|
פרוייקט הא"ב ~ הגענו כבר, בשעה טובה, לאות ל' יום שישי 26.12.03 הרבה התלבטויות היו לי עם הל' הזאת.... איזו אות נאחסית, כמה צרות היא עשתה. לא נתנה בכלל לכתוב עליה. היא פוחדת מחשיפה? או אולי סתם סובלת מתסביכים של אות סנדוויץ', בדיוק באמצע האלף בית.. בכל אופן, מילה אחת בל' נתקעה לי בראש, וסירבה לעזוב אותי במשך השבועיים האחרונים. היא האפילה על כל רעיון אחר שצץ לי, ואין לי מושג למה. זו מילה שאין לי שום עניין לכתוב עליה, ואני לא מבינה איך קרה שהיא התנחלה לי כך בתוך הראש. היא גם כל כך לא נכונה לי, בטח לא בשלב הזה של חיי, וכל כך לא מתארת את מצבי, שאולי רק אנליזה מעמיקה תצליח לעמוד על פשר התעקשותה לטרטר לי במוח. המילה היא לבד, ורק הבוקר הצלחתי סוף סוף לבעוט אותה מראשי החוצה, כי באה לי אחרת במקומה.. סוף סוף! אז יאללה, קישטה לבד, לא רוצה אותך, לא מכירה אותך, לא שולם אתך, ברוך שפטרנו. במקום הלבד, יש לי את - לתת מה לעשות, אני פשוט אוהבת לתת, והרבה, מהכל. אוהבת לתת יותר מאשר לקבל. נתינה ממלאה אותי אושר. קבלה ממלאה אותי מבוכה. למדתי מספיק פסיכולוגיה כדי להבין שבטח זה לא סתם, יש דברים בגו.. ניתחתי את עצמי מכל כיוון אפשרי, בחיי שבאובייקטיביות, אבל לא הצלחתי להגיע לשום מסקנה חד משמעית. בסופו של כל ניתוח כזה, אני יוצאת מה זה לא מחמיאה לעצמי. עוד לא החלטתי אם אני נשמה טובה, אלטרואיסטית, שאהבת העולם לנגד עיניה, או סתם חתיכת אגואיסטית שאוהבת להחזיק את כולם במצב של 'חייבים'. עוד לא החלטתי אם אני נותנת בגלל הכיף שבנתינה, או בגלל שאני חושבת שבלי לתת לא יקבלו אותי. עוד לא החלטתי אם אני שונאת לקבל, כדי לא להיות חייבת, או שמא אני שונאת לקבל כי אני חושבת שלא מגיע לי. כך או כך, הקיצר - אני אוהבת רק לתת. (מישהו רוצה לקבל משהו?? :-) הנה, גם בועז שרעבי אוהב לתת: לתת את הנשמה ואת הלב לתת לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת. לגלות סודות בסתר להתיר את סבך הקשר כשהלב בך נצבט מכל חיוך מכל מבט. אתה נזהר אתה יודע וחוץ ממך איש לא שומע פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות. לתת את הנשמה ואת הלב לתת לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת. אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים לחיות עם כל השינויים לרקום איתה סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר. לתת את הנשמה ואת הלב לתת לתת כשאתה אוהב ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל עוד תלמד לתת לתת. לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה תמיד אפשר שוב להתחיל כמו יום חדש כמו כרגיל לתת. (טוב, עם המנגינה זה נשמע הרבה הרבה יותר יפה..)  ליהיא כתבה את הל' שלה: אז על כ' לא שלחתי כי היה לי המון עומס בלימודים... אבל על ל' אני חייבת לכתוב! המילה שלי היא השם שלי, ליהיא. ובכן, כשנולדתי לפני 23 שנים, 20 דקות אחרי נולדה גם אחותי התאומה. ההורים שלי רצו למצוא לנו שמות דומים, ובסופו של דבר קראו לנו הילה וליהי. (הא' מושמטת בכוונה). גדלתי כליהי עד בערך גיל 11, ואהבתי את השם שלי מאוד- אבל הרגשתי שבניגוד לאחותי, לשם שלי אין משמעות- הוא רק צירוף אותיות! חשבתי שאם רק אוסיף א', תהיה לו משמעות: לי היא. נורא אהבתי איך שהוא נראה פתאום כשהוספתי א' בסוף. מיוחד כזה..... לכן ניצלתי את ההזדמנות של מעבר לבית ספר חדש, והתחלתי לכתוב את השם שלי "ליהיא". לקח קצת זמן עד שהסביבה התרגלה, אבל בסופו של דבר שיניתי את השם גם באופן חוקי- ועכשיו בכל המסמכים הרשמיים שמי ליהיא ואני מאושרת! אני מאוד אוהבת את השם שלי, למרות שלכל מיני אנשים עדיין יש בעיות איתו- קוראים לי לילי, לי, ליבי ועוד כל מיני שיבושים,וכמעט תמיד אני צריכה להגיד לאנשים ש"ליהיא" כותבים עם א' בסוף.... ואז הם שואלים "אז איך אומרים את זה? ליהיאה?" ליהיאה :-), תודה ששיתפת אותנו. אני חושבת שליהיא זה שם מקסים, גם בצליל וגם במשמעות. המילה שריקי בחרה בל' היא - לא ריקי כתבה לנו: שנים התאמנתי על לספור עד עשר לפני אמירת ה-"לא" וההפך גם.. לא למהר לומר את ה-"כן" שגם הוא מחייב. כטיפוס אימפולסיבי אני "יורה" את המילה "לא" ואחר כך מצטערת, וההפך גם, מסכימה עם דברים שאם הייתי מקדישה להם רגע של מחשבה- הייתי אומרת לא - וחוסכת מעצמי בלגן מיותר..... ריקי, אני מכירה את הבעיה דווקא מהכיוון ההפוך שלה... שנים ארוכות לא ידעתי להגיד את המילה 'לא' והבאתי על ראשי מה זה צרות. היום אני הרבה יותר אסרטיבית, אם כי עדיין לא עד הסוף, והחיים שלי הרבה יותר קלים ופשוטים.. אגב, את יודעת שבהרבה ארצות במזרח הרחוק, לא נהוג להגיד לא? בחיים לא יתנו לך שם תשובה שלילית קצרה ועניינית, אפילו כשידוע מיליון אחוז שאי אפשר לספק את מבוקשך. הם רוקמים סיפורי מעשיות, ומרפדים את התשובה במיליון מילים