|
יום רביעי, 22.7.04 שעת כושר כן, בסדר, אני מודה שהתאכזבתי מהכוכב שלא נולד אתמול. מי שאהבתי - לא עלתה, ומי שלא אהבתי - עלו גם עלו. אבל יאללה, לא חשוב. נראה מה יהיה בשבוע הבא. מה שרציתי לספר עליו היום, זה על 'מכון הכושר' הקטן שפתחתי לי בבית... אורי מיכאלי, האיש והאגדה, המורה שלי להתעמלות, יוצא לחופש. כל חודש אוגוסט הוא סוגר את הסטודיו, בו הוא נמצא כמעט 12 שעות מדי יום, מעמל ומחטב ומבריא ומרפא את נשות ירושלים החסודות, ויוצא לו לחופשה. בלי סטופר ביד - סוף סוף - הוא בורח לאנשהו רחוק, למלא מצברים שיהיה לו כוח בשבילנו לשנה החדשה.. (כן, כן, ראש השנה ממש מעבר לפינה..) כדי שלא נחליד במהלך חופשתו בת החודש ימים, הוא הכין לנו דף עם תרגילים, והפציר בנו להתאמן מדי יום בבית. אני החלטתי להיות יותר אדוקה מהאפיפיור, ולהתחיל להתאמן מיד, עוד לפני שהוא יוצא בכלל לחופשה. הצלחתי לשכנע את יעקב להתעמל יחד אתי, וככה כבר כמה ימים אנחנו עושים לנו בכל בוקר 'שעת כושר' במרכז הסלון.. שיואו, איך שזה מצחיק. אם זה לא היה עלי, הייתי צוחקת.. אני מקווה שאף שכן לא עומד מאחורי הדלת שלנו ומקשיב לקולות העולים מאצלנו... כי כמה מההתנשפויות שהולכות שם יכולות להתפרש כמשהו לגמרי שונה ממה שהן באמת. במקום הסולמות של הסטודיו - אנחנו נשענים על כסאות המטבח. במקום מזרני הגומי, אנחנו שוכבים על השטיח (אוף, צריך לנקות אותו לעיתים יותר תכופות, פעם בשבוע זה כנראה לא מספיק..) ובסיום הסשן של 35 דקות, אנחנו שוכבים במרכז החדר, על השטיח, פשוטי אברים, חצי מעולפים, ולא יודעים איך קמים.. בחיי שאם השטיח היה קצת יותר נקי - הייתי נשארת לישון קצת. אז זהו, רק רציתי לספר לכם על רוח הספורט שנכנסה בנו, כי לידיעתכם, ההתעמלות הזאת היא בתוספת - ולא במקום - ההליכות שאנחנו עושים מסביב לשכונה כמעט כל ערב.. בסוף אני אהיה בת 16, בלונדינית, חטובה עם רגליים ארוכות ועיניים כחולות, חכו ותראו. אז אקס-מלכת-הפדלעות אומרת לכם: עשו משהו בשביל הגוף שלכם, תזיזו אותו קצת.. וצדק מי שאמר 'נפש בריאה בגוף בריא..' 
 קישור ישיר יום רביעי, 21.7.04 כוכב נולד תאמינו אם אגיד לכם שכוכב נולד היא התוכנית היחידה שאני צופה בה בטלויזיה?? זה התחיל מכך שכשהיא שודרה בערב שבת, לא היה נעים לי שלא לשבת עם שאר בני הבית בסלון.. בכל אופן, ערב שבת, לא יפה להסתגר בתוך עצמי עם המחשב ו/או העיתונים. אז ישבתי. ראיתי. נדלקתי התכנית עשויה לא מי יודע מה בצורה מבריקה, וההפקה מותחת אותה כמו גומי. עניין ה- SMSIM הוא לא יותר מאשר טריק מלוכלך של חברות הסלולאר להרוויח עוד כסף.. ובכל זאת - נתפסתי... משהו בחבר'ה הצעירים האלה נגע בי איפשהו עמוק, ולבי יוצא אליהם. צעירים, טריים בחיים, נאיביים, חדורי אמונה ומלאי תקוות. כל מהלך חייהם תלוי בתכנית הזאת, היא יכולה לחרוץ את גורלם לכאן או לכאן.. ופתאום יש לי חשק להיות שם, לראות לאן זה יוביל אותם.. היום יש כוכב נולד. מתוך ה - 9 אחד ילך הביתה. חבל לי עליו, יהא זה מי שיהא.. סקר של YNET העלה שהרוב רוצה לשלוח את ציפי משהיד חזרה לתחנת המוניות של אביה.גם אני לא משתגעת עליה, ההופעה החיצונית שלה נוראה, והמאניירות הריטאיות שלה לא יושבות עליה יפה.. אבל אם היא תלך - כבר כואב ל הלב בשבילה... יאללה, הייתי רוצה שיהיה כבר סוף הקיץ, ונראה מי הכוכב שנולד..
