20.10.07

עולם הולך ונעלם

חיטטתי השבוע באחד מן הארונות הלא כל כך שימושיים בבית, מחפשת פריט נעלם שפתאום הזדקקתי לו בדחיפות.

אלוהים, כמה זבל ושטויות מסוגל בן אדם לשמור שלא לצורך. ואני דווקא לא מאלה שנחשבים לאוגרים מדופלמים.

בכל אופן, תוך כדי, נתקלתי בכמה "קופסאות תפירה" שהיו של אמי המנוחה. מה גרם לי להביא אותן מביתה אל ביתי, לא יודעת. אולי הסנטימנטים. בטח לא הצורך. כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי זקוקה לכפתור, לקרס (כמו של חזיה) ל"תיק-תק" אם מישהו עדיין זוכר מה זה, או לסרט "אלכסון"...
והקופסאות הללו מלאות וגדושות בפריטים האלה ובדומיהם. במיוחד הרשים אותי האוסף הענק של סיכות בטחון. מכל מין, סוג, גודל וצבע. ואני תוהה: מה עושים היום עם סיכות בטחון? ויותר מעניין, מה עשינו פעם עם סיכות בטחון?

זכור לי במפורש שהיתה להן דרישה. תמיד הייתי בחיפוש כזה או אחר אחר סיכת בטחון. זוכרים למשל שהיו לנו כל מיני בגדים עם גומי במותן? הגומי היה נשחק ומתרופף עם הזמן, או אפילו נקרע, וצריך היה להחליפו. ומהו כלי העזר שבלעדיו אי אפשר לבצע את המלאכה? סיכת בטחון כמובן. מתוך חבילה מיוחדת של 'גומי לתחתונים' שנמכר לפי מטרים, היתה נגזרת רצועה בגודל המתאים, קצה אחד שלה היה נתפס על ידי סיכת בטחון והיה מתחיל תהליך ההשחלה בתוך קפל הבד של המותן.
זה תמיד היה התפקיד שלי בבית, הייתי הכי טובה בזה ואני זוכרת שלא חסרה לי 'פרנסה'. תמיד היה משהו להשחיל...

או למשל, מאחר ומאז ומתמיד הקף הישבן והקף המתניים שלי לא היו פרופורציונלים, תמיד נזקקתי להדק את החצאית או המכנסיים עם סיכת בטחון במתניים, כדי להצר את הבגד. רק כשהתחלתי "לצאת עם בחורים" אמא שלי שכנעה אותי להפסיק עם הנוהג הזה, כי 'מה יהיה אם מישהו יחבק אותך במותן והסיכה בדיוק תפתח והוא יידקר?'

ואני מנסה לחשוב - בשנים האחרונות, האם נזקקתי לסיכת בטחון? ואם כן, בשביל מה?
לא מצליחה לזכור צורך כזה.
הנה עוד פריט שאפשר לעשות לו קבורה רשמית וממלכתית בפנתיאון זכרונות העבר.







14.10.07

פרס נובל

מאד שמחתי לשמוע שאל גור קיבל את פרס נובל לשלום על פעילותו בנושא התחממות כדור הארץ. שמחתי לא בגלל שאני מי יודע מה מסמפטת אותו. ממש לא. אני זוכרת שבשנים שהוא היה פעיל בזירה הפוליטית - בכל פעם שראיתי אותו או שמעתי הכרזה חדשה שלו, תמיד חשבתי בלב 'איזה פוץ'.

וגם עכשיו, נראה שכל העיסוק הזה בהתחממות ובצבע הירוק רק משמש לו מפלט מהפוליטיקה שלא ממש האירה לו את פניה.
אבל שמחתי כי מה זה חשוב מה הוא ומי הוא - המטרה שהוא דוחף היא טובה ונכונה, ויפה שמצאו לנכון להעריך את פועלו ולתת לו טפיחה לשכם ולאגו.
אם תוצאת הלוואי של הפרס היוקרתי הזה, שזוכה לתהודה בכל העולם, תהיה העלאת הנושא למודעות של יותר ויותר אנשים - דיינו.

