את אשתו בתאילנד, ( סליחה על משפט השדה שאני עושה לו כאן - אבל כל הראיות מובילות לכך שהוא אכן זה שעשה את זה, ואם לא - אני אלך אישית להתנצל בפניו..) קראתי את התיאורים על המקרה ובני מעיי התהפכו. ב - YNET כתבו שהוא "ביתר את גופתה, ופשט את עורה. הוא הכניס את חלקיה למזוודה - אותה ניסה להסתיר בנהר צ'או פראיה" מה יש, כבר אי אפשר (נגיד אם אתה באמת מוכרח להפטר מאשתך ) לתת לה איזה שתי טיפות רעל בכוס משקה ולשלוח אותה לעולם שכולו טוב כשהיא שלמה ויפה? חייבים לקצוץ אותה כמו בשר לגולאש? איזה מוח מעוות וחייתי יכול בכלל לחשוב על זה, לא כל שכן לבצע בדם קר. ואחלה יחסי ציבור זה עושה לנו בתאילנד, ובעולם בכלל. לא רק שאנחנו יורים והורגים ילדים פלסטינים מסכנים שלא ידו אבן בחייהם, אנחנו גם מבתרים גופות בשוויון נפש.. הנחמה היחידה שלי, אם יש בכלל, היא שאם הוא אכן יורשע, הוא צפוי לגזר דין מוות עם זריקת רעל. הרבה יותר הוגן היה אם היו מוציאים חוק להרוג את ההורג בדיוק בדרך שהוא הרג. והמקרה השני הוא של הלית ישורון. כל כך הרבה נאמר ונכתב על זה, שאין לי ממש מה להוסיף. אבל אני מוכרחה להזדעזע בפומבי מרמת החייתיות שהאלימות שלנו הגיעה אליה. לתלוש את הקרקפת? לקרוע את העגילים מעל תנוכי האוזניים? מה גדל כאן, זן של מפלצות?? גם בסרטים זה מזעזע אותי. אבל כשזה מגיע לחיים האמיתיים ולכותרות העיתונים, זה באמת מחריד. סדום ועמורה צדיקים על ידינו.
קישור ישיר יום שלישי, 24.2.04 שק איגרוף כל לילה, לפני שאני הולכת לישון (או שמא ראוי להגיד 'כל בוקר' מחמת השעה..) אני חייבת לשחרר קצת אגרסיות. בכל פעם אני בוחרת לי שק איגרוף תורן, הנוכחי נקרא ZUMA. רק בגלל השם בא להעיף לו איזה כמה בוקסים.. לא? טוב, נו, זה לא על אמת... סתם משחק. אבל יא ואראדי איזה חתיכת משחק. מה זה ממכר.. למי שיש נטיות התמכרות, שיעצור כאן, ויחסוך לעצמו בזבוז של הרבה שעות. מי שאמיץ, שיגש לכתובת הזאת, וישתעשע עם ZUMA. בשלב ראשון, כדאי לשחק באון-ליין, באתר עצמו. אולי (אם יהיה לכם מזל) לא תאהבו את את המשחק בכלל, ותוכלו לשמור על שפייותכם. קצת קשה להתלהב ממנו בגירסת האון ליין כי היא מוגבלת מאד. מסך קטן ומעצבן, כדורים קטנים וקצב איטי. אם הצצתם ונפגעתם ממבט ראשון, תורידו אותו להארד דיסק. תפתחו אותו על מסך מלא, תדליקו רמקולים, ותתחילו לצלוף. שימו לב, יש בו המון רמות קושי והרבה פלטפורמות של משחק, הוא לא פשוט כפי שהוא נראה. ה'גרייס' למשחק חינם הוא קצר מאד, משהו כמו 3-4 סיבובים של משחק. אם התמכרתם, לא נותר לכם אלא לשלוף ת'פלסטיק ולשחרר $24.95 כדי שהמפלצת תמשיך לירוק לכם בפרצוף כדורי צבע.. לחילופין, מי שמוכן לחרף את נפשו בשדות הקרב של קאזה - יוכל להוריד שם את המשחק בחינם. אני וכמה מכורים מסביבתי הקרובה שמנו 20 ש"ח כל אחד וקנינו ביחד. מותרות עד 5 התקנות של הקוד, אז משתלם להתארגן... אחרי שבועיים שלמים של משחק, הגעתי לשלב האחרון שלו. נשארו לי רק עוד איזה שתיים-שלוש מדרגות קטנות לקפוץ, כדי להגיע לטופ. ועכשיו, אחרי שעשיתי כאן פרופאגאנדה ל - POPCAP כאילו לפחות אני מקדמת מכירות שלהם בשכר ואחוזים, אני הולכת סוף סוף להרביץ קצת למפלצת. כשאני מנצחת אותה - שנתי ערבה כמו שינה של תינוק. וכשלא הולך לי - אני חולמת כל הלילה על כדורים צבעוניים שמתנפצים לי מול הפנים. שתהנו לכם...
קישור ישיר פרוייקט הא"ב ~ אנחנו כבר באות ר'.. והפעם הפתעה.. ר', ש' ות' גם יחד.. יום ראשון, 22.2.04 תמיד אני נהיית חסרת סבלנות לקראת הסוף.. יש לזה שתי סיבות. א - אני שונאת סופים, אז אני משתדלת להבליע אותם, לטשטש אותם, לדלג כאילו מעליהם. וב - עם רגל אחת ( ועם כל הראש ) אני כבר בפרוייקטים הבאים, וה'סרח עודף' הזה שנשאר לסיים אותו, מפריע לי. אז צריך לתת לו זבנג וגמרנו.. סליחה סליחה מכל אלה שהתכוונו לשלוח הצעות לאותיות הבאות, הנה אני עושה לכם מחטף ומסיימת את הפרוייקט בפרק אחד.. הנה, גיליתי עוד פן מהאופי הפתלתל שלי. לא ממש מחמיא לי, אבל זה מה יש...... אז בואו נראה איך עושים שלוש אותיות בבת אחת. מתחילים עם הר ששלחה הנה בתיה: רדיו - לפני בוא הטלויזיה היה הרדיו מקור החדשות והבידור, זה היה מכשיר גדול ומסורבל ופעל על מנורות, היו בו תוכניות שונות ומגוונות, חדשות ופרשנות, תסכיתים, תכנית כבקשתך לשירים עבריים, ובמוצאי שבת אהבנו לשמוע את אפרים די זהב שר את "שבוע טוב" ו"אליהו הנביא", ואת משה מדזיני מדבר על ארועי השבוע שחלף, תיאטרון המטאטא היה נותן כל יום ראשון תוכנית בידור שבועית. היום נדחק מקומו של הרדיו מפני הטלוויזיה, מכשירי הרדיו פועלים על טרנזיסטורים, הם קטנים וניידים, התוכניות השתנו ויש מגוון של תחנות, רשת ב' ורשת ג', גלי צה"ל וקול המוסיקה, ותחנות רדיו איזוריות, גם היום אני אוהבת להאזין לרדיו ולשמוע חדשות, כתבות, מוסיקה ושירים. את יודעת מה, בתיה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הדלקתי רדיו.. חוץ מאשר באוטו, וגם אז זה בדרך כלל רק כדי לשמוע קלטת או תקליטור. אני מקשיבה לעיתים רחוקות לרשת גימל, כשבא לי לשמוע קצת שירים אקראים בעברית, וגם אז אני מדליקה את רשת גימל מתוך הטלויזיה.. לפעמים אני מקשיבה לגלי צה"ל או לגלגל"צ, אבל רק במחשב. ויש לי דווקא כמה רדיואים בבית, אבל חוץ מלנגב מהם לפעמים את האבק, אין בהם כל שימוש. ריבה - ממרח מתוק מפירות מבושלים עם סוכר, והריבה הביתית שמבשלים בבית הרבה יותר טעימה מהריבה התעשייתית, וכאן אני רוצה לספר על דודתי שהיתה חלוצה וגרה בכפר חיטין בגליל בתנאים פרימיטיביים, איך היא בישלה ריבה, וכך מספרת בת דודתי שולה: "היה לנו כרם של ענבים והיינו מוכרים את הענבים בטבריה, בבית היו לנו הרבה מאוד ענבים, בעיקר כאשר לא נמכרו,וסבתא רחל הייתה עושה מהם ריבה, היה פח גדול שהעמידו על אש פתוחה בחצר על אבנים ואמא שלי עמדה ובחשה עם מקל גדול ענבים וסוכר, את הריח אני זוכרת, היינו אוכלים לחם עם ריבה, לחם שאמא הייתה אופה בעצמה בטבון בחצר. איזה יופי, טעם של פעם.. אני זוכרת שרק פעם אחת בחיים קפץ עלי החשק להכין לבד ריבה בבית. קראתי באיזה פורום אוכל על פטנט מדהים להכנת ריבה במיקרוגל, יצאתי השוקה, קניתי כמה קילוגרמים של פרי, עשיתי הכל לפי ההוראות, ומה שקיבלתי היה גוש מפוייח ברוטב צמיגי כמו דבק מגע. הריח החרוך דבק במיקרוגל למשך חודשים ארוכים, וגם בחלל הבית - לא עזרו האיוורורים. מאז אני מסתפקת בריבות הרומניות המצויינות שיש על המדפים במרכולים, והכי הכי אני אוהבת ריבת מישמשים מעל שכבה דקה של חמאת בוטנים, או ריבת פובידל מעל שכבה דקה של חמאה.. ( ה'דקה' זה כמובן מטעמי דיאטה ולא מטעמי טעם... ) רקפת - הפרח הסגול שצומח בנקיקי הסלעים מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד ושמש מזהרת נושקת עוטרת, עוטרת לה כתר ורוד, לה לה.... רקפת רקפת ציפור מצפצפת, הביטי אך רגע אלי רקפת נהדרת בסלע נסתרת, נסתרת מנפש כל חי, לה לה.... יצאה עם הרוח בת שבע לשוח, היה אז הבוקר בהיר כל צמח כל פרח אוספת בדרך, ופיה אך זמר ושיר, לה לה.... מסלע וגבע יורדת בת שבע, רקפת חן על החזה ציפור מצפצפת ורוח לוטפת, וסוף כבר לזמר הזה! לה לה... השנה יצא לי לקבל במתנה שלושה עציצים עם רקפות, בסגול, בורוד ובלבן. אין לי מי יודע מה הצלחה גדולה איתן, אפילו שניסיתי להשקות עם קוביות קרח, כמו שיודעי דבר אמרו שצריך לעשות. אבל הכי יפה זה רקפות בטבע. מתי הזדמן לכם לראות אותן בשדה, מלבלבות לצידי סלעים? אני דווקא רואה אותן השנה די הרבה, בשני מקומות קרובים ללבי. ביתו של אבי בשכונת בית הכרם צמוד לביתם של זוג מותיקי השכונה, שמשמרים פיסת טבע מקסימה בגן הגדול המקיף את הבית שלהם. במקום לחפור בו ערוגות ולשתול דשא ולהקים מסלעות מלאכותיות, הם בחרו להשאיר את השטח בצורתו הטבעית, ממש כמו בשדות של פעם. וככה אפשר לראות שם, בכל עונה של השנה, את הצמחים האופיינים לה: חצבים וסתווניות וכרכומים, ועכשיו גם רקפות, מרבדים נרחבים של ורוד וירוק. והמקום השני הוא בפתח ביתה החדש של בתי, גיליה, שעברה לגור בכפר בפרוזדור ירושלים. הבית יושב בתוך חורש טבעי, והרקפות זוקפות ראשן מכל עבר. אשריי שמתאפשר לי לראות רקפות בטבע, ולא להסתפק רק באלו המלאכותיות של העציצים.. רכבת 1. שורת קרונות לנוסעים ולמשא הנגררים על מסילת ברזל ע"י קטר 2. קרע דק בגרב הנוטה לגדול לכל האורך ( ומתקנים אותו עם קצת לאק ..) רכבת אוירית - כלי טיס המוטסים בזה אחרי זה לביצוע משימה רכבת משא - משמשת להובלת מטענים רכבת שדים - רכבת משחקים בגן שעשועים רכבת תחתית - נוסעת במנהרה תת קרקעית מאחר את הרכבת - מחמיץ, מגיע מאוחר מידי, מחליט מאוחר מידי ויש גם את Trainspotting.. הסרט..  רעיון - מה לא הייתי נותנת כדי לפצח את הקוד של איך באים רעיונות לעולם. לפעמים, אני ממש מרגישה אותם באים, יודעת בדיוק מאיזו דלת או איזה חלון נכנסו לי לראש. אבל לפעמים, הם פשוט שם. אני קמה בבוקר, וכאילו הרעיון (שרק אתמול היה חסר לי בטירוף) נמצא שם, מחכה שאוציא אותו לפועל. אם היה לי את המפתח, זה שמסביר מאיפה ואיך, וואיי וואיי איזה רעיונות יפים הייתי מביאה!! (אל תדאגי, אחותי, הרעיון במה למלא את המשבצת שנשארה לנו ריקה באתר המתכונים בוא יבוא בשעות הקרובות.. :-) כמובן אם לא יבוא לך, היצירתית מבין שתינו, רעיון אחר לפניי.. ) ורעב ? - נו, אני יש בי רעב עצום. וגם צמא. לכל דבר. לאוכל, למילים, למקומות, לאנשים. אני כמו חבית ללא תחתית, כל הזמן רוצה עוד ועוד. תגידי, זה טוב, או לא טוב?? בקלוריות, אני יודעת שזה לא טוב. אבל עם יד על הלב ? לא הייתי רוצה שהרעב שבי, יבוא על סיפוקו לעולם! ריקוד - בלט, קלאסי, ריקוד עם, ריקוד מושחת. אני מאד אוהבת לצפות באנשים רוקדים. הרבה יותר מאשר לרקוד בעצמי. יעקב רקדן בחסד, ומנסה לסחוף אותי לריקוד בכל הזדמנות, בעיקר במרכז הסלון בבית, כשפתאום באה מוזיקה מתאימה. בדרך כלל אני מסרבת ופוטרת אותו ב'די כבר עם השטויות', אבל לפעמים מתרצה.. רומנטיקה - ( טוב, גם פולני מבין בה ) מה זה 'גם' פולני מבין בה, דני? בעיקר פולני מבין בה... :-) רק אין לו פרטנרית מתאימה לתרגל את זה עליה, לפחות לא מהעדה שלו.. ודי, בחיי שאני לא אגיד יותר עוד אף מילה על פולנים. מבטיחה. אני מאד אוהבת מחוות רומנטיות, אף על פי שלפעמים הן מצחיקות אותי כי לא ממש יש להן מקום בחיי התקופה שלנו. ריבה - אישה צעירה שהגיע לפירקה. זוכרים את השיר 'מי יש לו ריבה כזאת, ריבה יפה כל כך שתי עיניה שושנים ונשמתה זכה לך אלי אתפללה שמור נא לי את ריבתי מי יש לו ריבה כזאת כמו חביבתי.. אולי יש לי טעות במילים ואני סתם מחנטרשת, אבל זה מה שזכור לי פחות או יותר .. אגב, אני מאד אוהבת את ריבה בתור שם של אשה. לא הייתי קוראת כך לילדה שלי, אבל בהחלט אשמח להשתמש בשם הזה לגיבורה של איזה סיפור שאכתוב. יש לי את כל הדמות מול העיניים.. רובים ושושנים - אהה... Guns & Roses... אקסל רוז המיתולוגי? לא ממש משתגעת עליו, אבל שמה של הלהקה מעורר כל מיני ניצוצות נוסטלגים.. את יודעת מה, ריקי, במקום לכתוב על זה - אני פשוט אביא הנה סיפור יפה, היישר משעת סיפור: לא חברה של אף אחד קוראים לי רכילות אין לי שום כבוד לצדק, אני קוטלת מבלי להרוג, אני שוברת לבבות, והורסת חיים, אני ערמומית, וגם זדונית, ואני צוברת כוח עם הזמן שעובר. ככל שמצטטים אותי יותר, כך מאמינים בי יותר. הקורבנות שלי חסרי אונים, ואין להם איך להגן על עצמם מפניי, כי אין לי דמות ואין לי כתובת. לעלות על עקבותיי זה בלתי אפשרי, כי אני נעשית חמקנית ככל שמתקרבים אלי. כשאני מטילה כתם במישהו, הוא אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה. אני מפילה ממשלות, והורסת נישואים. אני קוטעת קריירות בשיאן, וגורמת לילות ללא שינה, כאבי לב, ובעיות עיכול. אני גורמת לאנשים תמימים להרטיב את הכרית. זהו. קוראים לי רכילות. אני עושה כותרות, וכאבי ראש.  שקדיה - שמתם לב איזה יופי של פריחה יש עכשיו? כל היציאה מירושלים, כמעט עד שער הגיא, מנוקדת בכתמי ורוד ולבן של שקדיות מלבלבות. איזה מראה יפהיפה. וברחוב שעל יד הבית שלנו צומח גם כן עץ שקד משגע. עלעלים ורודים קטנים של פרחי שקדיה נישאים ברוח, ומרפדים את הכביש.. והריח העוטף את כל הסביבה, ממש משכר. וכנגזרת של שקדיה, אני גם מאד אוהבת - שקדים - זוכרים את הפרסומת ש..ש...ש...שקדים ש...ש...ש...