|
פרוייקט הא"ב ~ הגענו כבר לאות ז' יום ראשון, 26.10.03 הבחירה שלי לאות ז' היתה קלה וברורה, כבר מהאות ב' אני מחכה לכתוב על.. זורבה היווני איזה איש שמח זה !  אוהב את החיים, אוהב את הנשים, את שיחות הנפש, את הבישול, האכילה והשתיה.. הוא חולה על מוסיקה וריקוד, ומטורף על הסאנטורי שלו.. הוא חי את הרגע, סוחט את המיץ של ההווה, מפציר בכל העולם שלא לפספס אף דקה מהחיים, שמשכם על פני האדמה הזאת ממילא קצר וקצוב. האיש הזה הוא בשבילי הגורו של אהבת החיים הפשוטה, הלא מתפלספת, זאת שמחוברת לאדמה, ליין, לתענוגות חושניים, לגחמות, להיסחפות אחר מאוויי לב, בלי חשבון ובלי בושה. פעם, אחרי ביקור באיזו טברנה, אמר זורבה: "איזו מין מכונה משונה הוא האדם. אתה מכניס לתוכו לחם, יין, צנון, דגים - והוא מוציא מתוכו תקוות, אנחות, קולות צחוק וחלומות" שנים עברו מאז קראתי את הספר, ולא הרבה זכור לי ממנו, מלבד הרושם הבלתי ימחה של זורבה כדמות. אם אני לא טועה, היה משהו קצת מקומם ביחסו לנשים, ומקומן בעולם בכלל, ובעולמו שלו בפרט. לא נתתי לעצמי להיעלב מזה, מה אכפת לי שהוא יחשוב עלי ועל בנות מיני מה שירצה, ושאנחנו נחשוב ונעשה את מה שאנחנו רוצות, ראש בראש וחופש פעולה לכל. אני לא ממש פמיניסטית. מה שהכי הדליק אותי בדמות המרתקת של זורבה, זו העובדה שאת כל מה שהוא עשה, תמיד עשה עם המון תשוקה. ואני כל כך אוהבת דברים שנעשים בתשוקה אמיתית, עם חושניות, באהבה גדולה, ברצון לבלוע הכל. אין דבר יפה בעיני מתשוקה שבוערת מבפנים, ודורשת לבוא על סיפוקה. דברים שנעשים בלהט, בעוז, עם חשק אמיתי והנאה גלויה, הם לדעתי, כמו לדעתו של זורבה, הדרך הכי נכונה לחיות את החיים. הנה למשל קטע מהספר, המספר על אהבתו לכלי הנגינה שלו, הסאנטורי. אין לי את הספר בעברית, אז אני מביאה הנה סתם תרגום חפיפי שעשיתי לקטע מהספר באנגלית: 'ואיך למדת לנגן על הסאנטורי שלך?' 'הייתי בן 20. שמעתי את נגינת הסאנטורי בפעם הראשונה בחיי, באחת מחגיגות הכפר, שם לרגלי הר אולימפוס. נשימתי נעתקה. לא יכולתי לאכול דבר במשך שלושה ימים תמימים'. 'מה לא בסדר אתך' שאל אותי אבי. 'אני רוצה ללמוד לנגן על סאנטורי' 'אינך מתבייש?! מה אתה, צועני? אתה רוצה להגיד לי שבדעתך להפוך לפורט מיתרים עלוב?' 'אני רוצה ללמוד לנגן על סאנטורי!' היה לי קצת כסף ששמתי לי בצד, בשביל להתחתן. זה היה סתם רעיון של ילד, הייתי רק חצי-אפוי אז, אבל דמי היה חם. רציתי להתחתן, אדיוט מסכן שכמוני. בכל אופן, הוצאתי את כל הכסף שהיה לי, ועוד קצת, וקניתי סאנטורי. את האחד שאתה רואה מול עיניך כעת. נעלמתי אתו לסלוניקי, ונפלתי על אחד טורקי, רטסיפ אפנדי, שלימד את כולם על הסאנטורי. זרקתי את עצמי לרגליו. 'מה אתה רוצה, כופר קטן?' הוא אמר. אני רוצה ללמוד לנגן על הסאנטורי' 'בסדר, אבל מה פתאום אתה ככה זורק את עצמך לרגליי?' בגלל שאין לי כסף לשלם לך.' 'ואתה בטח ממש משוגע על הסאנטורי, לא כן?' 'כן' 'טוב, אתה יכול להשאר, בני. אני לא צריך תשלום.' נשארתי שנה שלמה ולמדתי אתו, יהי זכרו ברוך. הוא כבר בטח מת עכשיו. אם אלוהים נותן לכלבים להכנס לגן העדן שלו, הלוואי שיפתח את שעריו בפני רטסיפ אפנדי. מאז שלמדתי לנגן על הסאנטורי, הפכתי לאדם אחר. כשאני קצת שפוף, או תפרן, אני מנגן על הסאנטורי, ומתעודד. כשאני מנגן, אתה לא יכול לדבר אתי, אני לא שומע כלום, וגם אם אפילו אני כן שומע, אני לא יכול לדבר. אין טעם לנסות, אני פשוט לא יכול'. 'אבל למה, זורבה?' 'אוה, אתה לא מבין? תשוקה, זה מה שזה.'  וואו, איזו רשימת הצעות יש לי לז' ... בואו נראה לכמה מהן יעמוד לי כוחי להתייחס... רוני אופיר הציע: זהו זה, זבולון המר, זבוב במרק, זוועה. אז ככה , רוני. על זוועה, הרשה לי לוותר, למה לעסוק בדברים שליליים? זבולון המר? סליחה, אבל הוא לא אומר לי כלום. היה מין דוס כזה, שר חינוך, מפד"ל, זה כל מה שאני יודעת עליו. זבוב במרק? למה להגעיל, למה??? אני מוכנה לכתוב על זבוב אחר, מגעיל לא פחות, אבל לפחות לא בתוך המרק: זבוב החול - חרק נאלח המצוי ברבבות באי הדרומי של ניו זילנד. מי שלא ראה את זה בעיניים, יתקשה להאמין. מדובר ביצור זעיר ביותר, בגודל של ברחש, אבל בצבע שחור שחור. הזבובים האלה מסתובבים בחבורות של אלפים, ובעצירה למשל בחיק הטבע, אם משאירים חלון פתוח במכונית - כשחוזרים אליה, השמשה הקדמית פשוט צבועה שחור. למרבית המזל, הם זבובים אהבלים, אין להם את אינסטינקט הבריחה וההתגוננות שיש לזבובים וליתושים תוצרת הארץ למשל. אלה של ניו זילנד, לא זזים למראה כף ידך הנשלחת למעוך אותם. הם עומדים על המקום ונותנים לך למחוץ אותם בקלות רבה, עם טישו לבן שתכף ומיד הופך להיות מנוקד שחור. אבל לך תעשה את זה אחד אחד לכמה אלפים... ועקיצתם של הזבובים האלה רעה... מה זה רעה! כואבת פחד, מחוררת לך את הבשר, משאירה פצע טורדני וצלקת גם חודשים רבים אחרי שכבר התרחקת אלפי קילומטרים משם. הזבובים האלה הם בהחלט סיוט של כל מטייל שם באיזור. לא פעם הגענו למקום יפה, והשקפנו עליו רק דרך חלון המכונית. לא היה לנו אומץ להוציא את האף החוצה, אל תוך העננה השחורה והמאיימת של הזבובים, אפילו לא בשביל להנציח את הנוף המדהים. זהו זה - הסידרה המיתולוגית. איך להגיד, אני די מתביישת בזה, אבל מעט מאד יצא לי לצפות בה. בפעמים הבודדות שכן הזדמן לי, נקרעתי מצחוק. בעיקר אני אוהבת את הכשרון האדיר של מוני מושונוב, איזו רבגוניות יש בבחור הזה. הדבר שהכי מתקשר לי לתכנית הזאת, הם רעמי הצחוק המתגלגלים של הבן שלי, עמית, שהיה שפוט של הסידרה. זה כנראה עניין של גיל ודור. בדור שלי, אהבנו את הגשש החיוור.. ליהיא הציעה: זרימה, זוהר, זיווג, זכרונות. זרימה - תרגמתי פעם סיפור קצר על זרימה, ובמקום להכביר מילים על כמה אני אוהבת לזרום ואיך ולמה, אני פשוט אביא אותו הנה כלשונו. מעניין לקרוא אותו כמשל, ולבחון את חיינו כנמשל.. לזרום את החיים היה היה פעם כפר של יצורים, שחיו לאורכו של נהר איתן, שוצף וקוצף. כל יצור אימץ לעצמו תנוחה של היצמדות לצמחים או לסלעים על גדת הנהר, ולא העז להרפות את אחיזתו, כדי שלא ייסחף עם הזרם. להיאחז בכל החוזק – זו היתה דרך החיים שלהם, תורתם ומלאכתם. ולהתנגד למי הנהר השוצפים – זה מה שלמדו משחר ילדותם. יד אחת שלהם תמיד היתה תפוסה בהיאחזות למשהו, ושטח המחייה שלהם מאד מצומצם - כל אחד חי מסביב לזיז הבולט שבו נאחז. רוב תשומת לבם ומרצם של היצורים, הוקדשו למאבק בזרם השוטף ולדאגה שלא ייסחף אותם. היו אלה חיים קשים, עם עניין מוגבל ביותר, אבל זה מה שהורגלו אליו מדורי דורות. ביום מן הימים, התרומם אחד היצורים מלוא קומתו על סלע גבוה, והכריז: אני סומך על הזרם שודאי יודע לאן הוא הולך. אני מתכוון להרפות את אחיזתי, ולתת לו לקחת אותי לאן שיקח. אם אמשיך להיצמד ולהיאחז חזק, אמות משיעמום. "משוגע" קראו לעברו כל היצורים האחרים. " אם רק תשחרר את האחיזה, הזרם הזה שאתה כל כך מעריץ יטיח אותך מצד אל צד, וירסק את עצמותיך על הסלעים, ככה יהיה לך מוות הרבה יותר מהיר מאשר משיעמום.." אבל היצור האמיץ והנועז הזה לא שעה לדבריהם. גמלה בליבו ההחלטה ויהי מה - הוא מתכוון לתת לזרם לסחוף אותו לאן שיסחף.. נופף לכולם בידו האחת, ותוך כדי שהוא לוקח נשימה ארוכה ועמוקה ...