מיותרות, העיקר שלא ישתמע ממנה 'לא' החלטי. את יודעת והם יודעים שזה 'לא', אבל המילה לא נאמרת. ריקי הציעה גם לכתוב על האימרה "חיים ומוות ביד-לשון".. טוב, אז ממש לעניין של חיים ומוות אף פעם לא הגעתי בגלל התחלקויות לשון, אבל כמה פאשלות קולוסאליות בהחלט היו לי.. דוגמה אחת קטנה: כשבתי גיליה היתה בערך בת 4, נסעתי אתה ועם עוד שתי חברות לתל אביב, לקנות נעליים. בשבילנו, הירושלמיות, נסיעה לרחוב הנעליים 'נווה שאנן' על יד התחנה המרכזית בתל אביב, היה כמו עליה לרגל למכה של הנעליים. רק כשגדלנו קצת, הבנו שזה הברארה של ענף הנעליים בארץ, אבל אז, באותם ימים, היינו עושות מסעות כאלו אחת לכמה חודשים, וחוזרות לירושלים מצויידות בנעליים לכל המשפחה. דבר אחד למדנו, והוא - שחייבים להתמקח עם המוכרים החלקלקים, ואסור להשבר עד שהם יורדים למחיר המקובל עלינו. פעם אחת, ישבנו באיזו חנות וניהלנו משא ומתן קולני עם בעל הבית. הוא סרב להתקפל במחיר, ואנחנו סירבנו לשלם כל כך הרבה. כחלק מהאסטרטגיה, קמנו ללכת בתקווה שהוא ירדוף אחרינו, ואני עמדתי בפתח ואמרתי לו בנימוס: 'בסדר, תודה רבה לך. אנחנו נחשוב על זה. אם לא נמצא יותר זול, נחזור אליך, אתה החנות הראשונה שאנחנו נכנסים אליה...' וגיליה, בחוש הצדק המפותח שיש לילדים קפצה וציפצפה: 'אמא לא נכון!! כבר היינו בכל החנויות ברחוב הזה, למה את אומרת לו שזו החנות הראשונה?? כבר מדדת את הנעליים האלה לפחות חמש פעמים!! ' איזו פאדיחה היתה לנו, אני רציתי להתאייד באוויר, והוא --- 'את רואה, ילדים לא משקרים אף פעם, גיברת, לא טוב ככה חינוך, ללמד אותם לשקר' ועוד ועוד. כמובן שקנינו ממנו על המקום את הנעליים במחיר שהוא רצה, והתחפפנו משם בבושת פנים. מאז השתדלתי לא לשקר, ואם כבר כן - אז לא בקרבתם של ילדים משוחררי לשון.. בתיה שלחה הנה כמה וכמה מילים בל'. לילה - זמן החשיכה, מאחרי שקיעת החמה ועד זריחתה. בספר "בראשית" מסופר :"ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה". המון שירים נכתבו על הלילה: לילה בהיר, לילה אפל, היו לילות, הלילה, והשיר האהוב עלי: לילה לילה הרוח גוברת לילה לילה הומה הצמרת לילה לילה כוכב מזמר נומי נומי כבי את הנר לילה לילה עצמי את עיניך לילה לילה בדרך אליך לילה לילה רכבו חמושים נומי נומי שלושה פרשים לילה לילה אחד היה מלך לילה לילה שני מת בדרך לילה לילה וזה שנשאר נומי נומי את שמך לא זכר.... לחם - מאכל יסוד, מאפה קמח שתפח במים, והיום יש המון סוגי לחם: לחם לבן, לחם אחיד, לחם שיפון, לחם כפרי, ולחמניות ובגטים, וריח הלחם הנאפה הוא ריח מתוק ומעורר תיאבון, אני קניתי מכונת לחם, והכנת הלחם פשוטה מאוד, רק לשים את כל החומרים לפי הסדר והמכונה עובדת ,לשה את הבצק,מתפיחה אותו ואופה, והריח והטעם של הלחם - זאת תמיד חגיגה. היי, גם לי יש את מכונת הלחם הזאת, בתיה. קיבלתי אותה מתנה מהילדים שלי בראש השנה, ומאז סוגי הלחמים שמונפקים כאן בבית הזה לא היו מביישים שום מאפיית צמרת.. פשוט תענוג. אני אוהבת לעשות עליה כל מיני נסיונות, וכמעט ולא חזרתי פעמיים על אותו לחם, תמיד יש ואריאציות.. אתמול הכנתי לחם בטעם אורגאנו וזיתים ירוקים, חבל על הזמן. כיכר ענקית נבלעה על ידי בני הבית עוד לפני שהסתיימה הארוחה... ועוד כותבת בתיה בל': לביבה - אי אפשר בלעדיה בחנוכה , והרי השיר על החביבה: לי אמא עשתה לביבה לביבה חמה ומתוקה יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה, ןזה מזכיר לי את שירו של טשרניחובסקי "לביבות" בו הוא מתאר בדיוק איך מכינים לביבות. קטע קצר: "וגיטל לקחה שש ביצים, טרפה ושמה החלבון והחלמון בקמח הסולת, לשה הקמח כחוק, לישה ולישה חזקה, והפך עינו חיש קל ויהי כעין הענבר השקוף" אויש, הזכרת לי נשכחות עם השיר הזה של טשרניחובסקי... זוכרת שלמדנו אותו בבית הספר.. השבוע אירחתי אצלי מסיבת חנוכה, שנפלה בדיוק על יום ההולדת של גיליה (24.12) וכולם התענגו על לביבות. כמובן שהיו לביבות תפוחי אדמה, ולביבות מרוקאיות, ספינג' קוראים אותן, ולביבות כרישה, ולביבות תרד, ולביבות רומניות עשויות גבינה שנקראות פאפאנאש.. כמעט חמישה ליטרים שמן זרמו כאן בין הסירים והמחבתות, וללא ספק כמה מהם מעטרים עכשיו את המתניים והישבן. וא-פרופו לביבות, אני מוכרחה לספר על תגלית החנוכה שגיליתי השנה: זהו, גמרתי עם הטיגונים. יותר אני לא אטגן אף פעם בחיים סופגניות!! השנה אפיתי אותן במקום לטגן, 3 סוגים שונים של סופגניות אפויות, אחד יותר מוצלח מהשני! בלי אף טיפת שמן, אווריריות ותפוחות, פשוט מעדן.. ואחרון חביב מן המקלדת של בתיה, ביטויים שחוזרים על שימוש במילה אחת, והפעם עם "לב" לב -מרכז מערכת כלי הדם, מרכז הרחמים, הרגש, המצפון והמחשבה. לב אבן - אכזריות, חוסר רגש, לב אחד - אחווה, רעות לב זהב - טוב לב לב חם - לב רגיש ואוהב לב ים - אמצע הים לב כבד - מועקה וצער לב רחב - נדיבות, טוב לב לב שבור - צער רב אומץ לב - העזה, גבורה אחד בפה ואחד בלב - צביעות בחיר לב - אהוב, חביב בינת הלב - אינטואיציה בלב ונפש - במסירות רבה בלב כבד - בלי בטחון בלב קל - בלי דאגות בלב שלם - במלוא הרצון גבה לב - יהיר, גאוותן גילוי לב - כנות חסר לב - רשע, קשוח כאב לב - צער מוג לב - פחדן תשומת לב - הקשבה בתיה גם הציעה שאני אכתוב בל' על מילה נוספת - לכתוב. מה יש לכתוב על זה חוץ מאשר שאני אוהבת אוהבת אוהבת לכתוב?? מישהו, שקורא לעצמו 'מעריץ דומם' (מואה? לי? לי יש מעריץ דומם?? ) הציע בתגובות של הפרק הקודם, שאני אכתוב על לשונות. אני מניחה שהכוונה היא לשונות במובן של שפות, ואני מוכנה לכתוב על זה בשמחה. העניין עם שפות הוא - שאו שיש לך את זה או שאין לך את זה. למזלי, לי יש. קל לי עם שפות, אני קולטת מהר, תופסת את הפרינציפ של השפה, ומרגישה אתה די מהר בבית. מה אני עושה אתה אחר כך - כבר תלוי במידת השמישות שלה. אנגלית - למדתי בשנות העשרה שלי מקריאה בספרים. אהבתי להסתובב בחנויות של המשומשים, בהם מכרו ספרים כמעט לפי הקילו. כולם היו באנגלית, Paperbacks כאלה שאנשים גמרו לקרוא. ספרים בעברית כמעט ולא היו, ואם כן היו - מחירם היה מעבר למצוי בכיסי. לקחתי הביתה ספר עב כרס באנגלית, 'השאפתנים' של הרולד רובינס. כמובן שלא יכולתי להניח אותו מהיד, לא סתם הספר הזה ריתק מיליוני קוראים בעולם והפך את כותבו לאחד הסופרים הכי מצליחים ונקראים. בהתחלה נעזרתי במילון ובדקתי מילה פה ומילה שם. אחר כך כבר הבנתי מהקונטקסט, ובספרים הבאים כבר הבנתי מהבטן, לא יודעת איך. באותם ימים רחוקים זנחתי כמעט לגמרי את הקריאה בעברית, ועברתי לאנגלית. הייתי קונה את הספרים בעשיריות, לא אחד אחד, בוחרת אותם בעיקר לפי העובי, שהעונג יהיה מתמשך. במשך שנים ארוכות קראתי את כל רבי המכר איך שיצאו לשוק, הרבה הרבה לפני שמישהו חשב בכלל לתרגם אותם לעברית. זה הקנה לי את הידע של השפה כאילו 'מבפנים', לא רק אוצר מילים אלא כל הדקדוק ומטבעות לשון וכתיב, כמעט כמו שפת אם. צרפתית - זו היתה השפה הזרה השניה שהכריחו בזמני ללמוד בבתי הספר. בתיכון בויאר בו למדתי, המורה לצרפתית לא יכלה לסבול אותי בכתה. תמיד התקדמתי 5-6 פרקים מעבר לרמה של שאר התלמידים, ולכן הייתי מאד חסרת סבלנות בכתה. תמיד צעקתי את כל התשובות, לא נתתי לאף אחד צ'אנס להתבטא. היא עשתה אתי דיל שאני אתחפף מהכתה, ואבוא רק למבחנים, וכך היה. הייתי מבלה את שיעורי הצרפתית בחוץ (קוראת ספרים באנגלית...), באה למבחנים, מוציאה עשיריות וחוזר חלילה. אין לי הרבה סימפטיה לשפה הזאת, ולכן היא לא נתפסה אצלי חזק. אני שומעת, קוראת, מבינה בקלי קלות, אבל הלשון שלי קצת תפוסה בלדבר, לא משוחררת. יחד עם זאת, לפני כמה שנים שהיתי תקופה מסויימת בצרפת והדרכתי שם קבוצות תיירים אמריקאיים, וראה איזה פלא - כשהייתי צריכה לעשות בה שימוש, בצרפתית, פיטפטתי חופשי כמו בולבול. לא ידעתי שיש לי את זה בכלל, אבל כנראה שזה שם, רדום כזה, מחכה לשעת צורך, ואז נשלף החוצה. ערבית - מנהל בית הספר בויאר בתקופת לימודיי שם, מייזלר ז"ל, היה איש מאד משמעותי בחיי, והקשר ביני לבינו חרג מגבולות של סתם תלמידה ומנהל בית ספר. הוא לא הסכים ש 'אתבזבז' כך בחוץ בשיעורי הצרפתית מהם סולקתי. הוא הציע שבזמן הפנוי הזה, כדאי שאני אכנס לכתה של הערבית, וכך אלמד שפה נוספת. אני מיד נדלקתי על זה, הרי אני אוהבת ללמוד שפות, המורה לערבית נדלק פחות, גם בגלל המוניטין הגרועים שיצאו לי בהתנהגות, וגם בגלל שהכתה כבר למדה במשך למעלה מחצי שנה והרי זה לא יתכן שאני אוכל להדביק את החומר. 'מה? הוא מפקפק ביכולתי?' נעלבתי, וגמרתי אומר להראות לו מה זה. מייזלר דיבר עם אמא שלי, הסביר לה את הסיטואציה, שיכנע אותה שזה טוב שאני אצא מבית הספר עם שתי שפות זרות ולא רק אחת, והיא שיחררה כסף לכמה שיעורים פרטיים שאמורים היו להביא אותי תוך זמן קצר לרמתה של הכתה. הדבר הזה השפיע על כל מהלך חיי. המורה הפרטי שלי לערבית, בוגר חיל המודיעין שיישם עלי את כל השיטות הצבאיות בהן הוא למד את הערבית שלו, הפך ברבות הימים להיות בעלי. בהתחלה הכל היה סטריקטלי לימודים, ובהקפדה דרקונית. תוך שבועיים, נכנסתי לכתה שכבר למדה חצי שנה, והמורה שבחן אותי כמעט השתנק מהפתעה. לא רחק היום וגם הוא כבר הוציא אותי מהשיעורים שלו, ואמר לי לבוא רק למבחנים, כי מהר מאד השארתי את כל הכתה מאחור, ורצתי קדימה. הלימודים עם המורה הפרטי נמשכו עוד ועוד, כבר בלי כסף ולא רק בגלל הצורך בלימוד שפה... היום אני קוראת, כותבת ומדברת ערבית שוטפת, לא רק בגלל הלימודים האלה, אלא גם בגלל שהעבודה הראשונה שלי בחיים היתה עם ערבים במזרח ירושלים, שם הגעתי תוך פרק זמן קצר לנהל משרד ממשלתי העוסק במתן שירותים לאוכלוסיה הערבית. עד היום חתימתי מתנוססת על אלפי תעודות הזיהוי והדרכונים שהונפקו