שלנו... הכי אני אוהבת זה להחזיר את השקדים למצבם הכמעט טבעי - לא, לא אלה הירוקים שאוכלים אותם עם הקליפה טבולים במעט מלח, אלא שלב אחד אחרי זה. אני אוהבת אותם תפוחים ורטובים, אחרי השריה במים רותחים. למי שלא מכיר - כדאי לנסות: לוקחים כמאה גרם שקדים קלופים, לא קלויים, מניחים בקערה עמוקה, ומכסים במים רותחים. מניחים על השיש לכמה שעות. לזירוז התהליך, אפשר כעבור שעה לשפוך את המים, ולצקת שוב מים רותחים מחדש. צריך לחכות עד שכל שקד יהיה מלמיליאן, לא לזייף ולאכול לפני כן, כשהוא רק חצי מוכן.. כשהשקדים מתנפחים, הקליפה מתקלפת בקלות תוך לחיצה קטנה של הבוהן והאצבע, והשקד הלבנבן והתפוח מהווה מאכל תאווה שאי אפשר להפסיק לאכול ממנו לפני שמגיעים לאחרון.. פעם היו מוכרים את זה בכל מיני פיצוחיות כאלו לאורך רחוב דיזינגוף - אולי עדיין.. אי אפשר להיות בש', ולא לכתוב על - שלום - הררי מילים כבר נאמרו ונכתבו על הנושא הזה. יש לי מה לחדש? לא. כשמגיעים לדבר על שלום, כל הפסימיזם שלי פורץ החוצה, כי לא נראה לי שאי פעם יהיה לנו שלום. אף פעם לא היה, ואין סיכוי שיהיה. ואולי אלה הם פני הדברים, המצב הטבעי של האיזור הזה, וככה זה צריך להיות? קראתי פעם מאמר של מישהו שהסביר בצורה מאד הגיונית ומשכנעת שדווקא מצב של מלחמה הוא המצב הנכון והטבעי לאיזורנו. הוא הביא אפילו הוכחות מהתנ"ך, וטען שלאורך כל ההיסטוריה המתוארת בו, תמיד היו מלחמות. כשפעם אחת ויחידה, חריגה, היה קצת שלום ושקט, התנ"ך מצא לנכון לציין זאת במיוחד, ככתוב, 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה'.. תנ"ך או לא תנ"ך, טבעי או לא טבעי, לנו אין עם מי לעשות שלום, וככל שנמהר להתפכח ולהבין את זה, ככה יקל עלינו להתחשל ולהתאים את עצמנו לחיים מתמשכים של מלחמה. לצערי. שמיכת פוך - איזו רכישה מופלאה עשינו השנה... כל השנים נהגתי להתפנק מתחת לשמיכות פוך אווזים טבעי, מן האיכות המשובחת ביותר שיש. כשעברתי לגור בתל אביב, נהגתי לקום בבוקר כמו עוף בגריל שניצלה מתחת לשמיכה הלוהטת כל הלילה. כמובן שלא היה טעם לסחוב את הרגליי הישנים מירושלים הקפואה לתל אביב הפושרת, וככה מיהרתי להפטר מן הפוך הטבעי, כי מי חשב שאחזור אי פעם לפריג'ידר בו נולדתי, ואזדקק לשמיכה הזאת שוב? והנה השנה, בשלהי הקיץ, כשהלילות התחילו להיות קרירים ולא עזר גוף החימום אלף ואט שישן לידי, הגיעה פתאום החוברת של 'ויזה' עם כל אוסף הזבל שבדרך כלל מפורסם בה. בגלל מצוקה תקציבית, נפלה ההחלטה שלא לקנות שוב שמיכת פוך טבעי במאות שקלים, אלא ללכת על ההצעה מהחוברת: שמיכת פוך סינטטית מסין, גודל ענק, ב - 99 ש"ח כולל משלוח. אין, אין, לא היתה לנו רכישה כזאת מוצלחת בשנים האחרונות. אם מישהו מכם זקוק לשמיכת פוך, שלא יהסס ללכת על הסינית הזאת. היא עושה את העבודה. ואם קורה לפעמים שאני מבריזה מכאן, ולא מעדכנת את הבלוג ימים רבים, זה רק בגלל שקשה לי למשוך מעלי את השמיכה הנפלאה ולהתרחק מן החמימות הנעימה שלה. אני מעדיפה להשאר מכורבלת בתוכה, ולגמוא ספרים. בתוספת כוס קפה שמוגש לי למיטה, זה בעיני הפינוק האולטימטיבי: שמיכת פוך, ספר וספל קפה מהביל. ועוד מילה אחרונה בש' - שיכחה. - גם אתם הגעתם לגיל? זה מה זה מפחיד אותי, הבגידה הזאת של המוח. טוב, אני לא במצב שאפשר להכריז עליו כטעון טיפול, אבל מפריע לי שאיבדתי את הכישורים שהיו לי כשהייתי יותר צעירה. אי אפשר היה לנצח אותי אז בזכרון, גם לשמות, לתאריכים, למספרים, לפנים של אנשים, לתמונות ומראות. יכולתי לדקלם את השמות של ילדים שלמדו אתי בכתה א', או לזהות את פניהם אם יעברו מולי ברחוב, גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי.. אבל זה הולך ופוחת. היום אני כבר לא כל כך ששה להתווכח ולהתנגח על עניינים שקשורים בזכרון, כי בהחלט יתכן שלא אהיה צודקת ומשהו באמת 'ברח' לי בדרך. אני שוכחת כל מיני דברים קטנים, טריוויאלים, אבל גם דברים יותר חשובים. לא ברמה בולטת מאד לעין כל, עדיין, אלא רק ברמה שמערערת לי את הבטחון בתפיסה שלי את עצמי. מה לעשות, נותר לי רק לחזור ולשנן ש 'לא לעולם חוסן', ולהתפלל שלא תאבד לי צלילותי עד יומי האחרון. B12 אמרתם?  שמש1. כוכב שכדור הארץ נע סביבו המאיר ומחמם בשעות היום, חמה, 2. כינוי לכל כוכב שבת היוצר אנרגיה ופולט אותה ע"י קרינה 3. כינוי מליצי לאושר, לברכה 4. כינוי לאלוהים 5. כינוי ליום בהיר 6. כינוי למנהיג גדול 7. כינוי התפעלות מאדם כמקור לשמחה ואור. אמבט שמש - התערטלות הגוף כדי לשזף את העור בקרני השמש (על האמבטיות האלה כאשר חזרתי הביתה אדומה ושרופה אני משלמת עד היום, כאשר כולי מכוסה נמשים וכתמים, שלא לדבר על הסכנה לקבל סרטן העור), ברור כשמש - אין כל ספק דוד שמש - דוד מים המותקן על הגג וקולט את קרני השמש מכת שמש - פגיעה קשה של קרני השמש בראש משקפי שמש - משקפים כהים להגנה מפני אור השמש קרן שמש - קו אור וחום המוקרן מהשמש שעון שמש - מכשיר קדום למדידת הזמן תחת השמש - על האדמה תרנגול - גבר , הזכר בלול ויש לי סיפור על התרנגול שקשור בשמש: "למה לתרנגול יש כרבולת אדומה?" לפנים היתה לתרנגול כרבולת לבנה, גם אז היה התרנגול משכים להתעורר, עולה על מקום גבוה וקורא בקול :"קוקוריקו" ואז היתה השמש יוצאת, התרנגול היה בטוח שרק בזכות קריאתו יוצאת השמש, יום אחד יצא התרנגול בהודעה מרעישה: " מחר לא אריע והשמש לא תופיע" כל בני האדם והחיות נבהלו מאוד, באו והתחננו לפני התרנגול: "אנא תרנגול, רחם עלינו, איך נוכל להתקיים בלי השמש? היא נותנת לנו אור וחום ובלעדיה חיינו אינם חיים" אבל התרנגול עמד על דעתו: "כך החלטתי, מחר לא אריע והשמש לא תופיע", כל החיות נכנסו לבתיהם עצובים ומודאגים, מה יהיה, למחרת התרנגול לא יצא ולא קרא "קוקוריקו" אבל ראה זה פלא, בבוקר יצאה השמש והאירה את העולם, כל האנשים והחיות יצאו מבתיהם שמחים וצוהלים: "נצלנו, השמש יצאה וטוב לנו ואור לנו" ורק התרנגול התחבא בביתו והתבייש, ומרוב בושה הכרבולת שלו הפכה לאדומה. סיפור מקסים, בתיה, תודה!! אבל לא לפני שנגיע להגדרה האחרונה שלנו בפרוייקט הא"ב הזה, והפעם בחרתי במשהו עם נופך קצת מיסטי. למה? סתם, לא יודעת. לא תכננתי, לא חשבתי על זה, פתאום קפצה המילה לראש, ומסרבת לעזוב, עד שאתן לה את הכבוד המגיע לה. ובכן, המילה היא - תשע. כן, הסיפרה 9. תמיד ידעתי שיש משמעות למספרים כמו 3, 7, 1 . אבל 9? מה פתאום? בשנה שעברה, פגשתי איזו קוקואית אחת בהודו, מחורפנת על כל הראש. דיברה המון דיבורים באוויר, וביני לביני נדתי לה בראשי. מסכנה, היא איבדה את זה, חשבתי לי. מכל בליל הדיבורים שלה, רק דבר אחד נקלט אצלי בראש, והוא - חשיבות המספר 9. היא נתנה לי כמה דוגמאות מופלאות שנראה היה שיש בהן קצת יותר מסתם צירוף מקרים. בסוף השיחה, שאני מיהרתי להביא לקצה, היא נתנה לי במתנה מדבקה לבנה קטנה, עם טקסט אנגלי קצר על נפלאות המספר 9. לא רציתי סתם לזרוק את זה, מחשש שאולי אני מפספסת כאן איזו אמת קוסמית חשובה, והדבקתי את המדבקה על כריכת המחברת ששימשה אותי לרישומים של יומן המסע. חשבתי שאולי פעם, כשתהיה לי טיפת זמן, אחקור קצת את הנושא. אז הזמן הזה טרם הגיע, אבל בהזדמנויות שונות שהיו לי, הרחבתי קצת את הידע על 9, ומה אגיד לכם, על פניו נראה כאילו כן יש בזה משהו... ידעתם למשל שכל תוצאה של הכפלת מספר ב- 9, נותנת סכום של 9? למשל: 2 כפול 9 שווה 18, 1 ועוד 8 הם 9 3 כפול 9 שווה 27, 2 ועוד 7 הם 9 4 כפול 9 שווה 36, 3 ועוד 6 הם 9 5 כפול 9 שווה 45, 4 ועוד 5 הם 9 6 כפול 9 שווה 54, 5 ועוד 4 הם 9 7 כפול 9 שווה 63, 6 ועוד 3 הם 9 8 כפול 9 שווה 72, 7 ועוד 2 הם 9 9 כפול 9 שווה 81, 8 ועוד 1 הם 9 10 כפול 9 שווה 90, 9 ועוד 0 הם 9 11 כפול 9 שווה 99, 9 ועוד 9 הם 18, וממשיכים, מחברים 1 + 8, ושוב מגיעים ל - 9 12 כפול 9 שווה 108, 1 ועוד 0 ועוד 8 הם 9 13 כפול 9 שווה 117, 1 ועוד 1 ועוד 7 הם 9 אפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל הבנו את הפרינציפ. אחר כך יש את ריבוע הקסם בן 9 המשבצות, שאם מכניסים אליו ספרות מ 1 עד 9, תמיד מקבלים את אותה תוצאה של חיבור, לאורך, לרוחב ובלאכסון: (15)  טוב, נו, אלה מכם עם החשיבה המתימטית, בטח יגידו שזה שטויות ושזה יכול לקרות גם עם מספרים אחרים. אולי, לא בדקתי. אבל ה - 9 הזה מסקרן ומרתק אותי קצת, אז הנה למשל צרור עובדות (לא יודעת אם עובדות עובדות. נשמע הגיוני, אבל לא בדקתי) שקשורות עם המספר 9. יש לחבר את כל המספרים המופיעים באדום, כדי לקבל בסופו של דבר תמיד אותה תוצאה, 9. * יש 9 פלאנטות שידוע לנו עליהן. * יש 9 ירחי לידה, המייצגים את הפלא הכי גדול של העולם - לידתו של יצור אנוש. * קצב הנשימות של בן אדם נורמלי במצב של תפקוד רגיל הוא 18 פעמים בדקה. * קצב פעימות הלב של אדם נורמלי במצב תיפקוד נורמלי הוא 72. * ממוצע פעימות הלב בשעה הוא 4320. (לחבר, לא להתעצל..) * המספר הממוצע של נשימות בשעה הוא 1080. * מספר הנשימות הממוצע של אדם ביממה( 24 שעות) הוא 25,920. (לחבר ולצמצם..) * יש 360 מעלות במעגל מושלם. * הרומאים העתיקים נהגו לקבור את מתיהם ביום ה - 9 למותם. * המידות של תיבת נוח, שתורגמו מיחידת המידה המקראית לאינצ'ים, הסתכמו כולן במספר 9. * מדידות שנעשו בין קו המשווה לכל אחד מן הקטבים של כדור הארץ, מגלות שמרחק מהקוטב הצפוני לקו המשווה הוא 5400 מיילים ימיים, וכנ"ל מקו המשווה לקוטב הדרומי. * חישובים שנעשו על מידות של הפירמידות במצרים, וגם הספינקס, חוזרים ומגלים את המספר 9 בכל המידות. * מי שרוצה להיות מוסמך כחכם זן, חייב לפתור 54 בעיות (קואן). * בודהיסטים והינדואים רבים עונדים מחרוזות בנות 108 חרוזים. האוסף הזה עוד ממשיך וממשיך, אבל אני מצנזרת. מי שירצה לקרוא את הרשימה כולה, ואף להעמיק, מוזמן לעשות זאת בכתובת הבאה: The secrets of 9 מן המעט שקראתי באתר הנ"ל, ובמקורות אחרים באינטרנט, עולה שהמספר 9 נחשב למספר מיוחד בתרבויות עתיקות רבות. אצל האצטקים והמאיה, אצל הסופים, אצל ההינדים, אצל היוונים והרומאים, וגם אצל היהודים. אני לא יודעת מספיק, ולכן אני נזהרת במה שאני כותבת, אבל קראתי כל מיני הסברים מסובכים על 9 תכונות המאפיינות את מלכות השמיים - האלוהים ? - וזה נשמע קצת מוכר מהמעט שאני יודעת על קבלה: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, נצח, תפארת, הוד ויסוד. נושא ה - 9 הזה בהחלט מעניין אותי, ואולי ביום מן הימים אנסה להרחיב דעת בנדון. בינתיים אני אסתפק בכך שאחת מ - תשע המוזות מן המיתולוגיה היוונית תבוא לבקר אותי! אוהו... איזו קבלת פני אני אערוך לה... כזכור, תשע המוזות, בנותיהן של זאוס מלך האלים, והטיטאנית מנמוסיין שהיתה אחראית על הזכרון, היו אלות של האמנויות השונות: קאליאופה - המוזה של הספרות, השירה, והדיבור הקולח. איוטרפה - המוזה של המוזיקה ולחני השירה. אראטו - המוזה של שירת האהבה. פוליהימניה - המוזה של תורת הנאום ושירת הקודש. קליאו - המוזה של ההיסטוריה. מלפומנה - המוזה של הטרגדיות. ת'אליה - המוזה של הקומדיות. טרפסיכורי - המוזה של המחול ושירת המקהלה. אוראניה - המוזה של האסטרונומיה. לא הייתי דוחה אף אחת מהן לו התדפקה על דלתי, אבל קאליאופה הכי הכי רצויה בביתי. ועד שתופיע, אני ופרוייקט הא"ב נפרדים מכם בשמחה מהולה קצת בעצב של סיום.. ממחר, הבלוג חוזר לתפקד כבלוג רגיל, לבינתיים...
קישור ישיר יום ראשון, 15.2.04 אנחנו פותחים היום עם הק של ריקי: קור.....אמא'לה כמה קר היום. קשה לא לשאת קור, זוכרת שלפני המון שנים נסענו עם בננו לחרמון, כולם נהנו עד השמים ואני, רגליי וידיי קפואות רק רציתי לברוח משם. .מעולם לא טיילנו בחורף באירופה והסיפורים על סקי מלווה בערבים רומנטיים מול אח מבוערת, שמיכת פוך רכה, ערמונים חמים ומרשמלו'ס לא מזיזים לי מילימטר .... אני פשוט שונאת קור. בחיים לא אשכח את הקור הנוראי שקידם אותנו בהגיענו בנובמבר לניו אורליאנס - הקור בחרמון קטן עליו.... יו כמה שאנחנו דומות, ריקי. גם אני שונאת קור, ולא יכולה לסבול אותו. הקור הכי גדול שהייתי בו אי פעם, היה לפני למעלה מעשרים שנה, במפלי הניאגרה, בצד הקנדי: 17 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. חשבתי שהאף שלי נושר מהפנים וצונח לקרקע הקפואה. אבל המראה היה מרהיב ביופיו, כשחלק מן המפלים פשוט קפאו בצורה של עמודי קרח.. אחר כך נסעתי לטורונטו, ובמשך שלושה ימים לא הוצאתי את האף החוצה. ביליתי רק מתחת לפני האדמה, באיזה מין מרכז קניות תת קרקעי ענק - כמו עיר שלמה - שכולם התהלכו בו בחולצות קצרות. מהמלון בו שהיתי היתה ירידה ישר למרכז הקניות, וכל כמה עשרות מטרים היתה עמדה של לוקרים (LOCKERS), כאלה תאים עם מנעול שדלתם נפתחת תמורת כמה מטבעות, ושם מאחסנים את כל הקניות, ואת שכבות הביגוד שמקלפים בגלל החום הרב. שלושה ימים תמימים הסתתרתי שם מפני הקור המקפיא, ובכך התמצה כל הביקור הראשון שלי בקנדה.. קנאה - בשיר השירים נאמר "קשה כשאול קנאה" ובמשלי מכונה הקנאה "רקב עצמות" ונאמר גם ש"כשם שהחלודה מאכלת את הברזל הקנאה מאכלת את בעליה" - ועם זאת במקרים שהקנאה מגיעה ממקום של השוואת הישגי למול הישגי האחר היא יכולה להביא לדירבון. בעולם אוטופי שבו לכולם היה הכל באופן שווה- אולי לא היתה מתקיימת קנאה, ואולי גם לא קידמה והתפתחות. נהוג לדבר על קנאת אוהבים, ויש שרואים בה מחמאה והוכחת אהבה- ולא היא, לדעתי קנאה כזו באה מראייה רכושנית של בן הזוג וחוסר אמון בסיסי. קנאה, לדעתי, על אף כל המטען השלישי שהיא נושאת בכנפיה, נראית לי תכונה מאד מאד אנושית. אולי הכי אנושית שיש. אני לא מאמינה למי שיגיד לי שהוא אף פעם לא מקנא. קבצנות אומרים שמעשי אבות סימן לבנים- בילדותי התדפקו קבצנים על דלתות הבתים, אימי מעולם לא השיבה פניהם ריקם ובנוסף לכמה גרושים נהגה להציע להם שתיה ובשקית חומה קצת קפה וסוכר. בשנים האחרונות נתרבו הקבצנים ובמיוחד בצמתים המרומזרים, אני לא יכולה שלא לתת להם שקל או שניים, לדעתי אם בן אדם מגיע לתחתית הסולם החברתי ופושט יד – צריך לעזור לו. כל השנים שגרתי בירושלים, תמיד נתתי משהו לקבצנים. 