נתקלתי במשהו כל כך נכון שקשור לזה, ואני מביאה אותו הנה שתקראו גם אתם:

פתגם אינדיאני עתיק אומר:

התייחסו יפה לכדור הארץ שאתם חיים עליו.
הוא לא משהו שקיבלתם בירושה מאבותכם.
הוא משהו שקיבלתם בהשאלה מצאצאיכם.

וזה ממשיך כך:
כאשר כל העצים ייגדעו
וכל החיות ייטבחו
כאשר כל המים יזדהמו
וכל האוויר לא יהיה בטוח לנשימה
אז, ורק אז, תגלו
שאתם לא יכולים לאכול כסף.

תחשבו על זה.







8.10.07

משהו לאוסף?

כשהייתי ילדה קטנה, כולם מסביבי אספו משהו:
בולים, מטבעות, קופסאות גפרורים, מפיות, 'פרסים' נוצצים, פרחים מיובשים, וזו רק רשימה חלקית שהזכרון שלי מצליח להפיק.
אני לא הצלחתי להתחבר לכלום, לא אספתי כלום.

גם עכשיו, לאן שלא אפנה את המבט - אני נתקלת במישהו שאוסף משהו.
הצצתי השבוע באוסף של מישהו - שטרות כסף מרחבי העולם. 4 קלסרים מלאים היו לו, מקוטלגים ומסודרים לפי ארצות, ערכים וכו'. 20 שנה הוא אוסף את השטרות, והאוסף מוערך בכמה מאות אלפי שקלים. החיים שלו מלאי עניין ותוכן. הוא מתכתב עם אנשים מכל העולם, נוסע לפגוש אותם בכל מיני מקומות ועושה אתם "החלפות", במלעיל. כל שטר חדש שמגיע לידיו מטופל כאילו היה תינוק חדש במשפחה.
אשתו אוספת צבים. יש לה "רק" 138 צבים, אבל זה בגלל שהיא התחילה עם התחביב מאוחר יחסית, אבל ידה נטויה ותנופת האיסוף נמשכת.
הבן שלהם לעומת זאת, אוסף דגמים של מכוניות צעצוע. יש לו 350 מכוניות. טוב, אבל הוא עדיין צעיר. יש לזה פוטנציאל להתפתח.

עוד לא נרגעתי מהמשפחה האספנית הזאת, וכבר נתקלתי באשה אחת שאוספת צפרדעים. שכחתי כמה היא אמרה שיש לה, מחרס, מקרמיקה, מפלסטיק, מזכוכית, מעץ, מעור, אפילו פוחלץ של צפרדע אמיתית יש לה. והמעניין הוא שכל האספנים האלה יודעים לנקוב בדיוק במספר המדויק של הפריטים באוסף שלהם: 438, או 529 או 119. כאילו שאחד פחות או אחד יותר עושים איזה הבדל.

הגברת של הצפרדעים סיפרה לי על חברה שלה שאוספת אצבעונים. יש לה מכל העולם, היא מטיילת בשווקי פשפשים ונוברת ומחטטת ומשלמת הון עתק על כל מיני אצבעונים פצפונים. הנה אשה שיש טעם לחייה!

נתקלתי הבוקר ב-YNET בכתבה שמספרת על איש שאוסף מכשירי שמיעה, ותכף קיבלתי רגשי נחיתות נוראים: איך זה שאני, מעולם ואף פעם, לא אספתי שום דבר? איזה מין חיים חסרי משמעות אני חיה? אני חייבת להתחיל איזה אוסף משלי!
דרושים רעיונות!
אם יש מישהו שאוסף משהו ורוצה לספר על זה - אני מתה לשמוע.
אולי משהו ידליק אותי ואתחיל גם כן, וסוף סוף אהיה כאחד האדם...







