|
יום שלישי, 30.3.04 דווקא עכשיו, באמצע כל הטוב? כמה חוסר צדק יש בחיים האלה! שמעתי שהסופרת שפרה הורן נלחמת במחלה הנוראה ההיא, שלא מזכירים את שמה. למה? למה דווקא בשיא פריחתה? למה לתת לבנאדם לעבוד, להתאמץ, להזיע, לטפס למעלה, ואז - בדיוק כשמתאים לו לשבת ולנוח על זרי הדפנה, מצניחים אותו למטה אפילו בלי מצנח? אם יש משהו שמפחיד אותי בחיים, זה זה. שבשיא הטוב - פתאום יבוא משהו רע. ולכן אני לא רוצה שיהיה לי אף פעם יותר מדי טוב. מספיק לי קצת טוב, אולי ככה אני אמשוך פחות אש. בהתחלה לא אהבתי אותה, את שפרה הורן. החווייה היפנית שלה היתה הצלחה שלא דיברה אלי בכלל, למרות שפרשה בפני הקורא די בבהירות עולם זר ומרתק. גם כן גימיק, חשבתי. גם התמזל מזלה הצ'ופר של להיות בשליחות דיפלומטית בארץ קסומה, וגם יצא לה ספר מזה.. סחתיין עליה, שיחקה אותה, אם רק לפחות היתה יודעת לכתוב, השמיצה אותה קנאתי.. . אחר כך קיבלתי במתנה ספר אחר שהיא כתבה, על חתולים. ואני, מה לי ולחתולים. דיפדפתי, ומיד גנזתי במדף עליון ולא נגיש בספריה. ב 'ארבע אמהות' ו 'היפה בנשים' התחלתי כבר להסתכל עליה אחרת, ועשיתי לעצמי 'נו נו נו' על הקטילה המוקדמת שלי אותה. אבל ב 'תמרה הולכת על המים' כבר התאהבתי בה לגמרי.. וואייי כמה שנהניתי מהספר הזה. איך שסגרתי את הדף האחרון, חשבתי איזה יופי זה יהיה אם כבר יש לה ספר חדש! אז כן, יש לה ספר חדש - 'המנון לשמחה', וכן, יש לה סוף סוף הכרה כסופרת שווה, ויש לה אהבה, וחיים טובים באחד המקומות הכי מדהימים בעולם - בניו זילנד, ויש לה הכל טוב, חוץ מהרע שפתאום נפל עליה, דווקא עכשיו! למה? לאלוהים פתרונים. למי שלא קרא את 'תמרה הולכת על המים' - אני ממליצה בחום! אני התענגתי עליו. ולשפרה הורן, אני מאחלת שתנצח, ובגדול! רפואה שלמה. 
 קישור ישיר יום שישי, 26.3.04 בסימן טוב ומזל טוב טדאאאאם...... תיפוף קצבי.... תרועת חצוצרות... וכרוז מכריז ש... בשעה טובה, אחרי הרבה דם, יזע ודמעות, סוף סוף רואה אור אתר המתכונים החדש של איה ושלי.. אוף, רגע, תנו למחות זיעה. מה זה עבדנו עליו, קרענו ת'צורה.. אבל נראה לי שהתוצאה שווה שווה, פראייר מי שלא בא לבקר! הנה הוא כאן:  לא צריך מתנות, לא צריך צ'קים, אפילו לא נכריח אתכם לרקוד. רק תבואו, תשאירו סימן שהייתם, ורוצו לספר לחבר'ה, ושנתראה רק בשמחות!