שיחרר את ידו השניה... בתוך שניות התערבל עם הזרם ונסחף, ובשצף קצף של המים הזורמים אכן נחבט, הוטח מצד לצד, נשרט מהצמחיה הפראית וספג מכות בכל חלקי גופו.. היתה לו הברירה להיאחז שוב, לשלוח יד לשיח או לסלע, ולחזור לחיות את חייו כמימים ימימה, אמנם קצת חבול – אבל לפחות חי. אלא שהוא החליט לא לוותר. הפקיר את גופו בידי הזרם ונתן לו להובילו. לאט לאט למד להתאים את תנועות גופו לקצב המים, ולמד לזרום אתם. כעבור זמן לא רב נרגע הנהר וזרם בנחת, במישור, על מי מנוחות. ידידנו ההרפתקן צף לו בהנאה רבה על הגב, נותן לשמש החמימה ללטף אותו ולהבריא את חבורותיו. הזרם לקח אותו למחוזות חדשים, יפים ומעניינים. אט אט הוא למד לשלוט בתנועתו בתוך הזרם, עצר כשרצה, האט כשרצה, האיץ כשמיהר. עולם חדש ומופלא נגלה לעיניו ככל שהתקדם עם זרימת הנהר. ומשני צידי המים, בשתי הגדות, ראה את בני עמו, היצורים הנצמדים, כל אחד מחזיק בחוזקה ענף או סלע, מפחד לשחרר אחיזתו פן יסחף עם הזרם.. היצורים, בראותם אחד משלהם – אמנם זר שלא הכירוהו, אבל ללא ספק אחד משלהם – שט לו חופשי עם הזרם, ושתי ידיו החופשיות, לא תפוסות במשהו ולא נצמדות לכלום, מנופפות לעברם לשלום, יצאו מגידרם לנוכח הפלא, וקראו בהתרגשות: " נס, נס גדול היה פה!! ראו, הנה המשיח, הנה מושיענו שבא לגאול אותנו מהגורל האכזר שמקבע אותנו למקומנו!!" ומהגדה השניה הריעו בתשובה "המשיח בא, המשיח בא, בוא להציל את כולנו!!" "אינני משיח יותר מכם!" קרא לעברם היצור הזורם, "כמוני כמוכם, גם אתם יכולים! הזרם שמח לקחת אותנו אתו, אם רק נעז לשחרר את אחיזתנו. להרפות... המטרה האמיתית שלנו בחיים היא המסע הזה, עם הזרם. ללמוד אותו, להסתגל לו, לזרום אתו, להתקדם הלאה. לא להיתקע במקום אחד. שחררו, אחיי, הרפו את אחיזתכם !" אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היצורים פחדו מהלא נודע, מהטלטלה במים. הם רצו לדבוק בבטחון שמקנה להם הקיבעון למקום, העדיפו את המוכר והידוע על פני ההרפתקאה. היצור החופשי המשיך במסעו עם הזרם, ואילו הם המשיכו להיצמד לשיחים ולסלעים. עם הזמן החלו להירקם סיפורים ומעשיות נפלאות, אודות המשיח אשר פעם עבר דרכם, ואולי ביום מן הימים עוד יחזור שנית, להצילם מגורלם האכזר. זיווג - אומרים שהזיווג של בני אדם נעשה כבר בשמיים. ארבעים יום לפני בואו של יילוד לעולם, יוצאת בת קול בשמיים ומכריזה 'בת פלוני לפלוני' וכו'. אני חושבת שמישהו שם מה-זה מתרשל בתפקידו.. הוא בטח קיבל את המינוי הזה מידי הבוס שם בפרוטקציה, לפני יותר מדי שנים, הסתאב כבר על כסאו, ולא שם קצוץ על העבודה שלו. אחרת איך אפשר להסביר את אחוז הפאשלות הגדול שלו? בושה, ממש בושה וחרפה איך שהוא מחבר אנשים שלא אמורים בכלל להתקרב אחד לשני. כמה סבל וצער המחדלים שלו מביאים על המטופלים שלו.. ומה עם אלה שהוא לא רואה אותם ממטר? אלה שהוא לא מוצא להם את החצי השני? מה יש, צריך קצת להתאמץ יותר מן הרגיל כדי למצוא את בןהזוג שהוכרז עליו, אז הוא מתעצל ומוותר ומשאיר אותם עזובים לנפשם? יוחלף המזווג לאלתר ! ובינינו, עשו לכם תרגיל קטן והביטו סביבכם. אני מבקשת, ממש מתחננת, שמי שיזדקק ליותר מעשר אצבעות ידיו כדי למנות את הזיווגים המאושרים בסביבתו הקרובה, שיודיע לי. זה יכול לשנות את כל ההשקפה שלי על החיים! אבל שיהיו ממש מאושרים, לא סתם כאלה שנסחפים בכוח האינרציה... זכרונות - אוי הזכרונות... בזמן האחרון, נדמה לי לפעמים שכל ההארד דיסק התבלגן לי, דברים עולים על דברים אחרים, דברים נמחקים, דברים בורחים מהתיקיות שלהם ומתפזרים בחלל, או מתיישבים בתיקיות אחרות, שלא שייכות.. אני צריכה דה-פרגמנטיזציה מיידית.. מצד אחד, אני קשורה לזכרונות האלה, ולא מוכנה לוותר על אף חלקיק קטן שלהם, טוב או רע, נעים או עגום, בהיר או עמום. כולם היו בני, והרווחתי אותם בכבוד. אבל מצד שני, הייתי רוצה להשליט בהם קצת סדר, לרענן, לתייק מחדש, לצבוע את השוליים המתקלפים. ואת זה אפשר יהיה לעשות רק אם אפרמט את ההארד דיסק, ואוסיף לו כמה ג'יגות, תוך לקיחת סיכון שיהיו דברים שילכו לאיבוד. או שיצוצו כמה חדשים, ממגירות אפלות שהיו חתומות עד כה.. כדאי? איה הציעה: זרבובית, זהב וזריחה. אז הזרבובית הסתלקה מחיינו מאז שעברנו לקומקומי הפלסטיק החשמליים, וטוב שכך, ואילו על הזהב הייתי רוצה לכתוב בהמשך, במתכונת שהציעה בתיה. תסתפקי בזריחה, אחותי? יש לי אחלה סיפור בשבילך.. זריחה לפני מספר שנים, הדרכתי קבוצת מטיילים במרוקו. זו היתה קבוצה שומרת כשרות, ונושא האוכל היה חתיכת תיק כבד בשבילי, אז לקחתי אתי אסיסטנטית, נערת בני-עקיבא-פתח-תקווה מקסימה כזאת בשם איריס, שתפקידה היה לפקח על תקינות האוכל הכשר וכל הלוגיסטיקה שמסביבו. נקשרה בינינו חברות ממש נדירה, בעיקר בהתחשב בעובדה שגילי כמעט כפול מגילה, וביחד התחברנו בידידות אמיצה לסוכן הנסיעות המרוקאי שליווה את הטיול. בחור צעיר וקצת מסתורי, פילוסוף בגרוש, בשם עבדול. כשהסתיימו 18 ימי הטיול, נפרדנו בדמעות. אני ואיריס הבטחנו לבוא לבקר אותו במקום מושבו, בגיברלטר, בכל פעם שענייני הנסיעות שלנו יובילו אותנו קרוב אליו, והוא הבטיח לעשות מאמץ מיוחד ולהגיע לישראל. לקח לו כמה שנים להוציא את תכניתו לפועל, וביום בהיר אחד, מן הימים הכי פחות מתאימים לי בחיים, הוא פשוט התייצב. 'בוי'נה, איריס, את לא משאירה אותי לבד בסיפור הזה', צילצלתי אליה היסטרית. 'אני מה זה עסוקה, והחיים שלי בבלגן, אני לא יכולה לארח אותו לשבועיים ולהסתובב אתו ולהראות לו את הארץ!' סוכם שנתחלק במטלה, ובכלל, לא נתכנן כלום עד שיגיע ונשמע ממנו מה בדיוק הוא רוצה לראות ואיפה להיות. איריס לא יכלה לקבל אותו בביתה המסורתי, הוריה היו בטח מתפלצים מהבחור המוסלמי הצעיר. ואילו אני, בתקופה של ערב גירושיי, לא יכולתי להזמין אפילו זבוב הביתה, הוא בטח היה מורעל על המקום מן האוויר העכור וצונח מת. התלבטנו גם איפה מתאים יותר לשכן אותו, במלון בתל אביב, ואז רוב עול האירוח יפול על איריס, או במלון בירושלים והכובד עלי. בקיצור, החלטנו להשאיר בידיו את הבחירה. מה שאומר שלא עשינו שום הזמנה מראש למלון, אבל כנראה כדי לעשות לנו את החיים קשים, הטיסה שלו הגיעה בשתיים בלילה. מה עושים בשעה ברברית כזאת? לאיריס היה רעיון מ-ה-מ-ם.. 'מה את אומרת שנכין סנדוויצ'ים ובורקסים ותרמוס קפה, ונעשה פיקניק לילי עד הזריחה? בינתיים נדבר, נשמע מה בראש שלו, נתכנן הכל, ובבוקר ניקח אותו למלון לפי התכנית שנתווה במהלך הלילה, הוא יישן, ואנחנו ניסע ישר כל אחת לעבודתה.. הולך?' הלך. אמא של איריס, תבורכנה ידיה, הכינה את הבוריקיטאס הנהדרים שלה.. בצק פריך ומתפצפץ בפה, עם מילוי גבינה וחצילים, וכמיטב האירוח הספניולי שלה דחפה לנו גם כל מיני גודיס אחרים לתיק. אספנו את עבדול בשדה התעופה, ואחרי הצחוקים וההתרגשות ההדדית, נשאלה השאלה לאן הולכים כדי לראות זריחה. איריס בחרה את גן צ'רלס קלור, ליד הדולפינריום, ואני הסעתי אותנו לשם בשמחה. אחלה מקום, על שפת הים, אתם מכירים בטח את הכמיהה שיש לירושלמים לים. הגענו, התמקמנו על הסלעים ממש מול הגלים, אכלנו שתינו, צחקנו, סיפרנו חוויות מהקורות אותנו בשנים האחרונות, ולא הרגשנו איך הזמן עובר. מבטינו היו נעוצים באופק, לראות את השמש העולה הרחק בקצה המים. בערך בשש בבוקר, איריס ואני החלפנו בינינו מבטים תוהים - מה קרה לשמש? זה לא קצת מאוחר בשבילה? היתה אמורה להופיע כבר מזמן.. מבט ארוך מסביב הבהיר לנו שהעולם כבר די מואר.. נו, טוב, הקרניים שלה מאירות עוד לפני שממש רואים אותה, חשבנו והמשכנו להביט קדימה. היא או-טו-טו תגיע, כמה כבר היא עוד יכולה להתעכב? המשכנו לפטפט וללהג, צחקנו, עשינו עוד נגלה של בורקס וקפה, ובערך בשבע בבוקר הבנו שמשהו כאן ממש לא בסדר. אני הבטתי סביב בעולם המואר, הפניתי ראשי לאחור, ושם, מעל גגות דרום תל אביב, ביצבץ לו כדור ענק של שמש שבא לנו מאחורה... 'תגידי, את נורמלית' צרחתי על איריס, 'מי אמר לך שזריחה רואים מעל הים!!' 'נו, טוב, התבלבלתי' היא ציחקקה במבוכה, 'ולמה את, חכמה גדולה שכמותך, לא חשבת על זה שזה לא הגיוני?' הוסיפה בתרעומת. 'אני ירושלמית' עניתי לה מרוגזת על טיפשותי, 'מה אני בכלל מבינה בענייני ים ??' מאז, הפכה התקרית הזאת למשל ולשנינה בקרב כל מי שמכיר את איריס ואותי. בכל פעם שאנחנו רוצים להגיד על משהו שלא יקרה, אנחנו קוראים לזה 'ללכת לראות זריחה בים'.. ציפי הציעה זולא. אמיל זולא - כמה אומץ היה צריך האיש הזה, בכדי לקום ולזעוק את ה'אני מאשים' שלו. למי שלא זוכר, אמיל זולא היה הסופר והוגה הדעות הצרפתי, שנחרד ממסכת השקרים והעיוותים שהתלוותה למשפט דרייפוס, היהודי שנעצר באשמת ריגול ובהדלפת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס הועמד לדין בפריז ובאמצעות לחצים וזיופי מסמכים – הורשע בדין. הוא נידון לשלילת דרגותיו, ( הוא היה קצין בצבא הצרפתי ) ולמאסר עולם באי השדים, מושבת אסירים באוקיינוס האטלנטי, מול חופי דרום אמריקה. אמיל זולא כתב את חיבור האני מאשים המפורסם שלו בצורת מכתב גלוי לנשיא צרפת, ופרסם אותו בעיתון הנפוץ ל'אורור בינואר 1898. היה זה כתב האשמה נגד אנשי צבא, ממשל ומשפט שהיו מעורבים בזיוף המסמכים, בחקירה השקרית ובעיוות הדין במשפט דרייפוס. 