26.11.07

מיומנה של בתיה, קופאית במגה

שלום יומן, שעה 9 עכשיו, חזרתי מהעבודה מאוחר לפני חצי שעה בערך כי עשיתי משמרת וחצי במקום החדשה הזאת שהרגישה לא טוב והלכה הביתה.
האמת, גם אני לא הרגשתי הכי טוב היום, אבל רק חשבתי על הכסף תכף על המקום נהייתי בסדר. מתאים לי עוד קצת שעות נוספות במשכורת החודש.
כמה כואבות לי הרגליים, התנפחו כל כך אני בקושי יכולה לעמוד עליהם. אולי אם יהיה לי כוח עוד מעט אני יעשה קומפרס של מים חמים לפני שאני הולכת לישון. אולי בעצם כדאי לי עכשיו, שאני ישים את הרגליים במים בזמן של בשידור חוקר. אני יפסיק רגע לכתוב בשביל להביא מים בפיילה עד שייגמרו הפרסומות.

חזרתי. אני מתה לראות איך ההיא גנבה ממנו כסף העובדת הזאת של אמנון לוי. יומיים אני כבר מתה מסקרנות, מראים כל הזמן את הבקרוב של התוכנית.
וואיי המים החמים האלה עושים לי מה זה טוב לרגליים.

יומן אני רוצה לספר לך היום משהו שאני לא ישכח.
אתה זוכר שרשמתי לפני כמה ימים על הבחור השאף הזה שהקפיץ לי את הלב? אז עכשיו אני כבר בטוחה שהוא עושה לי עיניים, זה לא סתם בראש שלי. יש לו משהו אתי, אני חותמת לך על זה. היום הוא בא עם החברה שלו, וכשהיא התעסקה עם האריזות של כל הדברים המגעילים שהם קנו לאכול הוא הסתכל עלי כל כך חזק שהתחלתי להתבלבל והעברתי לו משהו פעמיים. הרגשתי שהעיניים שלו שורפות אותי וכולי רעדתי! אחר כך הייתי צריכה לחכות עד שהאחראית שלי באה להעביר כרטיס בשביל הביטול אז לא יכולתי בזמן הזה לעבוד. הסתכלתי ככה קצת לצדדים ולרצפה, ואחר כך גם עליו. הוא הסתכל עלי עם העיניים הכחולות שלו, טבעתי בתוכם ממש טבעתי! והוא חייך, יא ואראדי, איזה חיוך, עוד רגע הייתי מתעלפת. מהר מהר סובבתי את הפרצוף שלא יראה שאני מסמיקה, חסר לי פאדיחות. אמרתי סליחה ושאני מתנצלת על הטעות והוא המשיך לחייך ואמר לא נורא, לא קרה כלום. איזה מאמי.
רק הצפרדע הזאת החברה שלו התעצבנה ואמרה נו אפשר קצת להזדרז, אנחנו ממהרים. אחר כך כשהוא חתם על הויזה הוא הסתכל על השלט של השם שלי ואמר, שיהיה לך ערב נעים בתיה ועוד הפעם נתן לי את החיוך ההורס. אני מרוב שהתבלבלתי לא אמרתי לו אפילו שיהיה לך בחזרה.

אז למה אני בטוחה שיש לו משהו אתי? אני סגורה על זה כי תראה, בקופה 10 וגם ב 12 היה ממש ריק והוא דווקא בא לעמוד אצלי, אפילו שהיו לי שתי עגלות לגמור. מה זה אומר, הא?
יא אלוהים, הלוואי, אינשאללה תעשה משהו. אני מתפללת על בחור כזה. בעזרת השם אמן!
יאללה לילה טוב יומן, הנה אמנון לוי מתחיל.








24.11.07

עולם גדול מופלא

הלכתי אתמול לסרט, סרט טבע.
לא יודעת איך הסכמתי, בדרך כלל מה לי ולסרטי טבע, אני די מתעבת לצפות בהם. הפריק של נשיונל ג'יאוגרפיק אצלנו בבית הוא יעקב, ואותי האריות והנמרים שבסכנת הכחדה והציפורים ודובי הקוטב ממש לא מעניינים. אני בקושי מתמודדת עם העניין שיש לי בבני אדם, חסר לי להוסיף לעצמי גם בעיות של חיות...?

אבל טוב, שוכנעתי שזה סרט מיוחד במינו והתרצתי.
איזה מזל.
לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי מחמיצה אותו.
פשוט סרט מדהים ונפלא, ממליצה לכולם לעשות מאמץ ולראות אותו. ורצוי בקולנוע ולא על מסך הטלויזיה או המחשב, אין בכלל מה להשוות. אגב, שמו באנגלית Earth, ואל תתנו לשם שבחרו בשבילו בעברית לבלבל אתכם, כל קשר בינו לבין "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי הוא מקרי בהחלט.
צילומי הסרט נמשכו 5 שנים, ויש בו סצינות שמעולם לא נראו בקולנוע או בטלויזיה. פשוט מדהים.