'צדקה תציל ממוות' וכאלה.. יש בירושלים איזו מין 'חרדת קודש' כזאת בנוגע למתן נדבה לקבצנים. כשעברתי לתל אביב, ראיתי שאם ארצה לתת שקל לכל קבצני הצמתים, אני אפשוט את הרגל בגלל פושטי היד.. חוץ מזה שכולם נראו לי מסוממים כאלה, ולא היה לי שום חשק לתרום למימון הסמים שלהם. בתל אביב הפסקתי לתת. עכשיו כשחזרתי לירושלים, שוב נפל עלי פחד הצדקה תציל ממוות, ואני נותנת בכל הזדמנות שיוצא לי. קולנוע מתה על סרטים מסוגלת ללכת לקולנוע כל יום ואפילו פעמיים ביום ((-: היום הלכנו לסרט עפ"י סיפרו של גרישם "משחק המושבעים" (מומלץ) וחבר שלנו דני אמר לבעלי "תראה איך הפרצוף של ריקי זורח כשהיא נכנסת לאולם" ((-:.לא אוהבת סירטי מתח וסולדת מסרטי אלימות, אוהבת דרמות והכי אוהבת קומדיות וסיפורים עם סוף טוב. כנ"ל, כנ"ל, כנ"ל, כנ"ל.... ומילה אחרונה על קמצנות - סולדת מקמצנים נקודה! אם יש תכונה שדוחה אותי אצל בני אדם, וגברים בעיקר, זו קמצנות. זה מביא לי את הסעיף. למזלי, אני מוקפת באנשים רחבי יד ולב, ולפעמים אני מוצאת את עצמי 'מרסנת' אותם קצת... קו - 1. סימן דק וארוך מסורטט העובר דרך 2 נקודות 2. גבול שטח בעל מימד אחד, אורך 3. מסלול של נקודה נעה, כיוון מסוים 4. מסלול קבוע של אוטובוס 5. תיל של חשמל או של טלפון 6. קשר תקין בטלפון 7. מהלך,מצב, התקדמות, כגון "קו הבריאות" 8. עיקרון של מפלגה, השקפה 9. רצועה, איזור, דברים ערוכים בשורה 10. חוט מתוח למדידה 11. ראש פרק קו אדום - מצב שאין לסגת ממנו או לשנותו קו אוירי - מרחק באויר בין שתי מקומות קו אופק - הקו בין הארץ לשמים שבו הם נראים כנפגשים קו האש - החלק הקדמי של חזית המלחמה קו הגנה - מחסום העשוי לשמש הגנה מפני האויב קו המשוה - קו הרוחב החוצה את כדור הארץ קו החיים - בכף היד קו ירוק - קו גבול מוסכם קו מחבר - מקף מקסים, בתיה, איך את תמיד יודעת למצוא את הצירופים האלה.... קפה - 1. זרעים של שיח הקפה 2. משקה חם מזרעי שיח הקפה קפה בוץ - עשוי מערבוב קפה טחון עם מים רותחים קפה הפוך - קפה מבושל ובו הרבה חלב קפה טורקי - קפה חם ,מתוק וחריף מוגש בספלונים קפה נמס - מיוצר מפולי קפה קלויים וטחונים, יש לו ארומה מיוחדת, בית קפה - מסעדה לקפה, לעוגות ולארוחות קלות. היי, בתיה, ויש גם סוג קפה נוסף שאני פשוט מכורה לו. בבית אנחנו קוראים לו 'קפה ציפורים' על שם הבדיחה על אחד שהכניס לארץ חשיש, וטען שזה מאכל לציפרים שלו. כשהמוכס התפלא ממתי ציפורים אוכלות את זה, הוא ענה : 'ירצו - יאכלו.. לא ירצו - לא יאכלו!' אז אני רוצה את קפה הציפורים הזה, כל הזמן, כולל ברגע זה. פשוט התמכרתי. זוהי אבקה שהיא תחליף צמחי לקפה, היא נקראת FINI BIO ומגיעה משווייץ. קונים אותה רק בחנויות טבע (שחיטה של 60 ש"ח לקופסה כמו של נס קפה גדול של עלית..) מלבינים את הקפה הזה בקצת חלב סויה בטעם וניל של ALPRO, ומתענגים על החיים... קולנוע 1. אולם שמציגים בו סרטי קולנוע 2. אמנות עשיית סרט 3. סרט תמונות נע ומדבר שמציגים על מרקע כשהייתי ילדה אהבתי מאוד ללכת לקולנוע, זה היה הבילוי הכי כיפי, לשבת בחושך ולהיכנס לעולם דמיוני ורחוק מן המציאות. כוכבי הקולנוע הגדולים היו צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי (השמן והרזה), רוברט טיילור, גרטה גרבו, מרלן דיטריך, שירלי טמפל ,אליזבט טיילור קלארק גייבל ועוד רבים אחרים. היום כשיש בבית טלוויזיה ווידאו,אני עדיין מכורה לסרטים, אבל מעדיפה בדרך כלל לראות אותם בבית. כן, בתיה, אבל תודי שזה לא אותו הדבר לראות סרט בקולנוע ובבית. יש סרטים שחייבים לראות אותם בגדול, עם כל הדולבי והסראונד, זו חוויה קצת אחרת.. אני חולמת על מערכת קולנוע ביתי. לא סתם מכשיר DVD ומקרן ומגבר ועוד שניים-שלושה חלקים לא מזוהים שמאפשרים צפיה פחות או יותר מהנה, אלא ממש חדר/אולם שלם בבית שיהיה אולם הקולנוע הפרטי שלי, עם מסך ענק בחזית, מערכת שמע מעולה + המילה אחרונה בציוד ההקרנה. ביקשתי הרבה? קוקיה - ציפור הידועה בהטלת ביציה בקן של ציפורים אחרות הקוקיה חורפת בארץ, שעון קוקייה זה השעון שעשוי מעץ וכל שעה או חצי שעה הקוקייה יוצאת וקוראת "קוקו" ולפעמים גם מושמעת מנגינה, ויש לי סיפור על שעון הקוקייה: כשהייתי בשוויץ, נכנסתי לחנות שעונים ובחרתי שם שעון קוקייה יפה וצבעוני, עם מנגינה וקוקייה , שאלתי: לא כדאי לבדוק אם השעון פועל? אמרו לי : " מה השתגעת? את נמצאת בשוויץ, ברור שהשעון בסדר," מה לעשות? קניתי, שלמתי והבאתי את השעון הביתה, ומה אתם חושבים? פתחתי את השעון, יפה אבל בשביתה, והייתי צריכה לרוץ ולחפש שען שיתקן לי את שעון הקוקייה משוויץ. למדתי שעור חשוב: תמיד כדאי לבדוק מה קונים. אני אף פעם לא סבלתי את הקוקואים האלו. הקריאה הזאת, שלפעמים מלווה בהוצאת הראש החוצה של ציפור מעצבנת ומקרקרת, יכולה להביא לי את הסעיף... אני מעדיפה שעון שותק, שלא יזכיר לי כל הזמן איך החיים רצים לי מול העיניים ואני לא מספיקה לחיות אותם כמו שצריך... קישקע - להוציא את.... משום מה אף פעם לא השתמשתי בביטוי הזה, אולי בגלל שאני לא מהתפוצה הנכונה. ואת הדבר השומני והכבד הזה שיעקב לפעמים מחליט לשים בראש סיר החמין שלנו, אני לא ממש אוהבת. עיסת קמח ושמן בתוך קונדום מן הטבע. קונצרט הכי הכי שאהבתי - גם את מה שניגנו וגם את האולם המדהים - היה בפראג, בבית העיריה המפואר. אולם קונצרטים כמו של פעם, מרהיב ביופיו עם פסלים וציורי קיר ובלקונים מקושטים כאלה, תאים פרטיים, לאצולה שלא מתערבבת עם העם בשורות המושבים המחופים קטיפה.. יעקב ואני ראינו על לוח מודעות באחד הרחובות שבעוד שעה בערך, יבוצע באולם הזה הרקוויאם של מוצארט, אחד הדברים שמרטיטים את נפשי, ותכף הרבצנו ריצה מטורפת בכל העיר לחפש את המקום ולקנות כרטיסים. הגענו בדקה התשעים, והיתה לנו חווייה שלא מהעולם הזה. נכון שהביצוע שיש לנו בבית יותר יפה, אבל החוויה הכוללת של האולם והתפאורה וקבוצת הנגנים הגדולה פשוט עשו לנו את זה.. קיבינימאט מי היה מאמין שהמילה הזאת היא קללה גסה ברוסית? עד היום לא הצלחתי לברר מה זה בדיוק, אבל לפני כמה שנים קיבלתי לעבודה עובדת רוסיה חדשה, שבמשך השנים הפכה לחברה יקרה, וכבר ביום הראשון שלה אצלי הרגשתי משום מה צורך להשוויץ שאני יודעת כמה מילים ברוסית. כמובן שהיא רצתה לדעת באלו מילים מדובר - ואני עניתי 'קיבינימאט ויוט-פויומאט'. למרות שעברו כבר שנים מאז אותו מעמד, אני לא יכולה לשכוח ולהסיר מנגד עיני את מראה פניה שהאדימו כמו עגבניה בשלה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. אלמלא לקח לה חודשיים תמימים להשיג את העבודה הזאת שהיא רצתה בה נורא, היא פשוט היתה קמה ועוזבת באותו רגע, כי מי רוצה לעבוד אצל בוסית כל כך גסת רוח וחסרת תרבות שמשתמשת במילים כאלו. כמה שניסיתי להוציא ממנה פירוש מדוייק למילים, לא הצלחתי, היא התביישה ואמרה שלא יכולה להעלות על דל שפתיה מילים כאלו, וככה נשארתי עד היום בבורותי. מאז אני נזהרת ולא שולחת אף אחד לקיבינימאט, בעיקר אם יש רוסים בסביבה. ובכלל, החלפתי את הקיבינימאט בעזאזל. (עזזאל? עאזזאל? עזאזאל? ) ותוספת שהתקבלה לאחר שהפרק עלה לאוויר... שלח אותה הנה רוני אופיר: היי חמדה על זה יש לי סיפור: לפני כמה שנים הייתי מרצה למחשבים בקורסים של משרד העבודה. לימדתי קבוצה של מהנדסי מכונות מאוד נחמדים והיתה אוירה מאוד טובה במהלך הקורס. יום אחד ואני לא זוכר באיזה הקשר פלטתי משהו כמו: "אה, שילך קיבינימאט!!!" כשעניתי לאיזו שאלה כשברור לי שאני מתכוון למילה עזאזל. באותה השניה נשתררה דממה בכיתה ומישהו העיז לאמר "רוני זה לא יפה, אתה לא יכול להגיד דבר כזה." "מה כבר אמרתי? קיבינימאט?" ומיד ראיתי שכמה מהם ממש מחליפים צבעים "למה מה זה קיבינימאט?" ואז הסברתי להם שבעברית הכוונה היא למילה עזאזל והם לא הסכימו בשום פנים ואופן לתרגם לי במה המדובר. גם קבוצות אחרות של רוסים שלימדתי לא הסכימו לתרגם לי את זה (וגם את יופטפויומאט שזכרתי) ורק בסוף גיסי (היום כבר לשעבר) גילה לי שמדובר בקללות שכוללות את אמא, ואמא מסתבר זה לא דבר שמקלים בו ראש ברוסיה. המשמעות של אחת הקללות היא: (וסליחה כי זה באמת גס) "לך תזיין את אמא שלך" אם אני לא טועה זה שייך ליופטפויומאט ואת השניה אני לא זוכר. בקיצור לא אילו הברכות שרצוי להשתמש בהן בריאיון עבודה... :) קורבה - זונה בפולנית. מה, אתה פולני, דני?? לא ידעתי. אצלנו הקורבה עולה לשיחה בהקשר אחר. כשיש בכביש סיבובים מסוכנים - dangerous curves - אז מי שיושב ליד הנהג תמיד מזהיר אותו שיש כאן המון קורבות מסוכנות.. קישואים זוקיני, רק זוקיני. הירוקים הארוכים. הכי טעים. את ההם בצבע ירוק חיוור, עם הגרעינים הגדולים והטעם הדייסתי משהו, אני פשוט לא סובלת. אז את הקור כבר כיסינו אצל ריקי... נשאר קוף המחט, ולא סתם -- אלא עם חרוז היא מבקשת..... לא יפה מצידך, אחותי, את הרי יודעת שמחט מתחרז הכי טוב עם תחת, אז מה, את מנסה לגרום לי לנבל ת'פה? לא נופלת בפח הזה!! :-) תגידו, גם אתם כבר הגעתם לגיל שקשה להשחיל את החוט במחט כי הקוף רוקד לכם מול העיניים? איזה עצבים זה. והצ'ופצ'יק הקטן - הדיסקית הדקה שבקצה שלה חוט מתכת דק שמהווה מתקן עזר להשחלה, תמיד נעלמת כשצריכים אותה. למזלי, אני לא תופרת הרבה. פה ושם כפתור שנתלש או, תפר שהתפוצץ במכנסיים שהתכווצו (אין מצב שהגוף התרחב..) אבל מי שיראה את אוסף כלי התפירה שיש לי בבית יחשוב שהגיע לביתה של תופרת צמרת... יש לי קופסה ובה איזה מאה מחטים בכל הגדלים, ואפילו אם אזרוק כל אחת בתום השימוש החד פעמי שלה, אין סיכוי שבחיים האלה אצטרך לקנות מחטים חדשות. נשארו עוד 3 אותיות, ובראש אני כבר מתכננת את הפרוייקטים הבאים. שני נושאים שחשבתי עליהם הם - או משוררים וסופרים, שכל פעם אני אתן שם וכולנו נכתוב מה שבא לכתוב עליו, נביא ציטוטים מיצירותיו וכו'. או מקומות - נביא בכל פעם שם של מקום, ונרכז בפרק שלו את כל הסיפורים והתמונות והחוויות שיש ממנו. חשבתי גם על מאכלים, אבל בשביל זה יש את אתר המתכונים שנכנס לשלב האחרון של העבודה... סבלנות, עוד כמה ימים הוא יוולד בשעה טובה.. אז יאללה, מי אמר ר ??
קישור ישיר פרוייקט הא"ב ~ אנחנו באות צ'.. והנה הסוף מתקרב..... יום שלישי, 10.2.04 אז אחרי שהתגלה, פעם נוספת, שהאורך כן קובע, ואחרי שאנשים נפלו כאן חלל באמצע המלל של הפרק הקודם, היום גזרתי על עצמי צנזורה רצינית על המילים שלי. שמתי לי ברקע סזריה אוורה, ( איך פיספסתי אותה בס' איך...) הראש שלי מטייל אי שם בקאבו ורדה, והידיים עושות קופי/פייסט למה שקיבלתי בדואר על צ'.. אז הפעם, ראשונה היא בתיה, שכותבת לנו ככה: הפעם אני מתרכזת בנוסטלגיה למען הצעירים שלא ידעו את יוסף: צאנה- זה היה שיר שחובר לכבוד חיילי הבריגדה: צאנה,צאנה הבנות וראינה חילים במושבה אל נא, אל נא תתיראנה מי בן חיל איש צבא צנע - כאשר הוקמה המדינה ההתלהבות היתה גדולה, נפתחו השערים והחלה עליה גדולה מכל הארצות , ניצולי השואה באירופה והיהודים מארצות ערב, ומצד שני פרצה מלחמת השחרור נגד 7 מדינות ערב, המדינה הצעירה היתה צריכה להבטיח מינימום של קיום עבור כל אזרח ולכן הונהגה שיטת קיצוב לשורה של מצרכים חיוניים, התכנית כונתה "תוכנית הצנע", הנהגת תוכנית הצנע היתה אחת הסיבות לקליטתם המוצלחת של מאות אלפי העולים שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות,אל מול כמות משאבים דלה הצליחה הממשלה באמצעות הקיצוב לספק לכולם מינימום של קיום במזון,ביגוד ודיור. צ'יזבאט - סיפור מעשיה כיד דמיונו של המספר, הפלמחניקים אהבו לשבת מסביב למדורה לשתות קפה ולספר כל מיני צ'יזבאטים ולשיר שירים עד עלות השחר,חיים חפר כתב שיר על הצ'יזבאט: "האש מפצחת זרדים בדממה משחיר הקפה בפינג'אן סיפור נספר וסיפור גם נשמע חדש וכמובן גם ישן אם יש מין צ'יזבאט אשר איש משום מה איננו רוצה כלל לשמוע ישנן אגדות שיינן משומר נקשיב אליהן מבלי נוע הרוח רוחשת, גחלת לוחשת וליל עלינו ירד מערב עד שחר ספר לנו אחא ספר נא , ספר נא צ'יזבאט". צ'יזבאטרון - הלהקה הצבאית הראשונה , שיצרה את השלאגרים הראשונים: הן אפשר, יד לפה, יצאנו אט, דודו, החופש תם, ועוד רבים אחרים, כוכבי הלהקה היו שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר, שלמה בר שביט, הם הופיעו בעיקר לפני החיילים, שיריהם הושמעו ברדיו והיו אהובים ומוכרים, אני הייתי באותה תקופה נערה צעירה שהערצתי אותם והייתי מאושרת כאשר הם הופיעו באולם היכל בפתח תקוה,ואני השגתי כרטיס ויחד עם חברי צפינו במופע החי של הצ'יזבאטרון, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. צבר - פרי קוצני - ירוק מבחוץ ואדום - מתוק מבפנים, צברים - קראו לילידי הארץ שכמו פרי הצבר נוקשים ועוקצנים מבחוץ אך רכים ומתוקים בנפשם. ואחרון אחרון חביב ביטויים ציפור - עוף בעל כושר תעופה ציפור גן עדן - צמח נוי המצטיין בפרחים גדולים ציפור דרור - חסר עול, חופשי לעשות כרצונו ציפור הנפש - משל לדבר היקר ביותר לאדם ציפור לילה- מי שנוהג להשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה ציפור שיר - מצוידת במיתרי קול מיוחדים, משמיעה צפצוף ערב, כגון הזמיר. ציפורים בראש - רעיונות מוזרים ממעוף הציפור - מן האוויר, כשמביטים מגבוה אל האדמה טובה ציפור ביד משתים על העץ - טוב המעט שביד מהמרובה הרחוק מהשגה. נהדר כרגיל, בתיה, תודה! יש באמתחתי שיר שכתבתי לפני מספר שבועות ושמו "צל". השיר מתייחס לצל כדבר חיובי ומגן, ולאו דווקא כמו שמרבים להשתמש בו - צל כמשהו כבד, מעיק ומעיב... במילון צל הוא "השטח הכהה או האפל הנוצר מאחורי גוף החוצץ בין השטח ובין מקור האור" וגם:"דמות מטושטשת ובלתי ברורה" גם אני כמוך אוהבת להשתעשע במילים ,מקורותיהם ,משמעויות שונות וקישורים עוד הרבה לפני שפת המחשב .