במזרח ירושלים באותם ימים. אספרנטו - אני לא מאמינה על עצמי, אבל פעם הייתי בטוחה שהשפה הזאת הולכת להחליף את כל השפות בעולם. אז כדי לא להשאר מאחור,הזדרזתי ללמוד אותה על בוריה. שפה מצחיקה וקלה כל כך. במשך תקופה מסויימת אפילו התכתבתי עם כמה משוגעי אספרנטו מרחבי העולם. לקח לי זמן להבין שהשפה הזאת לא הולכת לתפוס, היא לא יותר מגימיק אוטופי, ולאט לאט זנחתי אותה. היום אני מסופקת אם אני יכולה לחבר בה משפט אחד נכון.. אבל היו ימים ששלטתי בה במלואה.. איטלקית - אותה למדתי עם ספרים ומילונים לבד. בתקופה שהייתי נוסעת הרבה לאיטליה, שלטתי בה ממש יפה. היום אני רק מגמגמת איטלקית, אבל מבינה לא רע. הלימוד היה חפיפי, השימוש לא תכוף, והתוצאה בהתאם. ספרדית (קסטיליאנית) - כשהתחילו כל הטלנובלות, הרגשתי שקצת הספרדית שאני יודעת מהבית לא מספיקה לי בשביל להבין מה היא אומרת לו לפני שהתרגום מגיע. זה עיצבן אותי, נרשמתי ללימודים מסודרים של השפה, עשיתי שני סמסטרים, היום אני קוראת וכותבת ומדברת ברמה סבירה, כי הייתי אחלה תלמידה בשיעורים, ואם במקרה מזדמן לי לפול פה ושם על טלנובלה - אני מרגישה בה בבית.. לאדינו - זו השפה של בית סבא. אני יכולה עד היום לשמוע את אמי וסבתי מתווכחות בלאדינו כשלא רצו שאבין. ובאמת לא הבנתי. היתה לי איזו מין רתיעה מהשפה הזאת, זה נראה היה לי גלותי כל כך לדבר בשפה שאיננה עברית. מסתבר שמשהו בכל זאת כנראה כן נכנס לי לראש מאותם ימים, כי העובדה היא שכשגדלתי ושמעתי מסביבי לאדינו, הבנתי כמעט הכל. לצערי, זו לא שפה שדיברו אצלי בבית, אבי לא שלט בה כי הוא בכלל מתפוצה אחרת.. כמה חבל, זו שפה כל כך יפה, מלאת חן וחוכמת חיים ופתגמים עסיסיים. את מה שהחסרתי בבית, השלמתי בחוץ: נרשמתי לקורס בן שנה בלאדינו, כדי לעשות לי בראש קצת סדר, דקדוק ותחביר והגייה נכונה וכו'. איזה כיף זה, אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות שניה ללמוד את מה שהחמצתי בילדותי.. השיעורים הם תענוג צרוף, המורה נפלא, ובכלל - אני מתענגת על כל רגע.. בהזדמנות אני אכתוב על זה. מכל מסעותיי בעולם לא למדתי שום שפה, מלבד קצת באלינזית. האנגלית השתלטה על כל העולם, כמו קוקה קולה ומק'דונלדס, כבר אין צורך בידיעת שפות מקומיות.. לפני כמה שנים נסעתי לבאלי לבקר את בתי גיליה, שניסתה להרים שם עסק קטן. היא התגוררה בכפר שנקרא לגיאן, בשולי הסצנה התיירותית של באלי, וקשרה קשרים ממש משפחתיים עם המקומיים. להפתעתי שמעתי אותה מקשקשת חופשית בבאלינזית, כאילו עברית איננה שפת אמה. תכף ומיד רציתי גם. למזלי, זה התאפשר בקלות. איזו שפה מצחיקה זאת! אין בה זכר או נקבה, יחיד או רבים, עבר או עתיד. יש בה רק אוצר מילים - גם כן לא מי יודע מה גדול - ופשוט שמים אותן אחת ליד השניה לכלל משפט. אתה מבין את המשמעות מתוך ההקשר. מאדה, ידיד של גיליה שהוא ומשפחתו הפכו להיות המאמצים שלנו בבאלי, ושאנחנו בקשרים חמים אתם עד היום, התנדב ללמד אותי. הכנתי לי פנקס קטן, ובכל יום הוא לימד אותי עשרים-שלושים מילים חדשות בבאלינזית. אני הייתי משננת, מתרגלת, עושה נסיונות על כל הסובבים אותי, ובסוף השהות, כשהייתי צריכה לעזוב את באלי, פיטפטתי כבר חופשי לגמרי. הפנקס הקטן הזה עם המילים בבאלינזית, ליווה אותי גם בנסיעתי האחרונה לשם, בשנה שעברה. אבל לצערי, כמעט ולא יצא לי להשתמש בזה. כל תושבי האי היו לחוצים ושפופים מהמצב אליו נקלעו אחרי הפיגוע הגדול שאל קאעידה עשתה להם והשביתה להם את התיירות לאי. לאף אחד לא היה חשק או סבלנות לפראנג'ית (זרה) שמתחשק לה לתרגל באלינזית.. יש עוד כמה שפות שאני מקשקשת בהן. לא רציני כזה, מילה פה מילה שם. לא שוות אפילו איזכור. אבל יש שפה אחת שאני הולכת ומעמיקה את הידע שלי בה... יידיש. נו, כמובן שזה בגלל יעקב, שמתבל את הדיבור שלו בכל מיני פנינים יידישאיות.. וואלה, מאד עסיסית השפה הזאת, היא מוצאת חן בעיני. כשיהיה לי קצת זמן, אני אלמד גם אותה. בינתיים, לקחתי לי פנקס קטן, ולתוכו אני מכניסה כל מיני מטבעות הלשון שיעקב מלמד אותי. הוא רק לא לקח בחשבון שאני עלולה כבר לעשות בהן שימוש מיידי, וככה אפשר למצוא אותי לא פעם מחזירה לו דיבורים כמו: 'האק מיר נישט אין צ'ייניק', או 'טרנט אונד וויינט', או 'נור דוס פלט מיר' או 'בסרוורן', 'פאר שיים זאך', 'אפצאכון א - מייסה', 'א-גיבר מיט דם תוחעס א-ריבר', 'זאי נישט קיין פוץ' ועוד כאלה מרגליות.. תזהרו ממני, דוברי היידיש, יש לי תפיסה מהירה, עוד מעט ואי אפשר כבר יהיה למכור אותי.. אחרונה חביבה אני מגיעה אל איה, חברתי ואחותי, שהציעה לכתוב על... לימודים ולמה?? כי אתם צריכים לראות מה היא עשתה בלימודים האחרונים שלה!! גם איה היא מין טיפוס שלא שוקט על השמרים, היא חייבת כל הזמן להעמיק את הידע ולכבוש תחומים נוספים. הפעם היא נרשמה ללימודי פלאש ועוד כל מיני קללות שלא הבנתי את