נפעמת מהצילומים המרגשים, יצאתי מבית הקולנוע עם כמה מחשבות/תובנות שאני ממהרת לרשום אותן כאן. מחר מחרתיים אני עלולה שלא לזכור, זה מסוג הדברים שנכנסים אצלי למחלקת הזכרון הנדיף.

1. לפעמים אנחנו שוכחים את החשיבות שיש לשני כוחות ששולטים בעולם שלנו. השמש מחד, והמים מאידך. מראים בסרט מה קורה כשחסר מים או כשיש יותר מדי שמש, וזה עצוב עצוב.

2. אנחנו חושבים שכדור הארץ הוא שלנו, שייך לבני האדם. והחיות? מין משהו זניח שחולק אתנו את העולם...
בסרט, שמוקרן שעה וחצי פלוס, לא מופיע ולו גם בן אדם אחד. העולם שייך לחיות, ורק להן.
כמויות אדירות של חיות שמבחינתן האדם הוא הדבר הזניח שבמקרה נמצא על הפלנטה שלהן.
יש חלקי עולם עצומים - בים, באוויר וביבשה - שלאדם בהם אין דריסת רגל. ממלכת החיות.

3. הקשר האמהי - זה לא משהו שאנחנו בני האדם המצאנו. לראות איך החיות דואגות לגורים שלהן זה פשוט מכמיר את הלב.

4. מה לא עושים בשביל אוכל!! לווייתנים שוחים 6500 ק"מ כדי להגיע לאיזור בו יש להם מזון... דובי הקוטב, אחרי 5 חודשים של שנת חורף - ללא מזון - יוצאים לחפש משהו לזלול, ונאדה. ימים על גבי ימים הם צועדים או מתגלצ'ים על מדרונות שלג בנסיון להגיע לאיזורים בהם יימצא להם טרף, וגוועים ברעב לפני שהם מצליחים להגיע אליו. פילים צועדים בכבדות למרחק של אלפי קילומטרים כדי להגיע למקור מים. כמה יסורים בשביל לאכול ולשתות.
רק אצלנו בני האדם זה כל כך פשוט לשלוח יד אל המקרר.
אני יודעת שבסודאן או בניגריה לא כל כך יסכימו אתי, אבל אני לא מדברת על מיעוט. אני מדברת על מיליוני בני אדם אכולים ואבוסים שהאוכל בא להם יותר מדי בקלות, בזמינות, ללא כל מאמץ. ואם כבר נעשה מאמץ כלשהו, הוא דווקא בנסיונות להמנע משפע האוכל, לצמצמם את כמותו. מילת הגנאי דיאטה.

יש לסרט מסר בנושא התחממות כדור הארץ והנזקים הנובעים ממנה, אבל לא ממש מודגש. כל אחד צריך לאמץ ת'אינטילגנציה שלו כדי להחליט מה הוא יכול לעשות בכדי לתרום לשמירה על הכדור הנפלא הזה שהוא ביתנו.
אני החלטתי, בקטנה, להתלבש על נושא שקיות הניילון. לנסות להוציא אותן מהשימוש אצלי ובסביבתי. נראה אם אצליח.








22.11.07

אינרציה

כשהתעוררתי היום בבוקר, המילה הראשונה שקפצה לי לתודעה היתה אינרציה.
בדרך כלל, הדבר הראשון שאני עושה במודע, לפני שאני ממש פוקחת עיניים, זה לברר לעצמי איזה יום היום.
למה זה חשוב לי? ממילא הימים שלי כולם דומים.
למעט יום אחד בשבוע שהוא יום תל אביב שלי, כל שאר הימים זהים לחלוטין בסדר היום או במטלות שלהם. מפעם לפעם אני משבצת ביום זה או אחר פעילויות לא שגרתיות שמתבקשות מעצם הניהול של החיים והבית. אבל בגדול, מה אכפת לי אם יום שלישי היום, או רביעי, או שישי?
אני תוהה: אם זה לא ממש חשוב לי, אז איך זה שמזה כמה שנים זהו טקס הפתיחה הקבוע שלי לכל יום חדש שנולד? כנראה שבאיזשהו אופן בלתי מוסבר זה כן חשוב.