האם שמת לב לקשר שבין צל וצלם צילום צלמית וכמה מפתיע: צלילות צלול וכדו' (שהם לכאורה ההפך מצל עכור.) צל רוצה אותך לצידי ולא בעקבותיי, רוצה אותך לידי ולא מאחורי, לא איכפת לי ואפילו אולי, רוצה אותך לפני... שלפעמים תראה לי את הדרך. כי אין לי יותר כוח להיות המובילה אין לי יותר כח להיות היוזמת, רוצה לרחף מבלי להשאיר עקבות, כדי שתלך במסלול משלך ולא בתוך עקבות רגלי. את יודעת מה, נילי, באמת זוית מעניינת של הצל הבאת לכאן. אצלי הוא בדרך כלל מקושר עם דברים שליליים, או לא חשובים: צל רודף מן העבר, צל של ספק שמתגנב ללב, צל של עצמו - על אדם במצב לא טוב סופר צללים - אחד שלא מספיק טוב כדי לכתוב את הספר של עצמו, אז כותב את זה של אחרים.. צל הרים כהרים - על משהו שלילי שנראה יותר גרוע ממה שהוא באמת.. ואני בטוחה שיש עוד דוגמאות. מאד משונה לי להתייחס לצל כאל משהו חיובי, אבל עכשיו כשהעלית את זה... הנה למשל צל של עץ במדבר. או צל על מרפסת תל אביבית יוקדת. או צל של שימשיה בים. ואפילו שנשבעתי לצנזר ולקצר בפרק הזה, שמא יצא עלי שוב קצפו של אוהד, אני לא יכולה בלי סיפור קצרצר בעניין צל. אצל צלמים, צל תופס מקום מאד חשוב, ומה לעשות - אני חיה לצידו של צלם שדופק חשבון לצל. פעם ישבנו באיזה גן שבו יעקב רצה לצלם, וישבנו וחיכינו וחיכינו. למי? לצל כמובן. שיזוז קצת. הוא הפריע לו לתפוס את הפריים הספציפי שרצה לתפוס.. אבל לא על זה רציתי לספר, אלא על איזו תופעה משונה ששמנו לב אליה בטיול שלנו. היו איזורים אליהם הגענו , קרובים לקו המשווה או רחוקים מאד ממנו, בהם הצל שלנו היה נורא נורא קצר, ממש כמו של גמדים,או להפך, במקום אחר פתאום היה לנו צל ענק, כמו של עמלקים. זה לא היה רק בגלל השעה המסויימת של היום. זה משהו שקשור עם הזוית של הנקודה בה היינו על פני כדור הארץ. לעומת השמש. אני בחיים לא אבין איך זה ולמה, אבל זה היה ממש מדהים לראות את זה על הקרקע. אני עם כל הגובה שלי, והצל בקושי 30 ס"מ.. יעקב ואני נתנו ידיים, ובצל נראינו כמו שני ילדי גן שיצאו לטיול צביטה בלב, זה מה שהרגשתי כשראיתי היום את מירי אלוני מנגנת בחניון של "הום-סנטר בגעש. עם בוקר יצאנו לכיוון געש, השמש זרחה ומאופק לאופק מרבדים ירוקים וצהובים הרנינו את העיניים. אחרי סיבוב קצר בהום סנטר נמשכנו בעקבות מוסיקה למתחם מגודר של באזר -שמטריה-דוכני אוכל- ופינת הפעלה עם ליצן לילדים.....וכמה מטרים ליד, על כסא מתקפל ישבה בלונדינית ארוכת שיער חבושה במשקפי שמש כהים, גיטרה בידה ולמרגלותיה תיבת גיטרה פתוחה, המוסיקה בפינת הליצן היתה מחרישת אוזניים ולא היה לזמרת שום סיכוי להישמע. התקרבנו, ואז...... זיהיתי את הזמרת, היתה זו לא אחרת מאשר מירי אלוני. כשהתעשתתי הסתכלתי מסביב וראיתי לא רחוק ממנה את בעלה (שמואל?) אומני יושב על כיסא ושומר על "הנכס" שלו...עצב גדול זה מה שאני מרגישה כעת, "איך הגלגל מסתובב לו" שר שמוליק קראוס (עוד אמן מוכשר שמרסק את עצמו לדעת כל פעם מחדש)....אני מעריכה את מירי שלא בוחלת בשום עבודה על מנת לפרנס את עצמה וכואב לי עליה, היה לה הכל, יופי, כישרון , הצלחה ואיפה היא היום. נזכרתי שבזמנו נכתב שהרשויות הפקיעו ממנה את שני ילדיה, דבר שמגדיל עוד יותר את הטרגדיה ואת הצער העמוק שאני מרגישה כלפיה. ((-: בעלה הוא האסון שלה. ממה ששמעתי, הוא הרס לה את החיים ואת הקריירה. לא רוצה לדבר על דברים שאני לא ממש יודעת, אבל אני באמת לא מבינה את ההתדרדרות שלה, ואני מזדהה עם הצביטה שלך בלב למראיה. חבל. וע"מ לשפר לעצמי את מצב הרוח אני רוצה לכתוב על צחוק..... הוא טוב לבריאות והוא עושה לנו דברים נהדרים במוח שמשפרים את מצב הרוח, ואני בכלל אוהבת אנשים שאפשר לצחוק איתם, זה לא שאני לא אוהבת שיחות עומק והתפלספות לשימון גלגלי המוח, אבל מי שמצליח להצחיק אותי – ישר קונה את ליבי. אומרים שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו – ואני מוסיפה שגם בצחוקו ((-: חמדה, אני בדפציט של זמן - נורא רציתי לכתוב על "ציור" "צביעות" "צדקנות" "צרות עין ואפילו על "ציונות לאן..." ((-: אבל הצביטה בלב השתלטה עלי - וזה הכל להפעם. ריקי, תודה על מה שכן הספקת לכתוב.. צדיק בדורו - אין, דני, אין יותר צדיקים בדור הזה. כולנו מניפולטיבים ואינטרסנטים, אף אחד כמעט כבר לא עושה דברים לשמם אלא רק מתוך פנקסנות פשוטה של מה אני נותן ומה יצא לי מזה. פסה הצדקנות מדורנו. צילום - (המילה הזאת היא גם לבקשתה של ליהיא. ) כמה שהמושג הזה היה זר לי עד שהכרתי את יעקב. תמיד היתה לי מצלמה זו או אחרת, כל כמה חודשים הייתי קונה בדיוטי פרי או באחד החו"לים דגם חדיש יותר, הייתי גומרת 2-3 סרטים בכל נסיעה, מוסרת לפיתוח כל מיני תמונות עם חצאי פרצופים ורגליים קטועות, מסדרת באלבום ושוכחת ממנו. היתה לי חברה צלמת, שאף פעם לא הצלחתי להבין מה היא מקשקשת על עדשה חדשה שעולה אלפי שקלים, ועל זה שהפוטו הזה לא יודע לפתח טוב וכו'. לא הבנתי את ההתפלספות הזאת, כולה לוחצים על הכפתור ויוצאת תמונה, למה עושים מזה עניין כל כך גדול? והנה, עכשיו יש לי את ה'עניין הגדול' הזה בתוך הבית. ומי שלא ראה את עיניו הבוהקות של יעקב כשהוא מדפדף במגזינים מקצועיים של צילום, או משוטט באתר האינטרנט של חברת קאנון, לא ראה מעודו שמחה בעיניים של ילד. עכשיו אני מבינה שצילום זו אמנות, שאין בה גבול לא להשקעה ולא לתוצאה. לצלם - כל אחד יכול. להיות צלם - אתה צריך שיהיה לך את זה. ואם אין - חבל לך על הזמן. למזלי, ליעקב יש... כל תמונה שלו, ולו גם הפשוטה ביותר, סוחטת קריאות התפעלות. ואני כבר לא מעקמת עוד את הפנים כשאני שומעת שהוא זקוק לעדשה חדשה, אפילו אם מחירה שקול כנגד כמה חודשי מחייה.. ביטוי שלא משתמשים בו יותר - צפיחית בדבש. - היתה פעם תכנית רדיו כזאת, של שירים ישנים, ניגרים כמו דבש סמיך... הגיש את זה דן כנר, אם אני לא טועה.. איזה יופי של שירים.. צנרת- לא אחת זה התפוצץ. מעניין שאתה מעלה צנרת, דני. זה סתם כך, או שסיפרתי לך שהשבוע התפוצץ כאן בבית צינור והציף לנו חצי בית..? סוף סוף היתה הזדמנות לשטוף את כל תלתלי האבק מתחת למיטות ולשידות ולארונות.. אנחנו לא היינו בבית כשזה קרה, והשכנה מתחתינו, שפתאום התחיל לרדת לה גשם באמצע החדר, איתרה אותנו בפלאפון ומיד טסנו כנשוכי נחש הביתה. בדרך יעקב נזכר בסיפור מן העבר על צנרת שהתפוצצה לו בבית אחר, סיפור ממש מסמר שיער: הוא ומשפחתו ירדו לכמה ימים לאילת. כשחזרו וניסו לפתוח את דלת הבית, משהו חסם אותה ולא נתן לפתוח. אחרי כמה דחיפות, נהדפה הדלת פנימה ואז התגלתה ההצפה של המאה: כל הבית היה מכוסה בביוב שעלה על גדותיו, כולל חומרים מוצקים למיניהם.. עד לגובה של מטר מהרצפה. הכל טבע בחרא. למזלו היה להם ביטוח שכיסה הכל, שיכן אותם במלון מפואר, דאג לנקיון והברקה של הבית, ופיצה על כל מה שניזוק. אני מסופקת אם הייתי חוזרת לגור בבית שכזה.. צבעי הקשת - צבעים - Tutti i colori dell'arcobaleno. סתם סתם, קפץ לי לראש השיר האיטלקי הזה, צ'או צ'או במבינה. יש בו שורה אחת שמדברת על כל צבעי הקשת.. צריך-כולנו ,ולא תמיד עושים. אני משתדלת לעשות כמה שאפשר את מה שאני רוצה, ולא את מה שצריך. יאללה, עברתי כבר את תקופת בית הספר שבה יכלו להגיד לי מה צריך. צינור , צינור, צינור, בואי נראה מה בא לי לראש עם צינור? ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור הלא לכל שירייך אני צינור... הממ... טוב, נו, כינור. היי, את לא מתכוונת במקרה לצינור שהתפוצץ כאן בשבת? כבר כתבתי על זה בצנרת... בקיצור, אני מבריזה מהצינור, אין לי מה לכתוב עליו... סליחה, אחותי.. :-) אביגיל הציעה: צ'טערת, ציצי, צמר, צ'רנחובסקי. צ'טערת - דווקא אהבתי את לובה. לא ראיתי אותה הרבה, רק פעם אחת, אבל צפיתי בכמה קטעי וידאו שלה באינטרנט, ואפילו קיבלתי כמה וכמה פעמים את דף השגיאה המבדח שלה. האמת שהסטריאוטיפיות מגעילה, אבל היא הצחיקה אותי באנושיות שלה.. צמר - לא יודעת למה, אבל אני לא אוהבת צמר. חם לי אתו מדי, אפילו בירושלים הקרה. ובדרך כלל הוא גם דוקר כזה.. זה מזכיר לי סיפור קצר על צמר: בשנה שעברה פגשתי בהודו בחורה ישראלית צעירה, שעשתה אתי קורס בישול טיבטי. במשך כל השיעור היא ישבה וסרגה משהו, והקשיבה למורה מבלי לגרוע עיניים מהסריגה. בהפסקה חקרתי אותה קצת מה היא סורגת ולמי, והיא סיפרה לי שהיא עושה מהסריגה הזאת ביזנס לא נורמלי. היא סורגת מין חגורות עבות כאלו שנערות צעירות חוגרות על המתניים, וחצאיות, וגופיות קטנטנות, וסרטים לשיער, ומתלים לבקבוקי מים מינרלים. ממש בית חרושת מהלך על שניים. ולמי את מוכרת את זה, שאלתי. מה את יודעת, זה להיט לא נורמלי בחופים. בגואה, אני מעיפה תוך יומיים את כל הסטוק שיש לי! אצלי נדלקו האורות בעיניים. פעם הייתי אלופה בסריגה, בעיקר סריגת קרושה במסרגה אחת, שזה בדיוק מה שהיא עשתה. בו במקום החלטתי לרוץ ולקנות צמר ולהתחיל לסרוג בעצמי. בעיני רוחי כבר ראיתי אותי מעצבת כל מיני דגמים חדשים של חולצות בטן וחצאיות מיני ותיקים סרוגים ומה לא, המחשבות דהרו קדימה והכותרות רצו לי בראש: האופנה החדשה שפרחה בחופי גואה והציפה את העולם, המעצבת המהוללת שרק בגיל חמישים גילתה את יעודה בחיים ופרצה כמטאור לזירת העיצוב העולמית.. וכו'.. וכו', תמיד ידעתי שמתישהו הכשרון שלי יתגלה, מה זה חשוב אם זה בסריגה או בשירה או בכתיבה... למחרת בבוקר נסענו לרישיקש, ונורא רציתי שיהיו לי צמר ומסרגות בדרך הארוכה ברכבת, אבל כל החיפושים במקום בו היינו העלו חרס. מילא, חשבתי, אני אגיע לרישיקש ואחפש שם. ברישיקש, כיתתנו רגליים בכל השוק, מחנות לחנות, שאלנו ובירננו שוב ושוב איפה מוצאים צמר לסריגה, ואף אחד לא ידע להגיד לנו. ההודים לא לובשים דברים סרוגים. הם מחפשים את בד הכותנה הכי דקיק שיש, שלא יהיה למעמסה על גופם בחום הנורא. אחרי שלושה ימים של חיפושים, כשאני דוהרת קדימה ויעקב משתרך באומללות מאחוריי, סוף סוף מצאתי חנות של צמר. שם הסתבר שהוא מוכר רק בסיטונאות, לפי משקל. נו, אז מה, אני הרי הולכת להיות עסק סרגני למהדרין, אז נקנה כמות סיטונאית!! יצאתי משם עם כמה קילוגרמים של צמר בצבעים שונים, שבא כמעט בתפזורת. כל חבילה היתה מגולגלת למין חישוק כזה, כמו הצמר של פעם שהסבתות היו מושיבות אותנו עם שתי ידיים פתוחות, מושכות חוט, ומתחילות לגלגל אותו לכדור. אם לא מכדררים, הכל מסתבך, נוצרים קשרים, וסיוט להתיר אותם. בהתחלה הושבתי את יעקב בחדר במלון עם זרועות מושטות קדימה, והתחלתי לגלגל. כשהוא גילה סימני עצבנות וקוצר רוח, שהרי מלכתחילה לא הבין מה קפץ עלי עם הצמר הזה, החלפתי את ידיו בארבע רגליים של כסא. ככה גילגלתי את כל החבילות לכדורים, והתחלתי להמציא דוגמאות. סרגתי ופרמתי, חיברתי ופירקתי, עשיתי כמה יצירות שנראו בעיני מה-זה מגוחכות, וכעבור כמה ימים סגרתי את את העסק החדש שהקמתי... פתאום נראה לי הכל כל כך מטופש - למי אני אמכור? ובכמה? הצמר שם עולה פרוטות, משהו בטווחים של אגורות ולא שקלים, וכמה אני כבר יכולה לדרוש על עבודה? מה יצא לי מזה? בקיצור, קיפלתי הכל לתוך שתיים שלוש שקיות גדולות, נסחבתי איתן בעוד כמה ערים בהודו כי חשבתי שאולי בכל זאת יחזור לי החשק לסרוג, ובסופו של דבר חילקתי הכל במתנה לילדות חמודות באיזה כפר קטן. צ'רנחובסקי - באמת יותר קל לכתוב את ככה מאשר טשר....נחובסקי. זה מזכיר לי בדיחה דבילית, אני לא בטוחה שהיא היתה על טשרנחובסקי, אולי בעצם על ז'בוטינסקי, אבל זה אותו עקרון: צמד שוטרי סיור מגיעים לרחוב טשרנחובסקי, ומגלים גופה של אדם ברחוב. מתחיל שוטר אחד למלא את הדו"ח של האירוע, ומתקשה לכתוב את שם הרחוב. הוא מנסה בכמה ואריאציות, וכשלא מסתדר עם זה, הוא אומר לשוטר השני: תחזיק אותו ברגליים ותעזור לי לגרור אותו לרחוב הס. השני שואל אותו למה, והוא עונה שיותר קל לכתוב הס.. חי חי חי.. ציצי - תגידו, מישהו עוד זוכר את גברת הציצים ממפגש נחשון, או שרק דינוזאורים כמוני זכו להכיר אותה? בצומת נחשון, אחרי הר-טוב, היה מזנון דרכים שנקרא מפגש נחשון, ועבדה בו אשה שציציה הלכו לפניה ממש כמו מגש ענק. אבי היה חבר אגד, בימים שלקואופרטיב היה תקציב רווחה שמן, ובכל יום שבת העמידו לרשות החברים אוטובוס שיקח אותם ואת בני משפחותיהם לטיולים ברחבי הארץ. הרבה משנות ילדותי עברו עלי בטיולי שבת כאלה, לא היה חור בארץ שלא הגענו אליו. ואחד הדברים החרוטים עמוק בזכרוני, זה הויכוח שהיה תמיד פורץ בערך במעלה הקסטל. ' עוברים דרך מפגש נחשון או לא עוברים?' רוב חברי אגד הזכרים, הלהוטים לחזות בציצים המפוארים, הקימו מהומה ותבעו 'כן, כן, כן' ואילו הנשים ועוד כמה מזקני השבט, תמיד טענו שחבל על הזמן ולא מתעכבים. איזה בלגן הלך שם, כל שבת מחדש. הנהג היה הפוסק האחרון. הוא תמיד הודיע אם 'זה בויזה' או 'לא בויזה', כלומר אם זה רשום בסידור העבודה של האוטובוס או לא. אפשר היה לסמוך על רוב הנהגים שידאגו שזה כן יירשם להם בויזה... וככה, שבת אחרי שבת, היינו עוצרים שם במזנון הדרכים הזה, חצי שעה אחרי היציאה מהבית - לא רעבים ולא צמאים ולא רוצים לקנות כלום, רק לצפות בתופעת הטבע. כשכולם היו חוזרים למקומותיהם, אחרי שהזינו עיניים במה שכנראה עשה להם את היום, ההמולה לא היתה שוככת במשך כחצי שעה נוספת, הבדיחות והצחוקים רצו שם מקצה אחד של האוטובוס ועד קצהו השני. אני, שהייתי ילדה די שטוחת שדיים באותן שנים, נורא פחדתי שכשאגדל יצמח לי משהו תפלצתי כזה. למזלי הטוב, הפחדים היו מיותרים.. את האות הבאה, ק', אני מתכוונת לכתוב מהר, כי אני כבר מתה לגמור עם הא"ב האלה. אז מי שרוצה לשלוח לי KOOFIM - שיזדרז. אם לא - ראו הוזהרתם - אני אכתוב לבד, ואתם יודעים כמה ארוך זה יכול לצאת!!