200,000 עותקים של העיתון נמכרו תוך כמה שעות, ומהומות אנטישמיות פרצו בערי צרפת. אמיל זולא שילם מחיר יקר מאד על אומץ לבו: במשפט מהיר על הוצאת דיבה הוא הורשע בדין, ונאלץ לברוח לאנגליה. זמן קצר לאחר מכן, הורה שר המלחמה הצרפתי, מינוי חדש של לאחר הבחירות שנערכו שם, לבדוק מחדש את תיק החקירה. הזיופים במשפט התגלו, וכעבור כשנה נערך לו משפט חוזר. בעקבות המשפט החדש, בוטלה הרשעתו של דרייפוס. הוא זוכה מכל אשמה, דרגתו הצבאית הוחזרה לו והוא קיבל את אות לגיון הכבוד, וכל זאת בזכות הצעקה שהקים אמיל זולא. בדרך כלל אני לא אוהבת מעורבות של סופרים, משוררים, אמנים וכו' בעניינים שאינם מענייני אמנותם. אבל במקרה הזה, אני לא יכולה שלא להצדיע למי שלא רצה לשתוק לנוכח העוולה. שאפו, אמיל זולא. ריקי הציעה - זו ארצנו תגידי, ריקי, יש בכלל ספק? יש בכלל מה לכתוב על זה? יש מה להוסיף? זו ארצנו, נקודה. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת וגו'.. והלוואי שיבינו את זה כבר כל מתייפייפי הנפש שמוותרים על חלקים ממנה בכזו קלילות. רותי הציעה: זריקה (אאוץ'), זריחה וזרימה שכבר היה לנו, זוגי וזמני. בחרתי ב - זמני - הכל בר חלוף. מי שעשה פעם קורס ויפאסאנה, או התעמק בהגות בודהיסטית, יודע עד כמה המילה הזאת, זמני, היא מוטו לחיים. היא נועדה ללמד את האדם שלא להיקשר, כי שום דבר לא נשאר לנצח, הכל ארעי בעולם הזה, ויחלוף ממנו עוד בטרם תספיק להתרגל אליו. פעם היתה לי בעיה עם חוסר ההיקשרות הזאת, והראיה בכל דבר משהו זמני. עם השנים למדתי שזה הדבר הכי נכון שיש. צריך ורצוי להיקשר, אבל צריך להיות פתוחים לשינוי שקורה כל הזמן, רגע רגע ושעה שעה. אני נקשרת למשהו, אבל מקבלת את השינויים שמתרחשים בו, ונקשרת גם אליהם, עד שגם הם משתנים ואז אני נקשרת לפאזה החדשה שלהם, וכך הלאה. אין קבעון. אין להפיח חיים בסוס מת. מה שהיה היה, ומה שיהיה, יהיה טוב יותר. שום דבר איננו כפי שהיה לפני רגע. ושום דבר לא יהיה בעוד רגע כפי שהוא כעת. זה מתקשר אצלי עם הזרימה שבראש הפרק. אני בעד זמניות. היציבות שלי בחיים מורכבת מאוסף של דברים זמניים, שמקבלים תוקף חדש מדי יום, שוב ושוב. איתן הציע לכתוב על: זורו, זוג או פרד, זיגזג וזהבה ושלושת הדובים. הכי אהבתי - זיגזג - שתי אסוציאציות עולות בי בהקשר זה. האחת, תפר הזיגזג שהיתה אמי עושה במכונת התפירה שלה לכל שולי הבדים שהיתה תופרת, כדי שלא ייפרמו הקצוות. תמיד הייתי מסתכלת בפלא הזה, איך המכונה יודעת לעשות משהו מתוחכם כל כך, ומנסה למשוך חוטים כדי לראות אם הם באמת לא נפרמים. הם לא. והאסוציאציה השניה היא עם ספרו של דוד גרוסמן 'יש ילדים זיגזג' שמאד אהבתי. יש לו שם משפט יפה, אם אני זוכרת נכון, ' יש ילדים עגולים, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של משולש, וכן, יש גם ילדים זיגזג!'. פלורליזם, יש מקום לכולם.. השארתי את בתיה לסוף, כי נורא אהבתי את הרעיון שלה לחבר מילה שניה למילה זהב ולראות מה יוצא. אז הנה זהב על צירופיו השונים: זהב לבן - פלטינה. טבעת הנישואין הראשונה והיחידה שלי, הלכתי אתה פחות משנה כי היא חתכה לי את האצבע. קנינו כנראה מידה קטנה מדי, ואני רק מקווה שזה לא היה בגלל שכל גרם נשקל.. זהב שחור - נפט, אני זוכרת ימים בהם היה צריך להדליק את תנור החימום בחורף עם ג'ריקן של נפט מהופך על ראשו. אני הייתי צריכה לשמוע את הפעמון או את קריאותיו של מוכר הנפט שהגיע לשכונה, לקחת את השטרות שאמי נהגה להשאיר במגירה 'בשביל הנפט ושלא תבזבזי את זה על משהו אחר', ולרוץ למטה, להסתדר בתור עם כל נשות וילדי השכונה, להגיש את הג'ריקן למוכר שימלא אותו ולהשתדל שידי לא תפגע באף טיפת נפט שהשפריצה על הידית או הדופן, כי שנאתי את הריח. זה לא היה קל לסחוב את הג'ריקן המלא והכבד עד לקומה השניה בה גרנו, אבל הרגשתי שאני עושה מעשה מאד אחראי, דואגת לחימום של המשפחה בצינת החורף החודרת לעצמות. שום סבון ריחני לא עזר להעביר את ריח הנפט שבכל זאת דבק בידיי, ולפעמים גם בבגדיי. ואם אני מקרבת את ידי עכשיו לאף, ועוצמת את עיני, אני מריחה עכשיו את אותו הריח, בדיוק כמו אז. ויש גם את אחד השירים הכי אהובים עלי - עטור מצחך זהב שחור אינני זוכר אם כתבו כך בשיר מצחך מתחרז עם עיניים ואור אינני זוכר אם חרזו כך בשיר אך למי שתהיי- חייו מלאי שיר. גיל הזהב - מעניין למה קוראים לזה כך. בגלל שיני הזהב? בגלל החסכונות בבנק? בגלל שקית הפלסטיק השקופה של הקטטר שצבעה זהב? לא נשאר לי עוד הרבה שנים כדי להגיע לשם, ולגלות.. חתונת הזהב - לא היתה לי, וכנראה גם לא תהיה לי.. הנישואים הראשונים נעצרו ב - 27, והנוכחיים עומדים על 3, מאיפה אני אביא עוד 47 שנים כדי להשלים לחמישים? ירושלים של זהב - תמיד חשבתי שזה סתם שיר של נעמי שמר. בטח כתבה אותו על כיפת הזהב של המסגד. רק לאחרונה גיליתי את המשמעות האמיתית של הביטוי. כשאנחנו יושבים במרפסת הגג הנפלאה שלנו, לעת השקיעה, וכל בנייני האבן של האוניברסיטה והמוזיאון והכנסת וכל קריית הממשלה הנשקפים למולנו נצבעים זהוב, אני מבינה שזה לא רק שיר. ירושלים של שעת ערבית עשויה כולה זהב. תכשיט זהב - שונאת שונאת. אין לי אף אחד כזה. אני טיפוס של כסף. לב זהב - ככה אומרים על מי שיש לו לב טוב. לי זה מזכיר את מרקו ודה-אמיציס והספר 'הלב'. כשהיינו לפני כמה שנים בגנואה, התהלכנו בתי גיליה ואני על המזח והתלהבנו, הנה, מכאן, מכאן, הפליג מרקו לחפש את אמו.. זוכרים את מרקו? ויש גם את הסיפור העצוב 'פרח לב הזהב', על האמא החולה שהבן יוצא למסע מעבר להרי החושך, כדי להביא לה את פרח לב הזהב הנחוץ לה כדי להרפא.. מכרה זהב - אוצר בלום. מקום ממנו ניתן לדלות עוד ועוד דברים טובים. בשבילי, מכרה הזהב של השנים האחרונות הוא - - האינטרנט. מרק זהב - זה יוך מיט לוקשען כזה? יעקב הבטיח לבשל השבוע.. שביל הזהב - איזה יופי זה כשמוצאים אותו. השביל של האמצע, של הפשרה, של הקצת ויתור. כמה נעים לצעוד בו, הוא תמיד נראה לי מישורי כזה. לא עליה תלולה, ולא מדרון מתגלגל. פשוט ישר וקל. הבעיה היא רק למצוא את הקצה שלו. תור הזהב - מתקשר לי הכי יפה עם תור הזהב של יהדות ספרד. הפריחה הגדולה של סופרים ומשוררים, יהודה אלחריזי, אבן עזרא, יהודה הלוי, אבן גבירול.. מסתבר שאלה לא רק סתם שמות רחובות בתל אביב.. ניסיתי לקרוא אותם, את כל הגדולים האלה. לא יודעת, לא התחברתי. עתיק לי מדי, דתי לי מדי. תפוח זהב - מישהו קורא עוד ככה לתפוזים? היחידה שאני זוכרת שהשתמשה במונח הזה היא סבתי לונה, שהיתה לה עברית מצוחצחת, ממש מהספרים. תמיד היתה משדלת אותי לאכול תפוח זהב. יש סיפור נורא יפה של ש"י עגנון, על קליפת תפוח זהב. הוא נורא ארוך, אבל מאד מתאים לזמננו. שווה לקרוא, ולו גם רק קטע ממנו: קליפת תפוח זהב/ ש"י עגנון קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים, קליפה מאותן הקליפות שאתה מוצא דוגמתן בחוצות וברחובות ובכל פינה שאתה פונה. כל שעבר עליה על הקליפה נתקל בה. אם היה איסטניס עמד ובדק את נעליו אם לא נתלכלכו, והלך לו. אינו איסטניס משך רגליו והלך לו, שהרי אפילו ניתנו לאדם שבע עיניים אינו מספיק להביט אחר כל קליפה שמונחת לה על דרכו. היתה הקליפה מונחת לה וכל שעבר עליה נתקל בה. זקן אחד החליק ונפל, ליקט עצמותיו וקם, ומה שאירע לזקן אירע לבחורה, ואם עצמותיה לא נתפזרו, מטלטליה שבנרתיקה נתפזרו, מראה ומסרק של ראש ועפר זהב לשער וסממנים אדומים לצבוע בהם את השפתיים ואת הציפורניים ושמן לסוך בו ותמרוקים המריחים ומלקטת לקלוט בה שער של גבינין ואיגרות אהבים של בעלה של חברתה וכן שאר תשמישי גוף ותשמישי הנשמה. מאחר שאותה בחורה לא זקנה ולא מכוערת, רצו הכל לסייעה וליקטו את פזוריה. קליפת תפוח הזהב שאינה בכלל מטלטליה נשתיירה מונחת לה במקומה. קנטרנים ונרגנים שרואים עצמם כל ימיהם מקופחים, ראו את הקליפה ונתקנאו בה, שהיא שרויה לה בנחת גורמת נזק צער ובושת ולא איכפת לה ולא כלום. וכיון שבכנסה בהם קנאה נכנס בהם כעס. התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלוי עולם ועל הקליפה. אבל המתונים שבמדינה שהגיונם קודם להרגשת לבם, הביטו עליה על הקליפה בעין יפה ואמרו, "לא על הקליפה יש לנו לקבול אלא על מי יש לקבול, על אותו שזרק את הקליפה. רעבתן שכמותו, ממלא כריסו בתפוחי זהב וזורק קליפתם לחוץ ומרבה בעלי מומים במדינה", אחרים שאין להם עסק במושכלות, חוץ לעסקי המדינה, אבל אינם נמנעים מלבקר מעשיה של המדינה, הם אמרו, "לא על הזורק יש לקבול, אלא על העיריה, שאינה שולחת את שמשיה לטאטא את הקליפה. וכי מה עשה זה. אכל תפוח זהב, וכי תוצרת חוץ אכל, מפרי הארץ אכל, והלואי שירבו כמותו במדינה. שמסתפק במה שהמדינה מספקת לו ואינו מחזר על פירות חוצה לארץ שנקנים במטבעות שקולות. אבל העיריה שאינה מפנה את הקליפה