אחרי שאני מתבייתת על איזה יום היום, אני פוקחת עין תורנית, ותכף אחריה את השניה, ומעיפה מעלי מיד את הפוך המחמם כדי לא להתפתות ולהשאר במיטה עם ספר קריאה. עכשיו בחורף הפיתוי אכן גדול, אבל שמתי לב שימים שהתחילו בקריאה ממושכת במיטה, ברחו לי מבין הידיים. עוד לא הספקתי להתאפס על הבוקר והנה כבר צהריים, איזה בזבוז של שעות חיוניות.
אני מעדיפה להשאיר את הקריאה לשעות הלילה, כי אז כל שעה שנגזלת מהשינה היא רווח נקי בשבילי.
אבל רגע, מה היתה המילה הבוקר? אינרציה?

לפני יומיים שלושה, באחת השיחות הממושכות שלי עם איה, היא הטיפה לי בטון דידקטי: תעשי את כל מה שאת עושה בהתלהבות, אמרה לי, מצטטת את משנתו של דייל קרנגי. ומאז אותה שיחה זה מציק לי. ניסיתי לפשפש ולחפור במעשיי - האם אני עושה אותם בהתלהבות?
לא הצלחתי למצוא ולו גם דבר אחד שהתלהבתי ממש לעשותו בזמן האחרון.
אני עושה המון דברים שאני אוהבת, ואני נהנית מאד מעשייתם. רוב הזמן אני שמחה ומאושרת על שיש לי אפשרות בשלב הזה של חיי לעסוק בדברים שאני אוהבת, בלי לחץ ובלי מחוייבות. לא עבודה מחוץ לבית, לא התחייבויות לא נעימות. לא אילוצים שצריך להתגבר עליהם. אני אדון לזמן ולמעשים שלי, ואני כופפת את שניהם לרצוני.
אבל התלהבות?

לא.
אני חייבת להודות שלא.
נראה כאילו שכחתי את פשרה וטעמה של המילה הזאת.
ואחרי יומיים שלושה שהיא מתבשלת ומבעבעת לי במוח, הבזיקה בי הבוקר המילה שמחליפה אותה אצלי.
במקום התלהבות יש לי אינרציה.

נ.ב. הפתיח של הפוסט הזה מזכיר לי משהו שרציתי לכתוב עליו מזמן, על ימות השבוע. אני מסמנת לי את זה ברשימת ה - TO DO שלי.








21.11.07

מיליסמו

אלני ואני עלינו למעבורת בריצה קלה, דקה לפני שקיפלו את הגשר שהוביל אליה.
קול הצפירה של האוניה המרימה עוגן ומפליגה תמיד סימן בשבילי התחלה של הרפתקאה. בילדותי ביליתי חופשות קיץ רבות אצל דודה שגרה בחיפה באמצע ההר, ממש מול הנמל. שעות ארוכות שכבתי במרפסת על מיטת ברזל חורקת, ועקבתי מהופנטת אחרי האוניות הנכנסות לנמל או יוצאות ממנו בקול תרועה גדולה. מוחי השלים את אשר לא ראו עיני: בדמיוני הדבקתי לכל אוניה יעד ממנו היא באה או אליו היא מפליגה. ראיתי בעיני רוחי את הנוסעים, אנשי העולם הגדול המדלגים להם להנאתם בין נמלי תבל ומבלים בנשפי ריקודים ובמסיבות קוקטייל על הסיפון העליון. קשרתי להם שמות וסיפורים בדיוניים, רקחתי אהבות ופרידות.
לבי יצא למרחקים, וקצרה רוחי לחכות עד שאגדל ואפליג גם אני ללב ים.
שנים מאוחר יותר הסתבר לי שרוב האוניות עליהן פינטזתי, הובילו סרדינים או חלקי חילוף משומנים בגריז ולא היו שום מטיילי עולם על סיפונן. נשפים וקוקטיילים בטח לא נכללו בסדר היום של המלחים שעבדו בהן, אבל לי זה לא הפריע. אני בשלי, המשכתי להפליג על כנפי הדמיון.

"לא הצלחתי להזמין לנו מקומות ישיבה" אמרה לי אלני, מתנצלת. "הכל מלא, קניתי כרטיסים לסיפון כי לא היתה ברירה." זה לא נורא כל כך, חשבתי לעצמי, רק ארבע שעות הפלגה תחת שמש אוגוסט הקופחת. אני אחזור שזופה כאילו הייתי בחופשה.
הסיפון ברובו היה משטח חשוף, ללא כסאות או ספסלים. מעט המקום המוצל, סמוך לקיר, נתפס כבר על ידי תרמילאים זריזים עם שקי שינה ומזרונים מתקפלים. אלני ואני, בחליפות המחויטות ונעלי העקב, נראינו כל כך לא במקום, לא שייכות. אפילו מגוחכות. כשעובדים מול אמריקאים, קוד הלבוש מחייב, ואנחנו היינו בדרכנו לפתור מקרה חירום של אוניה שנתקעה בלב ים ועליה קבוצת תיירים שלנו. אלני היתה מזכירתו של בעל האוניה, ואני נציגת חברת התיירות שעוד מעט תשמש להם שק חבטות לפריקת זעמם.

