29.9.07

מחזור חיים

אומרים שכשאדם מזדקן, הוא דומה לתינוק.
כמה שזה נכון...

הבוקר הכנתי לאבי המבוגר דייסה.
דייסת קורנפלור עם קקאו, משהו שמתקבל כמו מעדן שוקולד חלקלק, טעים ומשביע.
קיוויתי ששלושים השנה שעברו מאז הכנתי את הדייסה הזאת לצעיר ילדי לא השכיחו ממני את המתכון. אין חשש, לפי הצלחת המלוקקת שקיבלתי חזרה - כנראה שלא שכחתי.

עמדתי ליד הגז, בחשתי בכף עץ ארוכה ושמרתי על החלב שירתח מבלי לגלוש.
זה נתן לי שלוש-ארבע דקות של שקט, של הפוגה מהזמזום הבלתי פוסק של החיים, ואז צצה לי בראש המחשבה הזאת על ההקבלה בין זקנים לתינוקות.
אני רואה דוגמאות להקבלה הזאת גם בדברים אחרים, לא רק באוכל. ואני רק מתפללת שהיא לא תגיע עד לחיתולים. שתיעצר בדייסות.







28.9.07

איזה רעיון גאוני!

קורה לי לא פעם שאני נתקלת במשהו מבריק ביותר ואני תכף נותנת לעצמי מכה בראש ואומרת, רבאק, איזה רעיון גאוני! למה, למה לא חשבתי על זה אני בעצמי לפני כן?
איך מבליחים הניצוצות הגאוניים האלה דווקא במוחות של אנשים אחרים, ואילו אני נשארת כל הזמן בטווח של כיבוי שרפות וריצה אחרי הזנב של עצמי?

מה שהלהיב את דמיוני הפעם זה הספר התורן שאני קוראת - נער החידות ממומביי של הסופר ויקאס סווארופ. וואלה שיחק אותה, איזו הברקה.

נער הודי משתתף בשעשועון ידע כדוגמת 'מי רוצה להיות מיליונר' אלא ששם זה כסף גדול, מיליארד ולא מיליון.
הוא עונה נכון לכל 12 השאלות וזוכה במיליארד, אלא שאנשי ההפקה שלא ציפו שמשהו כזה יפול על ראשם, מחפשים דרך להמנע מלשלם לו את כספי הזכיה.

הרעיון הגאוני בעיני זה המבנה של הספר.
הבחור הצעיר מתחיל לגולל את סיפור חייו בשנים עשר (אולי שניים שלושה יותר עם כל מיני הקדמות ואחרית דבר) פרקים שמקבילים לשתים עשרה שאלות החידון. ככל שרמת השאלות עולה, כך מעמיקה החשיפה.
אני רק באמצע הספר, לא יודעת איך זה מתפתח בהמשך. אבל הרעיון הזה של לפרוס מסכת חיים שלמה בצורה מקורית כזאת פשוט עושה לי להצטער שלא קוראים לי ויקאס סווארופ.
שנים אני מחפשת איזה גימיק כזה, איזה פורמט מעניין לספר שיהיה רחוק מהמבנה הבנאלי בו כתובים מרבית הספרים.
ספר רגיל אני לא יכולה לכתוב. ספר עם מבנה מיוחד - אני מרגישה שכן.
ואולי זה סתם תירוץ, מין מנגנון דחיה שחי ובועט בי ומוכן לגרום לי לעשות הכל חוץ מאשר את הת'כלס.

'כולופן, שאפו, ויקאס סאהיב, הצליח לך ואני ירוקה מקנאה.
הספר, אגב, ממש מרתק. קשה להניח מהיד, לפחות לי. ומי שהיה בהודו, יחזור לחוות אותה עם כל היפוך דף בספר.

חג שמח...

ולמי שתוהה לאן נעלם יומן המסע מגרוזיה - הוא פשוט עבר דירה לראש הדף, בעמודה הימנית.






12.9.07, ערב ראש השנה תשס"ח

שנה טובה ומתוקה

האמת? לא ידעתי שזה תשס"ח. עשיתי מצוד אחרי לוח שנה עברי בכדי להעתיק משם.
וזה מוזר שלא ידעתי, כי דווקא ראש השנה של הלוח העברי הוא משמעותי בשבילי הרבה יותר מההוא הגרגוריאני. כל ההתחלות, כל ההבטחות, כל התקוות וכל תוכניות - תמיד כל אלו מתחילות אצלי בתשרי. או ביומולדת שלי.

הנה ההבטחה הראשונה לשנה הבאה:
אני מבטיחה לעצמי לזכור את השנה העברית - תשס"ח, תשס"ח, תשס"ח. ובשנה הבאה תשס"ט.