קישור ישיר יום שני, 22.3.04 דילמה על חירות - לחג החירות אתמול בצהרים. שוק מחנה יהודה בירושלים. אנחנו מוצאים בקושי חניה, וצועדים במרץ אל עבר סימטאות השוק, לאכול אצל עזורה. (טעות. אף פעם אל תלכו לשם ביום ראשון, שזה היום החלש של השוק. חצי מהתפריט - אין.) בשוק יש תכונה מיוחדת, שלא כמו ביום רגיל. אנשים נוהרים בכיוון אחד, שהוא לגמרי במקרה גם הכיוון שלנו. פתאום אנחנו רואים הרבה שוטרים. צוותי טלוויזיה עם מצלמות חייתיות צצים מכל עבר. היה פיגוע, אנחנו חושבים אינסטיקטיבית, ונכנסים ללחץ. שואלים בהיסטריה 'מה קרה? מה קרה?' אחרי שאנחנו שומעים את התשובה, אנחנו עוברים לעמידת נוח ומשחררים אוויר. שום פיגוע. יש הפגנה. חנות רוסית, בלב השוק - על רחוב אגריפס - מוכרת חזיר. הרֵבֶּה נתן אור ירוק, ועשרות תלמידי ישיבה ביטלו את תורתם לאותו יום, התכנסו ובאו להפגין מול החנות. נדחקנו ונדחפנו עם כל המפגינים, כי אנחנו הרי סקרנים בני סקרנים, והצצנו על החנות מבחוץ. בצורה מאד בולטת, שנראית גם מעבר לכביש, תלוי במרכז החנות, בפנים, שלט צהוב גדול ומאיר עיניים: "לא כשר" עכשיו רגע אחד, לפני שממשיכים הלאה. אני לא אוכלת חזיר. מאז שראיתי את המחזה בו חזירה וכמה מגוריה מחסלים בתאוותנות ערימה של צואת פרות טריה, ומנמיכים את גובהה תוך דקות אחדות של ליקוק ובליסה רעבתניים, אני לא יכולה לחשוב על החיה המאוסה הזאת בהקשר כלשהו עם אוכל. גם לפני כן לא הייתי חסידה של הבשר השמנוני והריחני הזה, אבל את חיי הקרניבורים אני מחלקת ללפני ואחרי התמונה. הנה, הנצחנו אותה, לדראון עולם.  אז אתם מבינים מזה שאין לי ממש עניין לעשות כאן קידום מכירות לבשר חזיר? מה שכן יש לי עניין בו, זו החירות האישית של כל אדם לעשות כרצונו. הרוסים, שגדלו אצל אמא רוסיה על תפריט מסויים, מצאו את עצמם מאד מסכנים כאן בארץ, מבחינה הדיאטה שלהם. אם לא נולדת ובעורקיך זורם חומוס, קשה לך בגיל מבוגר פתאום להתחיל לאהוב את המשחה המשונה הזאת. אין פלא, שתוך זמן קצר מאד, התעשתו בני העליה הרוסית, והתחילו לבנות להם כאן מין 'רוסיה קטנה', בצורה של חנויות ומעדניות שמביאות להם את כל מטעמי הבית הרחוק. נסו פעם להכנס לחנות רוסית כזאת, אפילו לא בשביל לקנות אלא רק לראות. 80% של המוצרים לא מוכרים לנו כלל, אבל בשביל מי שבא משם הם מגירי ריר. זה מה שהם אוהבים לאכול, ומי אנחנו שנמנע בעדם. מצד שני, במחנה יהודה? בלב לבה של ירושלים המסורתית, שלא לומר החרדית? ככה לנפנף סדין אדום מול פני השור? לא יודעת, לא יודעת מי צודק. ולכן הגדרתי את זה מראש בכותרת כדילמה. מצד אחד, אין לי ספק שלכל אדם יש זכות לבחור מה הוא מכניס לפה ואיפה הוא קונה את זה. מצד שני, חנות כזאת בלב השוק, בירושלים המחורדת, אכן יכולה להשתמע כפרובוקציה ופגיעה ברגשות של יהודים מאמינים. עבורם, לא יכול להיות דבר נורא יותר מהבשר הטרף המשוקץ הזה, שנמכר להם מתחת לאף בדיוק ברחוב שבו הם עורכים את כל קניות דברי המאכל שלהם. אני נוטה לצדד ברוסים, ובחירות הפרט. מי שלא מתאים לו לקנות בחנות כזאת, שלא ייכנס אליה. מצד שני, אני מבינה את מצוקתם של בעלי החנויות השכנות, ואת קהל המבקרים הדתיים בשוק. שתי הגישות המנוגדות האלו, באות לביטוי בהתייחסות השונה לשלט