התיישבנו לנו על רצפת המתכת הבוערת, אני מוחה זיעה מהמצח בגב ידי, ואלני מנפנפת בערימת ניירות כבמניפה. איך נעביר את ארבע השעות הבאות? אמנם היינו בקשרי עבודה כבר כמה שנים, אבל לא התפתחו בינינו שום חברות או קשר קרוב.
בהתחלה דיברנו על מזג האוויר, על העבודה. אחר כך קצת על הבית, על הבעל, על הילדים. סמול טוק. הכל מלמעלה, נוגע לא נוגע. משם עברנו לפוליטיקה, היחסים במזרח התיכון, מה יהיה עם הבעיה הפלסטינאית? אחרי שהסכמנו שאין לה פתרון התחלנו לדבר על אוכל. המטבח היווני, מתכונים שלנו, שלהם. כשנדמה היה שתכף נגמרים לנו כל נושאי השיחה שמותר לגעת בהם, שאלה אותי אלני פתאום:

"תגידי, את אוהבת מוזיקה יוונית?"

"בטח" אמרתי, והתחלתי לזמזם. הריקוד של זורבה, ננה מושקורי, חג'ידאקיס ותיאודורקיס.
מהר מאד עברנו שתינו לשיר, אלני במילים ואני בלה-לה-לה.
כל כך נהנינו, מזמרות לנו ביחד, מתעלמות ממבטי הסובבים.
בלהט השירה לא שמנו לב איך השמש נעלמה לה מאחורי ענן אפור, ואז, כשהגענו לשיר 'מיליסמו', החליטה אלני שאני חייבת ללמוד את המילים.
"זה כל כך קל ופשוט", היא אמרה. "תחזרי אחרי: מיליסמו, מיליסמו, דסאפילי סאפוטמו"...
היא שרה ואני בעקבותיה, ובדיוק כשקלטתי את כל הפזמון והצלחנו לחזור עליו ברצף פעמיים בלי אף טעות, נפתחו לפתע ארובות השמיים ומבול ירד על הארץ. נראה היה כאילו מישהו החזיק מעל ראשנו צינור ענק והחליט לשטוף אתו את העולם. שבר ענן, בלב ים.

המדרגות המובילות מן הסיפון העליון אל בטן האוניה חסומות בשרשרת כבדה, למנוע מהנוסעים ששילמו מחיר מינימום להסתנן לשטח המקורה. לא היתה לנו כל דרך להסתתר מהגשם! המעט שאפשר היה לעשות זה לנסות להגן בגופינו על חפצינו, שלא יירטבו. קמנו ממקום מושבנו על הרצפה שבתוך דקות הפכה כבר לבריכה רדודה, ונאחזנו במעקה כדי לא להחליק.

היה בגשם משהו מנקה, מזכך, מקלף. אלני ואני הסתכלנו אחת על השניה ופרצנו בצחוק משחרר.
קליפה אחת של זרות כבר נשרה מאתנו כשהתחלנו לשיר. עכשיו בא הגשם והשלים את המלאכה: שטף מעלינו עוד שכבה חיצונית של ניכור, של העמדת פנים. פתאום כבר לא היינו שתי עובדות בכירות של חברות בינלאומיות גדולות, חמושות בחליפות ותיקי מסמכים. פתאום היינו שתי נשים צעירות בגשם, רטובות עד לשד עצמותינו. כבר לא נשאר על מה לשמור, על מה להגן.
הפן המפואר פינה מקומו לשיער מסתלסל, המייק-אפ היקר נשטף כולו והשאיר אותנו חשופות עור, בלי שכבת המגן החוצצת בינינו לבין העולם. כשהתסרוקת הלכה, האיפור נמרח, חליפת הניקוי יבש ספוגה מים והנעליים האיטלקיות משמשות בריכת שחייה לבהונותינו, הסתכלנו עלינו פתאום, וראינו אותנו, לא את מי שניסינו להיות.

נחל שחור של מסקרה מתמוססת זלג במורד לחייה של אלני, והיא התחילה שוב לשיר "מיליסמו, מיליסמו" כשהיא מסמנת לי בידה להצטרף, "דסאפילי סאפוטמו"...
כך עמדנו בגשם צוחקות ושרות שוב ושוב את הפזמון שלמדתי, עד שאותו מישהו שם למעלה החליט שהעולם כבר מספיק נקי וסגר את הברז.








20.11.07

קרררר.........