קישור ישיר יום שני, 18.5.04 אין כמו בבית... אבל תראו מה זה: כולה כולה שלושה שבועות לא הייתי כאן, וכבר בעלי חיים השתלטו לי על הבית!! במרפסת הגג התנחל לו נחיל דבורים. אם יש משהו שאני הכי מפחדת ממנו, חוץ מנחשים, זה דבורים. עשרות דבורים מזמזמות חגו להן סביב החיבור שבין הפרגולה לקיר, ונראו מאיימות כל כך שלא העזתי אפילו לצאת החוצה לתלות כביסה. הצצתי עליהן מעבר לדלת הסגורה, וניסיתי לגייס מנבכי הזכרון מה מבריח דבורים. עשן? כן, עשן. ואיך נייצר מספיק עשן בשביל להבריח את כולן? צריך להרוג את המלכה שלהן, הכריז יעקב בידענות. אם אין מלכה - אין נחיל. אבל מאחר ולא היה לנו שום רעיון איך הורגים מלכה של דבורים, חשבנו שאולי למוקד העירוני 106 תהיה איזו הצעה. 'אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה' ענתה לי פקידה אדישה. במוחי הבריק רעיון. נשפריץ עליהן מים בשפריץ חזק, נהרוס להן את הכוורת, והמלכה שלהן תצווה עליהן לעבור דירה. תוך סכנת היעקצות מצמררת העזנו לצאת החוצה ולהגיע אל ברז וצינור ההשקייה. הכנסנו את הצינור פנימה אל המטבח, פתחנו חריץ צר בחלון, דרכו כיוונו את ידית הצינור, ואני הרהבתי עוז ועשיתי עוד גיחה קצרה החוצה כדי לפתוח את הברז. כיוונו את הזרם הכי חזק שאפשר ישירות למוקד סביבו חגו הדבורים, אבל קשה להגיד שזה הזיז להן. אנחנו נבהלנו יותר מהן, כיון שהן התעופפו בלהקה גדולה לעברנו ופחדנו שדרך החריץ הצר בחלון הן תכנסנה הביתה ותכלנה את זעמן על בשרנו. מרוב פחד, שמטנו את הצינור החוצה על הגג והגפנו מיד את החלון, ולאף אחד מאתנו לא היה אומץ לצאת החוצה לסגור את הברז. פול ווליום של מים, צינור שוכב על הרצפה בפוזה של שפריץ על כל העולם, עשרות דבורים מזמזמות מטר מאתנו, והבעיה לא רק שלא נפתרה אלא אף החמירה. עכשיו הדבורים בקריזה עלינו, וכל החלונות והדלתות והעציצים חוטפים שפריצים אדירים של מים, שביחד עם האבק בן שלושה שבועות עושים חגיגה של בוץ ולכלוך על כל הסביבה.. יעקב, שמלכתחילה היה בעד להזמין איש מקצוע, הסתכל עלי במבט של 'אמרתי לך'.. 'הצחקת את הדבורים עם המים', אמר לי ואזר אומץ לצאת לסגור את המים בחוץ. 6 שיחות טלפון למדבירים מתוך דפי זהב הסתיימו בבחירת ההצעה הזולה ביותר, 150 ש"ח. האחרים התחילו מ - 280.. 'המדביר לצרכן', כך נקרא החוכמולוג שבא הנה כעבור כמה שעות, ונתן לנו הרצאה שלמה על אורחות חייהן של דבורות הדבש. 'תוך שעה לא יהיה כאן כלום' הבטיח. 