אני יודעת, יודעת, הי' בוששה להגיע. זה לא בגלל שאין לי מה לכתוב בה. זה פשוט בגלל שהייתי עסוקה בימים האחרונים בקצת ענייני יצירה, ולפיכך המילה הנבחרת שלי לי' תהיה, איך לא,
יצירה
הכל התחיל לפני מספר שבועות, כשאני ואיה הסתובבנו לנו להנאתנו באחד הקניונים.
באותו יום נערך בו יריד אמנים, והדוכנים התפוצצו מעבודות אמנות, שהשאירו אותי פעורת פה. מאיפה צמח בשנים האחרונות פרץ היצירתיות הזה? מהיכן בא כל הכשרון? איפה למדו נשות הארץ ככה לצייר ולקשט ולהדביק ולהלחים ולחרוז ולשזור ולסרוג ולרקום ולרטש ולרקוע ועוד ועוד מלאכות יד שונות ומדהימות?
נכון, נשים תמיד סרגו ורקמו ועשו קצת גובלנים וכאלה, אבל השנים האחרונות פתחו פתח ליצירה בטכניקות שפעם לא עלו בכלל על הדעת. או שאם כן עלו על הדעת, אז הדרך ליישום היתה קשה כמו קריעת ים סוף.
היום, לעומת זאת, הכל אפשרי, בקלות, בעונג, בכיף, בהמון חדוות יצירה שעד שלא נכנסתי לתוכה, לא שיערתי שהיא בכלל קיימת.
רבותי, אם מישהו שוקל לפתוח עסק - חנויות יצירה נשמע לי כמו מעיין שופע של ביזנס. צריך לבקר בכמה, לראות מה הולך שם, ולהגיד טפו טפו בלי עין הרע, כי זה פשוט מכרה זהב.
אז באותו ביריד, על כל מה שרציתי לקנות, איה אמרה 'עזבי, אנחנו יכולות לעשות את זה לבד'.
לבד? אני?
בטח, לה קל לדבר, מבין שתינו - היא זו עם הראש היצירתי. אני, תנו לי לשבת מול המחשב ולהזריק אינטרנט לוריד כל היום, ואני עוד אתלונן שהיום קצר ולא מספיק. שאני אחזיק מכחול ביד?
עזבנו את המקום בהבטחה של איה שהיא רושמת אותנו לאיזו סדנא שבסופה נוכל גם אנחנו להנפיק עבודות יד מופלאות.
אבל לי הרי יש קוצים בתחת, ולא היתה לי סבלנות לחכות עד שתימצא הסדנא המתאימה.
במקום זה, עשיתי לי סדנא עצמית באינטרנט. נכנסתי לפורומים, קראתי מאמרים, למדתי טכניקות, ראיתי דוגמאות, וביום בהיר אחד החלטתי שהיום, אבל ממש היום, גם לי יהיו עבודות כאלו.
רצתי לחנות 'הובי' בקרבת מקום, ונדהמתי פעם נוספת.
אוצר מילים שלם, שמעולם לא שמעתי, נזרק לחלל האוויר מכל עבר: דקופאג', קראקל, סטפ 1 סטפ 2, גולדפינגר, שמן פטינה, קווילינג, פרגמנט, אייריספולדינג, פיצוצים, דאס, ועוד דברים שנשמעים כמו קללה בשפה זרה.
שעה שלמה לקח לי לקבל קצת תשומת לב מבעל הבית, שהיה נתון למתקפה של עשרות נשים עמלניות, שהתייעצו אתו על איך להדביק ואיך לפוצץ ואיך להבריק ומה לא. כשהגיע תורי, קיבלתי ממנו קורס מזורז על רגל אחת, ויצאתי מחנותו כשבידי כמה שקיות עמוסות חומרים, ובחשבון הבנק שלי כמה מאות שקלים פחות.
מאז אותו יום ועד עכשיו - כולה שבוע ימים - ביקרתי בחנות הזאת וגם באחרות, עוד ארבע פעמים. כלומר, חוץ משישי-שבת, כל יום..
איה עשתה גם היא את שיעורי הבית שלה לבד, בלי סדנא, והחלה פוקדת את חנויות היצירה באיזור תל אביב, ועכשיו אנחנו מקושרות להפליא בין שתי ערים, אם חלילה חסר משהו בעיר אחת, מיד משלימים אותו מהסטוקים של העיר השניה..
איה מצלצלת: 'אחותי, מצאתי כאן קופסאות נפלאות, לקנות לך?'
'כן, בטח לקנות'
אחרי שעה-שעתיים, אני עומדת עם הפלאפון ביד באמצע חנות הומה, ומצלצלת לאיה:
'אחותי, את צריכה קנוואס? יש כאן במחיר מצוין.'
וכך הלאה וכך הלאה.
נראה לי שבכסף שהשארנו שתינו בחנויות האלו בשבוע האחרון, אפשר היה להאכיל משפחה בת 4 נפשות במשך חודש ימים לפחות..
שמישהו יעצור אותי!!!
אבל מה זה חשוב! העיקר הכיף שבלעשות משהו עם הידיים חוץ מאשר להקיש על המקלדת.
זה כבר שבוע ימים שבית מלאכה קטן פועל לו במרכז הסלון שלי. צריך להתהלך בזהירות בין אריחי הקרמיקה המצויירים, לתמונות העץ, לאגרטלים ולפמוטים ולצלוחיות וקערות זכוכית המונחות לייבוש על כל משטח פנוי ולא פנוי בבית. כך למשל נראה השטיח במרכז החדר בסוף יום עבודה, וכן כן, אפשר להתפעל, זה בערך היבול היומי שלי:
(התמונות יצאו קטנות כי ניסינו להכניס את כולן לתמונה אחת, ובקושי רואים את הדוגמאות והעיבודים והעיטורים על כל אחת מהן, חבל.. למרות שיש לי צלם בילט-אין בבית, זה כאב ראש לא קטן לצלם אחת אחת, אז הבאתי תמונה מרוכזת רק כדי שתשמש דוגמית קטנה....)
אני מניחה שהאטרף הזה יפסק לבד, כשיעבור לי בלוק הכתיבה שנתקעתי בו.
בימים שלפני פרוץ התחביב החדש, ישבתי שעות ארוכות מול מסך המחשב, ולא הצלחתי להוסיף ולו גם מילה אחת טובה לספר שלי. לא רק שלא הוספתי, אלא אפילו קילקלתי את מה שכבר יש. הייתי חייבת להתרחק מזה קצת, ואני מרגישה שההפעלה היצירתית הזאת עושה לי רק טוב. פתאום הידיים עסוקות, אבל במקביל נוצר המון 'זמן ראש' פנוי למחשבות ותיכנונים. אני מרגישה שמבשילים בי כל מיני תהליכים ומשתוללות בי כל מיני מחשבות שפעם לא היה זמן בשבילן. מסתבר כנראה שלטבע יש את הדרכים שלו לאזן לבן אדם את החיים. אם לא הולכת יצירה במישור אחד, היא מוצאת ביטוי בכיוון אחר. ועל אף שאני מאד אוהבת את עבודות היד האלו (מה אני אעשה עם הכמות המסחרית הזאת??!), אני מקווה שעוד מעט ייגמר לי מהן, ואני אחזור למה שאני באמת צריכה ורוצה לעשות.
ליהיא הציעה לכתוב על ירושלים, ילדים ויעדים.
ירושלים, או כמו שטדי קולק נהג לקרוא לה, יורושוליים, היא מה לעשות, העיר שלי.
יש פתגם שאומר: 'אתה יכול לעזוב את עירך, אבל אל תיתן לעירך לעזוב אותך..'
אז זהו, שאני עזבתי אותה, הלכתי אחרי מקסם שווא לעיר אחרת, והיא סירבה לעזוב אותי.
נשארתי ירושלמית במלוא רמ"ח אברי ושס"ה גידי, על אף שאצלי האלף של 'מאתיים' לא בולטת.
עכשיו, שלא תבינו שאני שרה כאן שיר הלל משוחד לעיר הזאת. בכלל לא.
היא כזאת פרובינציאלית, כל כך ענתיקה, כל כך מלאה דוסים גלותיים לבושי קפוטות ושטריימלים וגרבי ברך לבנות מוחזקות בגומי, מוצפת בערביות מכוסות ראש שבאות לעשות קניות בחנויות הקניונים המפוארים. מרכז העיר שלה הוא בושה וחרפה בשביל כל עיר, אבל בעיקר בשביל עיר בירה, רמת הנקיון שהעיריה הזאת מאפשרת היא מתחת לנסבלת, הבידור וחיי הלילה מתאימים לאיזה כפר קטן מהרי אררט. אתה פותח את הרדיו בירושלים, ותכף עולות לאוויר עשר תחנות של מחזירים בתשובה ונושאי דרשות דתיות, ולצידם מבחר תחנות עם שירי אום כולתום, לך תמצא את גלגלץ בתדרים של עיר הקודש הזאת.
בקיצור, מה אגיד לכם, על פניו, זו עיר בלתי אפשרית לגור בה. רק המשוגעים נשארים. אלה שסינדרום ירושלים פגע בהם, ברמת חומרה זו או אחרת.
תשאלו, אם כל כך רע, אז מה כבר כן טוב בה שבחרת לחזור אליה?
ולי יהיה קשה לענות על שאלה כזאת.
אולי מזג האוויר? אולי המשפחה והחברים. אולי ההכרות שלי את הרחובות, המבואות והמוצאות של כל חור, זכרונות וחוויות ילדות שקורצים לי מכל פינה בעיר.
אחרי שהסתובבתי בשלושת רבעי עולם, ובחנתי כל מקום אליו הגעתי בעיניים של 'האם הייתי רוצה לגור פה?', אני יכולה להגיד בשקט, עם יד על הלב, שאין כמו ירושלים, ואם אשכחך... יקרה משהו ליד ימין וללשון שלי...
רוני אופיר הציע: ירוחם, יתד, ינוקא, יום יום חג, יו, יואב, ירמוך.
איזו התקלה, רוני. מילים קשות. ירוחם, זו עיירה בנגב, שאני מתביישת להודות - אין לי צל של חצי מושג איפה בדיוק ואיך היא נראית. מעולם לא עברתי אפילו על ידה, וזה נון שלי, לא שלה..
* * *
יום יום חג - מתאים לי. ויש לי. בחיי. כל יום אני קמה בבוקר ויש לי חג. אם רק היה לי קצת יותר כסף, לא הייתי צריכה לדאוג שמא החג הזה ייגמר, ואני סוף סוף אהיה חייבת להזיז את התחת ולמצוא עבודה. מעדיפה יום יום חג..
* * *
ישיבה - תשמעו סיפור שרק בירושלים יכול לקרות, על שלושה עלמי חמד שבאו לבקר בעיר, ונתקעו בה, בגלל ישיבה..
לחברה שלי איזבל יש שלושה אחים צעירים, חתיכים, גזעיים. אחד היה דוגמן עם שיער בלונדיני ארוך קשור בקוקו, ומלא קעקועים על העורף והזרועות. אחד נער שעשועים חתיכי, בקיצור תאווה לעיניים. לפני מספר שנים הם גרו בצפון הרחוק, ואחת לכמה שבועות היו מגיעים ירושליימה לבקר את אחותם. אבל מה, אחותם גרה באותם ימים באיזה קראוון בהתנחלות בפאתי ירושלים, ממתינה למגורי הקבע שלה, ולא יכלה לארח אותם אצלה בבית. לאחד האחים היה פתרון יצירתי: הוא שמע שבאחת הישיבות בירושלים, מזמינים חבר'ה צעירים לבלות את השבת באווירה של קדושה. אתה יכול לבוא בג'ינס וללא כיסוי ראש, לא חייב להתפלל, רק מבקשים שתקשיב לקצת דברי תורה. האוכל והלינה עליהם. אחלה דיל, בית מלון פול-בורד בחינם.