קישור ישיר יום שלישי, 3.2.04 דני, חבר יקר שאחראי לבריאות המחשבים שלי, (אם פעם תצטרכו רופא מחשבים - חפשו אותו דרכי) הציע שאכתוב על המילים הבאות באות פ': פנינים - גם כתכשיט, וגם כפניני לשון. פסה- חלף ,עבר פסטה כמובן פוליטיקה- אין מה להוסיף ,סומך עליך פודינג פצצה-תרתי משמע פיטורין אז ככה: פנינים - כתכשיט, הם הקישוט המועדף עלי, אחרי, או לצד, תכשיטי כסף. בשנתיים האחרונות, שאני לא עובדת, הלבוש שלי מצטמצם לטרנינג בבית וג'ינס מחוצה לו. לא הכי מתאים להתגנדר בפנינים כשאני לבושה ככה... אבל בימים רחוקים בהם טרחתי שעות על לבושי בטרם הוצאתי את האף החוצה בדרך לעבודה, אי אפשר היה לתפוס אותי בלי שרשרת פנינים זו או אחרת. היה לי, ועדיין יש לי, מבחר לא מבוטל של פנינים מכל מיני סוגים, שקניתי לעצמי בהזדמנויות שונות. עד שהכרתי את יעקב, אף פעם לא קיבלתי פנינים במתנה. תמיד זו הייתי אני שפינקתי את עצמי. ביום ההולדת הראשון שלי שביליתי יחד עם יעקב, קיבלתי ממנו זוג עגילי פנינה מהממים, שנחשבים בעיניי לתכשיט הכי יפה שיש לי. מאז כבר זכיתי לקבל ממנו עוד כמה וכמה תכשיטים, אבל גולת הכותרת שלהם היא סט של שרשרת + עגילים מפנינים שחורות שקנינו ברארוטונגה, באיי קוק. מסתבר שהאיזור ההוא של הפאסיפיק מפיק את הפנינים השחורות הכי יפות והכי טובות שבעולם, ובעקבות כך - גם הכי יקרות. המחירים שהם דורשים, ומקבלים, פשוט לא ייאמנו. אבל מה, זה כל כך יפה שזה שווה.. בזמן האחרון יצא לי קצת החשק לפנינים. תמיד ידעתי שהן באות מן הצדפות. אבל לא מזמן קראתי סיפור ממנו הסתבר לי שהפנינה היא תוצאה של סבל מאד קשה לצדפה. גרגר אבק קטן שנכנס אל גוף הצדפה, מתנחל בתוכה ומציק לה. הצדפה מתחילה להפריש ריר וחומרים נוספים כדי לסלק את גרגר החול, ולהפסיק את הגירוי שהוא גורם לה, ותוך כדי כך נוצרת הפנינה שהיא למעשה גרגר האבק ועליו שכבות שכבות של החומרים שהופרשו על ידי הצדפה המתענה כדי לסלק אותו. לא חקרתי את התהליך לעומק, אבל זה נשמע לי מספיק נורא כדי להוציא ממני את החשק לענוד את הפנינים הללו על צווארי.. פניני לשון - אני מאד אוהבת צירופי לשון יפים, אם כי זה קצת ארכאי להשתמש בהם בשפה היומיומית המדוברת. לפני כמה שבועות הזמנתי ספרים באינטרנט, וחילקו שם באתר מתנה לכל מי שקנה מעל סכום מסויים. כמובן שאני לא מפספסת מתנות מן הסוג הזה, ומיד הוספתי לקניה המקורית שלי עוד שניים-שלושה ספרים כדי להיות זכאית למתנה, שאפילו לא ידעתי מה היא. כשהגיעה החבילה הביתה, היה בתוכה ספר שלא הזמנתי, ולכן הנחתי שזו המתנה. אחלה מתנה, אני שמחה עליה. זה ספר שנקרא 'ניבון אריאל' ויש בו כמה מאות ניבים, פתגמים ואמרות מחיי האדם. פשוט תענוג צרוף. אבל אם כבר מדברים על פניני לשון, אי אפשר שלא להזכיר את אלו של הלאדינו מצד אחד, ושל היידיש מצד שני. שתי שפות כל כך עסיסיות... הפתגמים בשתי השפות משעשעים, מלאים חוכמת חיים ולפעמים יכולים להשכיב אותך על הרצפה מצחוק. בלימודי הלאדינו שאני לוקחת כרגע, מקדישים כרבע שעה בכל שיעור לפתגמים, משחקי מילים ופניני לשון, וזה החלק הכי אהוב עלי. הנה למשל כמה פתגמים נחמדים: De noche, todos los gatos son pretos תרגום: בלילה, כל החתולים שחורים פירוש אפשרי: בחורה יפה, לא יפה, מה זה משנה, בלילה הכל אותו הדבר.. El dia veye la lavor de la noche, i se riye תרגום: היום מסתכל על העבודה של הלילה, וצוחק. פירוש: עבודה שנעשית בשעת לילה מאוחרת, לא שווה הרבה כשמסתכלים עליה באור יום.. Del mazal no fuye תרגום: מהמזל לא בורחים. פירוש: אם 'כתוב' לך גורל מסויים, לא תברח ממנו. הוא ישיג אותך בין כה וכה. Kon el chapeo ke tengo digo bonjur תרגום: עם הכובע שיש לי, אני אומר לך שלום. פירוש: זה מה יש. זה אני, עם הכובע הזה שיש לי. מוצא חן בעיניך טוב, לא - אז לא. La madre luzia kita la ija haragana תרגום: האמא החרוצה 'מוציאה' ילדה עצלנית. פירוש: אם האם חרוצה מדי ועושה הכל לבד, הבת גדלה מבלי לעשות כלום ונהיית עצלה. Ombre sin mujer es komo barka sin timon תרגום: גבר בלי אשה, הוא כמו ספינה ללא הגה. פירוש: צריך פירוש? תפנימו, גברים.. Ir a Estanbol por una kuchara de arroz תרגום: ללכת עד איסטנבול בשביל כף אחת של אורז.. פירוש: נהוג להגיד את זה על מי ששורף יותר מדי אנרגיה בשביל מטלה פשוטה. No tomes kaza, toma vizino תרגום:אל תיקח בית, קח שכן. פירוש: מי שהולך לקנות בית חדש, צריך לבדוק את השכנים לא פחות מאשר את הבית עצמו. Es mijor kaer en un rio furiente, ke no en boka de ka djente תרגום:מוטב לפול לתוך נהר סוער מאשר לפה של הבריות.. פירוש: שאלוהים ישמור מהפה של אנשים.. Kovra buena fama, i echate a dormir תרגום: תשיג לך שם טוב (מוניטין) ולך לישון. פירוש: אם יש לך שם טוב, שטרחת כדי להשיגו, אתה יכול לישון בשקט, הוא כבר יעבוד בשבילך. Ken Tiene el ojo vazio, nunka inche el papo תרגום: מי שיש לו עין ריקה, אף פעם לא תתמלא הגרוגרת שלו. פירוש: מי שגדל בחסך (נגיד של ממתקים..) והעין שלו לא מלאה, לעולם לא יישבע, תמיד ירצה לבלוע עוד ועוד.. אפשר להמשיך כך עוד שעות, אבל.... רגע. הנה גם כמה פניני לשון ביידיש, שנתרמו על ידי יעקב. כל הטעויות בכתיבה, אם ישנן, הן שלי, גם בגלל שהתפקעתי מצחוק במהלך הכתיבה וגם בגלל שאין מה לעשות, הגנים שלי לא מאפשרים לי הגייה נכונה של השפה הזאת. א גיבר מיטן תוכעס אריבר תרגום: גיבור עם התחת למעלה פירוש: לא גיבור ולא נעליים.. כמו תינוק זוחל עם הטוסיק למעלה.. זול סטו זיין וי א לומפ, הנגן באטוג אונד ברנן באנאכט תרגום: שתהיה כמו מנורה, תלוי ביום ובוער בלילה פירוש: חתיכת ברכה מברכים כאן מישהו... זול סטו ואקסן ויה ציבל, מיט דמ קופף אין דראערד שתגדל כמו בצל, עם הראש באדמה... אליין איז א נשמה ריין לבד, הנשמה ריקה סי דאך צאך אז ביינם לאך צאך, אז מי אפנד דם טיר סיז ארגער וי בא מיר תרגום: נדמה שאצל השני הכל מחוייך, פותחים את הדלת וזה יותר גרוע מאשר אצלי.. דו ביסט שיין וי א טעפעל חריין תרגום: את יפה כמו סיר של חזרת... איך וויל דאציילן דיר א מייסע פון דראעק אז דו ביסט לאקן דה פינגערס אני אספר לך מעשייה על חרא - שתלקק את האצבעות מישוגענער - ארופ פון דאך תרגום: משוגעים, תרדו מהגג סי שטינקט - אמחאייע תרגום: מסריח - שזה ממש תענוג... אז דו ביסט רייך, דו ביסט קלוג, דו ביסט שיין אונד דו קנסט זינגען שיין אוייכט תרגום: כשאתה עשיר, אתה פיקח, אתה יפה, ואתה יכול גם לשיר יפה.. מיין תוחעס דיין פונים, צווי מחתונים הישבן שלי והפנים שלך - שני מחותנים זהו, עד כאן פניני לשון... אוף, שכחתי להשאיר גם קצת מקום לפתגמים יפים בערבית, יש לי מלא... יאללה, יהיה בפעם אחרת.. פסה - חלף, עבר. מה שעבר, עבר. חבל לבזבז עליו שניה מיותרת, אותה אפשר להקדיש במקום זה להווה ולעתיד. אני לא מסתכלת אחורה, רק קדימה. מה, חסר לי להיהפך לנציב מלח? אני משתדלת להוציא מכל סיטואציה את הלקח שלה, ולנצור אותו בזכרוני. כשהזכרון פועל טוב, אז אני נזכרת להשתמש בלקח הזה ונזהרת שלא לחזור על טעויות של העבר. לרוב, אני שוכחת. העבר לא מעניין אותי, אפילו לא זה של לפני כמה רגעים. זה הרי כבר עבר, ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לשנות אותו. צריך לעשות מהר מהר הערכת מצב ולהחליט מה עושים בדקה הבאה, ביום הבא, בשנה הבאה. לא מעניין מה היה אתמול, ולצורך זה - גם ממש לא חשוב אם האתמול היה טוב או רע או סתם סתמי. מעצם ההגדרה שלו כאתמול - הוא כבר לא מעניין. אילי פאת - מאת, אומר הפתגם בערבית, וזה ממש כך. לא בוכים על חלב שנשפך, שלג דאשתקד, עיתון של אתמול לא קוראים היום.. הכל כל כך נכון. פסטה - נו, כמובן. איך אפשר בלי. את שתי הפסטות הכי טעימות שאכלתי בחיי, אפילו יותר טעימות מאלו של דרום איטליה שהן באמת ליגה לאומית, אכלתי דווקא בארץ. בירושלים היה עד לפני כמה שנים קפה/מסעדה מיתולוגיים בשם 'אקראי'. מנת הפסטה שלהם ברוטב שמנת ועגבניות היתה מנה שהייתי מוכנה לאכול שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע. למזלי, הם סגרו את העסק, אחרת אם הייתי ממשיכה לאכול את הפסטה שלהם, לא הייתי יכולה לעבור בדלת.. כמובן שהצלחתי לשים ידי על מתכון, והוא לפעמים מכבב כאן אצלי בבית. מה שאני עושה דומה מאד למקור, אבל - לא בדיוק. בטוח שהשף החסיר ממני איזה פרט מידע קטן, כדי לשמור לעצמו על בלעדיות... (מתכון? עוד מעט, באתר המתכונים של איה ושלי..) את הפסטה הטובה השניה מגישים במסעדת 'בלה ונציה' בהרצליה והיא נקראת 'ספגטי מרינארה' - ללקק את האצבעות. אכלתי במסעדה הזאת מספר פעמים עם מישהו שתמיד התעקש להזמין את המנה הזאת, ולא הצלחתי להבין את הקיבעון הזה. למה תמיד אותו הדבר? חזרתי לשם שוב ושוב בשנים האחרונות, ואפשר להגיד שאחרי שניסיתי את רוב התפריט של המסעדה, עכשיו אני סוף סוף מבינה למה חבל לבזבז את הזמן על דברים אחרים. צריך לגשת ישר ולעניין לספגטי מרינארה שלהם.. פוליטיקה - איכסה. אני מתעבת פוליטיקה ופוליטיקאים מכל סוג ומכל צד. מעטים מאד האנשים שהצליחו לשכשך בביצת הפוליטיקה ולשמור על אינטגריטי. אולי שני הבגינים למשל. זה לא אומר שהם היו הצלחה גדולה בשמי הפוליטיקה הישראלית, אבל לפחות הם לא איבדו את צלם האנוש שלהם ברגע שישבנם חיכך את אחד ממושבי המליאה. אני לא יודעת מה בדיוק קורה לאנשים הטובים והיפים והנחמדים שנכנסים לפוליטיקה. כאילו יש שם איזה שער וירטואלי, שכשעוברים אותו נשאבים לתוך כור היתוך שממיס אותם, ומוציא את התוצר המוגמר מן הצד השני באיזה שטאנץ קבוע שהוזן לו מראש: חלקלקים כמו צלופחים, וחמקמקים כמוהם, צבועים, רמאים, גם גנבים, ולא רואים מעבר לקצה הרגל של הכסא שלהם. סליחה על ההכללה הגסה, אני בטוחה שיש בפוליטיקה שלנו כמה כאלה שלא נגועים בכל הרעות החולות האלו, אבל שמץ מזה בטוח נכון לגבי כולם. אתה לא יכול להצליח בתפקיד שלך אם אתה לא מנסה לרצות את כל העולם, וכדי לרצות את כולם ולשמור על מעמדך, אתה חייב להסתאב. ככה זה לפחות אצלנו בארץ. פודינג - מה נהיה לך דני? חזרנו לימי הילדות? אמא שלי היתה מכינה לנו אינסטנט פודינג וניל או שוקולד של אוסם, ומה-זה שנאתי את זה... יאק. אני לא ממש מכירה פודינגים אחרים... פצצה - תרתי משמע... פצצה במובן של הדברים המתפוצצים? התרגלנו לקרוא לזה מטען חבלה, לא? יש כמובן גם פצצות מרגמה וכאלה, אף פעם לא ראיתי-לא שמעתי אותן, ושיישאר כך.. אני שונאת גם פצצות-דיבוריות שמונחתות כך פתאום על ראש של מישהו, באופן בלתי צפוי. אני מעדיפה טיפול הדרגתי, לבשר דברים קיצוניים בתבונה, לא בבת אחת, עד כמה שאפשר. ואשר לפצצה-חתיכה, שבטח התכוונת שאכתוב גם עליה... אני לא סובלת את ההגדרה הסקסיסטית הזאת, ולא ארחיב עליה את הדיבור... :-) (לא שהייתי מתנגדת להיות אחת כזאת....) פיטורין - איזה דבר נורא. מתקשר לאייטם הקודם - פצצה. פתאום ביום בהיר אחד מנחיתים על ראשו של בן אדם פצצה של פיטורין, ושישבור את הראש לבד איך משלמים את המשכנתא. למזלי, לא חוויתי סיטואציה כזאת באופן אישי. כל הפסקות העבודה שלי היו יזומות על ידי. אבל הכרתי לא מעט אנשים שנפלו בחרב המונפת הזאת, ואני יודעת שזה אחד המצבים הכי קשים בחיי אדם. לא רק שפתאום נוחתת עליך דאגה קיומית של מה יהיה ואיך, גם הדימוי העצמי שלך חוטף זבטה שקשה להתאושש ממנה - אני לא שווה, לא רוצים אותי וכו'. אלמלא היה המצב בארץ כל כך נורא מבחינת אפשרויות התעסוקה, הייתי אומרת למי שפוטר שיקח את זה בקלות, כי אולי זה דווקא סימן לטובה. התחלה חדשה, עניין חדש, אולי משכורת יותר טובה. אבל בימינו? כשעל כל משרה יש מאות קופצים? זה בהחלט מצב עגום להיות בו. התרומה שלי לאות פ' היא המשך טיבעי שלך לאות ע'. (כזכור בע' היתה עוזרת) ככל שהסיפור ישמע מוזר - אני מבטיחה שהוא אמיתי! אתמול בדיוק מלאו לי ולבן זוגי 8 שנות הכרות (הוא שכח, אבל אני מבטיחה לחגוג על העניין ולנצל אותו עד הסוף).... בכל מקרה, לאחר שנה של הכרות עברנו לגור ביחד. הסתבר לי שהדירה לא תתנקה מעצמה וצריך לעבוד קשה כדי שיהיה נעים לחיות בה... אני, שלא הכרתי את עבודות הניקיון מהבית, נאלצתי לרכוש את הניסיון הראשון בניקיון. האמת - אני גרועה בזה. אני ממש הופכת להיות בנאדם אחר... אני לא נחמדה, עצבנית, מעצבנת, מתעצבנת ובעיקר מקפידה לסבול!!!!!!!!! בכל אופן, לאחר מספר חודשים של מגורים משותפים, שואל אותי בן זוגי: "תגידי, כשאת מנקה, את מנקה גם את הפאנלים?" (וכאן אני מגיעה לאות פ'...). לתומי שאלתי - "מה זה