הצהוב שבמרכז החנות: יש אומרים - תראו איזו חוצפה, איזה שלט מתגרה, גדול כזה, שכל מי שעובר בחוץ רואה ומתרגז. למה הם צריכים להכריז ככה בגלוי שזה לא כשר? אי אפשר היה למכור בלי למשוך אש? ומנגד, יש האומרים - וואלה, יפה מצידם. הם לא רוצים להטעות את הציבור וטורחים ומודיעים בצורה הכי גלויה שכאן לא כשר, כך שמי שזה חשוב לא, ידע להדיר רגליו משם.. אני שייכת לאלו שחושבים שיפה מצד בעלי החנות לשים את השלט. זו לא התגרות, זו אזהרה. ואני בדעה שצריך להניח להם לנהל את העסק שלהם כפי שהם רוצים, הם לא מפריעים, אז אל תפריעו להם. מרגיז אותי, מה פתאום בכלל יש לי דילמה בעניין כזה? אני אוהבת שהדברים מסתדרים לי בראש חד וחלק. והרי ברוח הנאורות של המאה עשרים ואחת, ברור לי גם איזה צד אני צריכה לתפוס במחלוקת הזאת. אבל משום מה, כל הזמן מטרטר לי בראש איזה פתגם, שאני לא זוכרת כרגע מה מקורו: ברגע שאתה שותה מהמים של מדינה מסויימת - אתה צריך לקבל על עצמך את חוקיה ומנהגיה.. קשה לי לקבוע דעה נחרצת בעניין, ואני הופכת בו בראש מאז אתמול ברציפות. החלטתי להביא את זה הנה כחומר למחשבה לקראת חג החירות הבא עלינו לטובה.
קישור ישיר יום שישי, 19.3.04 אם מחרבנים עליך - אל תגיד שיורד גשם.. מה זה מרתיח אותי הסיפור הזה עם תומרקין ופרס ישראל ! מה יש, חסרים אמנים נפלאים בארץ, עם יצירה שעולה כמה מונים על זאת של תומרקין, שישמחו לקבל את הפרס, יעריכו אותו, ויהיו גאים בו - במקום לחרבן עליו? לאן הגענו? אני, אישית, לא מחזיקה יותר מדי מתומרקין כאמן. מה שאני מכירה מהעבודות שלו, לא מדבר אלי בכלל, אבל אני מבינה שזו שאלה של טעם. בטח יש אחרים שאוהבים ומעריכים, ובואו נגיד שקטונתי מלהיות מבקרת אמנות. אבל בצד האמן, אתה צריך להיות גם בן אדם. ותומרקין הוא חרא של בן אדם, לכן אין פלא שהוא מנפנף את אמירותיו בנושאים שיפה להם צינעת הפרט ("אני מחרבן על פרס ישראל" בראיון לגל"צ) בראש חוצות. אדם אצל עצמו הוא גר. וגם זה בסדר, מותר לו, לחשוב ולהגיד מה שהוא רוצה. אבל למה אנחנו צריכים לתת לו פרס ממלכתי? הנה, תזכורת קטנה על כמה מהתבטאויותיו המגעילות בשנים האחרונות: *בראיון לעיתון חדשות בשנת 88', אמר חתן פרס ישראל: "הציירים והמשוררים אינם מחנכים. המחנכים האמיתים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועיפרון ואהרוג אותם". בהזדמנות אחרת אמר: "בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה". "רבין היה רחוק מלהיות יצירת מופת". *בשנת 97' אמר: "המדינה הזאת מורכבת מאספסוף. יש כאן פרימיטיבים וקופים... אני שונא את הירושלמים. אלה אנשים מוגבלים". *על אנשי העדה המרוקאית אמר: "שהוציאו המון אנשים מהמערות והביאו אותם ארצה... היבבות שהם משמיעים אינן תרבות ראויה. הייקים יוצאי גרמניה בנו את המדינה ואת תשתיתה - מה עשו המרוקאים?... אני גר ביפו, בין ערבים, והם הרבה יותר טובים מהמרוקאים" ויש עוד, כהנה וכהנה פנינים לשוניות וסיפורים על אלימות והתלהמות ואיומים. (הציטוטים נלקחו מהכתבה הזאת בחדשות NFC ומי שמתעניין, יכול לקרוא שם הלאה) אם הוא באמת כל כך מחרבן על מדינת ישראל והפרסים שהיא נותנת, למה הוא לא מוותר על הפרס ופוטר אותנו מעונשו? אוי למדינה הכלה שאלה הם חתניה..