3.10.07

טובעת בדואר

כמויות הדואר שנוחתות בתיבה שלי (במחשב, במחשב, כי בתיבת הדואר שמחוץ לבית אין כלום חוץ מחשבונות לתשלום) הן פשוט קשות לעיכול.
לא משנה כמה פעמים ביום אכנס אליה, ואנקה, ואנפה, ואמיין, ואענה, ואמחק - רבע שעה אחר כך הכל מתחיל מחדש.
ואני לא מדברת על דואר זבל, ספאם לסוגיו השונים. את זה ספק האינטרנט שלי כבר מסנן וחוסם תמורת אי אלו שקלים בחודש.
אני מדברת על דברי דואר נהדרים: יפים, מעניינים, מרחיבי אופקים. מצגות, וידאו קליפים, תמונות מרהיבות. מסמכי וורד עתירי מידע, קישורים לאתרים מעניינים - פשוט עולם ומלואו!

אבל למי יש זמן בשביל לעבור על כל זה?
לדעתי זו לא פחות ממשרה מלאה.
ואם רוצים לענות למי ששלח, או לעשות פורוורד ולהעביר הלאה, צריך להוסיף למשרה המלאה גם כמה שעות נוספות גלובליות.

בהתחלה הייתי עושה את זה. שעות על גבי שעות ביליתי רק ב'טיפול' באימיילים.
אחר כך התחלתי לחפף - חלק פותחת, חלק מוחקת.
אחר כך התחלתי למחוק הכל, ונשמתי לרווחה. התפנה לי קצת זמן מחשב.
בזמן האחרון אני בוחרת ממש עם פינצטה עדינה מה לפתוח ומה לא.

עד כאן הכל טוב ויפה. אני בטוחה שרבים לפני עברו כבר את התהליך הזה.

אני רק לא מבינה למה,
אחרי שיצאתי מעבדות לחירות,
למה אני מתגנבת בשקט שוב ושוב לתיבת הפריטים שנמחקו, ועוברת בכל זאת על הדואר שנמחק כדי לוודא שלא החמצתי משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו?
מפחדת לפספס משהו חשוב, מפחדת לא להיות 'בעניינים'?

לאלוהי האינטרנט פתרונים.







2.10.07

טיפול בבעיות

פעם, באחד מגילגולי, עבדתי בחברת הייטק כעוזרת אישית של המנכ"ל.
בין היתר, למדתי ממנו שיעור חשוב איך לא מבזבזים זמן על טיפול בבעיות שממילא נפתרות מאליהן עם הזמן.

נזכרתי בזה הבוקר, כשהצצתי על ערימת הניירת שהצטברה על שולחני בשבועות האחרונים. היא צועקת הצילו ודורשת טיפול, אבל ממש אין לי חשק וזמן להתפנות אליה. אני תוהה אם ליישם עליה את שיטת המנכ"ל, או להילחץ ממנה ולהקדיש לה את הזמן שהיא דורשת.

אותו מנכ"ל שנא לעבור על הדואר שלו. תפקידי היה לפתוח הכל, למיין ולסדר ע"פ דחיפות.
הדבר היחיד שהוא הסכים לשמוע עליו זה על עניינים של "חיים ומוות" - כלומר רק על הדברים שהם כל כך כל כך חשובים עד שחיים של מישהו (אולי אפילו חייו שלו) תלויים בהם.
כמובן שההחלטה היתה קשה לי מאד, כי לדעתי כל הדברים, או לפחות רובם, היו דחופים ברמה שדרשה טיפול. אבל איך אפשר להכריח אדם לשמוע מה שהוא מחליט שהוא לא רוצה לשמוע?

הערימות על שולחני הלכו והצטברו.
אנשים היו מתקשרים לבקש תשובות למכתביהם.
עובדים היו באים לברר אתי מה קורה עם שאלות/בקשות שהם הפנו אליו.
לכולם תמיד עניתי אותו הדבר: הוא עסוק, עוד לא הגיע לטפל בזה.
(בפועל הוא היה יושב בחדרו מול המחשב ומשחק בכל מיני גירסאות של פריסל למתקדמים...)