היא ראויה לנזיפה. מיסים היא גובה, ומה נותנת לנו,קליפי פירות היא נותנת. וכי כל תפקידה של מדינה לגבות מיסים ולא לעשות כלום?". שמע מי ששמע ואמר: "חייכם אם יבוא הגובה אנעול ביתי בפניו. וכי לא מוטב שבמעות של מיסים נבטיח את עצמנו באחריות, שלא יארע אותנו מה שאירע לאותו זקן שפגעה בו הקליפה והחליק ונפל. הסיפור ממשיך עוד ועוד, ומי רוצה לקרוא אותו במלואו מוזמן לעשות זאת כאן.. אני רוצה להוסיף לרשימה של בתיה עוד כמה 'קישורי זהב' שעלו לי בראש, ככה בקיצור: דפי זהב - תן לאצבעות ללכת במקומך. ערוצי זהב - פעם היו לי. עכשיו אני ב - YES. אינטרנט זהב - גם כן פעם היה לי. עכשיו אני בבזק בינלאומי. עצות זהב - אם אפשפש בזכרוני בטח אעלה על איזו עצת זהב שניתנה לי בזמן זה או אחר. מידע זהב - תגידו, כשמגיעה לידיכם פיסת מידה מעולה, היא לא שווה זהב? חותם הזהב - אין לי מושג מה זה, אבל אני בטוחה שיש צירוף כזה. קווי זהב - איה, זה לא אלה שהלבישו עליך שיחות לאפריקה שלא היו ולא נבראו? דג זהב - פאר האקווריום, וגם ההוא שנתפס ברשת ומעניק משאלות תמורת שחרורו. גרגרי זהב - סוכר דמררה? או גרגרי חול זהוב על שפת ימים מסויימים, לא שלנו. דרכון זהב - איזה ביטוח רפואי לנוסעים לחו"ל. לא לנסוע בלי.. מדליית זהב - מגיעה לי אחת כזאת, על גרפומניה. הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד, לבתיה היו עוד המון הצעות. אבל די. בעצם רק עוד מילה אחת! זמיר - שני זמירים יקרים מתרוצצים לי בראש. הספר 'אל תיגע בזמיר' של לי הארפר, זוכרים אותו? וואי, כמה אהבתי אותו כשהייתי קטנה.. וחוזליטו, הזמיר מספרד. ילד הפלא עם קול הפעמונים הצלול והגבוה, שהרעיד את הלבבות בשנות השישים.. זהו, צלחנו את ז' בשלום, אני מודה לכל מי ששלח הצעות, וסליחה שלא התייחסתי לכולן. בסוף אבן שושן עוד עלול לחשוב שאני מנסה להתחרות בו.. מתחילים לחשוב על ח'?? 
 קישור ישיר יום שלישי, 21.10.03 וֶלוֶוטָה מישהו בכלל יודע מה זה? קרם ידיים ולווטה, ליווה אותי לאורך כל שנות ילדותי.. בעיקר בימי הקיץ הלוהטים, בהם נסענו להתקרר בים. כירושלמים, נסיעה לים היתה בשבילנו חגיגה מרגשת. משעות הבוקר המוקדמות היתה אמי טורחת על הכנת סנדוויצ'ים של לחמניות טריות עם חביתיות גבינה צפתית מגורדת. ריח הגבינה המיטגנת היה ממלא את כל הבית, ונקשר אצלי בראש, עד היום, ביציאה לטיול, לפיקניק, לנסיעה ארוכה. לאן שנסענו, תמיד לקחנו אתנו סנדוויצ'ים של חביתיות גבינה, ועם תוספת של רבעי מלפפונים חתוכים לאורך, פלחי עגבניות, ומקלות פלפלים ירוקים, זה היווה בשבילי את הסנדוויץ' האולטימטיבי. כשהיינו מגיעים אל חוף הים, היינו שמים את פעמינו ישר אל המלתחות, כדי להחליף לבגדי ים. אני לא יכולה לזכור למה לא באנו כבר לבושים מהבית, אבל מזל שכך. כי חוויית המלתחות של חוף הים, נשארה אצורה בראשי כאחת מחוויות הילדות המרתקות ביותר. גל של ריח נעים היה מקדם את פנינו עוד אפילו לפני שנכנסנו אל המלתחה החמה והרטובה. הריח של הולווטה, מתוגבר על ידי הלחות הגבוהה ולהט השמש, יצרו תרכובת ריחנית שהיום קשה מאד לשחזר אותה. מי הכיר אז קרמים לשיזוף או נגד שיזוף, חוסמי שמש או מקדמי הגנה ? אפילו דוקטור פישר בטח עוד לא היה אז דוקטור בכלל. הנועזים, או אלו שלא חששו מן השמש, נמרחו ב'שמן אגוזים' סמיך, שטיגן את גופותיהם כמו עופות בגריל, אבל רוב האנשים, הנורמלים, השתמשו בולווטה. לבישת בגד הים התארכה אצלי מעל ומעבר לנדרש, כי לא יכולתי להתיק את מבטי מן הגופות הנשיים המגוונים שניגלו לעיני במלתחה. נשים מבוגרות עם חזה נפול עד למותן, מנסות להשתחל לתוך בגד ים לא אלסטי שמסרב להכילן. בחורות צעירות משתחררות בתנועות חינניות מחזיות מצוייצות בדנטלים של תחרה. נשים בהריון עם בטן ענקית שמזדקרת קדימה, עוטות על עצמן בגד ים עם חצאית קצרצרה. נערות צעירות עם שדיים שרק מתחילים ללבלב, עושות אקרובטיקה כדי להתפשט ולהתלבש בלי שאף אחת תראה להן. ישבתי מרותקת ונעצתי עיניים, ושכחתי בכלל שאמי מחכה לי לטקס המריחה. אחרי שכולם כבר היו בבגדי ים, היתה נשלפת מן התיק שפורפרת של קרם, שבימים כתיקונם שימש כקרם לידיים דואבות של אחרי ספונג'ה או כלים, ושכבה עבה ולבנה של ולווטה, שמנונית וריחנית להפליא, היתה נמרחת על כל הגוף, ובעיקר על הכתפיים והאף. אחרי חצי שעה של קפיצות במים, צריך היה לחדש את המריחה, כי הכל נשטף בגלי הים. אם לא הייתי יוצאת מן הים ביוזמתי, כדי לחטוף איזה סנדוויץ' או תירס או שזיף נוטף עסיס שעדיין לא שמע על מכון וולקני, הרי הים כידוע 'פותח תיאבון' כמו שהמבוגרים נהגו להגיד, היתה אמי נעמדת על קו המים, וצועקת לי בקול גדול לצאת. בידה היתה מנפנפת בשפורפרת הולווטה, ואני הייתי אמורה להבין מכך שהגיעה השעה להתמרח שוב. רק מהפדיחות שכל החוף שומע את קריאותיה הרמות, הייתי ממהרת לצאת, שתפסיק לצעוק. וגם בגלל שאהבתי את הריח, ולא היה אכפת לי להמרח שוב ושוב בולווטה הזאת. הרצתי עכשיו חיפוש קטן בגוגל, כי חיפשתי תמונה של שפורפרת הקרם. הייתי בטוחה שלא אמצא דבר על ולווטה, מי בכלל מכיר ומי יודע, אבל התבדתי. להפתעתי, עליתי על שתי תגליות שקשורות בולווטה. א - גיליתי שהיא עדיין נמכרת. 9.49 ש"ח לשפורפרת. בטח לא למטרה של הגנה מהשמש, אבל נחמד לדעת שזה מותג שמחזיק מעמד כבר חצי מאה לפחות.. וב- שבחוץ לארץ יש כנראה גבינה מפורסמת שנקראת Velveta... המון אתרים והמון מתכונים עלו לי בחיפוש, אבל לא התעמקתי. בשבילי ולווטה זה קרם לים, ואני מוכנה לוותר על המון המון מאכלי גבינה מתוחכמים וטעימים, אם רק יתנו לי עוד פעם אחת להריח את הולווטה במלתחות ההומות של חוף הים.. אני רוצה לנצל את הבמה של ו', כדי להביא שיר שאני מאד אוהבת. הוא שייך, הוא שייך, הוא גם מתחיל בו', וגם בכלל נקרא וו. אז הנה, שיר אהבה של רוני סומק וָו הָאַהֲבָה הִיא וָו נָעוּץ בַּקִּיר שֶמֵּעַל מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה. לִפְנֵי שֶיָדַעְתִּי אוֹתָה יָמַי הָיו חוּלְצָה מוּשְלֶכֶת עַל רִצְפָּה. עַל הַחַלוֹן הֶעָגֹל נִתָּז רֵיחַ הַסַּבּוֹן וּבְתֹף הַפַּח מִתְכַּבְּסִים בִּגְדֵי גֶּבֶר וּבִגְדֵי אִשָּה כְּמוֹ בִּמְכוֹנַת גּוּף הַסּוֹחֶטֶת אֶת כֶּתֶם הַתְּשוּקָה. ולהצעות הקהל. אז מה היה לנו שם? ציפי הציעה : וזוב, ונוס, וידוי, ואולי וילוז'ני, וביקשה שאבחר מילה אחת. בחרתי - וזוב - מפחיד, מפחיד. בכלל, אני מאד לא אוהבת, בלשון המעטה, דברים מתפרצים, מבעבעים, גולשים, אפילו אם הם בקנה מידה קטן יותר מהתפרצות של הר געש. כמו למשל חלב שגולש, או סודה קאוסטית שמשתוללת כשמנסים לפתוח בעזרתה צנרת סתומה, או אפילו סתם מעיינות גופרית חמים. ובכלל, דברים שבאים מבטן האדמה מחרידים אותי. ראיתי את מה שהוזוב הזה עשה לפומפיי, זה לא מזעזע? ויש משהו שאני ממש לא מבינה - איך אנשים ממשיכים לחיות בצלו של הר געש מועד לפורענות? למה הם לא אורזים את הפקלאות ובורחים הרחק משם? אני לא מקורית עם השאלות האלו, אני יודעת. יש אפילו שיר מקסים של חוה אלברשטיין, שנקרא לפתח הר געש. נראה שכולם שואלים את אותה שאלה, ותשובה אין. אנשים יושבים על פתח הר הגעש, ומחכים לגורלם. דרך אגב, במרחק יריקה מהוזוב, יש את הנופים היותר מקסימים של איטליה, אמאלפי, סורנטו, פוזיטאנו, אוי כמה יפה שם! שלי הציעה וטו ו - V. על ה - V אני אוותר בגלל ההשתמעויות הפלשתינאיות שלו. ואילו המילה וטו - היא ממש מילה מאוסה בעיני. היא מסמלת כוחניות, שימוש של אדם, או גוף, בסמכויותיו, כדי לכפות מרותו על אחר. אז אולי בעניינים מדיניים הרי עולם זה משחק לטובתנו, וכמה כולנו שמחים כשארה"ב מטילה באו"ם וטו על החלטות שאינן טובות לנו. במקרים כאלה אפשר אולי להגיד שזה נסבל, כי הרי מישהו צריך לעשות קצת סדר בעולם. אבל ביחסים בין אנשים, כולל גם בין הורים לילדים, המילה הזאת מקוממת. אפשר לקבוע כללים, לאסור, לנהל מו"מ, לבנות שיטת שכר ועונש, אפילו לאיים שאם תעשה כך וכך, אני אעשה בתגובה כך וכך, הכל כשר כדי לנסות למנוע את האחר מלעשות דברים שאינם רצויים. אבל להטיל וטו - בעיני זה ביטול גורף של מי שעומד מולך. לא רוצה שיעשו לי את זה, ולא עושה לאחרים. איה נתנה לי מלאן רעיונות, איזו נשמה. היא הציעה ורד/ורדים, ורוד, ויטרינה, וולבו, וואלה, וירוס. מכל המילים האלו, בא לי לכתוב על הדבר הכי פולני שיש, על - ויטרינה - סוף סוף אחרי שנות דור ועשרות בתים, יש לי בבית ויטרינה... רגע, אל תצהלו בשמחה