את הימים הראשונים של השנה החדשה אנחנו מתעדים לבלות בגרוזיה.
קצת לפני סוכות אני מקווה להעלות הנה דיווחים ורשמים מהנסיעה, וכמובן תמונות...
עד אז, אני נפרדת בברכת חגים שמחים, אור ואהבה.






7.9.07

מחטטים באף?

כן, כן, אתם. ראיתי אתכם, כשעמדתם לידי ברמזור, וחשבתם שאף אחד לא מציץ עליכם.

אז תשמעו, מעכשיו אתם יכולים להפסיק להסתתר.
חטטו לכם באף בריש גלי, כאוות נפשכם.
ואפילו הגדילו עשות - כדררו את היהלומים שתוציאו מהאף לכדורים קטנים, ובלעו אותם. בהנאה.
אתם רק תוסיפו לעצמכם בריאות כך!

וזו לא סתם אני שהתחרפנתי ובאתי ביציאה כזאת. אני מה אני מבינה בענייני סמארק יבש או בענייני בריאות. קטונתי.
אני פשוט מצטטת כאן מאמר שקראתי:

את כולנו הרי חינכו שלחטט באף זה לא מנומס, אפילו מגעיל. בטח ובטח כשעושים את זה שלא בדלת אמות, כשאתם ועצמכם נמצאים לבד.
וגרוע מלחפור באף - זה לאכול את הממצאים הארכיאולוגים. זה כבר ממש נחשב לפגם מוסרי או לפשע נגד האנושות.

והנה, באוסטריה, קם לו פתאום רופא מכובד, מומחה למחלות ריאה בשם ד"ר פרידריך בישינגר, הטוען שאלה שנוהגים בדרך קבע לחטט באפם בעזרת אצבעותיהם - הם אנשים בריאים יותר, מאושרים יותר וקשובים יותר לגופם. הרופא מעודד את כל האנשים לפתח גישה חיובית כלפי החיטוט באף, ולחנך ילדים כבר מצעירותם לחטט חופשי ולא לדכא את הנטיה הטבעית הזאת.

"בעזרת האצבע אתם יכולים להגיע למקומות אליהם אי אפשר להגיע עם ממחטה. הדבר הזה גורם לאפכם להיות נקי יותר. ואכילת השאריות היבשות שאתם חופרים החוצה מתוך האף היא דרך מצויינת לחזק את המערכת החיסונית של גופכם" אומרת הבשורה הגדולה של הד"ר האוסטרי, וממשיכה:
"זהו דבר מאד טבעי לעשותו. האף הוא מעין פילטר שבו נעצרת כמות נכבדת של בקטריות מלהכנס לגוף. כאשר בולעים את הרובד היבשושי הזה שנחסם מלהכנס פנימה אל הגוף ונאסף על דפנות הנחיריים, בהגיעה למעיים הופכת הכבודה טעונת הבקטריות הזאת להיות מעין תרופה מחזקת. הרפואה המודרנית מנסה כל העת לעשות דבר דומה בדרכים הרבה יותר מורכבות, והנה - אנשים שאוכלים את "יציר אפם" עושים זאת בדרך טבעית ופשוטה שנותנת דחף אדיר לחיזוק המערכת החיסונית של גופם."

עוד טוען הרופא, שילדים קטנים מחטטים באף ומגלגלים את הממצאים לתוך הפה בצורה טבעית ונכונה, אלא שכשהם גדלים הם מפסיקים לעשות זאת - לפחות בגלוי - בגלל חינוך ולחץ חברתי שמגדיר פעולה זאת כדוחה. נדרש שינוי בתפיסה שלנו ובנורמות החברתיות שתאפשרנה לתהליך הטבעי הזה להמשיך להתרחש ללא בושה, הוא טוען.

מה אגיד לכם, אותי הוא שכנע, הדוקטור הזה.
מה אתכם?
(איכסה, אני לא מאמינה שכתבתי פוסט כזה.)



26.8.07

רוקדים במחנה יהודה

יום ראשון הוא יום חלש בשוק מחנה יהודה.
כולם עשו כבר קניות לקראת סוף השבוע. סוחרים רבים בכלל לא פותחים העסק. יום חופש.
או שהם דווקא עובדים - אבל מחוץ לשוק. הולכים להזמין סחורות, לקנות סטוקים, לצייד את הבסטה לקראת השבוע החדש.