בשבוע הראשון הכל היה טוב, החבר'ה הבריזו מהישיבה, נסעו לבקר את אחותם, ורק באו לישון בלילות.
בפעם הבאה שבאו, כבר היה לא כל כך נעים, אז בשישי הם נשארו בישיבה, ורק בשבת ברחו לכמה שעות.
בפעם שאחרי, הם כבר באו כדי להשאר, ואת האחות 'ביקרו' רק בטלפון.
כעבור כחודשיים, שלושתם עברו להיות תלמידים מן המניין בישיבה הירושלמית.
הבלונד קוצץ, הג'ינס הומר במכנסיים שחורות תקניות ובחולצה לבנה. תוך מספר חודשים, הפכו השלושה לאברכים חסודים. לא רחק היום ונמצא לשניים מהם גם שידוך מתאים. השלישי התפקר וחזר בשאלה, אבל השניים האחרים מגדלים היום, כל אחד בנפרד, כמה וכמה תינוקות, בהפרשים של פחות משנה בין אחד לשני. הם גידלו זקן ופיאות ונראים כאלה בעלבתים.
אי אפשר להגיד שלא הצליח לה, לישיבה הזאת. שניים מתוך שלושה, שרק באו לתפוס טרמפ על האירוח חינם, ונלכדו ברשת..
ציפי הציעה ירקון, ושאלה איך אפשר בלי..
אז זהו, ציפי, שלי כירושלמית הירקון לא אומר כלום. אולי שלישיית גשר הירקון?
עד שלא עברתי לגור בתל אביב, לא ידעתי שבאמת יש גשר על הירקון, ושאשכרה יש שם גם מים זורמים.
* * *
יקינתון
האמת היא שעד היום לא היה לי מושג איך נראה הפרח הזה. הרצתי חיפוש, והנה, עכשיו כל מי שלא יודע - יכול להחכים.
את שיר היקינתון, לעומת זאת, של לאה גולדברג, אני מכירה בעל פה:
לילה לילה מסתכלת הלבנה
בפרחים אשר הנצו בגינה
בפרחי היקינתון
בגננו הקטון
ואומרת הלבנה לעננים
תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים
שיפרח היקינתון
בגננו הקטון
ושמחה גדולה מאד תהיה בגן..
ומחר נצא כולנו אל הגן
,ונראה שם את הפרח הלבן
.ולכבוד היקינתון בני ישיר את הפזמון
.ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן
מקווה שלא טעיתי... אבל תראו מה זה, איך לפעמים דברים נכנסים חזק לראש ולא יוצאים משם איזה ארבעים שנה...
ריקי הציעה לכתוב על ים, ילדות, יופי, יושר, יין טוב, ישן מול חדש, ירושלים, ירושה.
יין טוב - פינו נואר, דמי סק, תוצרת רומניה. זה יין טוב בשביל החיך העממי שלי. פשוט תענוג. משום מה, מסתובבות בשוק שתי גירסאות שלו, אחת נהדרת ואחת מגעילה, ורק חדי עין כמו יעקב יודעים לעמוד על ההבדל. (צורה קצת שונה של הבקבוק ) אם יצא לכם לפול על הגירסה הגרועה, תקללו אותי במשך כמה שעות, עד שיעבור לכם כאב הראש שחוטפים מיד אחרי הכוס השניה. אם תפלו דווקא על הגירסה הטובה, תברכו אותי.
* * *
ירושה - אין לי למה לחכות.
לא צפויה לי שום ירושה, אלא אם כן יתגלה פתאום איזה דוד רחוק ועשיר שלא ידעתי עד היום על קיומו. כל רכושו של אבי, שיחיה לאורך שנים, כבר רשום ממילא על שמי ועל שם אחותי, הורי החליטו לחלק את הירושה בעודם בחיים.
לבי לבי על כל אותם הורים מבוגרים שהילדים שלהם לוטשים עיניים לירושה ושואלים מתי כבר היא תגיע.
איה הציעה לכתוב על יוכבד, ישראל, ים/יבשה, יאכטה, ילקוט וישבן.
יוכבד - היי, אחותי, מאיפה את מכירה אותה??
סיפרתי כאן כבר פעם על 'בית המוכתר' בו גרנו בילדותי. זה היה בית ערבי גדול שפעם איכלס את משפחתו המורחבת של איזה מוכתאר, ואחרי שהערבים ברחו ב - 48, גוף שנקרא 'רכוש הנטוש' תפס חזקה על הנכסים שהתפנו, חילק אותם לדירות קטנות ומכר אותן למי שהפרוטה היתה מצוייה בכיסו. כך קרה, שגרנו 4 או 5 משפחות במתחם משותף שפעם היה שייך למשפחה אחת בלבד. לכל הדיירים היתה מרפסת ענקית משותפת, קראנו לה 'החצר'. (היום תורך לשטוף את החצר.. הילדים שלך ליכלכו את החצר.. מבקשים שלא תשאירו חפצים וגרוטאות בחצר..) בדלת שממול דלתנו, גרה משפחה קורדית גזעית, ולאם המשפחה קראו יוכבד. מטבע הדברים, כשגרים בשכנות צפופה כל כך, מתפתחים כל מיני סכסוכי שכנים, ואמי ויוכבד הנ"ל היו כמו חתול ועכבר. כל הזמן רבות. אחת לכמה שנים, מתפייסות, ומחזיקות מעמד עד הריב הבא. כשהן היו בריב, אסרו גם עלינו הילדים לדבר עם ילדיה של השכנה השנואה, וככה כל הילדות שלי מתחלקת לשנים של הברוגז עם יוכבד או השולם עם יוכבד..
היוכבד הזאת, היתה מתחילה את בישולי יום שישי שלה כבר ביום חמישי בבוקר. מאחר והמטבח הקטן לא הספיק להכיל את כל סירי הענק בהם בישלה לכל גדוד צאצאיה, היא היתה מוציאה כיריים ניידות ופרימוסים לחצר, ומבשלת שם. ואיזה מטעמים.... כל סוגי הקובה שאתם רק יכולים לדמיין, ממולאים, לחם עם בצל אדום מלמעלה.. המאכלים, זה סעיף ההצטיינות של העדה הקורדית.
בתקופות של השולם, תמיד הייתי מוזמנת לאכול יחד עם ילדי המשפחה. גם כשלא הייתי רעבה, או כשלא התחשק לי לאכול דווקא קובה, היא היתה דוחפת לי בכוח, ולא מפסיקה לעמוד על ראשי עד שהחזרתי לה צלחת ריקה ומלוקקת.
אבל כשהיינו ברוגז.... ראשי היה מסתחרר מהריחות, בטני היתה מתהפכת בעוויתות של ערגה, עיני הכלות היו נעוצות בסירי הענק המבעבעים שבשבילי היו בבחינת נרות חנוכה בלבד - ואל לנו להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.. אני זוכרת שפעם אחת אפילו גנבתי קובה ענקית אחת. ראיתי שיוכבד ישבה למטה, מפטפטת עם שכנות, וכל ילדיה מסביבה. על הכיריים בחצר עמד סיר פושר עם שאריות ארוחת הצהריים, שיכלו להאכיל גדוד חיילים רעבים. מי ירגיש אם אני 'אזלח' קובה אחד? התקרבתי בשקט, הרמתי את המכסה, דחפתי יד לתוך הנוזל הסמיך ושליתי משם איזו קובה בונגילה כזאת. נזהרתי שלא לטפטף על הרצפה, החבאתי את הקובה בכיס של הסוודר, ורצתי מיד הביתה, ישר לשירותים. חסר לי שאמא שלי תדע שאני מעיזה לאכול קובה של השכנה המשוקצת, ועוד גנוב. ישבתי על האסלה הסגורה ולעסתי בתאוותנות את יציקת הסולת ממולאת הבשר, וטעמה לא מש מעל לשוני עד עצם הרגע הזה.
ואת טעם הלחם עם בצל של יוכבד, אף אשה קורדיה לא הצליחה לשחזר עד היום. אני לא מפספסת אף הזדמנות לטעום, אבל כמו ההוא של יוכבד - אין. יוכבד אכן היתה כוכבת. (תשאלי, איה, את כוכבת, אולי במקרה היא גם יודעת להכין לחם בצל? )
* * *
ילקוט - מעניין, עוד רק היום דיברנו, גיליה ויעקב ואני, על הנושא הזה של ילקוטים. נסענו בשכונה, וראינו חבורת ילדות חוזרת מבית הספר. אף אחת מהן לא נשאה ילקוט על גבה. לכולן היו תיקים על גלגלים, עם ידית ארוכה, כמו תיקי הדיילות.
סליחה???? להסיע את הילקוט על גלגלים? איפה כל הכיף של לזרוק את הילקוט על הרצפה, לתלות אותו על ענף של עץ, להעיף אותו לפנינו אל מעבר לגדר, ואחר כך לעלות ולטפס עליה ולקפוץ לצד השני בעקבות הילקוט?
התיקים המהודרים האלה על גלגלים הם מגוחכים, ואני שמחה שהתמזל מזלי להיות תלמידת בית ספר בימים שהילקוט היה נישא על הגב או על הכתף.
* * *
ישבן - אם יש משהו שהתברכתי בו בשפע, ברוך השם, זה ישבן.. אפילו בדיאטות הכי קשות, שהצטמקתי כמעט למידה של דוגמנית, הישבן נשאר בשלו והמשיך להתנוסס בגאון באחורי גבי, כמו איזה טרייד מארק שלא נמחק.
היום כבר השלמתי אתו, ועם היתרונות שלו... יעקב קורא לו נכס.
שלי הציעה לכתוב על יהודים ויהדות.
אני מאד גאה להיות יהודייה. אני מדברת על לאום, לא על דת, כי את חשכת הדת ורבניה אני לא סובלת, בלשון המעטה.
כעם, יש בנו משהו מיוחד, חייבים להודות. אני בהחלט קונה את העניין של 'עם סגולה'. ראיתי בהודו איך ההמונים סוגדים לקופים ולפרות, ולפסלי אלילים בצורות תפלצתיות, ואמרתי לעצמי שאיזה מזל שאני שייכת לעם אחר, שפוי יותר.
כל כך הרבה חוכמה יש ביהדות, בצורתה הגולמית, לפני שכל מיני מומחים התחילו לפרשן אותה ולקבוע הלכות ולהמציא מצוות.
השארתי את בתיה אחרונה חביבה לסוף, כי שוב היא הציעה לנו פרוייקט שלם של צירופי מילים עם המילה יד. למשל:
יד אחת, יד אל יד, יד הברזל, יד ה', יד ושם, יד חופשית, יד לפה, יד המקרה, יד רמה, יד קמוצה, יד פתוחה, יד ראשונה, יד שניה, רחב יד, מלאכת יד, משלח יד, פושט יד, שעון יד, כדור יד, כף יד.
את האלופה, בתיה, אין עלייך במילים.
החלטתי שבמקום לקשקש משפט או שניים על כל צירוף יד שלך, אני אנסה להמציא כאלה בעצמי..
אז הנה מה שמצאתי:
יד הנפץ - איך אפשר לשכוח את וינטו וקארל מאי? יד שרה - איזה מפעל אדיר זה, אה?? בחיי שכל הכבוד, כל השאלת הציוד לנכים וכו'. יד מרדכי - הקיבוץ והדבורים והדבש. יד לקשיש - ראיתים פעם איזה עבודות יד יפות עושים שם הקשישים? יד לבנים - לפחות יש מי שמנציח את הנופלים. יד ביד - עמותה לעזרה לילדים במצוקה. יום אחד אולי יהיה לי זמן להתנדב. לחיצת יד - גם אתם, כמוני, מסוגלים לזהות את הנחנחים על פי היד הרופסת שהם מושיטים? היד החזקה - הספר של הרמב"ם. יד הגורל - אני מאמינה שיש לו יד כזאת ארוכה, שמשיגה אותך איפה שלא תהיה.. יד לאחים - הארגון הזה שנלחם בכל פעולות המיסיון הנוצרי בארץ. תני לי יד - בועז שרעבי
תני לי יד מחבקת וטובה
תני לי יד מחזקת ושלווה
תני לי יד וחכי לי אהובה
כשאני כאן לבד תני לי יד.