לאידי, אין בה קריסטלים, מהסיבה הפשוטה שאין לי כאלה. שש כוסות הקריסטל המודרניות והיקרות להחריד שקניתי בקארלובי-וארי, נמצאות בשימוש שוטף, כבר יש רק חמש, ועוד שש כוסיות צרות וארוכות לשוטים של וודקה, מחכות למי שיבוא ויגאל אותן משכבת האבק. זו בטח לא תצוגה מספקת בשביל לפאר ויטרינה, אז הן תקועות אי שם למעלה בארון המטבח. אה, היתה גם מאפרת קריסטל כבדה ומפוארת שיעקב סוחב אתו כמזכרת נוסטלגית. אחרי שסירבתי להציב אותה על השולחן בסלון, היא נמסרה אחר כבוד במתנה לבתו, שתמשיך לשמור על הגחלת.. כך שהבית שלי באמת נטול קריסטלים. אז תשאלו, בשביל מה ויטרינה? או. גם אני שואלת. תמיד היתה לי ספריה גדולה בסלון, אבל עכשיו, כשהספריה נכנסה לחדר העבודה, פתאום התפנה קיר בסלון. אז יש בו שידות יפות, ומעמד לטלויזיה, וכל הקונסטרוקציה של מערכת הסטריאו המקצועית וכמה עשרות הרמקולים שלה, וספות ושולחנות וכורסאות והכל מה שצריך, ועדיין קיר ריק. בהברקה ספונטנית, מייד אין קראקוב כנראה, החלטתי שמה שחסר לנו, זו ויטרינה. לקחנו מידות, הלכנו לחנות רהיטים, ראינו, הזמנו, שילמנו, וחיכינו שתגיע. עבר המון זמן מההזמנה עד מועד האספקה, אלה בטח הלכו לחטוב ביער את העצים מהם בנו לנו את הויטרינה. בינתיים, הלך הבית וקיבל צורה, ודברים תפסו את מקומם, ושכחנו בכלל בשביל מה אנחנו צריכים גם ויטרינה. כשהיא הגיעה, המילה היחידה בה ניתן היה לתאר את מצבנו, זו מבוכה. לא ידענו מה לעשות בה. איפה להרכיב? שאל המוביל. לא חשוב, שים איפה שבא לך, ענינו. שבוע ימים עמדה הויטרינה ריקה ומיותמת. השתדלנו שמבטנו לא יתקל בה. אולי נקנה קצת קריסטלים, שאל יעקב. בכל זאת, הרי יש לנו ויטרינה, וצריך למלא אותה. חס וכרפס, נזעקתי, ותכף התחיל מוחי הקודח לחפש רעיונות של איך למלא אותה. אולי נעשה ממנה בר משקאות? נמלא בה מכל טוב האלכוהול שבעולם, גם יפה גם שימושי. אבל לא, לא רעיון טוב. עכשיו אנחנו בקטע של בריאות, בולעים וטמינים ותוספי מזון, והולכים שעות ברגל. מה, נהרוס את כל הבריאות הזאת על ידי תידלוק מגונה באוקטן גבוה? ירד מעל הפרק. אולי ספרים? ממש לא. אני שונאת ספרים שסגורים מאחורי דלתות זכוכית. ספר צריך להיות נגיש, בהישג יד, ובלי האבק המתיישב עליו והשמש השוזפת אותו, איך בכלל יהיה לו ריח מצהיב של ספר? הקיצר, בסופו של דבר הישועה באה מצידה של בתי גיליה, שהזכירה לי שאי שם במעמקי המצבורים המאוחסנים בבית הקודם שלי, יש אוספים של שמונצעס שהבאתי מכל מיני מסעות בעולם. למחרת היא התייצבה עם כל הכבודה, ואני עליתי על מסע של זכרונות מארצות רחוקות. שטפתי וניגבתי והברקתי והדבקתי ושיפצרתי, והיום מסתתרים מאחורי דלתות הזכוכית כדים מסין וקרמיקה ממרוקו ופמוטים מבולגריה, ואגרטלים מספרד ועוד ועוד. מתאים יותר לחנות של פיצ'עפקעס מאשר לויטרינה בסלון של בית, אבל זה רק כדי לא לתת לויטרינה לעמוד מבויישת וריקה בשיממונה. ריקי הציעה ויכוח, ויתור, ועד, ועידה, ונדליזם, ויסות. הכי מדבר אלי זה - ויתור. אני ותרנית סדרתית. אוהבת נורא לוותר. לתת לשני את העונג המפוקפק של לנצח. יש הרואים בזה סימן לחולשה, חשש מהתמודדות, ביטול העצמי וכניעה לאחרים. אני רואה בזה דווקא סימן למזג טוב, ולהרבה כוח. מתוך בטחון אני מוותרת, חושבת על כל דבר שהוא שטויות וקטן עלי: אז מה אם אני צריכה לוותר כרגע, הרי אני ממילא אשיג את מה שארצה, אם לא דרך הדלת הראשית אז דרך החלון.. הלוואי שהרבה אנשים היו מאמצים לעצמם מידה של ויתור בחיים, כמה הרבה יותר קל היה להם ולסובבים אותם. בתיה הציעה ולס, ו - וד"ל, ודי לחכימא ברמיזא. אני בוחרת לכאורה בקל מבין שתי המילים - ולס - אבל זה מה זה לא קל.. עד היום לא פיצחתי את הריקוד הזה. כל הזמן מתבלבל לי ברגליים. בכלל, נראה לי שלבנות מזל שור לא מתאימים הריקודים הקלילים והחצי מרחפים האלה. תארו לכם שור מחולל.. אבל אני נורא אוהבת לראות אנשים רוקדים ולס. ויעקב רוקד כל כך נפלא. לפעמים הוא שם מוזיקה מתאימה בפול ווליום, ועם כוס משקה בידו האחת, מנסה לסחוף אותי לולס במרכז הסלון. כשאני מתרצה, וזה לא תמיד כי בדרך כלל אני פוצית די מרובעת, אז תוך חצי דקה צעדי הולס הופכים לטנגו, בלי קשר למנגינה, כי זה מה שאני אוהבת.. פעם אפילו נרשמתי ללימודי מחולות, וכשבן זוגי לולס האנגלי הרים ידיים וחיפש לו בת זוג אחרת, עם קואורדינציה קצת יותר טובה ברגליים, הבנתי שאין לי מה לחפש שם. לא החזירו לי את הכסף, אמרו שאני אוכל לחזור שוב בכל עת שארצה ולנסות לולסס שוב. אני מעדיפה קונג-פו. ואני לא מאמינה, אבל הנה הגענו לז'. ( אפשר לקבל rain check? ) אני מזמינה אתכם להציע הצעות לז', אבל דיר באלאק אם תתקילו אותי עם מילים גסות! יאללה, Ready, Steady, GO !
קישור ישיר יום חמישי, 16.10.03 יש לי, יש לי, יש לי, סוף סוף מצאתי מילה שאני אוהבת לאות ה'... הרמוניה או כמו שחברה שלי, דינה, היתה אומרת - גרמוניה, עם ר' מתגלגלת. מה לעשות, היא לא הצליחה להפטר מכמה דברים מצחיקים שאמא רוסיה שתלה בגֵנים שלה, ולכן אצלה תמיד הגורמונים משתוללים, והחבר שלה שמוכר גרבלייף נהיה מיליונר, והוא לא גומו, מה פתאום גומו, הוא אוהב בחורות. כשנוסעים לצפון, היא ממליצה, כדאי לבקר בנגרייה, זו עיר מאד יפה על חוף הים, ותגידו, מה זאת אומרת שנתנייגו טוב ליהודים? אין לי הרבה מה לכתוב על הרמוניה, זה מושג מופשט מדי. גם שום זכרונות מיוחדים לא צמודים לי למילה הזאת. החלטתי בכל זאת לכתוב אותה, כי היא מילה מה-זה חשובה בחיים שלנו. אני למשל, כל הזמן רודפת אחריה, במודע או מבלי משים. לפעמים אני אפילו לא יודעת שזה אחריה שאני רודפת, אני רק מרגישה שמשהו חסר, שמשהו דורש תיקון, ואני נתקפת באי שקט. אם זה קולות שאני שומעת מהרדיו, ואין בהם הרמוניה, אני מיד מכבה או מחליפה תחנה. אם זו דמות שצורמת לי בטלויזיה, ולאו דווקא בגלל דבריה אלא בגלל מה שהיא מקרינה החוצה, אני מהר מחפשת לי עיסוק אחר. אם זה רהיט שלא נראה לי יושב במקום, אני מסוגלת להזיז אותו שמונה פעמים לימין ועוד שמונה פעמים לשמאל, גם אם הוא שוקל טונה, עד שאמצא לו את הזוית ההרמונית. חברים לא הרמוניים, שלא היתה תאימות מושלמת בין הלתת ולקבל שלהם, נשארו מאחור. מקומות עבודה שלא נסכו בי תחושה של שמחה, הפכו לעוד שורה בקורות החיים, אפילו אם מהם הלכתי ישר אל לשכת האבטלה. מערכות יחסים שצרמו בדיס-הרמוניה שלהם, נשלחו אחר כבוד אל בין דפי ההיסטוריה, גם אם זה גרם לחיי להתערבל כמו במיקסר רב עוצמה. זהו, אני חיילת שפוטה בצבא של ההרמוניה, וחתומה שם קבע לכל החיים. אפשר לשאול מה זה בכלל, ההרמוניה הזאת. זו התאמה? זו התמזגות? זה משהו שמשלים משהו? מה עושה דבר אחד להרמוני ונעים, ודבר שני לדיס-הרמוני וצורם? לי נראה שהרמוניה היא פשוט המזיגה המושלמת של רכיבים לתוך קלחת משותפת, כשמי שאחראי על המינונים הנכונים הוא איזה שף צמרת, רב אמן שיודע בדיוק כמה לשים מ- X ואיך לא להגזים עם Y. אם רק הייתי יודעת איפה בדיוק המטבח של השף הזה, הייתי שולחת לו הזמנה שיבשל לי את החיים. איה הציעה לכתוב בה' על: החלטות, הרהורים, התחלה, הרבה, הקפה/הקפות של שמחת תורה, הר, התבגרות, הווייה ו... אוף, רגע, אני מוחה זיעה מהמצח, התעמלות.. החלטות - קטנות, כאלה יש לי בערך שמונה ביום, כל יום. אבל רק החלטות קטנות. בדברים היותר גדולים וחשובים, אני בדרך כלל מחליטה לא להחליט. איפה עוד אפשר למצוא בן אדם שחיכה 27 שנים להתגרש, כי לא רצה להחליט? לא, בפירוש לא, החלטות גדולות אני לא אוהבת לקחת, אני אוהבת שיבואו לבד. אני נותנת לדברים לזרום, להתפתח, ולקרות... אז מה אם זה לוקח חצי חיים, הרי אמרנו כבר שאני פטאליסטית, ומה שצריך לקרות ממילא יקרה. לפעמים אני פשוט קמה בבוקר, ויודעת מה צריך לעשות, כאילו דגרתי על הרעיון כל הלילה, ופתאום הוא בקע. הרהורים - כל הזמן, נון סטופ. יש בי זמזום בלתי פוסק של הרהורים, בכל שעה ובכל מקום ובכל מצב ובכל פעילות. לפעמים סתם הרהורים טריויאליים, כמו לזכור להפעיל את מכונת הכביסה או להוציא בשר מהפריזר, אבל לפעמים אלו בהחלט מחשבות הרבה יותר מעמיקות על מצבו של היקום וכאלה.. ובין מכונת הכביסה ליקום, יש לי אלפי הרהורים בסדר גודל בינוני, שמתחילים בי ובסובב אותי, ולא נגמרים אף פעם. קשה לי מאד להפסיק את שטף ההרהורים. גם במצבים שבהם צריך לרוקן את הראש, כמו בהרפייה או מדיטציות למינהן, לא הולך לי להשתיק את זרם ההרהורים, ואני בדרך כלל מתעייפת לפני שהם שותקים