פאנלים????" הוא כמעט התעלף תוך כדי הצבעה לעברם. "מה זאת אומרת?" שאלתי, "מה? צריך לנקות גם שם???? זה נורא למטה, לא רואים....." אחרי 7 שנים אי אפשר לומר שהשתפרתי אפילו בקצת... בן זוגי וויתר על הזוגיות בעניין הזה כבר מזמן, והוא זה שאחראי על עניין הניקיונות. לפני מספר חודשים, שעה שמסרתי עדות בבית המשפט במסגרת דיון הוכחות בתביעה לפיצויים כתוצאה מתאונת דרכים בה נפצע אלון (במקום לקרוא לו בן זוגי, שזה קצת אינפנטילי בעיני), הסברתי מדוע עלויות אחזקת הבית עלו מיום התאונה - נאלצנו לשכור את שירותיה של עוזרת בית, מכיוון שאלון כבר לא יכל לבצע את עבודות הניקיון בעצמו (הוא נפצע קשה בברך) ואני לא התכוונתי להתמודד עם העניין לבד.... השופטת לא היתה מוכנה להאמין בשום פנים ואופן לכך שאני אף פעם לא לקחתי חלק בניקיון הבית ושאלון נהג לעשות הכל לבד. היא אפילו לעגה לנו, תוך כדי שהיא רומזת שזה מאוד מוזר שכל מי שעומד על דוכן העדים מוכן להישבע שבן הזוג הוא זה שמבצע את עבודות הבית והלוואי שגם אצלה זה היה קורה.... אני יודעת שאני מצטיירת די רע מכל הסיפור, אבל בסך הכל אני די נחמדה, אני פשוט שונאת עבודות ניקיון.... סליחה.... טלי, טלי, מה פתאום את מצטיירת רע? את מצטיירת מלכה!! הלוואי עלי. אני, יש לי משהו מגעיל בחינוך הספרדי שקיבלתי. בכל פעם שאני רואה את יעקב מחזיק מטאטא ביד, או שוטף כלים, משהו בתוך הבטן מתכווץ לי, ובמקום לשמוח, אני מרגישה שכבודי הנשי נרמס.. כאילו גזלו ממני את ייעודי בחיים.. קשה לי לראות גבר עושה עבודות בית. לא בגלל מה שזה עושה לדימוי שלו, אלא לשלי... מה לעשות, דפיקה בראש. לכן אני חושבת שזה נפלא שאצלך זה עובר חלק, טלי. וד"ש לאלון, שתחזקנה ידיו.. פיילה (יענו גיגית בירושלמית) פתרון פורום ו-פנטזיה פיילה - מה, גם את מכירה את המילה הזאת??? אצלנו היו פעם מכבסים בפיילה כזאת ממתכת. ואחרי הכביסה היינו ממרקים אותה עם צמר פלדה, שתבריק, ושמים להתייבש בשמש.. אחר כך עברנו לפיילות של פלסטיק. והיום כבר אין לי בכלל אביזר כזה בבית, למרות שלפעמים, כשצריך לעשות איזה קומפרס לקרסול שנקע, או לעשות בבית איזה מיני-פדיקור, אז באמת אין במה לעשות את זה... פתרון - כשאני נכנסת לאטרף של מציאת פתרון, שום דבר לא יעצור אותי לפני שהגעתי ל - 100% הצלחה. הנה למשל פתרון שחסר לי ביממה האחרונה: קיבלתי מתאילנד דיסק לא חוקי של תוכנה מאד מאד חשובה לי. התוכנה באה הפעם בצורה מאד מתוחכמת - אפשר להתקין אותה בעזרת המספר הסיריאלי הפרוץ שקיבלתי יחד עם הדיסק, אבל חייבים לעשות לה אקטיבציה באתר של החברה תוך יומיים מרגע ההתקנה. נו, זה בטח לא דבר שמישהו שפוי רוצה לעשות. לזרוק את עצמו ואת התוכנה הלא חוקית שלו ישירות ללוע הארי.. אונליין.. אם כך -צריך למצוא פתרון איך לנטרל את זה. מי שפיצח את התוכנה והעלה אותה על הדיסק, הכניס לשם איזה מסר מוצפן, כתוב בחצי תאילנדית וחצי מחשבית. יומיים אני כבר מתברברת על זה, כמעט ולא עושה על המחשב שום דבר חוץ מזה, ועדיין לא מצאתי פתרון. התאילנדי המצחיק הזה הכניס לדיסק קובץ טקסט קטן, ובו הוא מאתגר את מי שרוצה להשתמש בתוכנה. הוא כותב לו משהו בנוסח 'אם אתה פיקח, אתה כבר תדע לבד איך להתקין. תשתדל לשכוח ממני ולא לפנות אלי בשאלות כי אני עסוק ואין לי זמן מיותר.. ' הכל כתוב באנגלית עילגת וסתומה, ולא מוביל לשום פתרון. אם אני מוותרת - סימן שאני לא פקחית, הא? הרי הוא אמר שמי שפיקח יצליח לבד.. אז אני לא מוותרת, וממשיכה בחיפושים עד שאגיע לפתרון זה או אחר.. את הימים האחרונים ביליתי בהורדת קראקים, שאלתי שאלות בפורומים, התכתבתי עם הליצן התאילנדי הזה, שלמזלי השאיר את כתובת האימייל שלו, הסרתי את התוכנה, התקנתי מחדש, הורדתי טלאים, העתקתי כל מיני תוכנות עזר לפיצוח ולפריצה - ומה לא. אני משוגעת שאני כותבת על דברים כאלה כאן בכלל, אבל רציתי לתת לכם דוגמה מה קורה לי כשחסר לי פתרון... פורום - אני חיית פורומים ותיקה. בעצם, אקס-חיית פורומים ותיקה. היום אני מדירה את רגליי מהם, כיוון שהם זוללי זמן היסטריים. אבל אני חושבת שהפורומים הם פשוט המצאה גאונית, ולא מבינה איך יכולנו לחיות בלעדיהם לפני פרוץ עידן האינטרנט. די להעיף מבט בקהילות הפורחות של תפוז או של וואיינט, כדי להבין איך הפכו הפורומים להיות 'ככר השוק' הסואנת של פעם, מקום המפגש האולטימטיבי, ועוד עם פילוח של תחומי עניין. לא צריך לפגוש עשרים אנשים בשביל למצוא אחד שמתעניין במה שאתה מתעניין. מספיק ללכת לפורום עם כותרת מסויימת, ולמצוא שם מאה שמתעניינים באותו נושא כמוך. למי שעוד לא יודע, איה אחותי מנהלת את פורום בלוגים בתפוז. לפעמים נחמד שם, ולפעמים פחות, בגלל הצפה של בני תשחורת בעלי בלוגים מסוג 'קמתי/ ציחצחתי שיניים/אכלתי/ הלכתי לביצפר/כתבתי שתי שורות בבלוג..' קצת חבל, כי בסך הכל זה מקום עם פוטנציאל יפה להצליח, בעיקר עבור בעלי הבלוגים העצמאיים שלא שייכים לישראבלוג, לתפוז או לרשימות. זו יכולה להיות נקודת מפגש נחמדה גם לכותבי הבלוגים וגם לקוראיהם, צריך רק לתת לזה איזה פוש קדימה.. פנטזיה - המממ..... יש לי, בטח שיש לי. מלא פנטזיות, אפילו. אבל אין צל של סיכוי שמישהו יקרא על זה כאן. אני בקושי מודה בהן בפני עצמי, אז שאציג אותן כאן לראווה?? פ - פרישות, פרפרים בבטן, פסנתרים, פתיחות, פלאות, פלייר. אני אשמח לקרוא מה יש לך לכתוב על המילים שלי בפ' :) ובכן לולה, הנה מה שיש לי לכתוב על -- פרישות - איזו מילה קשה. הדבר הראשון העולה לי בראש בהקשר זה, הם כל אותם עשרות 'קדושים' ותמהונים וסגפנים שפגשתי בעיקר בהודו. אלה שמחליטים במודע להפרד מהוויית העולם הזה, לפרוש ממנו, ולצאת לנדוד בדרכים, כשכל לבושם הוא פיסת אריג המכסה את חלציהם, וכל רכושם מסתכם במטען הרוחני שהם סוחבים אתם. הם עוזבים מאחוריהם בית ועבודה ואשה וילדים ומשפחה, רכוש ומעמד וכסף, (לא כולם, יש ביניהם גם כמה יחפנים מלידה..) ויוצאים לצעוד יחפים בדרכים, לאן שתישאנה אותם רגליהן. אני לא ממש יודעת מה לחשוב על האנשים האלה: להעריץ אותם על האומץ שהיה להם לוותר על הכל וללכת אל הלא נודע, או לנוד להם בראשי על איך שהם מבזבזים ככה את החיים שניתנו להם? אסוציאציה נוספת למילה הזאת - בדרך כלל מזוהה פרישות עם הינזרות ממין, לא? אני קוראת עכשיו בדיוק ספר שמסופר בו על כת כזאת של נוצרים אדוקים שדבקו בחיי פרישות. מסופר שם בין היתר על בחור ששרוי בתענית סקס של כמה שנים, מתוך אמונה יוקדת שכך צריך להיות, אבל מספיק שהוא עובר במקרה ליד זונה ברחוב, משהו מתרומם לו שם במכסיים. מסתבר שלדבר הזה, למין, אין מתג של OFF שאפשר ללחוץ עליו ולסמוך על זה שהוא כבוי.. לכן אני חושבת שפרישות, מכל מין וצורה, היא אילוץ וכיפוף היד של הטבע, הכנסה שלו למיטת סדום קטנה ממידותיו. אדם לא נועד לפרוש משום דבר, אלא להיות חופשי ולעשות שימוש בכל אחד מן האספקטים שהחיים מציעים לו. אכיפה של תנאים או מסגרת כובלת, התנזרות ופרישות - זה פשוט מנוגד לטבע, מלאכותי, גורם סבל, ולדעתי מיותר לחלוטין, ולא משנה בשם איזו דת או אמונה או מנהג או רצון עושים את זה. פרפרים בבטן - היי, בחיי, כבר שכחתי מה זה. כל כך הרבה זמן הם לא פירפרו לי שם.. מזל שיש לי זכרונות חזקים מימים אחרים, אחרת לא הייתי יודעת על מה מדברים כאן.. מעניין אם יש איזה מחקר מדעי שמוכיח שהפרפרים האלה מפסיקים לפרפר בבטן שלנו ככל שהשנים עוברות... כאילו, נראה לי שזה דבר ששייך לגיל מסויים, לא? זה גיל שעברתי אותו כבר מזמן מזמן.. אני מאד אתפלא אם אי פעם אשוב לחוש בריפרוף כנפיהם של אלה בבטני. פסנתרים - למה ברבים, לולה? אחד לא מספיק? זה כל כך כבד.. כשבתי היתה בכתה א', קנינו לה פסנתר. לא יפה להגיד, אבל ממש סבלתי מהאימונים שלה עליו. המורה לפסנתר היתה באה אלינו הביתה לתת את השיעור, והקקופוניה היתה נוראה. 'נו, מתי כבר תגיעו לבטהובן' נהגתי להאיץ בהן כשכבר לא יכולתי לשמוע יותר את יונתן הקטן או כל מיני קטעי תירגול שנועדו לפתח הרמוניה בין היד המקישה על הקלידים לרגל הלוחצת את הדוושה. לרוע מזלי, עם השנים בני הבית האחרים התאהבו גם הם בפסנתר, ועד מהרה החלה המורה להגיע הביתה כדי לתת שיעורים גם להם, ושוב הכל התחיל מחדש. היום בתי עברה דירה. ממש ממש הבוקר עזרתי לה להעמיס את חייה על משאית שלקחה אותם לבית חדש. מבט אחרון על הדירה הריקה נפל על הפריט היחיד שנשאר בה: אותו פסנתר של פעם. בבית החדש אין בשבילו מקום. מישהו אולי רוצה לקנות פסנתר? או בית? או בית עם פסנתר? או פסנתר עם בית? אני בקטע של למכור.. פתיחות - אין אין אין כמו פתיחות. אני בעד להגיד הכל, לשים על השולחן, לא לגדל בבטן. למדתי שאם מסתירים דברים, בגלל שלא נעים מהצד השני, בסוף זה פוגע גם בך וגם בו. אני שונאת ניסוחים מעורפלים, הצהרות דיפלומטיות, העלמת חלק מהעובדות. אוף, כמה בלגן צומח מזה בסופו של דבר. ואגב, פתיחות חשובה בעיני גם מהכיוון החיובי ולא רק השלילי. כלומר - כשיש דברים טובים להגיד, אל תחסכו אותם. תגידו. אם צריך להחמיא, תחמיאו, זה לא מוריד מערככם. בקיצור, הדברים האלה נשמעים אולי מתפלספים מדי, אבל בחיי שאני מנסה לחיות עלפיהם. פלאות - אני לא חדלה מלהתפלא. כל הזמן מגלה דברים חדשים שמפליאים אותי, בעיקר בנסיעות, במקומות רחוקים. העולם מלא פלאות, ואני לא שבעה מהם. הפלא הבא שאני רוצה להגיע אליו, במהרה בימינו בטיול שלנו לדרום אמריקה, הוא איי הפסחא.. פלייר - פלייר וצבת זה אותו הדבר? דווקא היום השתמשתי בו, לפרק כמה דברים... או שאולי התכוונת ל - FLYER, מאלה שמצטברים בערימות בתיבת הדואר? תאמינו או לא, אני אוהבת לקרוא אותם. מישהו טרח להדפיס אותם, להפיץ אותם - יכול להיות שיש לו משהו מעניין להציע שם.. את המעניינים אני אפילו שומרת לפעמים... לכו תדעו מתי פתאום יצוץ צורך להחליף את התריס או לקבל שיעורים במתימתיקה... פוליטיקה - (כבר התייחסתי למעלה), ומילת פועל יוצא היא כמובן, פופוליטיקה (אין לי מה להגיד עליה כי אף פעם לא צפיתי בה..), כמו כן המושג "פחות או יותר" (כמו שאני מכיר אותך בטוח תמצאי איזה סיפור לכתוב על זה), פרסום, ואיך לא, פרפרים (במלוא המובנים כמובן), פלפל חריף, פרצוף או פנים, פרנסה, פולנים, פינה, פונה (העיר בהודו) אז נתחיל עם -- פחות או יותר - זה משהו ששייך לתרבות החיפוף, לפארטאצ'יות הישראלית הטיפוסית, וזה אחד הדברים הלא נסבלים אצלנו. לעשות דברים 'בערך', ככה פחות או יותר כזה... ויש את המתחכמים שאוהבים לשאול: 'פחות מיותר או יותר מפחות?'וואיי, איזו שנינות. וצר לי לאכזב, רוני, דווקא על 'פחות או יותר' אין לי שום סיפור. אפשר במקום זה לתת לך סיפור על -- פלפל חריף? - פעם נסענו - יעקב, אני ושתי דודותיי - לרומניה. היינו במלון 'ספא' כזה עם שלוש ארוחות ביום, והתאבסנו שם כמו אווזים מפוטמים. אחת הדודות, בררנית במיוחד לגבי מה היא מכניסה לפה ומה לא, קיבלה את החלסטרה מכל הממליגות והאיטריות בחמאה וכל שאר הדברים החיוורים ששמו לה בצלחת. (דווקא האוכל היה נהדר, לי אין שום טענות לאוכל הרומני!!) ופלטה אנחה כבדה: אם רק היה איזה סחוג... או פלפל חריף... איזה משהו שיקפיץ קצת את האוכל... יעקב, ג'נטלמן מלידה, לא נח ולא שקט עד שהשיג לה את מבוקשה. הוא נכנס אל המטבח של המלון, דיבר עם העובדים והצליח להסביר להם בדרך לא דרך מה הוא רוצה (כשהוא אמר HOT הם חשבו שהוא התכוון שיחממו לו את המנה בצלחת..). בסופו של דבר הוא חזר לשולחן עם פלפלון חריף, ירוק כזה וארוך, שאני, רק מלהריח אותו הדמעות מתחילות לזלוג לי מהעיניים. אבל דודתי - סוף סוף חזר לה החיוך לפנים. כף ממליגה, ביס פלפל, והיא בעננים. יעקב, שחושב פראקטית, לא רצה לעבור את נתיב הייסורים הזה בכל פעם שירצה להזמין בשבילה פלפל חריף, והוא קרא לאחת המלצריות שהבינה קצת אנגלית, וביקש ממנה לכתוב לו על פיסת נייר את המילה 'פלפל חריף'. הפתק נכנס אחר כבוד לארנק שלו, ומאותו רגע, במשך שלושה שבועות של טיול ברומניה, בכל מסעדה אליה הלכנו, אחרי שהיינו מוסרים את ההזמנה שלנוו, היה נשלף הפתק הקטן ומוגש למלצר. כל פעם מחדש זה היה מחזה מבדר לראות את עיני המלצר או המלצרית נקרעות לרווחה כשהיו קוראים בפתק, ואחר כך פורצים בצחוק. כמובן שמאז היה פלפל חריף על השולחן בכל ארוחה. לפעמים הביאו שניים או שלושה, והדודה היתה עוטפת את מה שנשאר במפית ולוקחת לחדר. אולי בלילה יבוא לה לאכול פרוסת לחם עם פלפל חריף? בערב לפני שעזבנו את רומניה, זרקנו לזבל ערימה של פלפלים חריפים, מכל מיני סוגים וזנים. לכל מקום בו אכלנו, היה את פלפל הספציאליטה שלו, וככה צברנו ממש אוסף.. פרפרים - כתבתי כבר למעלה על פרפרים בבטן. איזה עוד פרפרים יש? פרפרים בראש, כינוי לאחד כזה קצת קוקו עם כל מיני רעיונות משוגעים? ויש 'פרפרים הם חופשיים' - היתה פעם הצגה כזאת. מטופש בעיני המיתוס הזה של פרפרים הם חופשיים. חופשיים חופשיים, אבל עד שאנחנו מתעוררים בבוקר והולכים לישון שוב בלילה - הם כבר גמרו את הקריירה, זו תוחלת החיים שלהם, אז מה שווה החופש הזה, אם אי אפשר להספיק כלום וכבר צריך למות!? מעדיפה להיות קצת פחות חופשיה, ולחיות חיים יותר מלאים מפרפר.. פרסום - אחד התחומים הכי מאוסים בחיי. אני מבינה שבלי פרסום עסקים לא יכולים להתקיים, אבל שטיפת המוח והשימוש המבזה שעושים המפרסמים בנשים ובגופן, בסטריאוטיפים