'מקסימום, במשך השעות הקרובות אולי תבואנה כמה מהדבורים שהיו בנסיעת עסקים במשך היום. אבל הן תראינה שאין בית - ותלכנה לחפש מקום אחר. זה כמובן אם חומר ההדברה לא יהרוג אותן על המקום'. הוא ריסס במשך דקה וחצי, חטף עקיצה או שתיים אבל עמד בהן בגבורה, לקח כסף והלך. כעבור שעתיים בערך, נזכרנו שצריך להציל את הכביסה החנוקה במכונת הכביסה כבר מהבוקר. התכונה מסביב לכוורת נמשכה, ושיכנעה אותנו לוותר על תליית הכביסה עד למחרת בבוקר. בטח עד אז כל הדבורים ימותו או יסתלקו. תוך כדי הכנות על ארוחת הערב לנו ולילדודים שבאו לבקר אותנו, היה לי חם. בלי לחשוב פעמיים, ובלי לזכור בכלל את סיפור הדבורים, פתחתי לרווחה את חלון המטבח שהיה סגור כל היום. לא עברה דקה, וכל הדבורים, ניצולות ההדברה, נמשכו אל האור ובאו להתארח בבית פנימה.. איזו פאניקה אחזה בנו. עשרות דבורים חגות מסביב למנורות. נאוה ויעקב נופפו במגבות וניסו לפגוע בדבורים, גיליה פתחה להם את כל החלונות והדלתות בכיוון השני, ודיברה אתם בעברית שוטפת 'החוצה, חוצה, צאו החוצה'.. ואני ונילי הסתפקנו בהצטמררות וקריאות אמאל'ה ואיכסה. כיבינו אורות בתוך הבית, הדלקנו אורות בחוץ במרפסת בצד השני, כדי למשוך אותן לשם, חבטנו בהן במגבות, גירשנו אותן עם מטאטא מונף באוויר, אפילו דרכנו על כמה מהן וניקינו בטישו........ באיחור של שעה התיישבנו לאכול ארוחת ערב, כשחלל הבית נקי מדבורים, ופח הזבל גדוש בטישו עם גופות של דבורים מתות. למזלנו לא חטפנו שום עקיצה, הדבורים היו ממילא חצי מעולפות בגלל חומרי ההדברה. היום בבוקר, דבר ראשון צריך לתלות כביסה, לא? הכוורת עדיין רחשה חיים. יעקב החליט להיות אמיץ, שם נפשו בכפו, ותלה את הכביסה בקצה הרחוק של הגג, מבלי להתקרב אל הדבורים. הוא היה בדעה שצריך להזעיק את המדביר לצרכן שנית, שיבוא לסיים את המלאכה. אני החלטתי שמן הראוי לחכות עד מחר, אולי בכל זאת הדבורים הבודדות שנשארו יקלטו סוף סוף שאין להן בשביל מה להשאר.. מחר נחליט מה לעשות. אבל כאילו כל זה לא מספיק, אני מרימה את התריס בחדר העבודה, בחלון ממנו אני צופה אל הנוף כל השעות שאני יושבת מול המחשב, ומה יש שם על אדן החלון אם לא קן של יונים? אחרי הדבורים כבר לא היה לי כוח ליונים ולגוזלים, שלמזלנו עוד לא נולדו ואפילו טרם הוטלו הביצים. רק ערימת זרדים מונחים יפה, בצורה של סלסלת קש, העידו שזוג יונים החליט לעשות אצלנו שיכון לזוגות צעירים. בלי רחמים הרסתי להם את הבית. העפתי את הזרדים למטה, ועם מברשת טיאטתי את אדן החלון. פינוי התנחלויות. נחמד לחיות עם הטבע. אבל לא כל כך קרוב אצלי בבית! קישטה, לכו למקום אחר! אהה, ואתם שואלים איך היה באיטליה? היה חלום. פשוט נפלא. מחר אתחיל לעבוד על יומן המסע, מקווה להעלות אותו הנה בהקדם.. להתראות חברים................
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©