די. מספיק.
לפעם הבאה, לאות כ', אני רוצה להכניס איזה טוויסט קטן לפרוייקט האותיות.
הגענו כמדומני בדיוק לחצי הדרך, כ' היא האות ה-11 מתוך 22, לא?
אני מזמינה בזאת, את מי שרוצה, לכתוב על מילה באות כ', לפי בחירתו. לא רק להציע מילה ושאני אכתוב עליה, אלא להציע מילה ולמלא אותה בתוכן משלו. אני חושבת שזה יכניס קצת יותר עניין, כי בטח נמאס לכם כבר לקרוא מה יש לי להגיד על כל דבר.
אז יאללה, תרימו בבקשה את הכפפה.
שלחו לי במייל (לא בתגובות, כדי לשמור על גורם ההפתעה ליום שיפורסם הפרק של כ' ) מה שעובר לכם בראש באות כ', ונהנה כולנו לקרוא.
ממתינה לכם!
טובלרון...
כן זו המילה שלי לט'. טובלרון, הממתק האולטימטיבי.
אני אוהבת לשבור משולש עם שתי השיניים הקדמיות, לסגור עליו את הפה, להניח לו להתמסמס בחלל החיך, תוך ניעות קלות של הלשון ותנועות מציצה של הלחיים, ואחר כך לינוק ולבלוע להחליק אל הגרון את עסיס השוקולד החלבי האלוהי הזה.
כשעל הלשון נשארו רק חתיכות הטופי ופירורי האגוזים/שקדים, אני פוצחת בגריסה ובלעיסה שמסכנת את שלמות הסתימות, והידיים כבר מפשפשות באריזה, לפתוח ולגלות משולש חדש לנעוץ בו שיניים תאוותניות.
לטובלרון אין סוף בשבילי, משולש רודף משולש, ומישהו צריך לעצור אותי כדי שלא אשרוף מאמצים של שבועיים-שלושה דיאטה, בעשר דקות של עונג..
אני יודעת, יהיו עכשיו כאלה שיגידו פעחחח... טובלרון? מה זה הטעם הפלבאי הזה? לא שמעת על גודייבה או ליאונידס? או אפילו מקס ברנר? אבל לי לא אכפת לי להסגיר את טעמי הנחות: אני, אותי אפשר לקנות בקצת טובלרונים. ושיהיו רק מהטעם האורגינל, לא כל הואריאציות של המריר והלבן וכאלה. טובלרון רגיל, באריזה הצבהבה, רצוי כמה אחדים אם כבר אז כבר, ואני עפר לרגלי מי שיביא....
רוני אופיר הציע את המילים הבאות בט': טלויזיה, טיסה, טופז, טווס, טופו, טופי. אז ככה:
טלויזיה - היחסים שלי עם הקופסה הזאת רצופים עליות ומורדות. עכשיו אנחנו במדרון תלול.
אני לא צופה בה, והיא מצידה לא מטרידה אותי עם כל בשורות האיוב שהיא מביאה.
כרגע, היא בשבילי סתם עוד שטח שיש לנקות ממנו אבק, אבל לא תמיד זה היה כך.
היו זמנים שכיוונתי את מהלך החיים שלי מסביב ללוח המשדרים שלה.
טוב, נו, אני כמובן מגזימה, אבל אני בהחלט יכולה למנות סידרה או שתיים שלא הפסדתי אפילו דקת שידור אחת מאלפיית פרקיה..
כן, לא נעים להודות, צעירים חסרי מנוח, אנטונלות וכאלה. אבל זה עבר לי. כנראה היה קשור בזמנים אחרים של חיי, בהם חיפשתי מפלט מהיר ומהנה מן המציאות. היום אני חיה אותה במלואה, את המציאות, ולא נשאר לי זמן אפילו לדברים יותר חשובים מטלויזיה.
אם יש משהו שאני בכל זאת אוהבת לצפות בו בטלויזיה, זה סרטים אתניים, מכל מיני ארצות רחוקות. תנו לי סרטים אוזבקיסטנים, ברזילאיים, יוגוסלאבים, פרסיים וכו', ואני מאושרת. העיקר שלא אצטרך לסבול את הפלסטיק האמריקאי או את הומור הקרש הבריטי, שלא לדבר על ההתלהמות הישראלית.
* * *
טיסה - הו, סיפורי טיסה יש לי בשפע. הנה שניים:
הטיסה הנוחה ביותר בחיי:
לפני הרבה שנים, כשהייתי צעירה וירוקה נורא בעסקי נסיעות, זכיתי בעונג של קבלת כרטיס טיסה במחלקה ראשונה מניו יורק לאמסטרדם. ( נו, הרי חייבות להיות איזשהן פריבליגיות לעבודה המתישה של סוכן נסיעות. )
הטיסה יצאה מניו יורק אי שם בסביבת חצות הלילה. את המלון הייתי צריכה לפנות בשעה 10 בבוקר, אלא אם כן אני משלמת עבור לילה נוסף. כשחשבתי כמה דברים אני יכולה לקנות במאה ומשהו דולר הנוספים למלון, כמובן שהעדפתי לצאת לרחובות ולשרוף אותם בחנויות. וככה כיתתי את רגליי ברחובות מנהטן במשך 12 שעות רצופות, מעשר בבוקר עד עשר בלילה, במזג אוויר סוער במיוחד.. כשהגעתי לטיסה, עייפה ומסמורטטת, שערי סתור ובגדיי מרושלים, ידי עמוסות בשקיות ניילון מתפקעות מקניות, כאילו בזה הרגע באתי משוק הכרמל (למזוודות כבר אי אפשר היה להכניס סיכה) הדיילות שיפשפו את עיניהן כדי לוודא שהן קוראות נכון את הכרטיס שלי. על פי גילי הצעיר ומראה היחפנית שהשיטוט ברחובות שיווה לי, הדבר האחרון שהתאים לי היה מושב במחלקה הראשונה המכובדת.
התרווחתי לי בכורסה מפנקת, הנוסעת היחידה במחלקה באותו יום, ושלוש דיילות החלו מכרכרות סביבי עם פינוקים שלא היה לי בהם כל חפץ: שתיה וחטיפים ונעלי בד, מסכה לעיניים, אטמים לאזניים, תיק עם אביזרי קוסמטיקה, שמיכה קטיפתית, תפריטים מהודרים לבחור מהם את המנות המתאימות לטעמי ומה לא. כל פינוקי העולם. ואני, כל מה שרציתי היה, שיניחו לי לחרופ בשקט! רק תעזבו אותי במנוחה, אמרתי לדיילות, אני לא רוצה כלום.
עוד לפני שהמטוס עלה לאוויר, הייתי כבר שקועה בתרדמה.
הפעם הבאה בה פקחתי את העיניים היתה בסח'יפול, כשהדיילת נגעה בכתפי בעדינות ולחשה לי 'הגענו'..
על המושב שלידי נערמו כל המתנות שמחלקת חברת התעופה למי שמשלם שלושת אלפים דולר על כרטיס. תקעתי את הכל לעוד שקית ניילון שהדיילת נתנה לי, וירדתי מהמטוס, כועסת על עצמי ועל העייפות שאחזה בי ולא נתנה לי להנות ממנעמי החיים שלא כל יום נקרים על דרכי.. מאז נסעתי שוב כמה וכמה פעמים במחלקה ראשונה, אף פעם לא בכרטיס שאני שילמתי עליו, אבל תמיד אזכור את הטיסה הראשונה שלי במחלקה של משופעי הכסף, כטיסה הנוחה ביותר בחיי. במחלקה ראשונה, ריקה לחלוטין.. כמו במטוס פרטי.
הטיסה המפחידה ביותר בחיי:
לא כל יום מגיע אדם ליעדים אקזוטים כמו האנטילים ההולנדים, קבוצת איים מול חופי ונצואלה.
אני, שתמיד רוצה לבלוע את כל העולם, לא הסתפקתי בסיור בשני האיים המרכזיים - ארובה וקורסאו, והתעקשתי לבקר גם באי השלישי, בונאייר. הזמתי לי טיסה לשם בבוקר, וחזרה לקורסאו בלילה, מה שהסתבר כחוויה מצמררת ולא לגמרי נחוצה.
כשדרכו רגליי הרועדות על מסלול העפר של שדה התעופה הקטן בבונאייר, לאחר נחיתה שדמתה יותר למעופו של חרגול צולע מאשר למשהו שמלמדים בבתי ספר לטייס, הדחף הראשון היה ליפול לאדמה ולנשק אותה על שזכיתי שוב להציב את כפות רגליי עליה.
המטוס היה מיועד לשישה נוסעים בלבד, ומלבדי, כולם היו כפריים מקומיים שחזרו לבונאייר אחרי סידורים וקניות שעשו באי השכן. שקי המזון שהם העלו למטוס בתור 'מטען יד' חסמו את כל החלל הקטן והמעברים שבין המושבים. מחלק מהשקים ביצבצו מיני ירקות ופירות לא מזוהים, מפיצים ריחות של שדה. איש אחד אף החזיק במהופך, בשתי רגליים של תרנגול חי, שפירפר וקירקר ולא חדל מלחבוט בכנפיו. הטייס, ששום מחיצה לא היתה בין תאו לבין הנוסעים, היה במצברוח עליז, עליז מדי אפילו. הוא צחק, סיפר בדיחות בספרדית, טפח על ברכיו בהתלהבות והסתובב כל הזמן אחורה כדי לנהל דיאלוג פנים מול פנים עם הנוסע שישב שתי שורות מאחור. תנאי מזג האוויר לא היו משהו שהדאיג אותו, על אף שמשבים עזים טילטלו את המטוס כמו עלה נידף ברוח. מפעם לפעם, כשמבטו נתקל בעיניי המפוחדות, הוא צחק בקולי קולות וקרא אלי 'דון וורי, דון וורי', אבל זה לא ממש עזר כדי להסיר דאגה מלבי.
על הטיסה הזאת אפשר להגיד שהיא הראתה לי כוכבים בצהרי היום, והשעה פחות או יותר שביליתי בטלטלות בין שמיים לארץ וים, תמיד תישאר חקוקה בזכרוני כשעת הטיסה הכי ארוכה והכי מפחידה שהיתה לי.
בטיסה חזרה מבונאייר לקורסאו, היה כבר טייס יותר נורמלי ופחות קומוניקטיבי, ובגלל החושך נחסך ממני לראות איך אנחנו כמעט מתנגשים בראש הר זה או אחר. אתי במטוס היה רק עוד נוסע שקט אחד, ושעת הטיסה עברה עלינו בדממת מוות. העיקר שהגעתי בשלום.
* * *
טופז - שם של אבן שבחיים לא ראיתי איך היא נראית. אבל אני זוכרת היטב את טופאסיו, הנערה העיוורת שהרעידה מיתרים באלפי לבבות, בטלנביילה 'טופז' , אחת הראשונות שהוקרנו בארץ...
* * *
טווס - על שפת הכנרת יש אכסניה מופלאה בשם 'כרי דשא'. פעם, בשנות השישים הרחוקות, בעלי המקום גידלו שם טווסים. יצא לי להתארח באכסניה כמה וכמה פעמים, וחוויית היקיצה בבוקר, אל תוך נוף הכנרת המדהים, כרי הדשא הנרחבים, והטווסים המטופפים להם בגאון על המדשאות, היא חווייה בלתי נשכחת עבורי.