כמובן שאני טיפלתי בכל מה שיכולתי לטפל בעצמי, אבל היו דברים שהופנו אליו אישית או היו ברמת קבלת החלטות, מדיניות החברה וכו' - דברים שממש לא היו בתחום הסמכות שלי.

בכל פעם שהייתי נכנסת לחדרו (חמישים פעם ביום?) הייתי מתחננת "אולי נעבור עכשיו על הדואר?" והוא היה פוטר אותי ב"תפסיקי להיות נודניקית".

פעם בשבועיים שלושה הוא היה מתרצה ואומר "טוב, נו, שיגעת אותי כבר. בואי עם הערימה". הללויה.

הייתי נכנסת אליו עם תיבת דואר נכנס מפוצצת, עולה על גדותיה, אחרי שמיינתי אותה כמעט כל יום מחדש לפי סדר דחיפות המשתנה כל הזמן. את הכי דחוף כמובן שמתי למעלה.

"תהפכי את התיבה" הוא היה אומר לי.

"אבל הדברים החשובים למעלה!" הייתי מוחה, כשאני יודעת שהסבלנות שלו יכולה להגמר באמצע, ואם באמת אתחיל מהדברים הפחות חשובים - יש מצב שלחשובים לא נגיע בכלל. זה לא עזר, הוא הבוס, צריך היה לעשות את זה בדרך שלו.

ואז הייתי הופכת את התיבה ומתחילה ממה שהיה למטה: שטויות כגון כל מיני הזמנות שנשלחו אליו להשתתף בכל מיני אירועים וארוחות ומסיבות ופתיחות חגיגיות וכאלה.
לרוב, התאריך של כולם כבר עבר, ושניה אחרי שאמרתי לו - בתמציתיות - במה מדובר, זה מצא את עצמו בזבל.
וככה המשכתי להחזיק בידי כל נייר, להקריא לו מה זה ומיד לזרוק לזבל.
90% מהדברים כבר לא היו רלבנטים.
או שזמנם עבר,
או שמישהו אחר טיפל בהם,
או שבינתיים כבר הגיעה התפתחות חדשה שביטלה את הקודמת,
או שכבר לא היה בהם עניין,
או, או, או...
אפילו הדברים החשובים והדחופים ששמתי בראש הערימה, כשהגעתי אליהם סוף סוף אחרי היפוך התיבה (אם הוא לא סילק אותי באמצע) - נשמעו ונראו כל כך תפלים וחסרי חשיבות, עד שממש הייתי נבוכה. לא פעם הוא היה צועק "בשביל הזבל הזה את מנג'סת לי כבר שבועיים?"

זה פשוט מדהים איך הדברים האלה, שישבו בתיבה וחיכו לטיפול - טיפלו בעצמם בדרך זו או אחרת. ממרחק הזמן - הבעיה או הנושא כבר לא נראו חשובים בכלל. כל מה ששכב ללא טיפול שבוע שבועיים, והשמיים לא צנחו לאדמה בגלל חוסר הטיפול - הוא כבר לא כך כך חשוב, לא כל כך מלחיץ. הזמן שחולף מקהה את הדחיפות, מציג אותה במערומיה: כלום לא יקרה אם לא תהיה התייחסות מיידית. לצאת מהלחץ, לקחת הכל באיזי.

הרבה אומץ צריך בשביל ליישם את השיטה הזאת, הרבה קור רוח, הרבה בטחון עצמי.
במשך הזמן שעבדתי עם אותו מנכ"ל - לא זכורה לי אף קטסטרופה נוראה שקרתה כתוצאה מחוסר הטיפול הענייני והמהיר. ואגב, אם מישהו חושב שהוא היה מנכ"ל של סתם איזו חברה קטנה או כושלת - טעות. הוא אחד האנשים הכי מבריקים שהכרתי בחיי, והחברה שלו מצליחה ומשגשגת עד היום, הלוואי על כולנו.

אז עכשיו אני רק צריכה לנסות לסגל לעצמי את "עור הפיל" הזה, ולגייס את הזמן לעבוד אצלי. לתת לו להיות העוזר האישי שלי לטיפול בבעיות...