עדתיים, במקסמי שווא שמדברים ישירות אל מחלקת הפנטזיה בראשי הצרכנים, כל אלה מעוררים בי גועל. אני משתדלת להיחשף כמה שאפשר פחות לפרסומות, אבל לדאבוני, לא פעם קורה לי שאני עוברת בסופר ומורידה לעגלה בהיסח הדעת מוצרים שלא בטוח שאני צריכה, תוך פיזום הג'ינגל שלהם בראש.. פנים - פנים של אנשים מביעות כל כך הרבה. אני יכולה, ממש בשניות הראשונות שאני רואה אדם, לדעת איזה מין טיפוס הוא רק מלהביט על פניו. ובמיוחד על עיניו, אומרים שהעיניים הן ראי הנפש וזה פשוט נכון. פונה - עיר בהודו, העיר של אושו. זהו מרכז המדיטציה והצמיחה הרוחנית הגדול בעולם. אלפי אנשים מגיעים כמעט מכל מדינה, גזע ודת בעולם. על פי חזונו של אושו המרכז הזה הוא 'מעבדה' המנסה לייצר את "האדם החדש": אדם שחי בהרמוניה עם עצמו ועם כל הסובב אותו, אדם חופשי מאידיאולוגיות וממערכות אמונה שמפלגות את העולם, חופשי מפוליטיקה ומשקר, בקיצור אוטופיה. למקום הזה יש תנאי כניסה מאד מחמירים מצד אחד, ומאד מתירנים מצד שני, כשאתה כבר בפנים. אתה לא יכול להכנס למתחם מבלי לעבור בדיקה, שנעשית במקום, לגילוי איידס. אם זכית להכנס, תשלוף את הארנק ותתחיל לשלם בהמון כסף על כל מיני פעילויות שתרצה לקחת בהן חלק. יש במקום שפע עצום של מדיטציות, מהשכם בבוקר ועד עשר בלילה, והרבה הרצאות והתרחשויות מגוונות. המדיטציה החשובה ביותר נקראת - דיאנאמיק והיא מתקיימת בכל יום בשעה 6:00, בהשתתפות של המוני אנשים. האירוע החשוב של היום הוא מפגש 'אחוות הגלימות הלבנות של אושו'. בשעה שבע בערב, מתכנסים כל באי המרכז, לבושים בגלימות לבנות. מנגנים מוזיקה חיה, אנשים רוקדים וחלקם אף מגיעים לאקסטאזה ולטרנס. האולם הגדול, מין אודיטוריום כזה, מלא באלפי אנשים עטויים בלבן שרוקדים מתוך שמחה פנימית, ואהבה. לאחר שהאקסטאזה באולם נרגעת מוקרנת על מסך ענק הרצאה שנתן אושו לתלמידיו בעבר, לפני שמת, או איך שהם אומרים - לפני שגופו עזב את העולם הזה. מקום די מטריף, הפונה הזאת. יש אנשים שמוכנים להישבע שזה הדבר הכי טוב שקרה להם בהודו, ויש אנשים שחוזרים משם מחורפנים לגמרי. אה, ושכחתי להגיד. הסקס חופשי, ובגדר מצווה.. פרח - 1. איבר בצמח, צבעוני,משמש להפריה וממנו מתפתח הפרי 2. צעיר, חדש במקצועו, טירון , כגון פרחי קצונה, 3. תבליט בעמודים או בכותרות בצורת פרח פרחי טיס - (בחיל האויר) טירונים בחיל התעופה פרחי כהונה - כוהנים צעירים כפתור ופרח - משל לדברים המתאימים זה לזה בדיוק הפרחים מוסיפים יופי וחן לכל אירוע, האוהב מביא לאהובתו פרח כאות לאהבתו, ביום הולדת שמים זר פרחים על הראש, גם בחג הביכורים, בחתונה - יש לכלה זר, והשולחנות מקושטים בפרחים, ובלויה- שמים פרחים על הקבר, יש פרחים בכל מיני צבעים: לבן - חבצלת, נרקיס צהוב - סביון, חרצית, אדום - כלנית, פרג, צבעוני, דם המכבים, סגול - סיגלית, רקפת הנה מילות השיר השיר "דבר אלי בפרחים" מאת אורי אסף ודובי זלצר בביצוע הזמרת הנפלאה גאולה גיל ( שיר מקסים, בתיה, אני מאד אוהבת אותו. והתנצלות קטנה: האמת היא שבתיה שלחה הנה גם קובץ MP3 של השיר הזה, אבל אני לא רוצה להעלות אותו כיוון שאני מתחילה לסבול ממצוקת נפח על השרת, ותזכרו שאני מובטלת. האחזקה של האתר עולה ימבה כסף, ואין לי חשק לשלם עוד על שטח איחסון נוסף, אז אני מנסה לצנזר בדברים שהם לא טקסט.. אני מבקשת סליחה מבתיה, וסליחה מהקוראים..) בחורף הגשם דפק על הגג אמרה כי לבן הוא צבעה האהוב ליד אז הגיש לה בלב היה חג צרור נרקיסים ריחני ורטוב צחקה נערי החביב עוד נשוב נדבר באביב דבר אלי בפרחים אהובי..... אביב בא בקשה אביבית להיות הוריקו שדות במרחב ובניר הביא לה זרים צהובי חרציות אך היא כבר חכתה ליום קיץ בהיר את פרחי התבל לי אסוף נפגש עת אביב יחלוף דבר אלי בפרחים אהובי...... יום קיץ לוהט והוא בביתו יבש כל שדה פרח בר לא שרד לפתע בפתח עמדה לקראתו בקשה זר פרחים , לו רק פרח אחד איך יתן והכל כבר יבש אבל היא עוד חזרה לבקש דבר אלי בפרחים אהובי........ פרי - 1. איבר הצמח ומכיל זרעים, משמש למאכל 2. (בהשאלה) שכר 3. תוצאה של עבודה 4. רווח יש שפע של פירות - מתוקים ועסיסיים, תפוחים,בננות,תפוזים,אבטיח, מילון, ענבים, שזיפים ועוד. (בשבוע שעבר אבא שלי והבת שלי חזרו מטיול בתאילנד, והביאו לי אתם את הפירות האהובים עלי.. אננסים ענקיים, מנגו ירוק - שלא מזכיר אפילו בטעמו את המנגואים הרגילים - וגויאבה ענקית, ירוקה, במרקם של תפוח עץ גרנד, בגודל של אשכולית, ומתוקה וטעימה כמו שאף פרי לא טעים לי כמוה!! אה, וגם חצי קילו בוטנים רטובים בקליפה. מי שמכיר ויודע על מה אני מדברת, שייקנא... ) פרי בטן - צאצא, ילד פרי אדמה - 1. תנובת השדה, 2. שם כולל לירקות פרי בוסר - פרי שעדיין לא הבשיל פרי הדמיון - דבר הקיים במחשבה פרי הדר - תפוזים, לימונים, אתרוג וכו' פרי הילולים - תוצאות שראוי להשתבח בהן פרי רוחו - מחשבותיו פרי מעללים - תגמול למעשים, שכר או עונש. (מה עם פרי באושים, בתיה? ) ותוספת של הרגע האחרון, כך כתבה לי בתיה: הי חמדה מצאתי ב"מעריב" בכתבה על פרשת השבוע משהו יפה על הפירות,העתקתי את הקטע כתוספת ל"פירות" במילון, "עצי הפרי הם שריד לגן העדן האבוד,יש בפירות הרבה מהחסד והתום הראשוניים, האדם קוטף את הפירות מבלי להשחית את העץ,והעץ מעניק את פירותיו לאדם במחווה של חסד אצילי,העץ משקיע אנרגיה מרובה ויצירתיות מופלאה של חומרים שונים המהווים מזון ומרפא לבני האדם ולחיות." אז מה יש לנו בפ'.... מילים רבות מתחילות בפ' - אלא שנושא הפרישה והפיטורים צרובים בי בימים אלה.... וזה הנושא הראשון שעלה בראשי באות פ'. פרישה: מ-1/12/03 אני בסטטוס של פרישה מוקדמת. תיכנתי לעבוד עד גיל 60 לפחות, אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד, חב' ההי-טק שבה עבדתי נקלעה לקשיים והתרסקה . ובכנס הזוי ב"סינמה סיטי" שבגלילות פוטרתי עם שאר עובדי החברה. וזה מרגיש נורא, קשה לתאר את הכעס, ההלם והעלבון שהתלוו לכל הליך הפיטורים . במסגרת תפקידי ישבתי מול מאות עובדים שפוטרו -ושום דבר לא הכין אותי להלם הזה. כשאספתי את עצמי לאחר לילות נטולי שינה –ומחשבה לעתיד – החלטתי לפרוש לחלוטין מעבודה . זר לא יבין זאת- אבל החיים שלי קיבלו תפנית שונה וחדה, נורא כיף לי להתבטל קצת אחרי עשרות שנים של עבודה לוחצת, הרגשת החופש היא נפלאה.. ועם זאת פתאום צריך למלא חור של 10-12 שעות ביומיום בתוכן שירגיש לי טוב עם עצמי ולא להרגשה של בזבוז. כצעד ראשון החלטתי להשתלב בפעילות התנדבותית בקהילה ונרשמתי לסדנה המאורגנת ע"י מח' הרווחה שבעיריה. במסגרת הסדנה התבקשנו לחשוב על כיוון התנדבותי כלשהו- ואצלי מתגבשת תוכנית לארגן נוכחות מתמדת של מתנדבים בחצר בתי הספר בהפסקות. האלימות בבתי הספר מפחידה אותי נורא....... הסיפורים המתגלים מעל דפי העיתונים מזעזעים – ואנשי חינוך שאני מכירה סיפרו שזה רק קצה הקרחון- ושבתי הספר נימנעים מלתת פירסום לרוב התקיפות. התחלתי כבר בבירורים איך ומה – זה לא פשוט – נדרשת עבודת הכנה ואירגון לא פשוטים אבל אני מאמינה שאצליח לגייס לעניין עוד רבים הרואים את חומרת הבעיה ורוצים גם לעשות משהו לתיקונה. (ריקי, בעניין הפיטורים, אני חושבת שמעז יצא מתוק. נשים בגילינו, שכבר עבדו כל כך הרבה שנים, לא צריכות לעבוד יותר. די, הגיע הזמן למנוחה ולנחלה, לעסוק בתחביבים, בהתנדבות בקהילה, בהעשרה, בבטלה - להנות מהחיים!! לדעתי את צריכה לשמוח ולברך על השינוי.. ובקשר להתנדבות - תחזקנה ידייך. אם הייתי באותה 'עיריה' שלך - הייתי נרתמת לשורת המתנדבים שלך.. ) וריקי ממשיכה עם עוד מילים בפ': ואחרי שחשפתי את הקישקעס בעניין הפיטורים והפרישה בא לי לספר על הדבר שאני הכי אוהבת בפ': - פ-ר-ח-י-ם מי שמכיר אותי – יודע שהמתנה שהכי משמחת אותי היא פרחים. אין מצב שבבית שלנו לא יהיו פרחים....נורא אוהבת את עונת הכלניות. אתמול קניתי בשוק הכרמל 50 כלניות בכל מיני צבעים ב-20 ₪...הוספתי להם 2 זרים של נרקיסים (שאפילו שגודלו בחממות יש להם ריח משכר) והם עושים לי טוב בלב בכל פעם שהעין שלי ניתקלת בהם...וכשאני מגיעה הביתה מהחוץ, דבר ראשון אני שולחת מבט למזנון ממול...והפרחים עושים לי קבלת פנים נהדרת.....שתמיד מביאה לי את החיוך. (פרח - הופך פה קפוץ- לפה רך ומחוייך ((-:) נורא אוהבת לטייל בטבע בעונת הפריחה - כיף אדיר אחרי שנה גשומה. (כלניות, נרקיסים, ופרח קיץ ריחני שנקרא פרזייה הם הכי הכי אהובים עלי. האמת שיש לי גם איזו 'סטיה' כזאת - אני אוהבת ורדים יבשים. לא כאלה קנויים ומיובשים מלאכותית, אלא פרחים חיים שאחרי כמה ימים אני לוקחת להם את המים ונותנת להם להצטמק ולהתייבש. הבת שלי אומרת שלפי תורת הפנג-שווי אסור להחזיק פרחים קמלים בבית, לא בדיוק הבנתי למה, אבל מאז ששמעתי את זה - הפסקתי לייבש. יעקב מכיר את אהבתי לפרחים, ומשתדל להביא הביתה פרחים בכל יום שישי, וגם סתם כך להפתיע פתאום בלי סיבה עם זר פרחי בר. אני לא אוהבת זרים גדולים ומפוצצים של פרחים מסודרים מדי. אני אוהבת זר קטן, פרוע ושובב, עם הרבה ירק ופרחים קטנים.. ) ומשהו שאני לא אוהבת בפ' - פרידות הצרפתים אומרים ש"פרידה היא מוות קטן" . זכור לי גם משפט של חליל ג'ובראן :"האהבה אינה יודעת את מידת עומקה עד שעת הפרידה", וזה כל כך נכון, פרידות משרות עלי עצבות, ולא רק פרידה מאנשים - גם מחפצים. זוכרת שבגיל 12 נאלצתי להיפרד מהפסנתר שלי –קשה היתה לי הפרידה – ממש שיברון לב. קשה לי גם להיפרד ממקומות שבהם חוויתי אושר ושמחות (הדירה הקודמת שלנו בה התרחשו המאורעות הכי משמחיםבחיינו) בקיצור פרידה היא שינוי כואב. (ריקי, אנחנו צריכים ללמוד להפרד, כי החיים הם רצף של פרידות. מאנשים, ממקומות, מחפצים. אם לא 'נשחרר' - איך נעשה מקום לדברים חדשים, שבבוא הזמן נפרד גם מהם? אני חושבת שהיה לנו מאד משעמם להיות קשורים כל הזמן לאותם דברים. בענייני פרידות, אני דווקא שונאת את אלו הזמניות. למשל, ללוות אדם קרוב לשדה התעופה, זה אחד הדברים השנואים עלי בחיים. אני חוזרת אחר כך הביתה במין ריקנות כזאת, שלוקח כמה ימים להפטר מן העגמומיות שהיא משרה. ) ואחרון בפ' - פיתוי והפיתוי האולטימטיבי שלי הוא שוקולד!!!! כשנגיע לאות ש' בטח אכתוב כמה מילים על שוקולד – שהוא פיתוי שטני וגם פיצוי רחום לכאבים, לחצים ושאר מרעין בישין. ( איזה שוקולד את הכי אוהבת? אני הכי הכי אוהבת שוקו-תפוז.. :-) היי חמדה! המושג הראשון העולה במחשבתי מיד עם הגיית העיצור פ', הוא פסנתר, .ולא סתם השתמשתי במושג ולא מילה:כי פסנתר בשבילי הוא עולם שלם של חלומות.מאז ילדותי המאוד מאד מוקדמת רציתי לנגן בפסנתר ולא ניתן לי .אני זוכרת עצמי יושבת על הרצפה בבית ידידים של הורי,לצידו של הפסנתר בו ניגנה ביתם ,ואזני צמודה אל אחת מדופנותיו של הפסנתר ואני לא רק שומעת את הצלילים,אלא ממש חשה אותם בעצמותיי -כפשוטו.אני נמסה גם היום בשמעי צלילי פסנתר מנוגנים כהלכה.משבגרתי ויכולתי להרשות לעצמי את הדבר התביישתי לפנות למורה לפסנתר ולבקש ללמוד.אולם אני שמחה לבשר לעצמי.שזהו התגברתי ואני מתחילה ללמוד.אז מה אם אני כבר סבתא ל3 ולא נערה.הילדה שבי חיה קיימת ורוצה. שאר המילים באות פ שעלו במוחי כולן לצערי בעלות הקשרים שליליים משהו,והתלבטתי אם להעלותן על הכתב ובכל זאת הנה הן: פחד תחושה קשה שמלווה אותי הרבה שנים ולאחרונה התעצמה. פרידה משהו לא אהוב עלי אותו אני משתדלת לא לחוות. אבל פרידה אחת בחיי שלא התקיימה אינני מצליחה למחול והיא הפרידה מאימא. פרנסה בזמן האחרון חסרה ליותר מדי אנשים וזה כואב ומדאיג. פנים : פנים צעירות פנים זקנות, פנים חלקות או חרושות קמטים פנים יפות פנים מכוערות, פנים שניתן לראות בהן את החיים. פנים אטומות פנים מסבירות, ואלה "פני השטח "ו"פני הדברים" פנים כאלה ואחרות, העיקר שיהיו פנים מחייכות. רציתי עוד משהו קטן בפ אשר קשה לי לראות את עולמנו בלעדיו והוא פרחים אני מאד אוהבת פרחים ומעדיפה לראותם קשורים לאדמה ולא קטופים.ולכן משתדלת לתת מתנה עציצים פורחים.