הייתי שם שוב, לפני כמה שנים. לא דשא, לא טווסים, ומזל שעוד נשארה קצת כנרת.
איזו אכזבה.
* * *
טופו - - איכסה, אבל איכסה בריא.
משום מה, בארצות המזרח אני אוכלת טופו בכיף, ואפילו נהנית מזה. באינדונזיה למשל, כמה מן המטעמים השווים ביותר, משתמשים בטופו כמרכיב עיקרי. גם בסין הוא היה טעים לי. גם בתאילנד. כאן בארץ קצת פחות, אבל אני לא מתייאשת. ממשיכה לנסות מפעם לפעם. שמתי לב שטופו נורא משביע אותי, ואת זה אי אפשר להגיד על הרבה מאכלים אחרים. אז הנה למשל מתכון לסנדוויץ' טופו קלי קלות, שפעם נהגתי להכין לי, ואני עכשיו מזכירה לעצמי לחזור אליו:
קונים גוש טופו, אני אוהבת את המותג 'ירושלים' שנמכר בחנויות הטבע.
פורסים לפרוסות לא דקות, כמו גבינה מלוחה.
מטגנים במחבת בקצת שמן שומשום משני הצדדים. אחרי שהפרוסות זהובות בוזקים עליהן קצת אבקת שום ומטפטפים כמה טיפות של רוטב סויה ושמן שומשום. מניחים בין שתי פרוסות של לחם קל, עם הרבה נבטי אלפלפה. יאמי. גם טעים ומשביע וגם דל קלוריות.
נכון שלחמניית ג'בטה עם חרדל, סלט תפוחי אדמה, ושלושה סוגים של נקניקים - הרבה יותר טעימה.. אבל זה שמור רק לאירועים חגיגיים של התפרעות שלוחת רסן..
* * *
טופי - זה לא הדביק הזה שזורקים על חתן הבר מצווה שכורע תחת הכובד של ספר התורה? מסכן, גם כבד לו, וגם מפגיזים אותו במטח של טופי. פעם הסבירו לי שלאירועים כאלה מביאים רק טופי, כי הוא יותר רך מסוכרייה קשה, ולכן כואב פחות כשהוא פוגע. נראה לי שמי שאמר את זה, אף פעם לא חטף איזו זאפטה של טופי שנזרק בכוח מלמעלה, מעזרת הנשים..
ליהיא הציעה את המילים טל, טרמפולינה, טלפון, טלטלה, טרמפ.
טל - לפעמים זה משהו נורא יפה - נגיד אגל טל על עלי כותרת של פרח בגן. אבל לרוב הוא מטרד.. כשקמים בבוקר קיץ, לפני שהשמש הספיקה לחמם את העולם, וצריך לנגב במגב קטן את הטל מהמכונית.. או כשמתיישבים על גדר אבן בחוץ ואחרי שנרטבים לגמרי מגלים שהיא היתה ספוגה טל קייצי בלתי צפוי..
* * *
טרמפולינה - איזה כיף של המצאה. בניו זילנד למשל, הטרמפולינה היא כמעט חלק בלתי נפרד ממתקני השעשועים. בכל כפר נופש אליו הגענו במהלך הטיול, תמיד היתה פינת משחקים כזאת לילדים, ובמרכזה טרמפולינה ענקית. נסו לדמיין לכם עשרים ילדים מקפצצים עליה, בצווחות גיל, שעות ארוכות מבלי להתעייף. הטרמפולינה נראית לי כאחלה מכשיר לשריפת קלוריות בדרך מענגת, אבל אף פעם לא ניסיתי את זה. אני חזקה בתיאוריה, לא בפרקטיקה..
* * *
טלטלה - כזאתי כמו של השב"כ? מעניין איך זה מרגיש להיות מטולטל.
בעצם, יש גם טלטלה מסוג נוסף. שמעתם פעם את המושג 'אסור לטלטל?' יש כזה דבר. כשיוצאים עם קבוצה דתית לחו"ל, נתקלים בבעיה שאסור לשאת עליך שום דבר כשאתה יוצא להליכה בשבת. אם אתה לוקח אתך מפתח של החדר במלון, או ספר, או בקבוק מים, סוודר או פרי קטן - זה נקרא 'לטלטל' - וזה אסור...
למה?
אני לא מכירה את כל ההסבר המלומד, אבל זה קשור עם הוצאת דברים מרשות הפרט לרשות הרבים, עירוב חצרות או משהו כזה, תחום שבת ועוד כל מיני הלכות המתאימות לחשכת ימי הביניים.
בארץ, אגב, מותר לטלטל בשבת מה שרוצים. מסתבר שהיה מי שדאג לגדר ולתחום תחומים - ממש פיזית - שבתוכם זה נחשב כאילו לרשות אחת. אתם מבינים את זה? כי אני לא ממש...
ציפי הציעה לכתוב על חוף טנטורה, שהוא באמת חוף מדהים.
סיפרתי בפרק של ח' על החופשות שמשפחתי היתה מבלה בנתניה. אז הצ'ופר של החופשה, היה לנסוע לפחות פעם אחת במהלך השהייה, לחוף טנטורה. אני זוכרת נכון שיש מול החוף סלעים גדולים כאלה הבולטים מעל פני המים? מאז ילדותי לא ביקרתי שוב בחוף הזה, ותודה שהזכרת לי אותו, ציפי..
איה הציעה - טוטו... למה, אחותי, למה לגעת בפצעים חשופים? את הרי יודעת שזה מה שאני מייחלת ומתפללת וסוגדת לו כל שבוע. מה יש, מה יקרה אם אלוהי הטוטו יזרקו לעברי כמה עצמות?
אבל לא. אלה מתעקשים שאני גם אקנה כרטיס... ואת זה אף פעם לא הזדמן לי לעשות..
מילא, לוטו. את זה מכניסים למכונה והיא בוחרת בשבילך את המספרים, את זה אני עושה כשיש לי כסף מיותר בארנק. אבל לשבת ולסמן איקסים וכאלה על בני יהודה ומכבי חיפה? זו תורה קשה מדי בשבילי..
שלי הציעה - טובות, או בכלל דברים טובים.
בשבילי אלו שני מושגים נפרדים, שלי. דברים טובים - זה ממתקים. אומרים את זה ככה ביחד, כמעט במחובר, 'דבריםטובים'. הבאתם לי דבריםטובים? אם תתנהגו יפה אני אקנה לכם דבריםטובים, וכך הלאה.
אבל טובות, זה כבר שייך למחלקת ה'תעשי טובה'.. או ה'בלי טובות'..
אני למשל שייכת לסוג האנשים שמוכנים למות ובלבד שאף אחד לא יעשה להם טובה.
אף פעם לא ביקשתי טובה, ואף פעם לא ניצלתי מצב שיכול להשתמע כעשיית טובה. אני שונאת להיות חייבת למישהו על משהו שהוא עשה בשבילי לפנים משורת הדין.
לאור כל זה, ממש לא ברור לי איך זה שאני עצמי, עושה טובות לאחרים על ימין ועל שמאל. אני אוהבת. עוד רק לפני כמה ימים היה לי דיון מקיף בעניין הזה עם חברה שלי איזבל. היא טענה שאני עושה לאנשים טובות כאילו ממניעים אלטרואיסטים, מאהבת האדם. אבל בפועל, האשימה אותי בלי כחל וסרק, שאני עושה זאת מטעמים אנוכיים גרידא, שיש בהם לא מעט התנשאות. כאילו כדי להחזיק את כל העולם מסביבי קצר, בחזקת חייבים לי.
עוד לא גמרתי לעכל את הדברים ולהחליט אם היא צודקת או לא..
בתיה, כהרגלה, תמיד באה עם רעיונות מיוחדים. הפעם, היא הציעה לעשות צירופי מילים של 'טוב'. כמו למשל:
טוב הארץ - נראה לי שזה משהו שהארץ שלנו היתה משופעת בו לפני שמכון וולקני פרץ אל חיינו. מאז יש לנו עגבניות חממה ללא טעם, אבטיח בלי גרעינים במרקם צמר גפן, תאנים שמנות ותפוחות בטעם קישוא, בלי העסיס המתוק האמיתי של תאנה של פעם שכרגע נקטפה מהעץ בחצר. אפילו סברסים בלי קוצים יש לנו, אבל הטעם שלהם רחוק מטעמו של הסברס הקוצני שהיינו קוטפים פעם בשדות.
בקיצור, הארץ שלנו היא ארץ זבת חלב ודבש, רק שיפסיקו להתערב לה בתהליכי הייצור.
טוב טעם - מה זה בכלל? האם יש טעם אחד שהוא קביל ומשותף לכולם? מה שנראה בעיני כשיא הטעם הטוב, יכול להיות סר טעם בעיני אחרים, וההפך.
שכל טוב - זה כמו שכל ישר? הגיון? נראה לי שהיום כבר כמעט ולא משתמשים בצירוף הזה של 'טוב שכל'. אומרים חכם, אומרים פיקח, אומרים ממזר, חריף, שנון, גאון וכו'.
טוב לב - למזלנו לא פסו עדיין מן הארץ אלה בעלי הלב הטוב. אפילו שההיא ירדה למיאמי. מעשים של טוב לב, לשמו, שלא על מנת לקבל תמורה, מאד נוגעים ללבי.
טוב מראה - חתיכיות? שאומרים על מישהו או מישהי שהם נראים טוב? זה מאד יחסי, היופי הוא בעיני המתבונן.
טוב סבר - זו נראית לי אחת התכונות הכי חשובות שאני מחפשת אצל כל בן אדם. שיהיה לו סבר טוב ונעים, שתהיה לו הבעה טובה בפנים. זה חשוב לי הרבה יותר מהמראה הכללי שלו. לפעמים עיניים טובות יכולות לקנות אותי בשניה, אפילו אם בעליהן דומה לגודזילה.
טוב עין - אחד עם עין בוחנת כזאת שחודרת עמוק, או אחד עם עיניים יפות?
שניהם טובים בעיניי..
בכי טוב - זה דבר שאף פעם לא הצלחתי להבין. איך משהו שקשור עם בכי, יכול להיות טוב? צריך להתחקות על שורשי המילה הזאת, נראה לי שהיא לא קשורה בכלל עם בכי, אבל ידיעת העברית שלי לא מספיקה בכדי לנתח אותה.
יום טוב - יום חג ומועד, ויש גם שם כזה. יש לי אפילו קרוב משפחה ששמו יום טוב.
בן טובים - כשהייתי צעירה, היה סרט, או ספר בשם 'בני טובים לאן?'. אני לא מסוגלת לזכור על מה או על מי זה היה, אבל השם תקוע לי חזק בראש. אם מישהו זוכר ויכול לתת קצה חוט - אשמח לשמוע.
בשעה טובה - בשעה טובה נולד לכם כך וכך... שיהיה בשעה טובה... המילים האלו קשורות אצלי רק בהריון ובלידה..
לילה טוב - איך אני לא סובלת את אלה שטורחים לעשות אבחנה בין לילה טוב לליל מנוחה. לזוג נשוי אומרים לילה טוב, ולבחורה בודדה ליל מנוחה? זה בדיוק אותו סוג של אנשים שבכל פעם שאתה אמר 'גמרתי', הם מתקנים אותך ל'סיימתי'.
מזל טוב - אחת הברכות היפות שיש. אני אוהבת לברך אנשים על דברים משמחים שקרו להם. יומולדת, חתונה, בית חדש, ילד חדש וכו'. ואם הזכרנו שמות משונים שיש במשפחה שלי, אז הנה עוד אחד: היתה לי פעם קרובה שקראו לה מזלטוב, אבל היא מתה. אני בטוחה שילדיה לא קראו אף אחת מהנכדות שלה על שמה, איזו פאדיחה זאת יכולה להיות: 'מזלטוב, בואי הביתה !'
