1.4.08

מתים על החיים

אתמול ראיתי את הסרט הזה, מתים על החיים עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן.
אהבתי.
לא משהו שמפיל אותך מהכסא, אבל דרך נחמדה להעביר קצת זמן "בחברתו" של אהובי משכבר הימים, ג'ק ניקולסון.
לכל מעריצותיו - אני מציעה לחשוב פעמיים אם אתן רוצות לראות את החביתה שנהיתה ממנו, או להמשיך ולשמר בדמיונכן את דמותו הצעירה והמהפנטת מסרטיו הקודמים.
מצד שני, אם הוא ככה הזדקן, בטח גם אנחנו...
בכל אופן, אני רוצה לכתוב משהו על המסר, על התובנה שלקחתי אתי מהסרט.

מדובר בשני חולי סרטן סופניים, שנותרו להם עוד בערך 6 חודשי חיים.
שניהם באים מעולמות שונים לחלוטין. ג'ק ניקולוסון הוא מיליונר קשוח וקריזיונר, ומורגן פרימן הוא פועל קשה יום שבילה חלק גדול מחייו מתחת ובתוך הקרביים של מכוניות, בעבודתו כמוסכניק.
הם חולקים חדר אחד בבית החולים, ומתוך מה שנראה כבלתי אפשרי בעליל - מתפתחת חברות יפה.
ואז נזרק לחלל האוויר רעיון שמהר מאד קורם עור וגידים:
הם מחליטים לנצל את הזמן שנותר להם בחיים (6 חודשים, שנה אחת מקס - אמרו הרופאים...) ולבלות אותו בהוצאה לפועל של כל מיני משאלות מודחקות והגשמה של חלומות שצברו במשך החיים ולא העזו לנסות להשיגם.
על בלוק נייר צהוב נערכת רשימה, ושורה אחרי שורה הם מסמנים V על מה שהצליחו לממש.
הסרט לוקח אותם ואותנו לצניחה חופשית, לנהיגה במכוניות מירוץ, לפסגות הכי גבוהות בעולם, לפירמידות במצרים, לספארי באפריקה ועוד כל מיני דברים שאף פעם הם לא חשבו שיצליחו להוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

ואני שואלת - רבאק, למה לחכות???
למה צריך את החרב המונפת הזאת מעל לראשכם כדי להתחיל לממש חלומות?
למה לא להתחיל כבר עכשיו, היום, מחר. בקטנה. (וגם בגדולה, מה יש.)

אומרים שבשורה רעה, זאפטה שניחתת עליך - בדרך כלל דברים שקשורים עם בריאות - מהווה קטליזטור לשינוי. פתאום מתחילה מין ספירה לאחור, ורוצים להספיק כמה שאפשר יותר דברים לפני שעת השין שתגיע.
אז רגע, למה לחכות? למה לא לנצל את העובדה שנכון להרגע אין לכם עדיין 'תאריך תפוגה' ולנסות לחיות את החיים הכי טוב שאפשר גם בלי האיום המרחף מעל הראש שהנה הם תכף הולכים להיגמר...
אני עשיתי את זה כבר פעמיים, פעם שיצאתי לטייל שנה שלמה מסביב לעולם, ושנתיים אחר כך לדרום אמריקה. עכשיו אני מתכננת את המערכה מספר 3. לא יודעת עדיין לאן ומתי, אבל גלגלי השיניים המניעים את המערכת התחילו לפעול.

ובינתיים?
שאני אשב ואחכה לאיזו זאפטה?
לא.
אני רוצה לחיות את החיים שלי כאילו אין מחר.
ונשבעתי לעצמי למלא כל יום בתוכן, כדי שבסוף היום אוכל לסקור אותו אחורה - ולסמן לי שהיום הזה לא בוזבז.
מי שרוצה מוזמן לבדוק אותי.

ואם יזדמן לכם, לכו לראות את מתים על החיים.
אולי ככה אני לא אהיה היחידה שזה הזיז אצלה משהו...





הפוסטים   הקודמים   עברו   לארכיון.