לגמרי. התחלה - כן, כן, כן, תנו לי התחלות כל הזמן. רצוי מיום ראשון בבוקר. אוהבת לפתוח דף חדש, ולראות אותו מתמלא. אוהבת התחלות הרבה יותר מסופים. גם יותר מהאמצע. אני כמעט ולא זוכרת התחלה שהפחידה אותי, או שחששתי מפניה. כל התחלה אצלי היא התרגשות מחדש. הרבה - וואלה, אחותי, מאיפה הבאת את המילה הזאת? זאת מילה שיש מה לכתוב עליה? :-) אני אוהבת הכל הרבה. בכלל, 'קצת' לא נראה לי מתאים לאופי שלי. מהכל אני רוצה הרבה, בגדול, כאילו אם כבר, אז כבר... שיהיה הרבה. הקפה/הקפות - של שמחת תורה, או של כדור הארץ? סבתא דונה שלי גרה מול בית כנסת, וכל שנות ילדותי עברו עלי בצל הניגונים שעלו ובאו ממנו, בשירה אדירה, בשבתות ובחגים. בעיקר בחגים. עד היום אני יודעת לזמר 'אדון הסליחות' או כל מיני להיטי תפילה אחרים שפשוט נקלטו על הרשמקול בראש, ולא נמחקו עם השנים. אחרי תפילות יום כיפור, שתמיד מילאו אותי חיל ורעדה, הכי הכי אהבתי את ההקפות של שמחת תורה. הייתי הולכת עם אבא שלי לשוק מחנה יהודה, 'לבחור דגל'. תמיד בחרתי את הכי יקר, עם הזהבים והנצנצים, וכולי הייתי מתמלאת אבקת זהב שנשרה ממנו על שערי ועל פני. כבר משעות הבוקר היינו יוצאים כל הילדים של השכונה, לרחבה שלפני בית הכנסת, מתרוצצים עם הדגלים ( שחלקם לא שרדו עד ההקפות של הערב ) ועושים חזרה גנרלית על שירים כמו 'שמחת תורה, יש יש, שמחת גילה - יש יש' או 'שישו ושמחו, בשמחת תורה, ותנו כבוד לתוהוררה'. מאז שנות ילדותי הרחוקות, לא ראיתי הקפות. אולי השנה אלך לראות.. הר - מאז שטיפסתי (וגם התגלצ'תי חזרה במדרון, רוב הדרך על הישבן ) את ההר הגבוה של הגולדן-רוק בבורמה, המילה הזאת הפכה להיות טראומטית בשבילי. לא יכולה לכתוב עליה. מקסימום לתת לינק לקטע המספר על העליה בהר, והירידה ממנו... התעמלות - כאן נגעת בעצב חשוף, איה. אם יש משהו שאני ממש ממש שונאת, זה התעמלות. אבל תגידו, איך אפשר לחיות בלעדיה? רק מי שעושה אותה, יכול להבין את החשיבות שלה. האחרים, שימשיכו להתהלך עם שרירים רופסים. יש בירושלים סטודיו מופלא, שאחראי על יציבותם וגמישותם ובריאותם של כמה מאות מבני העיר, המתעמלים בו באופן קבוע. המורה הטוב, כמו שהוא נוהג לקרוא לעצמו ולא יודע עד כמה הוא צודק, הוא אורי מיכאלי, שהשבוע חילק תעודות למשתתפים. מישהי קיבלה ממנו תעודת הוקרה על 40 שנות התעמלות רצופות!! זאת אומרת שכבר לפני ארבעים שנה הוא עמד שם, עם הסטופר ביד, המציא תרגילים חדשים, אחד לכל שריר משרירי הגוף, וסיפר בדיחות שהתערבבו עם אנחות השבר של המתעמלות המתאמצות.. אורי מיכאלי, האיש והאגדה, הוא פשוט מוסד בירושלים. ומה שהוא עושה לכל מי שמתעמל אצלו, זה לגלות לו את הגוף שלו מחדש. אני לפעמים צוחקת וחושבת שאם אפשר היה להמציא תרגיל לציפורניים, או לטחול, הוא בטח היה עושה את זה, כדי להפעיל אותם. הוא מנגן על הגוף שלנו בוירטואוזיות, כמו פסנתרן על קלידים, מבלי לקפח ולו גם קליד אחד אי שם בקצה.. מי שמכיר אותי, בטח לא יאמין לי כשאגיד שאחת הסיבות שהחלטתי לחזור לירושלים, זה בגלל אורי מיכאלי וההתעמלות שלו, שהיתה כל כך חסרה לי בתל אביב.. זה כמובן לא מונע בעדי מלשנוא כל רגע של השיעור, ולהסתכל על השעון בתדירות של כל 45 שניות כדי לדעת כמה זמן עוד נשאר לסיום. אידיאולוגיה לחוד, ותרגילים קשים לחוד. ובכלל, אני שונאת להתאמץ, ואצלו מתאמצים עד קצה גבול היכולת. בתמורה, מקבלים הרבה בריאות, וגמישות שלא להרבה אנשים יש. ציפי אמרה הזיות. איך היא ידעה שיש לי? אמנם בשנים האחרונות הרבה פחות, אבל פעם, חייתי בפירוש בשני עולמות. בכל רגע פנוי הייתי בורחת לעולם ההזיות ושוקעת בהזיה זו או אחרת, ורק כשלא היתה ברירה, הייתי חוזרת להתנהלות האמיתית של החיים. ההזיות מתחלקות אצלי לשני חלקים - דימיוניות, ומציאותיות. בדימיוניות, אני יכולה סוף סוף להיות בת שש עשרה, עם עיניים כחולות ורגלים שלא נגמרות. בהזיה, אני יכולה בלי להניד עפעף, לנפנף מעלי נגיד את.. ריצ'רד גיר כי אני עסוקה עם ... איך קוראים ליפיוף החדש? אשטון קוטצ'ר? ואני יכולה להתווכח שעות עם הדוד-של-גבאנה על השמלה שהם עיצבו לי, שהיא שמרנית מדי, ואם הם לא מתקנים לי אותה לשביעות רצוני, אז לטקס האוסקאר אני אלבש שמלה של טיירי מוגלר, שיתפוצצו, וכ' וכו'. בהזיות מהסוג הזה, אני הוזה על הדברים הכי פנטסטיים שיכולים להיות, כמה יותר רחוק מחיי האמיתיים, ככה אני יותר נהנית. אבל הזיות יותר נורמליות קשורות אצלי בהרצת תסריטים מהמציאות, קדימה ואחורה. בדרך כלל קדימה. אני אוהבת לבהות באוויר ולדמיין מהלך של פגישה מסויימת אליה אני הולכת, או התפתחות של שיחה, או פרוייקט, או משהו כזה. אבל זה כבר אולי גולש מתחום של סתם הזיה לתחום של דימיון מודרך, שאני מאמינה בו מאד, ומתרגלת בפועל. לא סתם עשיתי כמה וכמה מסלולים של שיטת סילבה.. בתיה הציעה הבטחה, הצלחה, הגשמה והמצאה, ואני אתייחס לכולן, על אף הכבדות והאורך של הפוסט. כולן מילים חשובות. הבטחה - אני גרועה בזה. לפעמים אני מבטיחה עם המון רצון טוב וכוונה אמיתית לקיים, ואחר כך לא יכולה לעמוד בזה. הכי בריא לא להבטיח. או להגיד כמו שאומרים הדוסים, בלי נדר.. אבל מאחר ואני לא שומעת את עצמי אומרת את הבלי נדר הזה, הטוב ביותר בשבילי זה לא להבטיח. הנה למשל, בשנה שעברה הבטחתי שתי הבטחות שאני לא מקיימת, ושלא תחשבו שלא קשה לי עם זה. הבטחתי לגמור את עדכון פרקי היומן על בורמה, והבטחתי לגמור את הסיפורים על ניו זילנד. אין סיכוי שאני אגיע לזה או לזה, ואני מנצלת את הבמה הזאת לבקש שוב, בפעם המי יודע כמה, סליחה מכל מי שהתאכזב. אם אתם רוצים לקרוא את החומר החסר הזה, אז תחזיקו לי אצבעות שיהיה לי מספיק חשק וסבלנות להשלים את הכתיבה של הספרים שאני מתכננת. הודו כמעט גמור, ארה"ב מבושל יפה, בורמה, ניו זילנד ואיי הפאסיפיק מחכים לתורם... זהו, יותר אף אחד - כולל אני עצמי - לא יקבל ממני שום הבטחה. אני מבטיחה לא להבטיח יותר כלום. הצלחה - טפו טפו טפו, כמעט כל מה שאני עושה מצליח לי. אני מקווה שה'רוחים הרעים' שמסתובבים באוויר, כמו שחברתי איזבל אוהבת להגיד, לא ישמעו אותי וישימו לי עין רעה. כשאני מחליטה לעשות משהו - אין מצב שאני לא אצליח בו. הבעיה היא בלהחליט, ע"ע החלטות לעיל.. נהוג לחשוב שיש הצלחות קטנות, יומיומיות, טריוויאליות כאלו, ויש הצלחות הרות עולם, בקנה מידה אוניברסלי. אבל בשבילי, כל ההצלחות הן אותו הדבר, ומשמעותן - עמידה ביעד שהצבתי לי. עד היום עוד לא הצבתי לי שום יעד רחוק מדי, כמו פרס נובל לשלום או אליפות העולם בקפיצה לרוחק. אני צנועה. מספיק לי להצליח לגמור את היום בלי אף פרוסת עוגה, או שוקולד.. מחר יום חדש, ונראה, אולי יבוא לי להציב יעד יותר מאתגר.. הגשמה - זה לא דומה להצלחה? האמת, לא כל כך מבינה את המילה הזאת, אולי אני צריכה לחשוב עליה יותר. הדבר שהיחיד שמתקשר לי למילה הזאת, זו הגשמה של ייעוד, ואני הרי לא ממש יודעת מה ייעודי, אז אין לי מה להגשים. אה, אני זוכרת שבתנועת הנוער יצאנו ל'הגשמה', אבל אין לי צל של זכרון מה זה היה.. המצאה - אני אלופת ההמצאות. מאלתרת על ימין ועל שמאל. ממציאה חידושים וקיצורי דרך כל הזמן, בעיקר במטבח. כמעט כל תבשיל, אני ממציאה כל פעם מחדש, ואף פעם הוא לא יהיה זהה לפעם הקודמת, כי תמיד הוא המצאה חדשה.. ואחרונה חביבה, שלי, שהציעה לכתוב על החמצה. התלבטתי אם לכתוב על המילה הזאת, כי לא בדיוק בא לי להתעסק עם דברים שליליים.אבל אחר כך חשבתי שגם השליליים האלה הם חלק מהחיים, ואי אפשר להתעלם מהם. אז הנה, אני כותבת גם על - החמצה - אין. פשוט אין, אין דבר כזה אצלי. חוץ מהגרלה של לוטו/ פיס/ טוטו וכאלה, לא החמצתי כלום בחיים שלי. אין לי שום תחושה של משהו שהיה צריך להיות ואיננו, ואני לא שקועה בשום מחשבות על מה היה אילו.. אני מאמינה שמה שצריך להיות, יהיה. ומה שלא קרה, מעולם לא אמור היה לקרות. אז אצלי במילון, אין החמצה. NEXT. ו'. וואיי לי, וואיי, מאיפה אני אביא מילים בו'.... .