משמעותן, אבל תכליתן להביא אותה להיות המעצבת הגרפית האולטימטיבית.. בעיני, היא היתה כזאת עוד לפני הלימודים. אבל המורים שלה בקורס כנראה רצו עוד הוכחה, והטילו עליה פרוייקט גמר - אתר אינטרנט בנוי בפלאש MX. במקום לקחת סתם איזה רעיון ערטילאי ולבנות לו אתר, החליטה איה שהיא מצ'פרת את יעקב, ובונה לו במתנה אתר לתערוכת הצילומים שלו. ככה היא הורגת שתי ציפורים במכה אחת: עושה ג'סטה אדירה לחבר, ומגישה עבודת גמר למופת.. הכל נשמר בסודי סודות, ונעשה מאחורי גבו של יעקב, כדי שההפתעה תהיה מוחלטת. והיא היתה, אוהו, מה זה היתה... דמיינו לכם את עצמכם, עומדים פתאום יום אחד מול העבודה שלכם באינטרנט, משפשפים את העיניים ולא מבינים מאיפה זה בא עליכם. איה סיפרה על זה בבלוג שלה, אני לא אחזור על הדברים, אני רק אפנה אתכם לראות את התוצאה הנפלאה.. אני לא יודעת ממה להתפעל קודם - מהכשרון של זו או של זה... אז תודה, איה אחותי, בשמי ובשם יעקב, על האתר המקסים. אין עלייך בעיצובים, בשבילנו את No. 1 ולמי שלא יצא לו לראות את התערוכה של יעקב, הנה הזדמנות להציץ על קצת מן הצילומים שלו. אילוצי הפורמט של האתר מראים את התמונות בקטן, חלקן גם נגזרו כדי להתאים למידה, אבל בהחלט נשאר הטעם של תמונות חובקות עולם. הנה האתר של יעקב .. צפיה מהנה, ולא לשכוח לפתוח גם רמקולים.. והאות הבאה היא מ', ההצעות שלכם תתקבלנה בברכה! 
 קישור ישיר 18.12.03 סליחה סליחה סליחה שהל' מתמהמהת.... קודם כל, זה בגלל שלא צצה לי בראש שום מילה בל' שעושה לי חשק לכתוב עליה. מין יובש, בצורת כזאת. ושנית, בגלל חוסר זמן היסטרי. אני בקושי מגיעה לשבת ליד המחשב. כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, (טובים, טובים, רק טובים...) ואין לי זמן לכלום! מקווה להגיע אל הל' בסוף השבוע, ואני מזכירה למי שרוצה לשלוח לי משהו בל' - שיאללה, עכשיו זה הזמן... להתראות חברים....
קישור ישיר פרוייקט הא"ב ~ הגענו כבר לאות כ' יום חמישי, 4.12.03 המילה הנבחרת שלי לאות כ, היא - איך לא, בלי שום היסוסים - כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף כסף  אני לא ממש מתעקשת על דולרים ירוקים, כמו בתמונה. מוכנה שיהיו לי לירטות איטלקיות, רובלים רוסים, באהטים תאילנדים, לירות תורכיות, ליי רומנים, רופיות הודיות, קרונות צ'כיות ואפילו שקלים חדשים, לא אכפת לי איזה סוג מין או צבע או ערך בשוק המטבע הבינלאומי, הכל מתקבל בברכה, רק שיבוא.. תגידו פוי, איכסה, בחורה מטריאליסטית כזאת, רק כסף מעניין אותה. זה לא נכון. יש עוד הרבה הרבה דברים שמעניינים אותי. אבל אני צריכה בשבילם כסף.. עכשיו תשאלו, כמה כסף את רוצה? צריכה? ואני אענה שממש לא הרבה. חמש אלף, שש אלף, שבע אלף בחודש מסדרים אותי יופי. אני בחורה צנועה, לא מבקשת יותר מדי מהחיים. אני גם לא מאלה שצריכים שיהיו להם רזרבות מרובות אפסים בבנק. אני מכירה כמה כאלה שסוגדים ועובדים את המולך הזה שיושב שם במחלקת הפקמ"ים והפצר"ים שכל הזמן תובע עוד ועוד 'קורבנות', והם חוסכים אוכל מפיהם ושינה מעיניהם כדי לרצות אותו. לא, לא, אני לא. אני מסתפקת בכך שלא יהיה מינוס בבנק. היו ימים בהם היה לי הרבה כסף. בוחטות של כסף. במשך שנים, הייתי עושה מדי ערב 'סיבוב איסוף' של כסף מרשת החנויות שהיו בבעלות המשפחה שלי, זורקת את הפדיון היומי של כל חנות לתוך שקית ניילון גדולה, כמו זו שחוזרים אתה הביתה מהסופר. שקית מרשרשת מלאה להתפקע במזומנים. בבית, היינו הופכים את השקית על פיה על שולחן האוכל הגדול, ערמות של שטרות מכל מין וכל צבע היו מתפזרות לכל עבר, וצריך היה להתחיל במלאכת המיון, כדי להכין את הכספים להפקדה למחרת בבוקר בבנק: אלה מארקים גרמנים, ואלה פרנקים שווייצרים, כאן יש שטרלינגים ובחבילה הזאת דולרים אמריקאים, הכל לפי סוג קבוצות התיירים שהתאכסנו בכל מלון בו היתה לנו חנות. כמה מייגעת היתה מלאכת המיון. כל בני הבית היו נרתמים לעזרה... אתם מכירים איך הורים רבים לפעמים עם הילדים שלהם שיבואו לעזור ברחיצת הכלים או בהשקיית העציצים או בפינוי הזבל? אצלנו הריב היה על לבוא לעזור לסדר את הכסף, ואני משוכנעת שזה אחד מזכרונות הילדות החזקים של הילדים שלי. עוד בטרם ידעו בכלל מה זו פזטה ספרדית או דרכמה יוונית, הם כבר ידעו למיין את השטרות לפי הצבע והתמונה.. כל זה נשאר מאחור, בחיים הקודמים שלי. היום אני נטולת כסף, אבל משופעת באושר. ובכל זאת, קצת כסף לא יזיק... אני לא רוצה לחזור לימים בהם הייתי נכנסת לחנות 'מנגו' ביפו, משאירה בנושלנטיות אלף ומאתיים ש"ח עבור שלושה זוגות נעליים בבת אחת, ואחר כך שוכחת אותם בבגאז' של המכונית למשך ימים רבים. אני גם לא מתגעגעת למעצבת שהכינה לי בגדים בהזמנה כל שבוע-שבועיים, את חלקם בכלל לא הגעתי ללבוש כי היו לי יותר מדי. באמת שאין בי שום געגוע לעושר ולגינוניו. אני רק רוצה מספיק כסף בשביל