אוהבת פרחים על עץ ועל שיח,ופרחים בגינה ובאדנית,ובעיקר אני אוהבת באביב את מרבדי הפרחים,המכסים את השדות הניבטים מחלוני " דבר אלי בפרחים - מי לא זוכר את השיר הנפלא שפעם היה "שלאגר - (היי כמה שאנחנו דומות... בתיה וריקי ונילי, וגם אני כתבתי על חיבתי לפרחים...) הפלצנות כל דבר שקופץ מעל הפופיק שלו, הוא פלצני בעיני. אוכל מתוחכם מדי, ושימו לב הדגש הוא על 'מדי', שלא יבינו מזה שאני לא אוהבת אוכל מתוחכם, נחשב בעיניי לפלצני. אנשים שמדברים גבוהה גבוהה ולוקח להם עשרים מילים לתאר את מה שאפשר להגיד בשתיים, הם פלצנים בעיניי. פילים - אחרי כמה מסעות על פילים בג'ונגלים של תאילנד, אני יכולה להגיד שרכיבה על פיל היא חוויה מאד מפוקפקת, אפילו עוד יותר מרכיבה על גמל. כל צעד של הפיל זורק אותך קודם קדימה, ואחר כך בבת אחת אחורה, וככה אתה מתנדנד כמו לולב קדימה ואחורה. מה שהכי נורא עם הפילים שאני פגשתי, זה שהם מעונים נורא. קודם כל, לקחת את החיה המגודלת הזאת, שיכולה במחי חדק אחד לכסח בן אדם, ולהקטין אותה למימדים של חית בית קטנה ומאולפת, זה פשוט עושה כואב בעיניים ובלב. המאהוט, זה הבוס של הפיל, מצוייד באביזר חובה שהוא לא זז בלעדיו, זה מין דוקרן מתכת כזה, שאתו הוא דוקר את הפיל בכל פעם שהוא רוצה להאיץ בו לעשות משהו. עכשיו, לא סתם אומרים על מישהו 'יש לו עור של פיל', כי באמת העור כל כך קשה ולא רגיש שהדוקרן לא מזיז לו. אלא שהמאהוטים מוצאים נקודות תורפה בגוף הפיל, איפה שהעור הגס והקשה לא מגן עליו - ולשם הם מכוונים את הדקירות. מאחורי האוזניים, במרכז הבטן, בחיבורים וקפלי עור וכו'. ממש מזעזע. והנורא מכל - זה מה שמכריחים את החיה האדירה הזאת לעשות בכל המופעים לתיירים. זה פשוט קורע את הלב.. בכמה ייסורים קשים זה עלה לפילה המגודלת ללמוד לשבת על הישבן ולשכל רגליים כמו אשה בבית קפה? או לשחק בכדור, או להשתחל לתוך חישוק וכו'. פויה. פירמידות - אוי באיזה סיפור נזכרתי על פירמידות... אני מקווה שהוא לא ייצא לי ארוך מדי, כי הפרק הזה כבר שובר שיאים באורך שלו. לפני הרבה שנים ליוויתי קבוצות של תיירים אמריקאים במצרים. אחרי כמה וכמה פעמים שהייתי אתם בכל אתרי התיור המקובלים, הכל כבר יצא לי מהאף. עוד פעם להכנס לתוך הפירמידה הגדולה בגיזה, להריח את הפרעונים באוויר, ולצאת ספוגת זיעה וכפופת גב מהזחילה במעלה המבנה, עד לחדר הריק שבו עמד פעם קברו של פרעה זה או אחר? היום רוב הקברים והגופות החנוטות נמצאים בבריטיש מוזיאון בלונדון, הרבה יותר נעים לראות את הכל שם. אבל מה לעשות, הפירמידות הן גולת הכותרת של כל תייר במצרים, ואי אפשר למנוע זאת מאף אחד רק בגלל שלי כבר נמאס. התיירים תמיד התחלפו, קבוצה הלכה וקבוצה באה, זו רק אני שנשארה שם ללוות את כולם. משלב מסויים והלאה, הפסקתי להכנס אתם לכל המקומות שלא היה נעים לי להכנס. הפקדתי אותם בידיו של המדריך המקומי, שהיה בדרך כלל איש אקדמיה, אגיפטולוג, וחיכיתי להם בחוץ. באחד הימים, בשעת אחר צהריים שלפני שקיעה, נכנסה קבוצת התיירים שלי לבקר במתחם של הפירמידה הגדולה בסאקארה. זהו מקום די מבודד, בלב המדבר, ויש בו פירמידה בעלת מבנה שונה מאלו המפורסמות של גיזה. אין שפיץ, הכל שטוח כזה. בגלל השעה המאוחרת, אנחנו היינו הקבוצה היחידה במקום. הפרופסור שהתלווה אלינו היה מה זה מתלהב, וכשהתחיל לדבר שכח לסיים. אני טיפסתי לי כמה שיכולתי גבוה, התיישבתי על אבן נוחה וצפיתי במדבר מצד אחד, ועל פתח היציאה מצד שני, כדי לראות מתי הקבוצה יוצאת. היתה איזו תחושה של קסם במקום הזה, ואפילו לא הייתי צריכה לעצום עיניים כדי להתחיל לשגות בדימיונות אוריינטלים מפותחים. אף אדם לא נראה באופק. רק חול ועוד חול. גם הקבוצה לא נראתה לעין, המדריך הוביל אותם במחילות ובחדרי חדרים במתחם הפירמידה. עוד אני שקועה בשרעפים, נותנת לרוח המדבר להעיף את שערי לכל עבר ונהנית מהצלפות השיער על הלחי, אני רואה במטושטש דמות תמירה, לבושה בגאלאביה לבנה, מתקרבת אלי. מציאות, או דימיון? לא הייתי בטוחה כשהוא התקרב יותר, ראיתי שהוא מציאותי בהחלט. עמד לפניי גבר מהמם ביופיו, אלן דילון עז על ידו. זוג עיניים כחולות-טורקיז שאפשר לטבוע בהן, עור שחום שחום כמו הבדואים במדבר. קומתו גבוהה וגופו צנום וגמיש כמו חתול בר. לראשו היתה כאפיה לבנה עם עקאל שחור שמצמיד אותה לראש, וביחד עם הגלימה הלבנה זה עשה לו מראה של דמות מתוך איזה סרט אגדה. למתניו היה חגור מין נדן, ובתוכו סכין, שברייה כזאת עם כת מגולפת. מאיפה צץ היצור הזה? הרגשתי שאם אני מסתכלת לו בעיניים הכחולות אני פשוט מתהפנטת.. הוא התחיל לדבר אתי, ידע שאני המלווה של הקבוצה שנמצאת בפנים. הוא סיפר שהוא שומר הלילה של המקום הזה, וחי בגפו באחד מכוכי הפירמידה. הוא בן לאבא אנגלי ואמא מצריה, וזה הסביר את עיניו הכחולות ואת האנגלית המצוחצחת שבפיו. ישבנו ככה על האבנים הגדולות, ודברנו על הא ועל דא והסיטואציה היתה כל כך קסומה, עם כל התפאורה מסביב, ואור השמש שמתחיל להתעמעם וצובע את העולם בזהב. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא שקועה באחת מפנטזיות אלף לילה ולילה שלי. כעבור חצי שעה, היינו כבר סחבקים משכבר הימים. פיטפטנו בחופשיות, כשאני מתבלת את הדיבור שלי במילים מצריות והוא משתגע על איך יפה אני מדברת.. איכשהו השיחה התגלגלה למתי אני עוזבת את קהיר, ואולי אם אני רוצה לעשות כל מיני קניות, הוא הציע להתלוות אלי ולעזור לי, הוא מכיר מקומות ואנשים וחנויות.אני קצת התחמקתי, את הקניות שלי אני אוהבת לעשות לבד, וממילא את כל מה שרציתי לקנות התכוונתי לקנות ביציאה, בדיוטי פרי. לקראת סוף השיחה, כשראשיהם של אנשי הקבוצה החלו לבצבץ מבין גל האבנים מתחתינו, יצא המרצע מן השק. כל המאמצים של הגבר היפיוף הזה להתחבב עלי, היו לא בגלל שמצאתי חן בעיניו, אלא בשביל מטרה אחת ויחידה: חלפנות כספים. הוא רצה דולרים. היו לו המון המון שטרות קטנים של לירות מצריות, טיפים ובקשישים שהוא מקבל בעבודתו כשומר בפירמידה, והוא רצה להמיר אותם למטבע קשה. הוא התחיל לפתות אותי עם שערי מטבע גבוהים בהרבה מן המקובל, והפעיל לחצים שלא יכולתי לעמוד בפניהם. בסוף נשברתי. נו, יאללה, תביא נראה מה יש לך, אמרתי. הוא דחף יד לכל מיני כיסים נסתרים בגלאביה שלו, והחל מוציא ערימות של שטרות קטנים, מגולגלים, מהוהים, חלקם קרועים. התחלנו לספור ביחד את הכסף, כשמפעם לפעם הרוח מאיימת להעיף הכל באוויר. אני כל הזמן חזרתי ואמרתי שאני לא ממש צריכה כסף מצרי כי מחר אני עוזבת. אבל לפני כן הוא הרי הוציא ממני בעורמה פרטים על מה אני רוצה עוד לקנות לפני שאני עוזבת את מצרים. קיצורו של דבר, החלפתי אצלו כמאה דולר. אבל הוא לא וויתר. נשארו לו עוד קצת לירות מצריות והוא היה נחוש להיפטר מהן. הוא התחיל להתחנן וללחוץ ולנסות להקסים אותי ולהחניף לי ולדבר אתי דברי חלקות, וכל רגע התרציתי להחליף עוד 10 דולר, עוד 20 ועוד 10. וכל פעם כשחשבתי שזהו, נגמרו לו הלירות, הוא שלף ממעמקי הגלביה עוד ועוד.. כשהקבוצה עמדה בפתח והייתי מוכרחה לרוץ ולהצטרף אליהם, החלפתי אתו כבר למעלה ממאתיים דולר. אני רצתי למטה, והוא נשאר עומד על ראש הפירמידה, מנופף לי בידו וקורא קריאות שלא הצלחתי לשמוע. הוא בטח קרא משהו כמו 'שלום פראיירית, הלוואי שכל יום תבוא לי אחת כמוך...' סובבתי את הראש לאחור וראיתי דמות הירואית כזאת , כמו של איזה נסיך מדברי, חמוש בחרב, הרוח מנפנפת את גלימתו ונושאת את קריאותיו לכיוון הנגדי מזה שאני נמצאת בו. הדמות שלו, עם העיניים הכחולות והעור השחום, גומות החן והחיוך הממזרי, חקוקה מול עיני כאילו זה היה אתמול. למחרת עזבתי את מצרים. הגעתי לדיוטי פרי עם שקית מלאה כסף מצרי בשטרות קטנים. בחרתי את הדברים שרציתי לקנות: רדיו טייפ לבן שלי, מכונת גילוח לאבא שלי, פילמים, שוקולדים, בשמים, כל מיני מתנות לכל המשפחה שלא ראתה אותי כבר חודש ימים. כשהגעתי לשלם בקופה, צחקו על שקית השטרות שלי. הסתבר שבדיוטי פרי בקהיר אי אפשר היה לשלם במטבע מקומית, רק בכסף זר. לא עזר לי שום דבר, אפילו לא בקשיש שהצעתי. להחליף בבנק חזרה לדולרים לא יכולתי, כי הם דורשים לראות מסמך שמראה מתי והיכן החלפת את הכסף שלך ללירות מצריות. מה אני אגיד להם, שהחלפתי עם נסיך עם עיניים כחולות על ראש פירמידת סאקארה? אכלתי אותה. שלפתי כרטיס אשראי, שילמתי בדולרים, ואת שקית הלירות המצריות החזרתי אתי ארצה. בנסיעה הבאה למצרים, שכחתי לקחת את השקית אתי, ואחר כך עברה תקופה ארוכה מבלי שתסתמן לי באופק שום נסיעה למדינה הזאת. בסופו של דבר נתתי את השקית במתנה לאורח ממצרים שבא לבקר אותי בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר.. פלאפל - אחד המאכלים הכי אהובים עלי. בעיקר זה של שלום, מרחוב בצלאל בירושלים.. פּוּלניות - הגברים דווקא די בסדר, אני חושבת, לא ככה? זה רק הנשים שהוציאו שם רע כל כך לתפוצה הזאת, ועד כמה שאני מכירה ויודעת - בצדק רב.. מבקשת סליחה מכל חברותיי הפולניות, זה לא אישי, אתן יודעות... פרשת השבוע - בחייאת, מזה אני מבקשת פטור, היו לי מספיק פרשות שבוע בחיי... יכולתי להכניס את הסיפור הזה שלה לפרק של ס', אבל אז מי כבר היה קורא אותו? אני חושבת שמגיעה לו חשיפה יותר גדולה, ולכן אני חורגת מהסדר הרץ של האותיות ומביאה אותו הנה רק לכמה ימים. אחר כך אני אעביר אותו למקום המתאים בס'. אז הנה, נילי, לבקשתך, הסיפור רואה אור. אני לא יודעת אם כאן זו הבמה המתאימה, אבל אולי אחרי שיקראו אותו כאן, זה יתן לך דחיפה לפרסם גם במקומות אחרים. אני מביאה את הסיפור ואת המכתב שלך כלשונם, ותודה רבה לך: שלום חמדה מאז הגענו לאות ס אני נמצאת בתוך סערה.ישנה מילה בס' לכאורה מילה תמימה ,שם עצם לא מזיק ואפילו מטאפורי בהקשרים מסוימים, -סולם. ואילו אצלי זוהי מילה שמעוררת חרדה גדולה לאורך הרבה מאד שנים וחשבתי שניצחתי אותה.אולם פרויקט א-ב אליו הצטרפתי גילה לי שלא כך... ובעקבות הדשדוש באות ס נכתב סיפור שהוא בעצם קטע מחיי,שלא העזתי לחשוף בפרויקט אבל בעקבותיו זרמו עוד באותו לילה אל הדף,עוד ועוד "סיפורים" כאלה שהם כמובן תמונות ילדותי,במושבה ותיקה בארץ ,מסוף שנות ה40 ואילך. אני מקווה שלא תכעסי שאני מעמיסה עלייך את הדבר, אולם משום מה מאז אותו לילה בו נכתבו הדברים יש בי הצורך הנורא לשלחם לאוויר העולם,כבר עמדתי לשלחם לאתר "במה חדשה"ואינני מסוגלת ,ודווקא אצלך אני מרגישה בבית,וזה כמובן רק בזכותך. אז אנא קיראי וחישבי אם את רוצה/יכולה לעשות משהו עם זה,וספרי לי. כמובן שלא אפגע אם לא ייעשה בו מאום כי אני הרי רק שחררתי משהו שהיה כלוא עמוק בפנים. - סולם- תחילתו של קיץ חם,שעות הצהרים החום בשיאו. אני חוזרת מבי"הס ילדה בת שמונה שנים,שתי צמות,רזה מאד.חם נורא חם...החול נכנס לנעליים וצורב,הילקוט על הגב כבד,ילקוט מעור חום,אותו הייתי מצחצחת במשחת נעליים מידי יום שישי שיהיה שמור ומבריק. חם נורא ,אני מזיעה ומנסה לחלוץ את נעלי וללכת יחפה את שארית הדרך הביתה ,אבל החול צורב את הרגליים.חם נורא...עוד מעט אגיע הביתה,הנה אני כבר מגיעה אל שורת עצי האקליפטוס שבצד הדרך לשמאלי. מימין ביתו של סבא שלי ובחצר עומד סולם נשען על הבית.סתם סולם גבוה שמגיע עד הגג ,סולם מעץ. בחצר הבית מפזזות הגדיות שלנו ,הן כבר כמעט עזים הן נולדו באביב האחרון. פתאום אני רואה את מרדכי מהלך בחצר הוא מסתובב מתחת לסולם ליד הגדיים ובידו חבל."מוזר "אני חושבת,"מה הוא רוצה,לקשור את הגדיים"?"מה הוא מחפש שם? הדוד שלי מרדכי. ופתאום כבר לא חם לי,"לא זה לא נראה לי טוב,משהו רע עומד לקרות אני לא יודעת מה זה"אני מרגישה לחץ נורא ,החום נעלם ואני מצטמררת..."מה זה שעומד לקרות"?אני פותחת בריצה מהירה הביתה אל אמא ,"הוא מחזיק חבל,יש סולם,מה הוא רוצה לעשות ,מהר,מהר לאימא...רצה רצה את המטרים האחרונים שנשארו עד הבית ופורצת בריצה הביתה "אמא אמא ,איפה את?אמא!"ואמא לא עונה,איפה אמא?...ואני רצה הלאה אל הבית שבמורד הרחוב אל ברכה החברה של אמא "מהר מהר ברכה איפה אמא?" וברכה בנחת :"מה קרה נילינקה אמא לא פה היא בבית" אין לי זמן מהר מהר למצוא את אמא וברכה רצה אחרי..."אבל מה קרה נילינקה"?ואני צועקת: "יש לו חבל ביד..."מה.? מי?" שואלת ברכה ורצה אחרי בדרכי חזרה הביתה ואני צועקת, צורחת,כבר לא איכפת לי שכולם ישמעו רק שאמא כבר תימצא ,לחץ נורא בחזה...ואני בוכה... כבר לא צריך להסביר שום דבר:לנגד עיני בחצר של סבא עומד סולם ואל הסולם קשור חבל ועל החבל תלוי איש ...הדוד שלי...מרדכי אח של אבא,תלוי וגופו מתנדנד הלוך ושוב...והגדיות פתאום היו לעזים והן פועות מה מה מה...ואני צורחת "לא !לא!ידעתי!ידעתי!"ורצה ומחזיקה ברגליו של האיש המתנדנד על החבל...אנשים מתאספים מסביב, נתן הדוד של אבא מטפס בסולם ובידו סכין אני לא מבינה למה...למה סכין?...ושוקעת אל תוך עילפון נפלא,איזה כיף לא חם לי ואפילו קצת קריר ורטוב...זיעה ?פיפי?... מישהו מרים אותי בזרועותיו ,"כמה טוב לי הכל נגמר...כמה טוב לי ...הנה אימא!"כך אני חושבת. מגיע מגן דוד (כך קראנו באותם ימים לאמבולנס)ואימא אומרת:"אני כאן,כל הזמן הייתי כאן ,ואת לא שמעת,בדיוק הרדמתי את ד".כן מסתבר שאימא הייתה בבית בקומה "למעלה"-כך קראנו לקומת חדרי השינה של הקוטג' הקטן בו גרנו-ומשום שהרדימה באותה עת,את אחי התינוק,היא שמעה את קריאותיי וענתה לי בקול לחש "אני כאן" בעודה מתכופפת אל עבר המדרגות ואני לא שמעתיה,לא שמעתי את תשובתה וכך הפסדנו דקות יקרות... פחד נורא השתלט עלי פחד משתק,ודווקא עכשיו,כשהכל כמעט נגמר. דלתות האמבולנס נפתחות,מוציאים אלונקה,כזו צבאית,בד ברזנט עם שני מוטות לאחיזה ,מניחים אותה על האדמה ורק אז אני רואה אותו,שוכב על האדמה,האדמה החולית הלוהטת,שרק זמן קצר כל כך לפני כן שרפה לי את הרגליים...ועכשיו הוא שוכב שם ללא תנועה ,לפניו צבע משונה וקצף מוזר יוצא מפיו,ואני שוב לא יודעת מה זה רק יודעת שזה רע...מסביב המון אנשים שכנים שוטרים וסתם סקרנים ואני עומדת שם ,רועדת כמו ביום חורף קר ,נבלעת בין האנשים,ילדה קטנה בת שמונה רזה מאד עם שתי צמות ותחתונים רטובים... ובחצר ביתו של סבא עומד סולם מעץ נשען אל הבית ועליו קשור חבל חתוך... (נילי, נילי, איזו מעמסה נוראה על הלב של ילדה בת שמונה! זה מצמרר. טוב שהוצאת את זה ממך, ותמשיכי להוציא, בכל דרך ובכל פורום. אסור שיישאר לך בבטן, ובטח שלא בצמוד לרגשי אשמה. אנשים עושים את ההחלטות שלהם בחיים, ורק הם אחראים למה שקורה אתם. שולחת לך חיבוק חם. ) מה הלאה? צ'? נו, טוב, גם כן אות.. אני מחכה לצדיקים שלכם...
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©