זה כבר כמה זמן שקור גדול מאד עוטף אותי, בלי שום קשר לתחזית בסוף מהדורת החדשות.
הקור הוא שלי, בא מבפנים, מתוכי.
נכון יש את הסיפורים האלה על אנשים שכמעט מתו, נגעו-לא-נגעו בעולם הבא? תמיד כשהם 'חוזרים' הם מספרים איך יצאו מתוך גופם, ריחפו באוויר, והסתכלו מלמעלה על כל מה שקורה בעולם שהיה שלהם עוד רק לפני רגע או שניים. הם רואים את עצמם שוכבים חסרי אונים, ללא הכרה, רואים את הפנים הבוכיות של קרוביהם המקיפים את מיטתם, שומעים את הרופאים מדברים עליהם. הם רוצים לקרוא, לצעוק, להגיד היי, תביטו למעלה, אני כאן, אני בסדר, אל תדאגו לי! והקול לא יוצא להם.

אני מרגישה אותו הדבר, רק בלי הסיטואציה של מחלה או מוות.
אני חיה לגמרי, גם כאן בעולם הזה, וגם שם במימד הלא ברור ההוא.
אני מרגישה כאילו יצאתי גם אני מתוך גופי, ואני מרחפת לי למעלה, קרוב לתקרה. זה מספיק רחוק כדי לא להיות חלק ממה שקורה על הקרקע, אבל גם מספיק קרוב בכדי להיות 'בעניינים'.
אני מסתכלת על החיים שלי וחיי הסובבים אותי מן הצד, כצופה, בלי לקחת חלק, בלי להשתתף בחגיגה. החיים שלי עוברים בסך לנגד עיני, ואני רק סטטיסטית. אני מנסה לדבר, לשאול, להגיד, להיות מעורבת - ולא יוצא לי. מישהו כאילו שם MUTE על הקול שלי.
לפעמים אני חושבת שאולי אני, במו ידי, העברתי הילוך ל"טייס אוטומטי" ויצאתי לי להפסקה.
שכחתי לשים את השלט של "תכף אשוב", אבל ברור לי שאשוב.
כשהקור יתפוגג ואבריי הקפואים יפשירו.








19.11.07

"יומן חיים"

מישהו זוכר איך פעם היו ילדות חנוניות כאלו, (לא אני לא אני!) שניהלו יומן חיים במחברת יפה, עם כריכה מקושטת בזהב שלפעמים היה לה גם מין מנגנון נעילה לדפים, לשמירה על סודיות?

אני זוכרת חברות שהלכו לישון עם היומן מתחת לכרית, או החזיקו אותו על גופן 24 שעות ביממה, גם כשהלכו לשירותים, כדי שאף אחד חלילה לא יקרא את סודות המדינה הכמוסים הממלאים את דפיו. לרוב כל מה שיכולת למצוא שם זה טקסטים בנוסח 'קמתי, התרחצתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי וכו' וכו'', אבל לפעמים היו שם גם השתפכויות על אהבה סודית או נכזבת, על חלומות לעתיד, על ריב עם חברה או עם אחד האחים. אתם יודעים, עניינים שברומו של עולם...

אני אף פעם לא ניהלתי יומן, למרות שאהבתי מאד לכתוב.
את הגרפומניה שלי ניתבתי למכתבים. התכתבתי עם כל העולם ואשתו, מכתבים של ממש עם נייר אמיתי, מעטפות ובולים. את כל דמי הכיס שלי השקעתי בציוד כתיבה משובח, לא נאה היה לי לכתוב על דף נייר פושטי, הייתי חייבת לשים יד על כל בלוק מכתבים מעוטר וצבעוני בו נתקלתי, רצוי שיהיה עם מעטפות תואמות. היה לי נייר מתאים לכל מצב רוח ולכל נמען.
ועטים נובעים! עם דיו סגול וכחול וירוק ושחור, עם ציפורן עבה או דקה. ותמיד התאמתי את צבע הדיו לצבע הנייר, והכנסתי למכתבים פרחי בר אותם ייבשתי בתוך מפית נייר בין דפי ספר.

חליפת המכתבים שלי היתה תעשייה של ממש. לא היה יום שהדוור פסח על תיבת הדואר שלנו, תמיד היה לו מה לשלשל לתוכה.
את ה'חברים לעט' הייתי מוצאת במדורי ההתכתבויות של 'הארץ שלנו' או 'מעריב לנוער' ובגיל 10-11 בערך כבר היתה לי פריסת מכותבים יפה בכל הארץ ובמספר מדינות בעולם. עד היום יש לי זוג כפכפי עץ מצויירים מהולנד ששלחה לי ילדונת חמודה שהתכתבתי אתה.
אבל רגע, רציתי לכתוב על יומן, לא על מכתבים.