קישור ישיר יום שישי, 10.10.03 הרבה דלתים הלכו ובאו לי בראש בימים האחרונים.. מרוב שהתקשיתי להחליט, לא כתבתי בכלל... הבוקר קמתי עם החלטה לכתוב על הד' הראשונה שתעלה לי בראש, ככה ספונטנית, בלי רמאויות קטנות שאני תמיד מרשה לעצמי לרמות את עצמי... ומה שבא לי לראש זה.... דואר כמה שאני אוהבת לקבל דואר ! גם לענות, אבל בעיקר בעיקר לקבל.. במשך שנים ארוכות של ילדותי, לא להאמין, הייתי מאוהבת באיש הזה:  ואם צריך היה להמציא לי איזה הימנון שיתאים לאותם ימים, הוא בטח היה שיר הילדים הידוע באותם ימים רחוקים של תחילת שנות השישים, היה תקציב הבולים שלי זהה בערך לתקציב ההנעלה של משפחה בת חמש נפשות. התכתבתי עם כל העולם. החזקתי בבית אפילו דף שהיה רק לפקידי הדואר, עם תעריפי המשלוח לכל העולם, אם אני לא טועה סחבתי אותו מהפקידה שסובבה את הראש. זה היה מסמך מאד חשוב עבורי, וידעתי לדקלם באמצע הלילה כמה עולה לשלוח 10 גרם לדרום אפריקה או 30 גרם להולנד. המדור הראשון אליו הייתי מדלגת בכל חוברת 'הארץ שלנו' או 'מעריב לנוער' היה מדור החברים לעט. הכרתי את כל השמות והכתובות בעל פה, ובמבט אחד ידעתי להגיד אם נוספו שמות חדשים השבוע.. כמה התאכזבתי כשלא, כי לאלה של השבוע שעבר כבר כתבתי בשבוע שעבר.. גם את שמי שלחתי לכל מדור אפשרי של התכתבויות, ודאגתי אחת לכמה שבועות לחדש את הרישום.. שחס וחלילה לא יחסרו לי מכתבים.. באנגלית של ילדים סיפרתי על עצמי, מה אני אוהבת לקרוא או לאכול, ציירתי ציורים ושלחתי גלויות נוף של ישראל. לפעמים שלחתי גם מתנות קטנות, בעיקר לאלה שמהם קיבלתי גם כן, מזכרות ופיצ'יפקעס מהארץ שלהם. גם עם ילדים מהארץ התכתבתי, אבל אותם אהבתי פחות. קסמו לי המעטפות שהגיעו מארצות רחוקות, והביאו אתם סיפורים של מקומות זרים לי מרחבי הגלובוס. שעות הייתי יושבת עם אטלסים ומפות, ומנסה לאתר איפה כל עיר וכפר בהם יש לי חבר לעט. לא תמיד מצאתי.. התחביב הזה ייצר גם כמה ענפי משנה, למשל - בלוקים למכתבים. יו, איזה אוסף היה לי. שאני אכתוב סתם כך על בלוק מכתבים לבן פושטי, חלק או עם שורות? מה פתאום! חיפשתי את הניירות המיוחדים, המהודרים, המעוטרים, הצבעוניים.. רק כשהבנתי שזה שוקל יותר ועולה לי המון כסף בבול, ורק כשהוריי איימו לא לתת לי עוד כסף כי אני מרוששת את הבית עם השטויות שלי, עברתי לניירות 'דואר אוויר' הדקיקים שעולים פחות.. אבל החלק הכי נפלא היה החלק של הלקבל.. לא עבר יום אחד, במשך כמה שנים טובות, שלא היו לי 5-6 מעטפות בתיבת הדואר. זה היה המינימום. בימים טובים, היו לי גם 20. אני זוכרת את העונג של להגיע מבית הספר, לפתוח את התיבה הגדולה בהתרגשות, ולאסוף בשתי ידיים את השלל היומי. קודם כל הייתי ממיינת, לחדשים ולוותיקים. תמיד הייתי מתחילה עם הוותיקים, כי שם כבר היתה איזו אינטראקציה מבושלת ביני ובינם. טקס הקריאה לקח לפעמים שעות. גם בגלל הכמות, וגם בגלל הצורך לפענח כתבי יד, ולבדוק מילים קשות במילון. כמעט כל מכתב זכה לתשובה בו ביום, מקסימום למחרת. והניירת התחילה להיערם.. בהתחלה בקופסאות קטנות, ואחר כך גדולות יותר. של נעליים, של מכשיר חשמלי חדש שנקנה. ועל הקופסאות התחילו להצטבר שקיות ניילון גדושות במעטפות. והשקיות והקופסאות מויינו: אלה מכתבים סתמיים, ואלה חשובים. את אלה ארצה לקרוא שוב ושוב, בלילה לפני השינה, ואת אלה אני מתכוונת לשנן בעל פה.. ואלה לא ממש חשובים ומועדים לזריקה ביום שאמא שלי תתחיל לנדנד. האמת שהיא ישבה לי על הוריד, זה סתם לה את הבית.. רצתה שאיפטר מהזבל. ערימות הנייר האלה הביאו לה את החלסטרה, בעיקר בימים של ספונג'ה שצריך היה להרים את הקופסאות ולהכין את הבית לשטיפה. היתה לנו מלחמה מתמדת, כשהיא מבקשת לזרוק ולדלל את הכמות, ואילו אני נאחזת בכל מעטפה כאילו בתוכה נמצא נייר ערך חשוב שנסחר בבורסה. לא פעם ליווה את יציאתי בבוקר מהבית איום, שכשאחזור הכל כבר לא יהיה שם כי היא מתכוונת לזרוק, ולא פעם עצרתי את נשימתי כשנכנסתי הביתה, רק לגלות שהיא לא עשתה את זה. דבר כזה בדרך כלל היה מאד נוגע ללבי, ובו ברגע הייתי מתיישבת, ממיינת, קורעת לגזרים ומסלקת לזבל שקית או שתיים, בשביל שלום בית. כשהתחתנתי ועזבתי את הבית, נשמה אמי לרווחה. סוף סוף יתפנה לה בארון הבגדים לא רק החלק בו שמרתי אני את בגדיי, אלא כל הקומה העליונה של הארון, שהיתה מלאה בקופסאות ושקיות של מכתבים. וכמצופה מעלמה בוגרת ערב חתונתה, ששטויות של ילדות כבר כבר לא חשובות לה, לקחתי את כל אלפי המכתבים אחר כבוד לזבל. בלי לפתוח, בלי למיין, בלי לקרוא ובלי לקרוע. ישר למיכל האשפה השכונתי, שעלה על גדותיו עם מעטפות מניו יורק ומסידני. זהו, התבגרתי. אבל מהרגלים ישנים קשה להפטר.. גם היום, הדבר הזה  עושה לי את זה..נכון שעכשיו, רק לעיתים רחוקות אני מקבלת דברי דואר עם ניחוח של מקומות רחוקים (אימיילים מניגריה שמבקשים שאשלח תרומה זו או אחרת) ולרוב זה דואר זבל על ויאגרה במחירים מיוחדים או על שיטות להגדלת הפין (לא יודעת למה הם החליטו שאני גבר?) אבל עדיין, בין לבין, יש לי דברי דואר שאני פותחת בשקיקה.. קודם כל, מכל החברים והחברות, הוירטואלים ברובם, שמהם אני מאד אוהבת לקבל, וגם לענות. אבל בנוסף, אין פעם אחת שאני פותחת את תיבת הדואר שלי (או יותר נכון, תיבות הדואר, ברבים..) והן לא מלאות וגדושות בדואר חדש. שורות שורות שמחכות להיות מוקלקות.. כל קליק כזה פותח לי עניין חדש. בדיוק כמו בימי ילדותי, גם עכשיו עשיתי לי מנוי על הגירסה המודרנית של מדורי ההתכתבויות - ואני רשומה לכמה עשרות של ניוזלטרס בנושאים שונים. כל אחד כזה, עולם ומלואו. אני נסחפת בעקבות לינקים, ודבר אחד לוקח אותי לדבר שני ושלישי, והנה הלך היום. החסרון היחיד של כל העניין הזה, זה שהוא חד צדדי. אני מקבלת מהם דואר, אבל אין למי לענות.. אולי בגלל זה, במקום לכתוב מכתבים, אני מלהגת כאן ... בתיה הציעה לכתוב בד' על דעת, דיבורים, דוד ודודה. דעת - אני חושבת שהתייחסתי לנושא די בהרחבה כשכתבתי על גדילה בגימל. בשבילי זה אותו הדבר, להרחיב דעת זה לגדול. דיבורים - יש יותר מדי. בלי שום יחס למעשים. ויש כל כך הרבה דיבורים ריקים, מן הסוג שהן האומר והן השומע יודעים שלא מתכוונים לאף מילה. אתה שואל מישהו 'מה שלומך' והתשובה מעניינת את הסבתא שלך. את יודעת מה, בתיה, טוב שהעלית את המילה הזאת. אני מסמנת לי במוח מהרגע, לשים לב יותר לדיבורים שלי.. דוד ודודה - מאיפה להתחיל? יש לי 10 מצד אמי (שזה עושה את זה ל-20 כולל בני זוג..) ועוד 3 מצד אבי. איזו חמולה. אוהבת אותם, מה יש להגיד, אוהבת את כולם. את כל אחד בדרך אחרת ובמידה שונה, אבל בסך הכל הם 'קבוצת השייכות' שלי לעולם הזה, גם אם עם חלקם דיברתי בפעם האחרונה רק בפסח לפני שנתיים. הכי אהובות הן שתי הדודות המפורסמות שלי, חיה וידידה, שכמעט ואין בינינו פער של גיל. מה לעשות, סבתא שלי היתה מה-זה פעילה.. הן למעשה יותר חברות מאשר דודות, והקוראים הקבועים כאן כבר בטח שמעו עליהן סיפור או שניים.. רוני הציעה דיסה, דנדני עזים, דיצה, דרור, דהרה. וואו, לא עושה הנחות זותי... :-) דיסה - קוואקר, ארוחת הבוקר האולטימטיבית. יאמי. עם תמר אחד חתוך וקצת אגוזים שבורים גס. אם אני רוצה ממש לחזור לילדות, אז דייסת קורנפלאור עם קקאו, ולא לעלות אחרי זה שבוע שלם על המשקל. דנדני עזים - תוותרי לי, רוני. אין לי מה להגיד עליהם ! דיצה - מילה מאיפשהו בתנ"ך או משהו כזה. מכירה רק בן אדם אחד שממש השתמש בה בפועל. בעלי לשעבר היה כותב לי מכתבים ומדבר בהם על דברים שאמורים למלא אותנו ב'חדוה, דיצה וגיל'. שונאת את המילה הזאת. דרור - הכי חשוב בעולם. אני אוהבת להיות חופשיה כציפור דרור, ושאף אחד לא יעז בטעות להתיישב על קצה הכנף שלי.. דרור וחירות זה אותו הדבר, לא? אז יש את השיר האהוב עלי מאד של ז'ורז' מוסטקי, ששרה חווה אלברשטיין: אַת חירותי את חירותי, שמרתי לי אותך כמו כוכב בסער את חירותי, עזרת לי לעמוד בכל כאב וצער ולצעוד בדרכי גורלי , עד תבוא גם עלי השלכת ולרקום חלומות על קרני הלבנה, וללכת ללכת את חירותי, למען רצונך את שבועותיי הפרתי את חירותי, לשמור בריתי אתך את חולצתי מכרתי סבלתי הרבה וכאבתי בלי די, רק למען אמון בי תתני נטשתי ארצי וטובי ידידי , ושלך רק הנני את חירותי, הורית לי לוותר על תפנוקים ונועם את חירותי למדת את לבי גם בבדידות לשמוח את שלמדת אותי לחייך, למראה הרפתקה שחלפה לה ללקק את פצעי במסתור ולקום, וללכת לי הלאה בכוונה לא הבאתי את הבית השלישי, אני שונאת שמאבדים את החירות. דהרה - לא אוהבת. נפלתי פעם מסוס שפרסותיו החליקו על כביש אספלט, ומאז אני לא מתקרבת לשום דבר שדוהר. שלי הציעה דעה, דרך ודמעות. דעה - כמה חשוב שלכל אחד תהיה כזאת. אני מחזיקה מעצמי דעתנית, ויש מעט מאד דברים שאין לי דעה מוגדרת לגביהם. לפעמים דעה שגויה, אני מודה, אבל אני לא מתביישת לשנותה. דרך - מי יודע מה הדרך? אני מחפשת אותה, כל הזמן. והשאלה היא אם יש רק דרך אחת, שמתאימה לכולם, או שלכל אחד יש את הדרך שלו? ועוד שאלה, אם אני למשל חושבת שמצאתי את ה-דרך, האם אני צריכה לנסות ולגלות אותה לכל האחרים? או שצריך לתת לכל אחד לגלות את הדרך בעצמו? דמעות - יש, ברוך השם, והרבה. אני נורא אוהבת לבכות. בעיקר בסרטים שאפילו לא ממש עצובים, אבל שיש בהם איזו סיטואציה שנוגעת לי ללב.. בכלל, אני בכיינית גדולה, ולמעשה התגובה הראשונית שלי לכל דבר מעליב, מלחיץ, כואב, מדאיג, זה קודם כל טונה של דמעות, ואחר כך מחשבה.. זהו. בפעם הבאה ה'.... חגשמייח לכולם.