שם טוב - טוב שם טוב משמן טוב. וואלה, זה חשוב, כמה חשוב ששמו הטוב של אדם ילך לפניו. אני משתדלת שדברים רעים לא ייקשרו לשמי, אבל לא תמיד הולך לי..
כל טוב - נשמעת לי ברכה נורא דוסית כזאת. אני אוהבת את הגירסה העדכנית יותר של 'הכל טוףףף'..
נתחיל בטקילה, עם שני סיפורים.
בפעם הראשונה בחיי ששתיתי טקילה, נפלתי קשות, תרתי משמע.
ישבתי באיזו מסעדה מקסיקנית בלוס אנג'לס, עם חבורת שתיינים שגררה את כל יושבי השולחן לתחרות שתיה של טקילות. טעמתי אחת, אהבתי את הטעם המלוח והחמצמץ, ובלי לחשוב הרבה אמרתי 'אני בפנים'.
הכוסות התחילו לזרום, אחת אחרי השניה, ולי היה נדמה כאילו אני שותה לימונדה קצת מלוחה. זה לא עשה לי שום דבר. עוד כוס ועוד כוס ועוד כוס, אני כבר לא זוכרת כמה, אבל הכוסיות ההפוכות שנערמו לפני על השולחן, עברו את העשיריה פלוס... האנשים שהייתי אתם ראו שהדרך היחידה לגרום לי להפסיק, היא להבריח אותי החוצה משם. אני כמובן מחיתי, הייתי צלולה לחלוטין וכל הפאן היה עוד לפני, אבל לא עזר לי. הכריחו אותי לשלם את חשבון השתיה שלי ולקום. בלית ברירה שלפתי את הארנק, שילמתי הון תועפות בשביל כל כוסיות המשקה, והתרוממתי מן הכסא. צעד אחד, זה כל מה שהספקתי לעשות בטרם צנחתי לרצפה במין פוזה של ריסוק אברים. טקילה זה משקה מסריח שעובד עליך בעיניים - נותן לך לחשוב שאתה בסדר, אבל נסה להזיז יד או רגל.. התחרות, שהסתיימה בתיקו בגלל פרישתי המוקדמת, התהפכה בבת אחת להיות כשלון צורב שרוע על הרצפה. שום חלק מחלקי הגוף שלי לא היה בשליטתי, מלבד הראש שנשאר צלול לגמרי.
מאז לא באה שוב טקילה לפי.
* * *
והסיפור השני הוא על כלבת זאב יפהיפיה שהיתה לנו, וקראנו לה טקילה. לא יודעת למה, לא אני המצאתי את השם אלא אחד הילדים.
לטקילה הזאת היתה כנראה שלפוחית שתן מאד רגישה. היא אף פעם לא הסכימה לחכות עד שבני הבית יתעוררו בבוקר בשעה נורמלית, ומישהו מהם יוציא אותה החוצה. כבר בחמש בבוקר היתה מתחילה לשרוט את הדלת ולייבב, ובדרך כלל אני הייתי הקרבן שהיה צריך לקום כדי להוציא אותה לעשות את הצרכים.
בבוקר ירושלמי חורפי אחד, כשבחוץ השתוללה סערת גשמים, התחילה טקילה להשתולל על הדלת. עוד רגע והיתה מחוררת לגמרי את העץ. קמתי מהמיטה מקללת ומקטרת, נשבעת להיפטר ממנה עוד באותו יום. שמתי עלי מעיל גדול ובעיניים חצי עצומות פתחתי את הדלת והתכוונתי לצאת אתה לסיבוב קצר, אבל עוד בטרם הספקתי לקשור לה את הרצועה, היא טסה כמו חץ מקשת ונעלמה מחוץ לבנין.
ככה?? חשבתי, עכשיו אני גם צריכה לרדוף אחריה בגשם? שתקפוץ לי. סגרתי את הדלת, הורדתי את המעיל וחזרתי למיטה. בשבע בבוקר בא הבן של השכנים להגיד לנו שאוטובוס של אגד מרח את טקילה על הכביש.
רגשי האשמה מלווים אותי עד היום, ונשבעתי שבחיים לא אכניס עוד בעל חיים הביתה, אפילו לא דג באקווריום שלא צריך להוציא אותו החוצה לפיפי..
* * *
טבילה - מושג טראומטי בשבילי. לא יכולה לכתוב עליו בכלל. אולי בעוד כמה שנים, כשיגלידו צלקות המקווה..
* * *
טולרנטיות - אני בעד. חייה ותן לחיות. החופש שלך נגמר מול קצה האף שלי, עד שם הכל בסדר. וכנ"ל ההפך. איזה כיף של עולם היה יכול להיות לנו אם רק יותר אנשים היו מפנימים את המסר הזה?
* * *
טרגדיה - פעם חשבתי שהטרגדיות היווניות הן הכי נוראיות שיש. היום אני רואה שהטרגדיות תוצרת הארץ עולות עליהן פי כמה מונים.
* * *
טירוף - לא ממש יודעת מה זה. או לפחות, לא נתקלתי בזה אף פעם מקרוב. אני חושבת על זה שלמשל המילה 'בטירוף' היא מטבע לשון כל כך נפוצה אצל הצעירים שלנו, ותוהה למה בדיוק הם מתכוונים? האם הם יודעים משהו שאני לא יודעת? כי אני בפירוש לא יודעת מה זה טירוף.
אני עוצרת לרגע את שטף אותיות הא"ב, רק בשביל לספר על תערוכת הצילומים של יעקב שתפתח בעוד יומיים.
5000 תמונות הבאנו אתנו בחזרה מן המסע מסביב לעולם. אתם מדמיינים את המספר הזה?
למזלנו, כולן דיגיטליות, כך שלא היינו צריכים לקחת משכנתא בשביל פילם ופיתוח וכו'.
לבחור מתוכן 30-40 תמונות לתערוכה, היה מבצע קורע לב. יעקב התנהג כמו אבא שלא רוצה לעשות אפליות בין הילדים שלו, אבל רבאק, 5000 ילדים זה קשה אפילו לאבא הכי מסור בעולם...
אז בסופו של דבר, נבחרה הנבחרת בהרבה דם, יזע ודמעות, ואת התוצאה אפשר יהיה לראות החל מיום שני הקרוב בתערוכה שכותרתה:
'המסע מזרחה - ניצוצות וגוונים'
אני חושבת שיעקב צלם מה-זה מחונן, ושהתמונות מקסימות, אבל נו, טוב, אני משוחדת.
הרי אני הייתי העוזר צלם, נשאתי את התיק והגשתי עדשות ופילטרים, וקיטרתי המון - אז איך לא יצאו תמונות מקסימות עם תנאי פתיחה כאלה??
התערוכה מוצגת בבית יצחק רבין שבמתחם האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים, והיא תימשך מספר שבועות. אני מעלה הנה עותק מן ההזמנה הכתובה שנשלחה למי שהיתה לנו כתובתו. כל האחרים, שמעוניינים לבוא, אנא ראו בעותק הרצ"ב הזמנה אישית!
הצילום הוא של נערה פולינזית רוקדת, מרארוטונגה שבאיי קוק, והתמונה הגדולה היא אחת התמונות המוצגות בתערוכה. העיצוב הגרפי להזמנה נעשה, איך לא, על ידי איה האחת והיחידה..
לאות ח' יש לי בחירה מאד ביזארית...
כבר כמה ימים אני מתלבטת בין חיים, חברות, חירות, חלבה, חייזר וכאלה, ואף מילה לא דיגדגה אותי לכתוב עליה, למרות שכולן אחלה מילים ובטוח שיש לי מה להגיד עליהן.
בסוף שיחקתי מין משחק, כמו שפעם היינו עושים ב 'חי, צומח, דומם' - אומרים מהר את האותיות ועוצרים למשמע פקודת עצור. לצורך זה התחלקתי לי לשתי דמויות, אחת אמרה בלב את כל מילות הח' שרצו לה בראש, והשניה צעקה 'סטופ' במפתיע.
נו, מה לעשות, מה שיצא לי זה ...
חֶבֶל
עכשיו אני צריכה לאלתר כמה פסקאות על חבל?
אין בעיה, הנה קצת פילוסופיה בגרוש:
אומרים, שבבית התלוי אין מזכירים חבל.
אם כך, צריך אולי למחוק את המילה הזאת מהמילון, שלא נשתמש בה בטעות.. כי למעשה כולנו תלויים, לפחות על פי התיאוריה שלי.
טוב, היא לא ממש שלי, התיאוריה הזאת, אבל אני אימצתי לי אותה בשתי ידיים, בעיקר אחרי שהעמדתי אותה בעשרות ניסויים אמפיריים, שהוציאו אותה מן התחום התיאורטי לתחום המעשי מאד של חיי היום יום.
מי שחושב שהוא חופשי כציפור דרור, בלתי תלוי בכלום, רשאי ויכול לעשות ככל העולה על רוחו בלי חשבון לאף אחד, שיתעורר.
החבל שלו פשוט קצת ארוך יותר מהרגיל, זה כל הסיפור.
כולנו כבולים.
אחד בחבל של מטר, ואחד בחבל של קילומטר, אבל אין אחד שלא קשור אי שם בקצה השני.
למשהו, למישהו, לרעיון, למוסכמה, לגבול, לקושי, לרגשות, למצב כספי, למה בעצם לא. כל אחד והוו אליו מתחבר הקרס שלו. כל אחד וקצה גבול היכולת שלו.
אלה שהחבל שלהם קצר הם הכי מסכנים. כל צעד רחב שהם מעיזים לעשות, נגמר במשיכה חזקה לאחור, לפעמים אפילו בנפילה מרסקת עצמות. עם הזמן הם מפסיקים לנסות, וחיים בתוך הכלוב הקטן של המגבלות שלהם. לומדים את גבולות הטריטוריה, ולא יוצאים ממנה.
לבי לבי עליהם.
בקצה השני יש את אלה שחושבים שהשמיים הם הגבול. הם מלכי העולם, להם אף אחד לא יגיד מה לעשות. חבל? קשורים? הצחקתם אותם. היום הם פה ומחרתיים שם, ובין לבין הם שולחים יד לכל דבר אפשרי. זה נהדר, זה יפה, זה פתח לעולמות מרתקים שנגלים להם חדשות לבקרים. נראה כאילו הם על פסגת העולם. להם אני רק יכולה להגיד, 'חבר'ה, דיר באלאק. איזי איזי, לא לעולם חוסן, לא מקנאה בכם כשתרגישו את משיכת החבל, היא עלולה לחנוק אתכם.'
ויש את הסוג של האמצע, שאני מאמינה ומקווה שאני נמנית עליו, ושנבדל מן הסוג הקודם רק בדבר אחד: בידיעה הברורה על קיומו של החבל. זה הסוג של האנשים שיודעים שהם כבולים, אבל נלחמים כל הזמן להאריך את החבל שלהם. תתפלאו לגלות כמה הוא גמיש כשיודעים איך להתנהג אתו. כל מאמץ, כל העזה, כל סיכון, כל צעד קדימה משחרר להם עוד כמה מטרים של חופש פעולה. הם לא שוכחים אף פעם, שאי שם בקצה החבל, הם קשורים חזק. כל הקיום שלהם נע סביב הארכת החבל, וכל מטר נוסף ממלא אותם שמחה. הם לא לוקחים דברים כמובנים מאליהם, וכל הישג שלהם הוא פרי עבודה נטו.
אז זהו, בפעם הבאה שתרצו לתת קפיצה קדימה, תזכרו את החבל, ותחליטו אם אתם מהסוג הראשון, השני או השלישי..
עד כאן פינת ההתפלספות הקטנה. יאללה, חזרה למציאות:
רוני אופיר הציע חתולים וחיות בכלל, וגם חמציצים.