ההבדל המהותי שאני רואה בין שתי צורות הכתיבה הללו הוא עניין הסודיות. לי לא היו סודות, או לפחות לא כאלה שרציתי להעלות על הכתב, כי בלב פנימה קרוב לודאי שהיו כמה. כתבתי על הכל באופן גלוי ופתוח לנמעני המכתבים שלי, לכל אחד לפי אופיו ותחומי התעניינותו. כתבתי על מה שקורה בבית הספר, בבית, עם החברים והחברות. סיפרתי על ספרים שקראתי - לפעמים הייתי ממש כותבת את הספר מחדש במילים שלי כדי להעביר אותו בפרוטרוט לצד השני. לא הרגשתי שום צורך לכתוב דברים ולהחביא אותם. נהפוך הוא, רציתי שיקראו את מה שאני כותבת!

מאז עברו הרבה שנים והשארתי אחרי שובל ארוך של אותיות ומילים על נייר, על האינטרנט או על ההארד דיסק של המחשב התורן שלי. אבל אף פעם לא בצורה של יומן.
ומה נשתנה הלילה הזה?

הלילה הזה - ובעוד כמה לילות נוספים במהלך החודשים הקרובים - אני משתתפת בסדנת כתיבה, והמטלה שלי השבוע היא לכתוב יומן. קטע של יומן.
כמובן שאין לי מושג איך עושים את זה.
אז אני הולכת להתאמן כאן.
אני אעמיד פנים שאף אחד לא קורא, ונראה מה יצא מזה.








7.11.07

אגדה

פעם, מזמן מזמן,
במקום רחוק מכאן,
איפה שמתחילות ונגמרות האגדות,
ומאיפה שצומחים החלומות...

שם, באותו מקום, חיה לה פיה טובה.
כן, ממש פיה טובה, יש דבר כזה.
                                     


"נו, גם כן ג'וב תפסת לך" ליגלגו חברותיה של הפיה הטובה כששמעו את סידור העבודה שלה.

הן, כולן היו מסודרות יפה: כמה מהן, הפרוטקציונריות, היו נימפות ים מפונקות. כל היום השתכשכו במים, התיזו שפריצים אחת על השניה במצהלות גיל, וכשעייפו - היו נשכבות בעצלתיים על החול החם ומתמכרות לקרני השמש המלטפות את גוון.
השמועה אומרת שהן השיגו את הג'וב הזה בדרך שלא הכי מחמיאה להן...

חברה אחרת, למשל, היתה בת-הד.
שום דבר מקורי לא היתה צריכה להגיד. רק לחזור על דברי האנשים באיזור עליו היא ממונה.
לא לשנות נימה, לא להחליף מילה - רק לחזור במונוטוניות על מה שנאמר. איזה שעמום. ובכלל לא ברור לצורך מה החזרה הזאת. יש אומרים שזה כדי שהאדם יבין ויפנים את מה שאמר, הרי פעמים רבות כל כך אנשים מדברים בלי לחשוב, יורים בלי לדעת מה. נראה שאולי הבוס הגדול החליט לאייש את תפקיד בת ההד כדי לתת לאנשים האלה הזדמנות להקשיב לעצמם.
אבל יש גם גירסה אחרת שאומרת כי זה נועד דווקא עבור הכתבנית שיושבת למעלה בשמיים ומתעדת את קורותיו של האדם. לפעמים היא לא מספיקה לרשום הכל, וצריכה שיחזרו בשבילה שנית על מה שנאמר. בכל אופן, כך או כך - זה ממש לא תפקיד מלהיב, ובעיקר במקרים של האנשים מהסוג שמקשקש שטויות ובת-ההד צריכה לחזור עליהן... החברה סיפרה לה שלפעמים היא מרגישה ממש מטופשת.

השוויצרית הגדולה מכולן היתה זו שקיבלה את תפקיד המוזה. טוב, יש לה על מה להשוויץ. היא הסתובבה כל היום באוירה מאד תרבותית כזאת, ונהגה להתגאות במטופלים שלה: מה כתב זה, ומה הלחין ההוא. מה צייר אלמוני, ומה יפסל מחר פלמוני. והכל בגללה ובגלל השפעתה עליהם. נודניקית, מחזיקה מעצמה…