להיות חופשיה לעשות את מה שבא לי, בלי לחשוב על מאיפה יבוא המימון, או לדאוג שמא חרגתי והתפרעתי קשות עם הוצאה של 200 ש"ח לכאן או לכאן.. בימים אלה אני תוהה כמה משלמים לקופאית בסופר? נראה לי שאו-טו-טו לא תהיה לי ברירה אלא רק ללכת ולבקש עבודה כזאת. אחרי הכל, בספירת כספים יש לי סבבה של וותק ונסיון.. הנה המילה של לולה בראון לאות כ': כיף כף - בארץ מאוד לא אהבתי את הממתק ה"פושטי" הזה, אבל כשעברתי ללונדון בגיל עשרים, לגמרי לבדי, גיליתי חטיף זהה בשם 'טיק טאק' ופשוט לא הפסקתי לאכול אותו, מרוב געגועים, כמובן את הקטע הבא בכ' - שלח לנו סעיד נבואני, והוא מדבר על כיבוד אב ואם: כבוד ההורים איש זקן אחד, היו לו שלושה ילדים . לאחר שהתאלמן מאשתו נטשוהו ושכחוהו ללא עזרה נעשה האיש בודד. הרהר הזקן בליבו, עד כמה בניו רעים ועד כמה גורלו שחור ואפל, והנה עלה לו רעיון. הביא כד מכדיו המיושנים, מילאהו זבל ומעליו שם את מטבעות הזהב המעטים שהיו בחזקתו, כך שמי שיראה את הכד, יחשוב כי הוא מלא זהב ... שלח לקרוא לבנו הבכור. לאחר השלום והברכה, פתח הזקן ואמר : " בני, אני אדם בא בימים, ההולך למות בכל רגע, ואתה הרי בני הבכור ואותך אהבתי יותר מכולם, לכן החלטתי להוריש לך את כד הזהב המונח שם (והצביע עליו ), בתנאי אחד – שתשלח הנה את אשתך, שתנקה קצת את הבית, תכבס את בגדי ותכין לי אוכל. ובקשה אחת לי אליך, אל תודיע לשני אחיך את דברי הללו ". כששמע הבן הבכור את דברי אביו, החל מנשקו בידיו ובראשו ואמר לו : " מיד אשלח את אשתי לעזור לך"... וכך עשה גם עם שני ילדיו האחרים, כל אחד לחוד, והנה חי בטוב, בנועם, בעושר ואושר עד סוף ימי חייו. ביום מותו, מיהרו שלושת הילדים לביתו כדי לזכות בכד הזהב. נפגשו שם שלושתם, כשכל אחד מהם טוען שהכד שלו הוא, לפי הבטחת האב. רבו האחים, והיה צורך בשופט. הלכו שלושתם וסיפרו לו את סיפורם. כששמע השופט את הסיפור במלואו, פתח פיו ואמר:" אני מחליט, כי הכד יובא הנה וייתלה בתקרה ואנו ארבעתנו, נשב תחתיו. אנוכי, אצווה את המשרת לשבור את הכד במקל הזה ויהי לכל אחד מאתנו החלק שיפול בבגדיו הפרוסים". ויסכימו שלושת האחים וישבו מתחת לכד והשופט ישב עימם. ויצווה על המשרת לשבור את הכד והנה, כל הזבל שאיחסן הזקן בכד, נופל על הארבעה, כשחלק ניכר ממנו נופל על השופט שנדחף יפה מתחת לכד. וחזרו האחים כל אחד לביתו, רוגזים ומלאי בושה, ודבר הכד נפוץ בסביבה ויהי למשל על מי שלא מכבד את הוריו. חיים ראובן, שלח את המייל הבא: הגעת לאות "כ", ובקשתי היא שאולי תמצאי משהו לכתוב על המילה "כיבוי אש" , מקצועי שאני מאוד גאה ואוהב לעסוק בו.. תודה מראש, חיים ראובן אז הנה, במיוחד בשבילך, אני מביאה הנה סיפור שכתבתי פעם על מכבי אש:  לונדון עולה באשלא קל לטייל בחו"ל עם קבוצה שומרת מסורת.. נניח שמתגברים איכשהו על בעית האוכל הכשר, שזה סיפור בפני עצמו. אבל מה עושים עם שאר המנהגים היהודים שכאן בארץ הם מובנים מאליהם, אבל בחו"ל מסתכלים עלינו כעל עובדי אלילים שנחתו מספירה אחרת? פעם כבר כמעט נטרפתי חיה על ידי רב מלצרים בחדר אוכל של מלון תורכי מפואר, בגלל שהבאתי מהארץ בקבוק יין לקידוש לארוחת שבת.. עד שלא הזעיקו מהבית את מנהל המלון בכבודו ובעצמו, שקיבל הסבר מפורט מדוע אנחנו לא יכולים לקדש על יין הנסך של המלון, לא ניתן לנו להמשיך בארוחה. וכמה גבות הורמו על ידי עשרות תיירים גרמנים ואיטלקים שסעודתם הופרעה בשירת "שלום עליכם מלאכי השלום" שהקבוצה התעקשה לשיר בחדר האוכל, מבלי לדלג על אף אחד מבתי השיר הארוך כאורך הגלות.. אבל הפעם הסיפור הוא על לונדון. לפני כעשר שנים הדרכתי טיול לאנגליה וסקוטלנד. קבוצה של כארבעים איש, שומרי מסורת. לא ניסע בשבת, הבטחתי להם. יהיה אוכל כשר. כן, בית הכנסת יהיה קרוב למלון. ובסדר, נדליק גם נרות לשבת. ביום שישי אחר הצהריים מיהרנו לסיים את הסיורים מוקדם. יש לנו הכנות לשבת, דחקו בי כל הגברות כאילו לפחות הן צריכות ללכת לעשות שוק, להעמיד סיר חמין, לאפות חלות לשבת... לאן בדיוק אתן ממהרות? עשרים וכמה נשים היו בקבוצה. קניתי חבילה של מאה נרונים קטנים כאלה, עם תחתיות ממתכת. שני נרות לכל אשה, כפול שני ימי שישי, צריך להספיק בול ועוד אפילו יישארו לנו כמה רזרבה. איפה נדליק את הנרות? כל אחת בחדר שלה? שואלות אותי הגראציות המגונדרות, כולן לבושות במיטב מחלצות השבת שלהן. כן, אין בעיה, אני עונה להם כאילו אני מינימום בעלת המלון. רק שימו לב לא להשאיר חלון פתוח שלא תהיה רוח פרצים או משהו כזה.. כמה דקות לפני כניסת השבת נפגשנו בלובי, וכשאני מאיצה בהם להזדרז יצאנו מיד מן המלון בדרך לבית הכנסת, מרחק של כמה דקות הליכה. לא יפה להודות, אבל כשהקבוצה כולה היתה בבית הכנסת, ניצלתי את הזמן כדי לתת קפיצה לחנות סמוכה ולהצטייד במספר פריטים שהיו חסרים לי. אני בכוונה לא אומרת קניות... כשחזרתי לבית הכנסת, כעשר