חתולים - אני לא סובלת. אני יודעת שעכשיו המניות שלי צונחות לזבל אצל כל אוהבי החתולים כאן, ואני יודעת שיש הרבה, אבל מה לעשות, שאשקר לכם?
פעם אחת בכל זאת ניסיתי להביא חתול הביתה. לפני שלושה עשורי שנים ועוד קצת, כשהייתי בהריון ורציתי שלרך הנולד (לא ידעו אז להגיד, כמו היום, אם זה בן או בת) תהיה חית מחמד בבית. לא רציתי סתם חתולת זבל, והלכנו והשקענו המון כסף בקניית גור חתולים סיאמי גזעי בחנות 'תחביב' בירושלים. התאהבתי בזוג עיני התכלת שלו, ובאמת שניסיתי להתחבר אתו. אבל הוא היה מה זה מניאק. כל שריטה שהוא שרט אותי הביאה לי דמעות לעיניים, וריח ההפרשות שלו בארגז החול שסידרנו לו הוציא לי את המעיים בכל פעם שעברתי על יד. סבלתי הכל בשקט, כי באמת האמנתי שטוב יהיה לתינוק שלי לגדול עם חיה בבית.
באותו הריון תפחתי כמו בצק שמרים ביום חם, ובקושי יכולתי לזוז. ביליתי שעות ארוכות על כסא נדנדה קלוע קש שקנינו בעזה, וסרגתי גרביים וכובעים עם פונפונים. החתול הסיאמי אמנם לא שם עלי, שום פוציניו ומילות חיבה לא עבדו עליו, אבל עם כדור הצמר היו לו יחסי אהבה מפותחים ביותר. לא עזר שהחבאתי את הצמר בתוך שקית, הוא קרע אותה, או שדחפתי את הכדור מתחת לישבן. הוא משך ומשך בחוט עד שהוציא אותי מדעתי. לא פעם ולא פעמיים הייתי צריכה לקום, בטורח רב, ולרדוף אחרי כדור הצמר והחתול המושך בו ומסבך אותו מסביב לכל החפצים בבית. דמיינו לכם אותי, עם כל הכובד והעצבים, עושה תחרות ריצה עם החתלתול הזריז, שחשב שאני משחקת אתו ועשה לי 'שיגועים'.. עציצים נפלו, חפצים נשברו, הצמר נכרך מסביב לרגלי כסאות ובכל מיני זיזים בולטים, והבלגן חגג כשניסיתי לגלגל את החוט שנפרם לכדור חדש. ברור שלא התאפקתי וסיננתי כמה קללות עסיסיות שהחתול בטח הבין, כי הוא שנא אותי כמעט יותר ממה שאני שנאתי אותו.
שבוע ימים נמשך הסיוט הזה.
בסיומו - הצהרתי 'או אני או הוא', והתפלאתי לגלות שבעלי דאז בחר בי. החתול הוחזר אחר כבוד לחנות, שלא הסכימה להחזיר את הכסף ששילמנו עבורו, אפילו לא תמורת ניכוי בלאי, או פחת, או דמי שימוש של שבוע ימים.
'תשאירו אותו כאן' אמרו לנו, 'ואם מישהו יקנה אותו, ניתן לכם את הכסף'.
שבועות אחרי שבתי גיליה באה לעולם נטול חיות מחמד, זכינו לקבל כמה פרוטות מהחתול הסיאמי שסוף סוף נמכר, והלך למרר את החיים לאנשים אחרים.
מאז ועד היום לא התעורר בי שום רצון להכניס עוד חתולים הביתה, על אף שכבר מזמן הפסקתי להכנס להריון או לסרוג בחוטי צמר. אני אפילו מקבלת את החלסטרה כשבני עמית מבקש ממני לשים בצד כל מיני שאריות בשביל החתולות שהוא מגדל בבית שלו.
איך, איך, איך יצא לי בן כזה אוהב חתולים?
חמציצים? - אם אני לא טועה, אצלנו בירושלים קראנו להם חמצוּצים, ואני מקווה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. זה מין תפוחי עץ קטנטנים, בערך בגודל של דובדבן, בטעם חמוץ-מתוק כזה, ולפעמים עם המון תולעים?
אוהו, כמה שהייתי זוללת מהם, לפעמים עד כדי כאב בטן.
ריקי הציעה המון מילים, וקשה לי לבחור. היא הציעה חטאים, חומה, חשק, חומד/חמוד/חמודה, חמור, חשמל, חמסה, ח'נון, חמשת חומשי תורה, חידה, חידוד, חוטם, חמדה, חמש אבנים.
נתחיל דווקא בחמש אבנים, כי בזה הייתי אלופה. ידעתי לשחק גם חתול וגם כלב, אתם זוכרים שהיו שתי גירסאות? והכי טובה הייתי ב'על היד', או בפאץ' הכפלה. ובשער, הייתי מעיפה את האבנים כל כך רחוק, מתחת למיטות ושולחנות, ולא פעם הלכו אבנים לבלי שוב.
היו נחמדים דווקא המשחקים של הימים ההם. היום אני משחקת רק סוליטר או Bejeweled על המחשב...
חומד/חמוד/חמודה - לפעמים בא לי להביא בוקס למי שקורא לי כך. חמודה הסבתא שלך.
זה לא מונע בעדי כמובן מלהשתמש בזה בעצמי, כי יש אנשים שממש מזמינים את זה. הם פשוט חמודים חסרי תקנה. יש לי למשל ידיד אחד, מגנט קוראים אותו, שאפשר להגיד עליו המון דברים, אבל חמוד זה בטח לא אחד מהם. ובכל זאת, 'חומד' זה השם הרשמי שלו אצלי..
או חברה שלי איזבל, שכבר נמאס לה מלהעיר לי ולבקש ממני, ולמרות זאת כל פרידה שלנו, בין אם במציאות או רק בטלפון, תמיד מסתיימת במשפט שלי שכולל בתוכו לפחות 'חמודה' אחת או שתיים.. בתשובה אני מקבלת איזה גררר... עצבני
חמדה - אוי כמה שאני סבלתי מהשם הזה....
מי קורא לבת שלו בשם חמדה? זה לא מתאים יותר לאיזו עגלה חדשה שנולדה ברפת?
אבל כמו שכבר אמרתי, יש מאחורי השם הזה סיפור, והבטחתי לספר אותו.
כידוע, נולדתי לפני שנות דור. 1952, זה תאריך פרה-היסטורי כזה. באותם ימים רחוקים, הטלפון היה די נדיר במחוזותינו, וכשאבי גוייס למילואים, אבד הקשר אתו למשך שבועות ארוכים. אמי, בחודש התשיעי להריונה, לא ידעה את נפשה מצער וכאב ורחמים עצמיים, איך היא תלך ללדת ובעלה לא לצידה. כשנקפו הימים ועדיין לא הגיע ממנו סימן חיים, התחלף הצער והכאב בדאגה שמא קרה לו משהו, והיא הסתובבה בבית כמו ג'וק מסומם מבלי לדעת מנוח. עד שבאחר צהריים אחד, התדפקה על דלת הבית חיילת צעירה, שהביאה לאמי דרישת שלום מאבי, שהיה תקוע אי שם בחולות הנגב. אמי התנפלה על החיילת בנשיקות ובחיבוקים,ולא יכלה לעצור את דמעות האושר שלה. ברגע של אי שפיות, שאלה את החיילת לשמה, וכשזו ענתה ששמה חמדה, הבטיחה לה אמי שאם תיוולד לה תינוקת, שמה בישראל ייקרא חמדה. וכך היה, למגינת לבי.
לרוע המזל, הגחתי לאוויר העולם בו בלילה, כשזכרון הביקור של החיילת החמדה היה עדיין טרי במוחה של אמי. אם רק הייתי מחזיקה מעמד בבטן עוד איזה שבוע שבועיים, בטח האפיזודה הזאת היתה משתכחת מלבה, והיו קוראים לי בטח אורל, או שירה, או דפנה, או משהו כזה, מהשמות הנורמליים... ואם כבר נגזר גורלי להיוולד באותו לילה, למה למשל לא יכולתי לצאת בן? זה בטח היה מסכל את התוכנית, כי הרי אי אפשר לקרוא לבן בשם חמד, לא?
הפעם היחידה ששמחתי על השם חמדה, היתה כשאמי ספרה לי שהשם האלטרנטיבי שהיא תכננה למקרה שתיוולד לה בת היה ... לא פחות ולא יותר מ... גרסיה. שלא נדע מצרות, אני כבר מעדיפה את השם של העגלה. ..
ח'נון - אני דווקא נורא אוהבת ח'נונים.
נכון שלא הכי נעים להיראות אתם ברחוב, הרבה יותר נעים להסתובב עם בראד פיט או ג'ורג' קלוני. אבל הם אחלה חברים, הח'נונים. חכמים, רגישים, מסורים, יכולים לפתור המון בעיות במחשב..
אני ממליצה לכל אחד לאמץ לו ח'נון מחמד, זו עיסקה של win-win.
חטא/חטאים - אין לי, אין לי, אין לי.
רבאק, הרי יום כיפור רק הרגע נגמר. ועוד אפילו צמתי השנה, אמנם הייתי כל היום מול המחשב, אבל צמתי.
אני החלטתי, שהחטאים היחידים שנחשבים אצלי, מעתה ועד עולם, הם רק חטאים שאני אעשה כלפי עצמי. דוגמה לחטא חמור? המנעות מדברים שאני אוהבת, ויתור על דברים שאני רוצה, ריצוי אחרים על חשבוני, התחשבות בכל העולם חוץ ממני וכו'. אלה בעיני חטאים בל יכופרו, וסליחה אם זה נשמע אגואיסטי או הדוניסטי מדי. הגיע הזמן.
איה הציעה חושם, חלומות וחורף.
את חושם אני מאד אוהבת, איזה טָמְבַל מתוק, לאכול אותו.
פנים רבות יש לו, לחושם. לפעמים קוראים לו הרשל'ה, לפעמים ג'וחא. לפעמים נאסר אל דין, ובמיתולוגיה ההודית - בירבאל. אבל אל תתנו לשם להטעות אתכם, זו אותה דמות, חצי טיפשה חצי מבריקה, שאלפי סיפורים נקשרו סביבה.
הנה למשל סיפור אחד נחמד. אני מביאה את הקטע בלאדינו, אני לא בטוחה שזה ממש המקור, אבל ככה אני מצאתי את הסיפור. בשביל מה בלדינו? סתם בשביל הפאן, אולי יהיה כאן מישהו או שניים שיצליח לקרוא אותו כך. ואגב, הסיפור העממי הזה נלקח מחיבור של מתילדה כהן סראנו
Un muy antiko kuento oral ?rabo dize ans?: “Dos vizinos se estavan peleando kontinuamente por un pedaso de tierra, ke se topava en medio a sus dos propriedades. El uno diz?a: - Esta tierra es m?a! El otro diz?a: - No! Es m?a! A la fin los dos empesaron a aharvarsen i tuvieron de prezentarsen delantre el djuzgador del kazal, ke era Djuha. Djuha sinti? las razones de los dos vizinos i les disho: - Asper? un minuto! Kero ir a demandar a la tierra mizma a ken de vozotros dos apartiene. Fue ande la tierra, se estir? enriva d’eya, i meti? ay? el uyido i se meti? a sintir kon grande atansi?n. Despu?s se alevant? i disho: - La tierra me dio su repuesta. Me disho: - Yo non apartengo ni al uno, ni al otro. Todos los dos apartienen a mi!
והנה הגירסה המתורגמת להמונים:
שני שכנים רבו ביניהם על חלקת אדמה. זה אמר 'שלי היא', והאחר אמר 'לי היא שייכת'.
לא הצליחו לפתור את המחלוקת בכוחות עצמם, ונאלצו ללכת לשופט שיכריע ביניהם.