וזה לא שהפיה הטובה רצתה להיות פיה טובה.
בכלל לא.
בילדותה, כשהיא וחברותיה עדיין לא שובצו לתפקידים, אהבה לשבת בשער השמיים ולראות את השבים ממלאכתם. לשמוע ראשונה את חוויותיהם, לעזור להם לפשוט את בגדי העבודה. היא זכרה שהפיות הטובות היו חוזרות הביתה ממש סחוטות, נפשית ופיזית. כל כך הרבה עבודה היתה להן, ואיזה סיפורים נוראים הן סיפרו. על כאב ועל סבל, על צרות ומועקות. והיו לא פעם מקרים קשים כל כך שאפילו מטה הקסם שלהן לא הצליח לעזור. איזה תיסכול. הן היו חוזרות שפופות ומאוכזבות, וקומתן כאילו שחה. והכתפיים? הכתפיים שלהן? היא זכרה איך היתה עוזרת להן להשתחרר מהכנפיים, ובידיה הקטנות היתה מעסה בעדינות את שרירי הכתף המכווצים שלהן ואת השכמות הדואבות. לא, לא. פיה טובה זה ממש לא מקצוע שרצתה בשביל עצמה.

"לכתוב? מה לכתוב? אין כזה דבר אצלנו" אמר לה הסדרן כששמע מה היא רוצה לעשות. "מלאכת הכתיבה היחידה שעושים כאן היא תיעוד תולדות כל אדם, בשביל הרקורד, את יודעת. פתיחת תיק ותרשומת מפורטת, לצורך התחשבנות עתידית. הכתיבה הזאת חייבת להיות עובדתית ומדוייקת, כי ככה סוגרים חשבונות עם האדם בבוא העת. וממילא כל המשרות במחלקה הזאת תפוסות."

והרי היא, דווקא בגלל הדימיון רצתה לכתוב: לברוא עולמות בהבל פה. להרוס אותם במחי יד. להוליד דמויות, להמית אותן, לשלוח אותן לגלות, להציל אותן. עולם שלם של סיפורים ודמויות רחש וגעש בתוך מוחה.

"כאן אצלנו אין כניסה לדימיון" המשיך הסדרן. "את יודעת שכאן זה עולם האמת! אבל רגע, דימיון אמרת? אז אולי במחלקת החלומות. חכי רגע... כן... כן, יש תפקיד פנוי - מביאת חלומות לבני אדם. מעוניינת?"

נו, טוב, זה גם תפקיד יצירתי, היא ניחמה את עצמה. הכי קרוב שאפשר לכתיבה של סיפורים.
אני אטווה להם בחלומות סיפורים כל כך יפים, שלא ירצו להתעורר מהם, תיכננה. בראשה כבר התחיל להתרקם לו תיק עבודות קטן, מאגר של חלומות מוכנים שישמש אותה לפחות בהתחלה, עד שתיכנס לעניינים ותלמד לאלתר.
"אחר כך זה כבר יבוא לך לבד", אמרו לה הותיקות. "למביאת החלומות אין כל בעיה להמציא חלומות, ועוד עם דימיון כמו שלך, הרבה עונג תגרמי לאנשים."

כשהגיע יומה להתייצב לעבודה ולקבל את משימתה הראשונה, הגיעה אל המזכירות נלהבת ונרגשת. לילה לפני כן לא עצמה עין כלל, סידרה לה בראש את החלומות לפי הסדר: באיזה תשתמש ראשון, איפה תקטע אותו, איפה תעיר את האדם לשבריר של שניה כדי שיצבוט את עצמו ויבדוק ההיה או חלם חלום.

לבושה במיטב מחלצותיה ניגשה אל סדרן העבודה כדי לקבל את המינוי הרשמי כמביאת חלומות. הסדרן, שזכר כי פעם אחת כבר איכזב אותה כשהודיע לה שלא תוכל לכתוב, התפתל במבוכה על כסאו. הוא ניסה למצוא דרך לרכך את המכה הנוספת שהוא עומד להנחית עליה: ההנהלה החליטה לקצץ בחלומות ולא היה צורך במביאי חלומות חדשים. להיפך, לא ידעו מה לעשות עם הותיקים. כנראה שיצטרכו לעשות להם הסבה מקצועית לתפקידים אחרים, כי תופעת החלומות התנפחה למימדי ענק שלא ייאמנו. אנשים רבים בחרו לשגות בחלומות במקום להתמודד עם המציאות. בני האדם העדיפו לחלום, והבוס החליט שחייבים להחזיר אותם למציאות.
נכון, המציאות קשה, לא קל להתמודד אתה, בדיוק בגלל זה הוחלט לתגבר את מחלקת הפיות. זה ודאי יקל קצת על המצוקה. רק איך אני מבשר את זה לילדונת הזאת, חשב הסדרן.