דקות לפני סיום התפילה, מצאתי את המקום כמרקחה. הגברים המשיכו להתפלל, אבל הנשים היו בהיסטריה. מסתבר כי המלון שלח את אחד העובדים לחפש אותי בדחיפות ולהזעיק אותי למלון מיד. עזבתי את הקבוצה, לאחר שוידאתי כי הם יודעים את הדרך חזרה, ורצתי למלון כדי לראות מה קרה. שתי מכוניות כיבוי אש עמדו בפתח המלון, ולבי ניבא לי רעות. ברגליים כושלות התייצבתי בקבלה, וכשאני מנסה להעמיד פנים שאין לי מושג במה מדובר, התממתי: כן, בבקשה, שלחתם לחפש אותי? השטיפה שחטפתי ממש לא עלתה בקנה אחד עם החינוך והנימוס האנגליים. מנהלת הקבלה ההיסטרית צעקה עלי כמו מוכרת דגים בשוק, ורק אחרי שקלטתי לאיזה בלגן הכנסנו אותם עם הנרות, הצלחתי גם להבין את ההיסטריה שלה. קודם כל, הנשים היקרות שלנו, שתהיינה בריאות. לקחו ממני שני נרות כל אחת, אבל זה רק היה תוספת למה שהן הביאו מהבית. אני בחיים לא ידעתי שמדליקים יותר משני נרות. אחר כך הסתבר שהן מדליקות נר לאבא נר לאמא נר לסבתא ונר לדודה, נר לחיים ונר למתים, ונר לצדיק הזה והזה ונר גם לאליהו הנביא שישמור עלינו בטיול.. כל אחת הדליקה חמישה ששה נרות בחדר. גלאי העשן הרגישים המצויים בתקרה - איך לא חשבתי על זה לפני כן - החלו לצפצף. קודם מחדר אחד ואחר כך מעוד אחד ומעוד אחד. כל הצוות נכנס ללחץ, הזמינו מכבי אש. פרצו לכל החדרים - טוב, לא פרצו, אלא נכנסו עם מפתח המאסטר שלהם - וכמעט התעלפו ממראה עיניהם.. זה השלב שבו שלחו לחפש אותי בבית הכנסת. אבל מה לעשות, אני הייתי בקניות.. מאחר והם הבינו כי מדובר באיזהשהו מנהג דתי, היה להם מספיק שכל לא לכבות את הנרות. מה שאומר שהם הצטרכו להציב שמירה אישית בכל חדר וחדר שנרות בערו בו.. כל המלצרים והבל-בויס הפכו לכבאים בפוטנציה, ועמדו בחדרים עם מטפים לכיבוי אש, והמנהג היהודי הפגאני הזה הפך לשיחת היום במלון. אחר כך הסתבר שהמלון הזה כמעט נשרף כליל בדליקה שפרצה שם מספר שנים לפני כן. מאז, הם מאד רגישים לנושא של שריפות - מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרים.. כשהקבוצה הגיעה חזרה מבית הכנסת, שלחנו כל אחד לחדרו לשמור על האש הפרטית שלו. ארוחת הערב התעכבה בכמה שעות, עד שכבה אחרון הנרות. היי, מה יהיה בשבוע הבא? הפניתי שאלה למנהלת הקבלה. אנחנו מגיעים אליכם שוב לשישי שבת כאשר אנחנו חוזרים מסקוטלנד. Oh no, no way!! היא עונה לי. אין סיכוי שאנחנו חוזרים על הסיוט הזה גם בשבוע הבא. אז תנסי לחשוב על פתרון, אני מודיעה לה. תני לי מקום פתוח, חדר ללא גלאי עשן, מסדרון, מה שאת רוצה - אבל נרות אנחנו חייבים להדליק! לאחר דין ודברים ארוך ומייגע, סוכם שהמלון ינסה למצוא סידור מתאים, וכשנגיע ביום שישי הבא היא תעדכן אותי מה הוחלט. הנושא הזה של איך העמדנו את כל מכבי האש של לונדון על הרגליים לא ירד מעל הפרק עוד ימים רבים, הן בקרב הקבוצה והן בצוות המלון ואורחיו.. בשבוע שלאחר מכן חזרנו מסקוטלנד לאותו מלון. מיד עם הגיענו התחלתי לברר את נושא הדלקת הנרות. מנהל המלון קרא לי לחדרו. בנימוס בריטי מתפתל מעט הוא סיפר לי כי הם הקצו חדר מיוחד שבו נדליק את כל הנרות במרוכז. אבל אני חושש שאני אצטרך לבקש ממך להסכים לתוכנית שלנו. מה התכנית? שאלתי. התקנות של המלון למניעת שריפות מחייבות אותנו להזעיק מכונית כיבוי אש ולהעמיד אותה בהיכון כל זמן שהנרות בוערים. מאחר והזמנת הכבאים היא פעולה יזומה שלנו, זה עולה כסף. אני לא רוצה לחייב את הקבוצה שלך בתשלום הזה, אבל מאידך קשה לי לספוג אותו. העיסקה שהוא רצה להציע לי היא כזאת: הנרות שלנו בוערים כשלוש שעות בערך. להחזיק מכונית כיבוי אש במשך שלוש שעות בפתח המלון זה הרבה כסף. הוא מבקש את רשותי שאחרי שנלך לבית הכנסת,יכנס אחד מאנשי הצוות שלו לחדר בו הודלקו הנרות ויכבה אותם מיד. כך אפשר יהיה לשחרר את הכבאים. אתם ממילא חוזרים ישר לאוכל, והארוחה נמשכת די הרבה זמן. אף אחד לא ידע שהנרות כבר לא דולקים.. אמר לי המנהל.. אני לא דתיה. בפעמים בהן הדלקתי נרות בחיי עשיתי זאת כאילוץ ולא מתוך כוונה או אמונה. יכולתי להסכים להצעתו ולסגור עניין בשקט. אבל לא הייתי מסוגלת. הנשים האלו מדליקות נרות בלהט של אמונה, ונותנות בתפילה של הדלקת הנר את כל אשר על לבן. אני לא יכולה לתת ידי לתכנית כזאת ולכבות להן את הנר. סירבתי בתקיפות, והדיון שהתפתח למימדים של ויכוח לימד אותי שהנימוס האנגלי הוא לא יותר מאשר ציפוי דק מאד שמסתיר מתחתיו טינה ודחייה לכל מה שזר ושונה, ואני משתמשת במילים האלו כדי לא להגיד בפירוש דווקא אנטישמיות. אני חושבת שמנהל המלון הזה היה מגיב אותו הדבר לו היה מדובר בקבוצה הודית או אפריקנית שצריכה להדליק אש לאיזה טקס דתי.. את הנרות אכן הדלקנו במרוכז, בחדר אחד. התחננתי לנשים שלא יגזימו וידליקו רק שני נרות סמליים. הכבאית התייצבה בשעה שהוזמנה, וניצבה בפתח המלון עד שכבה אחרון הנרות, ואני אישית