על המזל שלהם, השופט התורן באותו יום היה חושם.
הוא הקשיב לטענות שני הצדדים, וכשסיימו, אמר להם: חכו לי כאן קצת, אני צריך ללכת ולשאול את האדמה מה היא טוענת.
הלך חושם לחלקת המחלוקת, כרע על ברכיו והצמיד את אזנו לאדמה, כמקשיב. כעבור דקות אחדות שב אל הצדדים הנצים, כדי לתת את פסק דינו:
שאלתי את האדמה, והיא אמרה לי שהיא אינה שייכת לא לך ולא לך. אתם שניכם שייכים לה!
נו, אחרי אמת גדולה כזאת, אפשר להמשיך לחשוב שחושם טיפש??
הרי כולנו באמת שייכים לאדמה..
חלומות - איזו באסה, כמעט אף פעם אני לא מצליחה לזכור אותם!
אני בטוחה שאני מפסידה דברים נפלאים.
ניסיתי כל מיני טכניקות של זכירת חלומות, לוסיד דרימז, חלומות צלולים, יו ניים איט. נאדה.
כשאני מתעוררת - הכל גז באוויר.
לעיתים מאד מאד רחוקות, קורה שרסיסי חלום מתרוצצים לי בראש. אבל זה פעם ב...
שומר הסף שלי, ההוא שאחראי לבריאות הנפש, כנראה מה זה ביריון וג'באר, לא נותן לשום דבר שעלול להזיק לי, להסתנן לתודעה.
נו, שיהיה. יש לי מספיק חלומות בהקיץ, אותם אני לא רק זוכרת, אלא גם בונה נדבך על נדבך, משפצרת, מפתחת, מגדילה, ולפעמים גם מגשימה..
חורף? - המממ.... ואללה, קשה לי להגיד אם אני אוהבת.
כבר כמה שנים שלא חוויתי חורף.
קודם כל, מאז שעזבתי את ירושלים ועברתי לשפלה, ניטל לגמרי העוקץ מן המילה חורף.
מה אתם חושבים, שהקצת גשם ורוח שיש לכם שמה, ראוי לתואר חורף?
בלי הצינה הירושלמית שחודרת לעצמות ומקפיאה את הדם בעורקים, חורף הוא לא חורף. אז ארבע שנים כאלו עברו עלי בהרצליה ובתל אביב, ולא הוצאתי אפילו פעם אחת מהארון את בגדי הצמר החמים שלי, או מעיל גדול. פשוט לא היה צריך. ואילו בשנה האחרונה, בגלל הנסיעה, אני חווה קיץ אחד ארוך ומתמשך של בערך 18 חודשים רצופים.
לאור כל זה, אפשר להגיד שדי התגעגעתי לחורף.
נראה לי שהשנה הגעגועים יבואו על סיפוקם, כי חזרתי הביתה לירושלים.
הרוחות שכבר התחילו לנשב בבית שלי, הפתוח כולו אל עמק ציון הנפרש לרגליו, מבשרות חורף קר וקשה, שבטח יגרום לי להתגעגע לסאונה
התל אביבית הדביקה. איה אחותי, תשאלי אותי שוב על חורף בעוד שלושה-ארבעה חודשים, טוב?
אילנה הציעה חופש, חדש וחתיך...
אפשר להיות קלת דעת ולהתחיל דווקא מ -
חתיך? - כאילו שאני מבינה בחתיכים...
פעם חשבתי שאלביס פרסלי וקליף ריצ'רד חתיכים, עם הבלוריות המשוחות בברילנטין. אחר כך עברתי לג'יימס דין, והלבשתי בדמותו את כל הגברים בחלומות בהקיץ שלי, ראו לעיל. אחריו בא אלן דילון. אחר כך .... תנו להיזכר.... רוג'ר מור..
אחר כך התבגרתי. התחלתי לחפש גם קצת אופי בתוך תווי הפנים והגוף, ועברתי לג'ק ניקולסון. גם רוברט רדפורד. גם קווין קוסטנר ומל גיבסון. אחר כך באה לי תקופה של טלנובלות. שלושת החתיכים האולטימטיבים שבשבילם הייתי מוכנה ללכת באש ובמים אם רק היו קורצים לי בעין, הם גוסטבו ברמודז האלוהי (נאנו), גבריאל קוראדו המדליק (פרנקו, מרטין..) ופאקונדו ארנה המתוקי (יאגו). ולמי שמזדעזע מהטעם הקלוקל שלי, גם בטלויזיה וגם בגברים, אני אגיד שהוא צודק.
בשנים האחרונות, 'חתיך' זה כבר לא אחד מקני המידה שלי לדרג אנשים.
כנראה שהזדקנתי.
עכשיו אני מסתכלת על העיניים של גבר, אם הן טובות או לא טובות.
על החיוך.
על הידיים, האצבעות.
על שפת הגוף.
מי שמקבל ציון עובר בארבעת הקריטריונים האלה, נחשב אצלי חתיך, אפילו אם יש לו שומה על הסנטר ותבלול על העין.
חופש - אפשר לבוא אל המילה הזאת מהרבה כיוונים. מאחר והתפלספתי כבר מספיק בקטע הראשון, אז אני לא אמשיך ללהג כאן על חופש במובן של חירות. בא לי דווקא לכתוב על חופש במובן של יציאה לחופש, לחופשה.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, מדי קיץ בחופש הגדול, המשפחה שלנו היתה 'יוצאת לחופש'.
לאן?
לנתניה כמובן! אתר החופשות הכי פופולארי של ישראל באותם ימים.
לא נהגנו להזמין מקום שבועות מראש, לא ביררנו והשווינו מחירים כמו היום. פשוט ארזנו כמה תיקים (בערך חצי בית) והתייצבנו בתחנה המרכזית של אגד בנתניה. עוד בטרם ירדנו מהאוטובוס, היינו כבר מוקפים בכמה עשרות אנשים שמשכירים חדרים לנופשים בבתיהם. אמא שלי היתה מנהלת את המשא ומתן עם הבלאבאתים, מתמקחת, שואלת על תנאי המקלחת והמים החמים והמטבח, כמה רחוק מהים, כמה מדרגות צריך לעלות, האם יש מכולת קרובה וכו', שאלות פרקטיות. אחר כך היתה משקללת בראש את כל הנתונים ויאללה, בוחרת לנו את הבית שלנו למשך השבועיים הקרובים.
אני זוכרת חלק מהבתים האלה. כמה משונה היה להכנס אל תוך חיים של אנשים אחרים. לכל בית היה את האופי שלו ואת הריח שלו. לפעמים, נפלה לידינו מציאה של בית פרטי, רק שלנו. זה קרה בשנים שהיה תקציב לשלם קצת יותר. אבל בדרך כלל, הסתפקנו בחדר אחד בבית של משפחה.
איזו שיגרה נפלאה היתה בחופשים האלה, כמה פשטות וכמה הנאה.
בבוקר היה אבי הולך אל המכולת ומביא לחמניות ומוצרי חלב. אחרי ארוחת הבוקר, היינו יוצאים לדרך, מוכנים לרחצה בים, עם סלים מלאי צידה, סנדוויצ'ים ופירות וירקות, משהו לקרוא, טרנזיסטור קטן. צועדים ברגל עד חוף הים, מתמקמים, לפעמים מתחת לסככה, לפעמים מתחת לסוכה מאולתרת שהיו הורי בנו בעזרת מוטות ויריעת בד.
עד הצהריים היינו מבלים בים, עם כל מיני פינוקים (ארטיק קרח צהוב, קלח תירס בזוק בהרבה מלח ועטוף בשכבות העלים החיצוניים שלו, שלא יבער ביד ולא יתלכלך מחול..) וכשהגיעה שעת ארוחת הצהריים היינו הולכים לאחת המסעדות על יד החוף. אוכלים צ'יפס ושניצל או קבאב, שותים טמפו אורנג', והולכים לחדר למנוחת אחר הצהריים.
בערב היינו מתגנדרים בבגדים חגיגיים, ויוצאים לסיבוב הופעות ברחוב הראשי של נתניה. סוקרים את חלונות הראווה, יושבים בבית קפה ללקק גלידה, לפעמים קונים כל מיני שמונצעס, כי זה הרי חלק מהחופשה. מפעם לפעם גם הלכנו בערב לסרט, הצגה ראשונה.
ולמחרת, הכל חזר על עצמו, בדיוק, בשיגרתיות שאהבנו כל שניה שלה..
לפעמים היינו מתחברים עם משפחת נופשים נוספת שהכרנו את ילדיה על שפת הים, ואז היינו מבלים ביחד. המבוגרים היו מפטפטים על ענייני המדינה, ואנחנו הילדים שיחקנו בכל מיני משחקי הילדות של אז. נשבענו לשמור אמונים ולהיות בקשר גם אחרי שכל אחד יחזור הביתה, ואולי אפילו לתכנן כך שגם בשנה הבאה יבואו המשפחות לנפוש ביחד בנתניה.
בדרך כלל זה לא תפס, החיים היו חזקים יותר מהתיכנון, אבל באותו רגע, היינו בעננים.
כמה זכרונות נפלאים יש לי מחופשות ילדותי, וחבל לי שלא הצלחתי להנחיל, ולו גם רק חלק מהם, לילדיי. בדור שלהם כבר היינו באטרף של להתרוצץ בעולם, להגיע למקומות חדשים, לגלות כל שנה מקום שעוד לא היינו בו. איפה השיגרה המופלאה שבחזרה לאותו מקום מדי שנה.. הקביעות הזאת שאפשר להתגעגע ולערוג אליה ולחלום עליה. כבר אין. מי יכול להגיד מה יהיה בשנה הבאה...
רוני הציעה לכתוב על חובייזה/חלמית, חזק/חלש, ועל חיוך. הכי בא לי -
חיוך. - כמה יופי יש בפעולה הפשוטה הזאת, וכמה אושר זה מביא למחייך ולמחוייך.
תחשבו כמה בעיות בחיים היו יכולות להיפטר עם קצת יותר חיוכים.
נכון, אם יש לך 20,000 ש"ח מינוס בבנק, חיוך אל הפקידה יעזור לך כמו כוסות רוח למת, היא לא תוכל להחליף את סימן המינוס בפלוס. אבל מספיק שהיא תדבר אליך יפה יותר, ושתצא משם לא בהרגשה נאחסית כאילו זה סוף העולם. כולה חיוך קטן, אז אל תתקמצן.
והנה קטע קלישאתי מאד המסתובב ברשת. כמה הוא נכון:
ערכו של החיוך
החיוך אינו עולה מאומה, אך ערכו רב.
הוא מעשיר את המקבל, מבלי לרושש את הנותן.
אין לכם אדם כה עשיר עד כי החיוך לא יוכל להוסיף לו מאומה.
אין לך אדם כה חזק עד כי יוכל להתקיים בלעדיו.
יתר על כן, אין לקנותו בכסף ולהוציאו במרמה או להשיגו בגניבה.
אין לו ערך אלא אם כן מופיע הוא מאליו, באופן טבעי.
יש שאנשים עייפים מכדי שיהיו מסוגלים לחייך אליך
חייך אתה לעומתם.
שכן אין לך אדם הנזקק כל כך לחיוך
כמו אותו אדם שאינו מסוגל לחייך אליך
חזק/חלש - עוד אחד מאותם מאבקי איתנים של הטבע.
מזכיר לי את החידה 'מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?'.
הרי בלי חלש - לא יהיה שום ערך לחזק.
מי בכלל ידע שהוא חזק? חזק לעומת מי, לעומת מה?
וכנ"ל עם החלש. חלש ביחס למי ולמה?
כל אחד מהם צריך את השני, בכדי להגדיר את עצמו. ובסך הכל יש די איזון ביניהם. על כל חזק אחד, יש ממול חלש אחד, כי בלי החלש, ההוא החזק לא יהיה חזק, וגם ההפך.