"ראי, חמודה, ראי איזו גלימת כסף נוצצת הכנתי לך"
גלימת כסף? היא לא הבינה.
בשביל מה להשקיע בבגד כל כך מפואר והרי החולמים לא יראו אותו כלל.
הסדרן המשיך להציג בפניה את פריטי הלבוש, נעלי הסירה המבריקות, כתר אבני החן, מטה הקסמים.
זעה קרה של מבוכה החלה מחלחלת במורד גבה, אבל רק כשהראה לה הסדרן את זוג הכנפיים נחתה עליה הידיעה בכל כובדה: היא נבחרה להיות פיה טובה.

לא כותבת סיפורים.
לא מביאת חלומות.
לא נימפת-ים כי הרי אין לה פרוטקציה,
ולא בת הד ובטח לא מוזה.
פיה. פיה טובה.

במקום ממנו היא באה, לא מתווכחים, מקבלים מרות.
היא השפילה מבט שלא יראו את הדמעה שנקוותה בזוית עינה, וקיבלה עליה את הדין.
פשטה את מחלצותיה החגיגיות אתן התייצבה ליום עבודתה הראשון, ועטתה על גופה השברירי את מדי העבודה החדשים שלה.

הסטג'רית של הסדרן - הרי הוא לא ימשיך לעבוד לנצח - הקריאה לה את הנחיות העבודה, והיא הקשיבה להן רק בחצי אוזן.
בראשה כבר הפליגה הרחק על כנפי הדימיון והחלה לטוות תכנית פעולה.
מתוך היאוש, החלה לבצבץ התקווה:
היא תלמד את מטה הקסמים על בוריו, כדי להפיק ממנו את מירב התועלת. נגיעה קלה, טפיחה קטנה, רפרוף מהיר והבזק חטוף - היא תלמד את כל הדקויות של עשיית הקסמים.
היא תהיה וירטואוזית בעשיית נסים.

ובבוא היום,
כשהיא תשלוט במטה הקסמים שליטה מוחלטת,
או אז היא תעשה את הקסם הגדול מכולם על עצמה.
בנגיעה קלה של מטה הקסם היא תהפוך להיות לא סתם מביאת חלומות - שממילא היתה עדיפות שניה שלה - אלא כותבת סיפורים.
אמיתית כזאת. כמו שתמיד רצתה.








6.11.07

מועדון קריאה

אני בטוחה שישנם רבים שכבר מכירים את הרעיון הנהדר של מועדון קריאה.

לאלה שלא שמעו על זה - אני מציעה להתוודע לפינוק היומי לנשמה שיכול להגיע גם אליכם הביתה.

הרעיון הולך כך: מדי שבוע נבחרת יצירה ספרותית אחת, ומדי בוקר המנויים מקבלים בתיבת הדואר האלקטרוני שלהם קטע קריאה מאותה יצירה נבחרת. חמישה ימים בשבוע, מראשון עד חמישי, חמישה קטעי קריאה. לא ארוכים מדי, אפשר לקרוא אותם בשבע-שמונה דקות בשעה ששותים את הקפה הראשון. מתנה חינם על הבוקר.

בסוף השבוע - הביס שנגסתם בספר, או בעצם חמשת הביסים, הם כבר מספיק משמעותיים כדי להחליט אם הספר לטעמכם ואם בא לכם להעמיק את הקריאה בו. במידה וכן, בתחתית המייל ישנה הפנייה לחנויות הספרים המקוונות הגדולות ברשת. לכם זה לא עולה יותר, משלמים בדיוק את מה שסטימצקי או בוקמי גובים עבור הספר באתר שלהם. היזמים של מועדון קריאה ודאי מצ'ופרים באיזו עמלה קטנה שבשום פנים ואופן לא יכולה להוות תמורה להשקעה הרבה שלהם, אבל היא לפחות יכולה לאפשר להם להמשיך ולהפעיל את המיזם המבורך הזה.

הזדמן לי לאחרונה להכיר את הזוג המקסים שעומד מאחורי הרעיון והביצוע - צילה וזוהר עמיהוד. אנשים שאהבת הספר נטועה בלבם, והם מבקשים לחלוק אותה עם קוראים רבים ככל האפשר.
אין לי מספיק מילים כדי להביע את הערכתי למפעלם.
המעט שאני יכולה לעשות - זה לכתוב כאן על זה: לא במסגרת קידום מכירות או "מטעם". פשוט כי הרעיון נפלא בעיני, אני מנויה על השירות כבר שנים אחדות (עם הפסקה קצת ארוכה באמצע, בגלל ההיעדרות שלי מהארץ) ואני פשוט מתענגת על זה מדי בוקר.

מלבד קטעי הקריאה, מקבלים המנויים באותו דואר אלקטרוני גם מידע וחדשות על אירועים ספרותיים שונים.

וכאן הקישור הישיר למועדון קריאה

ממליצה לכל חובבי הספרות!              






חודש   אוקטובר   עבר   לארכיון.