טרחתי להכנס לחדר הזה מספר פעמים במהלך הארוחה כדי לוודא שאף אחד לא מקצר לנרות את החיים.. אמרנו כבר שקשה להיות יהודי?? הנה הכ' של רוני אופיר: איך לא: כלבים מאז שאני זוכר את עצמי היו לנו כלבים. היו לנו שתי כלבות מקסימות בשם דולי וגורה. דולי היתה פודל טרייר שמצאנו בעוד שגורה היתה זאבה מעורבת שנולדה לכלבה של השכן. השכן אגב ניסה להפטר מהגורים הלא רצויים וכשהוא רדף אחריהם ליד הבית שלנו, אח שלי הגדול (שהיה בן 8 או 9 בסך הכל) שם לו רגל והפיל אותו ובאותו זמן גורה ברחה אלינו ואנחנו החלטנו שנאמץ אותה. אני לא אספר לכם את כל סיפורי הכלבים שלנו מאז - רק על זה ניתן לכתוב ספר שלם, אבל היו לנו חיים מאוד מלאים מבחינת החיות אצלינו גידלנו כלבים (3 - 4 בדרך כלל) כשכל שנה היו המלטות כי אמא שלי התנגדה לעקר ("אם אנחנו נהנים מחיי מין אז למה להרוס להם את הכיף?") חתולים שבאו והלכו ואפילו היה לנו לול עם תרנגולות וברברים ותבינו שמדובר בבית בהרצליה ולא באיזה מושב, כך שהיה לנו בית מאוד לא רגיל יחסית לשאר השכונה. אגב היו גם גרועים מאיתנו: חברים שלי לשכונה בנוסף לכל מה שציינתי גידלו גם ארנבות ואתון אבל כאמור היינו חריגים. מאז גדלתי בכמה ימים ונהייתי צנוע בעניין: "רק" 3 חתולים ושתי כלבות... אגב הכלבות, את קולה המקסימה מצאנו ליד הבית לפני שבועיים אחרי שנזנחה בצורה מכוונת על ידי בעליה הקודמים, ואנחנו מחפשים לה בית טוב ואוהב. אני מצרף תמונות כך שאם מישהו מעוניין או מכיר מישהו שמעוניין אז הוא מוזמן לפנות אלי לטלפון 053-582703 תמונה 1 בתמונות הנוספות רואים את קולה ואליס, הכלבה השניה, מנהלות שיחה ערה... תמונה 2 תמונה 3 בתודה רוני הנה מה ש בתיה מביאה לנו בכ': 
כלנית כמובן מזכיר לי את השיר "כלניות" של אלתרמן הערב בא שקיעה בהר יוקדת אני חולמת ורואות עיני הגיאה נערה קטנה יורדת ובאש כלניות לוהט הגיא את הפרחים לצרור היא תלקט לה ובשבילים המתכסים בטל אל אמא היא נחפזת וקוראת לה הביטי מה הבאתי לך בסל כלניות, כלניות, כלניות אדמדמות אדמוניות, כלניות,כלניות, כלניות מטוללות חינניות, כינרת - האגם היפיפה ליד טבריה, מקור מים חשוב ויקר אני עדיין זוכרת את ההתרגשות הגדולה שלי, כאשר נסעתי באוטובוס בירידה ופתאום התגלתה לעיני הכינרת במלוא הדרה. ואיך אפשר בלי השיר :"קסם על ים כינרת" קסם על ים כינרת בשמי התכלת ירח שט בין גלי קסם ידי חותרת יד אל יד, לב אל לב ילחש בלאט יפה את הכינרת הלב ילחש לך אהובת י אני שלך ואת שלי כינרת את,כינרת את אהובתי ועדיין מבתיה שכרגיל מחפשת את צירופי המילים, הפעם "כף" כף היד כף הירך - שקע בראש עצם הירך כף המנעול - ידית הדלת כף - לאכילת מרק כף הקלע - שקע הקלע ששמים בו אבן כף סיידים - מרית כפות תמרים - ענפים של דקל מכריע את הכף - משמש נימוק משכנע מוחא כף - להבעת שביעות רצון מכף רגל ועד ראש - כל הגוף ניער כפיו - מסתלק מהעניין נקי כפיים - הגון וישר תקיעת כף - הבטחה חגיגית שם נפשו בכפו - הסתכן. ציפי הציעה שתי מילים, אבל לא צירפה תוכן. אוקיי, אז אני אכתוב עליהן.. כלבויניק - כזה של הקיבוץ. וואי, איזה נשכחות את מעלה בי, ציפי... כי הרי מה לי ולקיבוץ.. כל החיים גרתי בעיר. אבל מה, לפעמים, בחופש הגדול, היו הורי שולחים אותי לקצת חופש (שלהם ממני ) אצל קרובים בקיבוץ. כמה טראומות רציניות של החיים שלי קשורות עם הביקורים האלה. למשל, הכריחו אותי לשתות חלב שזה עתה נחלב ברפת... לקחו את מכנסי הספורט היפים שלי לכביסה, ולמחרת הם היו על ילדה אחרת, כי בקיבוץ כולם לובשים את מה שיש, גילו שאני קטפתי רימונים מהעצים הפזורים במשק על אף שביקשו לא לקטוף, וזאת בגלל הידיים שלי שהשחירו מאכילת גרגרי הרימון, ועוד כל מיני זוטות מהסוג הזה.. בקיבוץ התוודעתי לראשונה לכולבוניק, משולש הנירוסטה הזה שלתוכו אוספים את כל השאריות שנשארו בצלחות. איזו שיטה יפה לפינוי מהיר ויעיל של כלי האוכל המשומשים.. למי שלא מכיר, זה כמו המשולש ששמים בכיור במטבח לאיסוף אשפה, ואני לא זוכרת אם ההוא של הקיבוץ היה מחורר או לא. אגב, אם אני טועה, ציפי, וזה לא מה שנחשב 'כלבויניק' בקיבוץ, אנא תקני אותי. המילה השניה שציפי הציעה היא - כלכתא, אבל צר לי, ממש אין לי מה להגיד על העיר הזאת. שמעתי שהיא הנוראה בערי הודו, ולא יצא לי להגיע אליה. מי שמכיר ויודע ורוצה לכתוב על כלכתא כמה מילים, מוזמן לעשות זאת. אני אוסיף את זה הנה.. היו אנשים נוספים שאמרו שאולי יכתבו משהו בכ', אני עדיין ממתינה לקבל מהם. (ריקי, איה, רן - זה מי שאני זוכרת כרגע..) אז אם יבוא לכם לכתוב, שלחו לי במייל ואני אוסיף בשמחה. אם לא בא לכם כבר על כ' -- אז יאללה, ל' נשמעת אות מעניינת מאד. אני מזמינה את מי שרוצה לשלוח מילים בל' - לשלוח אלי במייל את המילה + קצת תוכן עליה.. להשתמע בל'.
קישור ישיר |
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©