קישור ישיר יום שבת, 4.10.03 גדילה זו המילה שלי בשביל גימל. אם הייתי צריכה לבחור בסיסמה אחת שתקפל בתוכה את כל מה שאני מאמינה בו בחיים, הייתי בוחרת במשפט לגדול או לחדול, כי בשבילי, מה שלא גדל, משול למת. בעיקר אני. לא יכולה לעמוד על המקום. חייבת לצמוח, לאורך, לרוחב, לעומק, לצדדים, למעלה, למטה, לכל כיוון - העיקר להיות בתהליך של גדילה מתמדת. תהליך מסויים של גדילה מתרחש אצל כולנו, ואני לאו דווקא מתכוונת לתהליך הביולוגי בו נוספים לנו שנים, כרס, שיער שיבה וקמטים. זה הרי קורה מאליו בין אם נרצה בכך או לא. אני מתכוונת לתהליך התפתחות קטנצ'יק שמתרחש בחיי אדם יום יום ושעה שעה. כי האיש שאתה היום, הוא לא אותו אחד שהיה אתמול. תמיד קורה במהלך היום משהו חדש, שמוסיף לך עוד מילימטר לגובה. כמו זקיף במערת נטיפים. אבל, אם נסמוך רק על הגדילה האוטומטית והלא מודעת הזאת, יקח לנו כמה מיליוני שנים כדי להביט אחורה, ולראות בעין בלתי מזויינת את מה שגדל לנו מבלי משים. זו לא הגדילה שאני חפצה בה. אני רוצה 10 סנטימטר ביום, או קילומטר בחודש, לפחות.. למדתי פעם תיאוריה (אוספנסקי/גורדייף) לפיה כמות הדעת, או הידע, בעולם היא קבועה, והיא פשוט מתניידת, במעגל סגור, בין האנשים. כשיש בדור מסויים כמה גאונים גדולים, זה תמיד בא על חשבון אחרים שנשארת להם פחות כמות של ידע. כשמת מישהו שהחזיק אצלו כמות גדולה של ידע, היא פתאום משתחררת חזרה לתוך המחזור הכללי, ועומדת זמינה לרשותם של אלה שחפצים להגדיל את הכמות שלהם. כשיש פיצוץ אוכלוסין, ומתחילה להיות סכנה למפלס הידע הרדוד שנשאר בידי כל פרט, היקום דואג לאזן את זה על ידי מבול, מגיפה, או מלחמה קשה. אנשים מתים, והידע שלהם משתחרר חזרה לעולם, וכל אחד יכול להשתמש בו כדי להגדיל את הכמות שלו. אין ספק, תיאוריה הזויה ופנטסטית, ואפשר להתדיין שעות על עצם התכנותה. אבל אני, זוכרת את עצמי מאז ומתמיד, מנסה להשתלט על עוד ועוד כמות של ידע מתוך המאגר העולמי הזה, שתגדיל את מה שכבר יש לי. תמיד רוצה לתפוס נתח יותר גדול. אני עושה ממש שימוש בדימויים פיזיים, שולחת יד, ממלאת חופן, מביאה אותו הביתה, ומנסה לעכל. בגיל 10, כתבתי ספר על האינדיאנים באמריקה. מה יש, רק קארל מאי יכול לעשות זאת מבלי להיות שם? אין לי מושג לאן נעלמו חמש המחברות שמילאתי בכתב יד קטן וצפוף, בטח מצאו את דרכן לזבל יחד עם ערימות ניירת אחרות, באחת מהתקפות הסדר והנקיון שעשיתי באיזה פסח. בגיל 13 למדתי לטינית, תהרגו אותי אם אני מבינה בשביל מה. קיבלתי את רשימת הספרים של תלמידי שנה א' שלמדו לטינית באוניברסיטה, הלכתי לאקדמון, ובמיטב חסכונותיי קניתי את הספרים ותירגלתי לבד. בגיל הרומנטי של 15, שחיתי כדג במים בכתבי מארקס ולנין, כי הקומוניזם שיגע לי את השכל ורציתי לדעת עליו הכל. לא בכדי לצדד בו, אלא כדי לסתור אותו. ככה המשכתי לי, כשבכל שנה שנתיים רעיון חדש נכנס לחיי, סוחף אותי כליל, וגורם לי לגדול עוד קצת. ובין נושא גדול אחד לנושא גדול שני, אלפי נושאים קטנים יותר, קיבלו את תשומת לבי, נבלעו בשקיקה, נלמדו, תורגלו, יושמו, עד שמוצו. מאות התנסויות שפתחו לי אופקים נרחבים. עשרות מקומות חדשים שנתנו לי פרופורציות אחרות על העולם ומקומי בו. איפה לא הייתי, ומה לא עשיתי.. יו ניים איט. והיד עוד נטויה. לא אנוח ולא אשקוט עד שאגדל עוד. היום מאד מודרני לקרוא לזה צמיחה אישית, ועושים בזה הרבה שימוש בכל מיני קטעים רוחניים של התפתחות. אדם מסתכל פנימה אל תוכו, מסגל לו דרכים חדשות, ומתחיל לצמוח ולגדול באיזה מסלול עלום כלפי מטרה שהוא מציב לו. זה חשוב מאד, הלוואי על כולנו. אבל אני מתכוונת גם לגדילה במובנים יותר גשמיים ופחות ערטילאים. אני מתכוונת ללמוד עוד, לדעת עוד, לראות עוד, לפגוש עוד, להתנסות עוד. העולם כל כך רחב ומלא, ואיך נספיק את הכל אם לא נזדרז. אז תזכרו, לגדול או לחדול ! והנה מילים בגימל, לבקשת הקהל: רוני הציעה לכתוב על גורם/תוצאה חשבתי הרבה על הנושא הזה, רוני. מצד אחד, אני מאמינה שלמעשיו של האדם באמת יש השלכה מיידית וישירה על חייו. הוא עצמו מייצר (גורם) את מה שיקרה לו (תוצאה) . אבל מצד שני, אני גם מאמינה בדטרמינזם, במה שנקרא 'מכתוב'. הייתי מחלקת את זה לשתי רמות. ברמה היומיומית, אין לי ספק שגורם ותוצאה משחקים תפקיד ראשי. תחשוב חיובי, יקרו לך דברים חיוביים. תעשה דברים טובים, תקבל בחזרה טובות גדולות וכו'. יש גם את העניין של נבואות שמגשימות את עצמן, אוטו-סוגסטיה וכו'. אתה קם בבוקר ומתנבא שהולך להיות לך יום נאחס היום, וזה באמת קורה, כי כל מעשיך באותו יום מכוונים לכך שלא תתפשל ותתבדה. הרי קמת בהרגשה שצריך להיות נאחס, חייבים לעשות הכל כדי שבאמת יהיה. ואגב, גם ההפך, זה פועל מצויין. תחליט שיהיה נחמד וטוב, ותראה איך הדברים מתיישרים בשורה יפה. ראיתי בהודו מיליונים שמאמינים ב - Cause & effect הזה, ועוזר להם כמו כוסות רוח למת. הם חיים בזבל, תרתי משמע. העניין הוא, שהם מקבלים את כל מה שקורה להם, בהשלמה טוטאלית, קארמה, וחושבים שמה שעובר עליהם זו בטח תוצאה של משהו נורא שעשו בחיים, אלה או אחרים. ועכשיו בהווה, הם מתקנים את דרכיהם, עושים טוב, כדי שאולי בחיים הבאים, יהיה להם טוב. אצלנו במקורות מתייחסים לזה בפתגם 'הזורע רוח, יקצור סופה', וזה ממש נכון לדעתי, בכל הנוגע להתנהלות השוטפת של אדם בחייו. אבל כשזה מגיע לדברים הרציניים יותר, אני מאמינה בגורל. אל תשאלו אותי מי ומה, כי אין לי תשובה, אבל אני חושבת שיש איזה כוח עליון, יד מכוונת, ספר שבו הכל כתוב מראש, 'סידור עבודה' שמישהו תכנן.. ומצידו של המישהו הזה, אתה יכול לעשות שמיניות באוויר ולנסות להתחמק המגורל שלך כמה שתרצה, הוא ישיג אותך במועד ובמקום שנכתב לך. לכל כדור יש כתובת, אומרים. אם כתוב לך למות צעיר, או לאבד את מאור עיניך, או להתחתן עם מכשפה, או לזכות בפיס, או לרדת מנכסיך, אני לא רואה כיצד משהו שאתה עושה (גורם ), יכול למנוע בעד הדברים האלה מלקרות (תוצאה ).. גם אני כמוך, רוני, מאד סקרנית לשמוע עוד מה אנשים חושבים על זה, ואולי בכלל אפשר לקיים על זה איזה דיון בפורום אחר.. הקוקית הציעה שני גימלים, גשם וגן. גשם אוהבת, אוהבת, אוהבת.. בעיקר אם אני בבית, מסתכלת דרך החלון, או באוטו המחומם כשהוישרים רצים מצד לצד. פעם חשבתי שהדבר הכי נורא זה להירטב קצת בגשם. זה עבר לי, אחרי שהנחתי לעצמי להירטב מספר פעמים עד לשד עצמותי בגשם מונסון אדיר שהציף את העולם. פשוט עמדתי בגשם, בלי להסתתר, ונתתי לו לשטוף אותי. איזו הרגשה של התעלות זו היתה. ולפני כמה חודשים, הגשמתי חלום של שנים, ושחיתי בים בגשם. כירושלמית, שבכלל ים זה משהו מיוחד בשבילה, תמיד תהיתי איך זה ירגיש להיות בתוך המים, כשמלמעלה נשפך מבול כמו בימי נוח. בטהיטי, בבורה-בורה, ניתנה לי ההזדמנות לסמן וי על החלום. צפתי לי בתוך לגונה מדהימה, במים חמימים, ובשמיים מישהו פתח את השיבר. צחקתי ונהניתי מהגשם הזה כמו ילדה קטנה, ולא יצאתי מהמים עד שהוא חדל. גן איזה? גן ילדים? גן חיה, גן רבקה, גן שושנה.. גן העיר? יקר לי, אין לי כסף. גן העצמאות? מלא פושעים, פחד אלוהים. פעם אני וחברה הלכנו דווקא, ומישהו רצה לתת לנו כסף לארטיק אם ניגע לו בבולבול. ברחנו כל עוד נפשנו בנו, ולא גמרנו לדבר על זה שנה שלמה. גן העשרים? הגן הכי אהוב עלי בירושלים. בהפסקות מבית הספר הייתי רצה לשם, מתיישבת מתחת לעצי החרוב הענקיים, וקוראת ספר. בדרך כלל גם הייתי שוכחת לחזור לכתה, או פשוט מבריזה, ונשארת לכרסם חרובים מתוקים. היום גן העשרים מקשר בין הבית שלי, לרחוב הראשי, ובכל פעם שאני עוברת בו, אני חוזרת לאז. משום מה קצת יותר קשה לי עכשיו לצעוד במדרגות שלו, ואני מקטרת על העליה. זהו. הזמנות לאות ד' תתקבלנה בברכה.. ושתהיה לכולם חתימה נהדרת.
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©