אני אוהבת להיות לפעמים חזקה ולפעמים חלשה, יש כיף גדול בשני המצבים האלה. צריך רק לדעת מתי לתת למי משניהם להתגבר על האחר.
בתיה הציעה חתול שכבר היה לנו, חתונה, חביתה, חבילה, חצאית, חצר, חצי, חמיצה.
חביתה - יאמי. לפעמים אני אוהבת חביתה פשוטה, ביצה נטו. אבל לרוב אני אוהבת לעשות ניסויים בחביתות ולהוסיף להן עולם ומלואו. הכי אני אוהבת חביתת גבינה צפתית, אבל גם חביתת בצל ירוק הולכת מצויין. וחביתת פטריות. וחביתת עשבי תיבול. וחביתת תפוחי אדמה מגורדים במגרדת גסה. וחביתה תפוחה מוקצפת עם חלב. וחביתה עם קוביות גמבה.
יש לי עוד, אבל אני דואגת לכולסטרול שלכם, לא רוצה לאבד אתכם.. מספיק ביצים.
חתונה - אוי, בתיה, עכשיו התקלת אותי קשות.
מצד אחד, אני נורא רוצה להתחתן שוב, ולו רק כדי ללכת פעם אחת בחיים עם טבעת נישואין על היד. כזאת מין חישוק זהב פשוט ודק, שאני ממש משתוקקת לשים על האצבע. בנישואיי הראשונים היתה לי טבעת מגעילה, מזהב לבן, שנאתי אותה מרגע שהיא נקנתה, והתהלכתי אתה רק כמה חודשים מתוך 27 שנות הנישואין.
מצד שני, נשבעתי שלא אתחתן שוב. אותי לכלא הזה לא יכניסו פעם נוספת.
רוצה לבחור את הבחירה שלי כל יום מחדש, לאשרר אותה, ולתת לה תוקף שוב ושוב לא מתוך כורח או בגלל פיסת נייר.
תגידו, אם אני אשים על היד טבעת זהב בלי חתונה, זו התחזות? זו עבירה?
אכן, דילמה דילמה..
חבילה = כאב לב.
החבילה האחרונה ששלחנו מהודו, עם כלי מיטה ממשי שקנינו בדם יזע ודמעות בואראנאסי, נפרצה בדואר של איזו ארץ, וחצי מתכולתה מפארת עכשיו את מיטתו של הגנב. שייחנק הלוואי. מילא הכסף שזה עלה, הון התועפות ששילמנו על הסוג המשובח, לא הזבל שמוכרים אצל באבא הקטן. אבל הזמן שביזבזנו, והמשא ומתן המייגע, ההתמקחות, הכריעה על הברכיים בתוך הכוך הקטן, כשמסביבנו בהררי משי צבעוני, והבחירה הקשה - כל זה היה לשווא?
חצאית - מה זה?
זה פריט לבוש שלא עלה על גופי כבר שנים. וכנראה גם לא יעלה...
מאז הצבא לא לבשתי חצאית. בעצם לא נכון, לפני כמה שנים הייתי בטקס הכנסת ספר תורה שהוקדש לאמי ז"ל, והייתי חייבת לבוא בחצאית. הרגשתי כמו חייזר, גם בגלל הלבוש וגם בגלל הטקס.
וגם שמלה אני לא לובשת, אז אל תכתבו לי אותה כשנגיע לש'....
חצר - איפה יש עוד חצרות? נראה לי שהן עברו מהעולם.
בקוביות שבונים עכשיו, איפה יש מקום לחצר?
אצל הסבתא שלי לונה בבית היתה חצר, תמיד היו שולחים את כל הילדים לשחק שם.
בגני הילדים יש חצר.
בבית הספר יש חצר.
ואצל איה יש את החצר הכי נפלאה..
נילי מנוחין, אתה חגגנו לפני חמישה ימים יומולדת 22 בסעודת שחיתות בגילי'ז, הציעה לכתוב על חניה ועל חומיינים.
מה קרה לך, ילדה, שאת מעלה שתי מכות כאלו בבת אחת? אין רחמים?
חניה - זה הסיוט שלי.
אני, בעקרון, שונאת לשלם על חניה. בעיקר במקומות שמבקשים 20-25 ש"ח לשעה. אבל הנה סתם קוריוז משעשע שקרה לי עם חניה.
פעם, כשעוד גרתי בתל אביב, נסעתי לעזריאלי לקניות. אחרי שעתיים סיימתי, וירדתי לחניון. ניגשתי לעמדות התשלום האוטומטיות, הכנסתי את הכרטיס ויצא לי לשלם 14 ש"ח. היה לי רק שטר של 100, אבל לא דאגתי כי כתוב היה על המכונה שהיא נותנת עודף. דחפתי את השטר לחריץ, ובתוך שניות מצאתי את עצמי עומדת ומשפשפת עיניים מול אחת ממכונות המזל של לאס וגאס. מהפתח של קבלת העודף התחילו לזרום מטבעות חצי שקל, וצליל הפגיעה שלהם במתכת דמה בדיוק לצליל הנעים ששומעים כשהמזל שלך עושה לך ג'סטה ומביא לך את הג'ק-פוט. אבל המכונה הזאת לא אמורה להיות מכונת מזל!
המטבעות גלשו מהפתח הצר וצנחו לרצפה, ואני לא ידעתי מה לעשות קודם: להפסיק לצחוק? להירגע ולהתחיל לאסוף את חצאי השקלים? למצוא שקית להכניס לתוכה את כל הכובד הזה? אולי לספור אותם, כי לך תדע אם המכונה החזירה עודף נכון? ומה לעזאזאל אני אעשה עם 86 ש"ח במטבעות של חצי שקל?
אחרי שנרגעתי קצת ואספתי את כל המטבעות לתוך שקית כבדה, כיבדתי את המכונה בבעיטה עצבנית, שהיא תדע שהבאג שלה הביא לי את הסעיף, וכשברקע מהדהדות העצות שנידב לי הקהל הקטן שהתאסף במקום, צעדתי לאוטו ונשבעתי לא לבוא יותר בחיים לעזריאלי.
בבית שפכתי את הכסף על המיטה, וספרתי. היו שם בדיוק 172 מטבעות. למחרת נתתי אותן למזכירה במשרד, שתפרוט לי את זה בבנק לשטרות, וכמובן שנאלצתי לספר לכולם את הסיפור המפדח הזה ולתת להם לצחוק קצת על חשבוני..
בקשר לחומיינים - אני כבר מבולבלת לגמרי.
בהתחלה אמרו לי שאלה מין יצורים ירוקים מגעילים ומסריחים. הרבה זמן לא ידעתי על מה מדובר, נחסך ממני הגועל הזה, אבל בסופו של דבר סוף סוף נתקלתי בו. הוא לא הסריח, אבל היה ירוק מגעיל ומטריד.
אחר כך אמרו שמה פתאום, אלה בכלל לא חומיינים. החומיינים האמיתיים הם בצבע חום, והם גדולים. כמו פרפר. טוב, אז כאלה לא ראיתי בכלל, לא היה לי הכבוד.
השנה, התאבדו על מנורת הלילה הקטנה שעל שולחן העבודה שלי, כמה יצורים חומים דוחים, בגודל של בערך חיפושית משה רבנו.
מה זה, שאלתי יודעי דבר.
מה, את לא יודעת, ענו לי. אלה חומיינים שעברו מוטציה, עכשיו הם חומים קטנים ודוחים, ולא חומים גדולים ודוחים.
אז אולי תחליטו? חומייני זה גדול או קטן? חום או ירוק? מסריח או סתם דוחה?
מי שיודע להסביר לי בדיוק מה זה חומייני, חוץ מהאייטוללה, מוזמן בבקשה להחכים אותי..
ואחרון חביב להיום, דני, שהציע לכתוב על חדש/ישן ועל חינוך.
חינוך - איזו מילה חשובה.
מי שחושב שחינוך זה מה שמלמדים בבית הספר, מה זה טועה.
חינוך זה מה שאנחנו עושים עם הילד שלנו מרגע שהוא נולד. מה שאנחנו יוצקים לתוכו, מגיל אפס ועד שהוא יוצא לעולם הגדול.
בית הספר אולי מקנה ידע, הרגלים, שיטות, הרחבת אופקים, וכו', אבל מעט מאד חינוך הוא נותן. ולפעמים בכלל זה חינוך שלילי. מי שחשוב לו חינוך ילדיו, שיעבוד על זה בבית, והרבה.
היתה לי פעם חברה, ענת, שבאה מבית יקה טיפוסי. היא נהגה להגיד על מישהו שנראה היה עליו שהוא מחונך היטב, ש 'היה לו חדר ילדים' ומשום מה, האימרה הזאת נתקעה לי בראש. עד היום, כשאני רוצה להגיד לעצמי על מישהו שהוא מחונך היטב, אני אומרת לעצמי שהיה לו חדר ילדים.
כשחושבים על זה, האימרה הזאת לא בהכרח נכונה. יש המון אנשים שלא היה להם חדר ילדים, ישנו 6-7 אחים ואחיות על רצפת הסלון או המטבח, ובכל זאת 'היה להם מה-זה חדר ילדים' - כלומר הם יצאו מחונכים לעילא ולעילא...
חדש לעומת ישן. כתוב איפשהו בתורה החכמה שלנו, 'ישן מפני חדש תוציא', נכון?
הנה יש לי בשביל כולנו אחלה דרך פנטסטית לעשות את המצווה הזאת כלפי עצמנו.
להוציא את כל הישן, כי עכשיו יש לאן.
בימים אלה נפתח אתר אינטרנט עם רעיון מקסים. אתר 'מדיה מרקט' יעזור לכם להשתחרר מכל מוצרי המדיה המיותרים שהצטברו לכם בבית. משחקי מחשב של הילדים שבגרו, דיסקים שנמאס לכם לשמוע, סרטים שאין סיכוי שתצפו בהם שוב, תוכנות שכבר לא נחוצות לכם - כל הדברים הישנים האלה בשבילכם, יכולים להיות חדשים בשביל מישהו אחר. וההפך. דברים ישנים של אחרים, יכולים להיות חדשים בשבילכם.
מדיה מרקט יתווך ביניכם, ויעזור לעשות את הטרנזאקציה בדרך קלה, נוחה, ובטוחה.
חשבתם פעם שמהדיסקים המעלים אבק על המדף יכול לצאת לכם כסף? או שתמורתם תוכלו לקנות דיסקים חדשים, שאחרת לא היה להם תקציב?
אני יודעת שאני עושה כאן קידום מכירות בוטה, ומודה בזה בפה מלא.
האתר מופעל על ידי חבר יקר, אביב, ואני רוצה לעזור לו ולאתר שלו להתחיל לצבור תאוצה.
פליז, תנו קפיצה לבקר במדיה מרקט, ותחשבו קצת איך אתם יכולים להשתמש בו לתועלתכם. אם במקרה אין לכם כרגע שום דבר מיותר שאתם רוצים למכור, בדקו אולי יש משהו שאתם יכולים לקנות?
ועוד בקשה, אנא, היו ישראלים, ורוצו לספר לחבר'ה. שידעו שהאופציה קיימת.
דרך אגב, שימו לב, אפילו את חדוות ההתמקחות אביב שימר עבורכם. כל אחד יכול להפעיל את כל כישורי התגרנות שלו, כדי להשיג מחיר טוב לפריטים שהוא רוצה למכור או לקנות. נראה אתכם עושים את זה בטאואר רקורדס או בבאג..
אז לאביב, ולמדיה מרקט, ולישן מפני חדש תוציאו, שיהיה המון המון בהצלחה!
היי, הט' כבר מתדפקת על הדלת.. הפנקס פתוח והיד מוכנה לרשום הצעות..