אחד הסוחרים הממולחים, שכבר הביא לשוק כמה וכמה מיזמים חדשים, החליט לנצל את היום החלש הזה כדי לצקת תוכן חדש לאחת מסימטאות השוק.
בלי הלכלוך והירקות המרקיבים וערימות האשפה שמאפיינות סיום של כל יום עסקים בשוק - יום ראשון הוא יום אידאלי כדי לנצל את התפאורה האותנטית של השוק למופע של מוזיקה חיה.

סימטת השזיף. בבוקר מוכרים בה פיצוחים ופירות יבשים, קטניות, כלי בית, סוכריות גומי.
ביום ראשון בלילה היא משנה את פניה.



שולחנות וכסאות מאולתרים ממלאים את הסימטה.
להקת נגנים מתמקמת באמצע, גבה מופנה אל תריס מוגף של חנות חמוצים. ההופעה מתחילה בשעה תשע בערב, אבל המקומות הטובים נתפסים כבר שעה לפני כן.
תבואו בתשע - תצטרכו לעמוד בקצה הסימטה ולהשקיף מרחוק...

"ערב טאפאס" קוראים לערבים האלה של ימי ראשון בשוק.
או שהם לא מבינים מה זה טאפאס, או שאני לא מבינה מה זה טאפאס.
אבל מה זה משנה. מנות האוכל שיוצאות מן המטבח טעימות ביותר!
בערב היווני בשבוע שעבר דגמנו ארבע מנות נהדרות:
צזיקי מעולה - היתה להם הברקה: פרסו ביצה קשה שלמה לטבעות יפות והניחו במרכז צלחת הצזיקי, טעים טעים!
קיש גבינות עם זיתי קלמאטה שחורים,
קבאב דגים ברוטב טחינה,
וסלט טרי ורענן של אספרגוס ושעועית ירוקה טריה על מצע של המון עלים ירוקים. היה מעניין לפגוש בפה בטעם של ירק פולקלוריסטי שבדרך כלל לא מוצא את דרכו לצלחות הסלט במסעדות: הוא נקרא רשאד ובדרך כלל אצל עיראקים אין ארוחה שלא מלווה בערימת רשאד טרי ורענן על השולחן.
בעיני זה פיוז'ן אמיתי. בתו של הבעלים, שמחזיקה את המקום, למדה קולינריה בפריז ואכן המנות שהיא מנפיקה ממש מריחות מחו"ל, אבל עם נגיעות של הבית...

כל האוכל הזה לווה בכמה כוסות עראק ואוזו בכמויות נדיבות ביותר, לא קימצו שם בנוזל השקוף הזה ומילאו יפה את הכוסות.

ואז, כשהראש כבר התחיל קצת לרקד, התחילו המוזיקה והריקודים.

הירושלמים כנראה צמאים לבילויים מהסוג הזה, אנחנו לא בדיוק משופעים בהם...
רק נשמעו האקורדים הראשונים מהלהקה, והזמר פצח את פיו באיזה שיר יווני - מיד פונתה איזו רחבה קטנה במרכז הסימטה ואנשים התחילו לרקוד.

החוויה היתה מושלמת: המיקום האותנטי, המוזיקה הטובה ( לא בדיוק המוזיקה של מועדוני אתונה וסלוניקי, אבל בכל זאת טובה), האוכל והמשקה - הכל יחד עשה חוויה קצת ביזארית אבל מהנה.





כמה אנשים תפסו ראש טוב, ורקדו להם שם כאילו אף אחד לא רואה, עם כל הלב.
היה תענוג לצפות בהם.
ככל שהערב התקדם, האווירה הלכה והתחממה. כשהלהקה גלשה לכל מיני שירי אריס סאן, שבדרך כלל לא מי יודע מה חביבים עלי, כולם כבר שרו יחד אתם איריסים ואלה אלה.

מדי יום ראשון מחליפים שם את סוג המוזיקה והלהקה.
הערב, למשל, יש מוזיקה אנדלוסית. נלך לשמוע.

אגב, ביום שישי האחרון הייתי בשוק והלכתי במיוחד לסימטת השזיף, כדי לראות איך היא נראית באור יום ובפעילות מלאה של השוק. זה פשוט לא להאמין - לאן נעלמות כל הבסטות, כל הסחורות, כל הטיפוסים... בערב זה נראה אחרת לגמרי.
מישהו כנראה מנקה שוטף את הרחוב. אם ציפיתי לאיזו צחנה קלה או ריחות האופיינים לשוק - התבדיתי. היא לא היתה קיימת. כנראה בגלל ההפוגה של שבת, ויום ראשון החלש.
בקיצור, אחלה חוויה.
ממליצה לכל חובבי הפולקלור להתנסות בה לפחות פעם אחת, שווה שווה.