קישור ישיר יום שני, 15.3.04 לראות עם הנשמה כל יום אני לומדת דברים חדשים, ותמיד אני מופתעת מחדש מהבורות שלי.. תגידו, אתם העלתם על דעתכם אי פעם שאנשים עיוורים יכולים לגלוש באינטרנט? איך? איך? איך קולטים את החווייה הזאת, שהיא בראש ובראשונה ויזואלית? מסתבר שיש כאלה שרואים עם הנשמה ולא עם העיניים. ואם יש בסביבה גם כמה עזרים טכניים שמגוייסים לסייע, אז בכלל הם יכולים לעשות כמעט הכל. בעיני, ואוי לבושה, אנשים עיוורים נתפסו עד עכשיו כנכים לכל דבר. ראיתי אותם בדימיוני מגששים את דרכם, עם ידיים מושטות קדימה, או מקל שדופק ימינה ושמאלה כדי לפנות להם דרך. חשבתי שהיציאות שלהם מהבית מוגבלות לדברים החיוניים ביותר, ובכל שאר הזמן הם כלואים בחדרם, אולי מקשיבים למוזיקה ומקסימום קוראים ספר בכתב ברייל. מסתבר שאפשר גם אחרת.. יש עיוורים שגולשים באינטרנט, (בעזרת צג ברייל מיוחד) הולכים לסרטים, (מכריחים חברים להקריא להם את התרגום..) מנגנים וכותבים מוזיקה נהדרת, ובכלל - חיים חיים מלאים ומרתקים, והמגבלה שלהם נתפסת בעיניהם לא כנכות, אלא כמנוף ליצירתיות ולאמירה אישית מיוחדת. אחד כזה הוא גידי אהרונוביץ. קיבלתי ממנו לפני כמה ימים אימייל שבו הוא מספר שנהנה לקרוא כאן באתר שלי. אני מעריכה כל אחד שכותב לי כך, אבל לא מחזיקה מזה משהו מיוחד... ראבאק, אני מתאמצת הרבה, חסר גם שלא יהנו מזה? אבל הוא הוסיף וכתב שהוא עיוור, ושהוא שמח שהאתר שלי בנוי טוב ויש בו נגישות גם לעיוורים. את זה כבר לא הצלחתי להבין, ורצתי לבקר את גידי באתר שלו, אליו נתן לי קישור. מה אגיד לכם, קראתי וקראתי מה שהוא כותב, הקשבתי למוזיקה שלו, ונשביתי בקסמו. בחור יפיוף, שנון, משעשע, כותב כל כך יפה, מחבר מוזיקה מיוחדת, והעיקר - מלמד את כולנו שיעור בחיים. התפיסה שלי את העיוורים, לפני ואחרי גידי, היא שונה לחלוטין. תנו קפיצה לבקר אותו, חבר'ה. זה יעשה לכם רק טוב להכיר אותו. תשאירו לו איזו מילה או שתיים, מגיע לו. הנה האתר שלו, כאן ואם יש לכם רק קצת זמן בביקור הראשון, קראו רק את המאמר הבא, וחזרו אחר כך בשביל עוד.. ולך, גידי, תודה שהארת את עיני, תרתי משמע, ונתת לי הזדמנות להכיר אותך. (בסוגריים, תגיד, אתה יודע שהאתר שלי בנוי על חוף ים מדהים עם הרבה טורקיז וכחול ורוגע ושלווה? אני בטוחה שצג ברייל לא יכול להעביר את זה, או שכן??)
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©