|
יום שבת, 24.3.07 אחוות נשים יש כזה דבר? אני יודעת שתלי תילים של מילים נשפכו על הנושא הזה, קטונתי מלהביע דעה מלומדת. אני רק יכולה לספר על הנסיון שלי, והתובנות שלאחרונה מדגדגות לי במוח בעניין הזה. אז ככה: אני אוהבת נשים. רגע לפני שאתם מזדעדעים ושולחים אותי לכתוב את ההגיגים האלה במגזין הזמן הורוד, אני אסביר שזה לא מה שאתם חושבים שזה. לא, לא נטשתי את מחוזות ההטרוסקסואליות לטובת אהבה חד-מינית מאוחרת, ממש לא. אני אוהבת נשים בדרך אחרת - בדרך של אחווה, של הזדהות, של רצון להיות ביחד, לחלוק דברים משותפים בבחינת זר לא יבין את זאת. הגברים? כבודם במקומו מונח. הרי אי אפשר בלעדיהם. כמה מחבריי הטובים ביותר הם וכו' וכו'. אני מקווה שאני לא פותחת לעצמי כאן זירת מלחמה עם הגברים שאני אוהבת, או עם הגברים שאני מחבבת, או עם הגברים שאני בכלל לא מכירה ואין לי שום דבר בעדם או נגדם. אהבת הנשים שלי לא באה על חשבונו של אף זכר מצוי. אז בלי פוזות של היעלבות, בסדר? אני רוצה חברת נשים, אני עורגת אליה. רוצה להרגיש מוקפת באחיות משוכפלות. רוצה שנבין אחת את השניה במשיכת כתף או הרמת גבה, בלי שנצטרך להכביר מילים. רוצה לדעת שכשאני מספרת על משהו שרק נשים חוות - יבינו אותי, ידעו בדיוק על מה אני מדברת. בעיקר במחוזות הפנימיים, העמוקים, הכואבים, לא ברמה של איך למרוח את האייליינר. סיימתי השבוע לקרוא את הספר "סיפור כתוב במניפה" של ליסה סי. ספר נהדר, חובה על כל אשה לקרוא. (בחרתי להביא קישור דווקא לרשומה אישית שנכתבה על ידי אשה שקראה את הספר, ולא קישור סתמי לחנות ספרים מקוונת) מעבר לחוויית הקריאה של הספר הלא קל הזה, ולימוד הנושא הכאוב כל כך של קשירת רגלי הנשים וחייהן בסין של פעם, שלושה דברים בספר נגעו מאד ללבי: האחד - מוסד ה'לאוטונג' - אחות נפש. זהו מעין שידוך בין שתי ילדות שקושרות את נפשן זו בשל זו, ומחוברות לנצח - בטוב, ברע, באושר, בחולי, בעצב ובשמחה, איך שאומרים - Until death do us apart. ככה זה לאוטונג, ביחד עד המוות. אי אפשר להפרד, אי אפשר להתגרש, אי אפשר להפסיק לאהוב. אני חושבת על כל החברויות הנשיות שהיו לי בחיים, חברות נכנסו ויצאו והלכו ובאו, חלקן השאירו עקבות וחלקן התאדו כלא היו - ושום קשר לא החזיק ראש מעל פני המים בטלטלות החיים. היו כאלו שנשבענו לשמור אמונים, בעיקר אי אז בילדותי התמימה. פעם אפילו ערבבתי דם עם חברה טובה, כאילו הנה - מכאן והלאה אנחנו דם אחד, תמיד נשאר ביחד. איפה היא עכשיו? אין לי שמץ מושג. אני בטוחה שאם היא היתה מחזיקה לי את היד כשרעידות אדמה הטיחו את חיי מצד אל צד, הייתי צולחת את המשברים חזקה יותר, בריאה יותר. בתמורה, או שלא בתמורה - כי אין התחשבנויות בקשר כזה - הייתי נותנת את כל כולי בשבילה. זה סוג אחוות הנשים שאני מייחלת לו. אבל לא רק. לא רק על קשרי נפש אני מדברת, אלא על 'סביבת מחייה' נשית. הדבר השני שתפס אותי בספר, היו תיאורי החדר שבקומה העליונה. אגף הנשים בבית. שם יושבות כל נשות הבית (הם גרים בחמולות, כל בן מביא את אשתו לגור בבית אמו) אורגות ותופרות ושרות ומספרות סיפורים וצוחקות ומרכלות, מסרקות האחת את שיער רעותה ומלמדות את הילדות שתכף תהיינה נשים פרק בהוויות העולם. המרחב הזה - כולו נשי, גברים לא עולים לשם. והנשים עצמן מבלות בו את כל הזמן הפנוי, אחרי שגמרו את עבודת הפרך של לנקות ולבשל ולשרת את כל בני הבית. אני לא נאיבית שמאמינה שהכל נופת צופים בחברותא הנשית הזאת. כמובן שיש גם את הקנאות הקטנות והגדולות, את צרות העין והחתירה אחת תחת מעמדה של השניה, את היריבויות והשנאות. אני מודעת למלחמת הקיום הזאת, אבל רואה בה דווקא גורם מחשל והכנה לג'ונגל החיים שבחוץ. החדר שבקומה העליונה מזכיר לי ספר אחר, האוהל האדום של אניטה דיאמנט. בספר, המתמקד בתקופת התנ"ך ומספר את סיפורה של דינה בת יעקב אבינו, מתארת המחברת בין היתר את אוהל הנשים - האוהל אליו היו פורשות הנשים בזמן נידתן. היו אלה 3-4 ימים שכולן ייחלו להם: ימים של חברותא נשית, של פינוק, של שכיבה על היצוע ומנוחה, בלי עבודות ובלי מטלות, נותנים לאמא טבע לעשות בגופנו את העבודה שלה, ובינתיים נהנים מההסתופפות יחד עם האחיות, הנשים האחרות. זה זמן של כל מיני מלאכות נשיות, של תפירה ורקמה, של שירים וסיפורים, של טוויית חלומות וגילוי סודות, התייעצויות ותיכנונים, לימוד מנסיונן של הותיקות - בקיצור 'זמן אישה' נטו. ורק אל תגידו לי שגם אצלנו ובימינו יש דבר כזה. כן, הרי הגירל'ס נפגשות להן לקפה בשמש בימי שישי בבוקר, והן ומעבירות שעה שעתיים בצחוקים ורכילויות. אבל זה לא זה, לא לכך אני מתכוונת. בנסיון להסביר למה אני כן מתכוונת - עולה בי פתאום תמונה מילדותי: חבורה של נשים - דודות, בנות דודות, שכנות, חברות - מתכנסות בחצר הגדולה של סבתי. אחת מבשלת סוכר עם מיץ לימון בסיר קטן, ומכינה סמרטוטים מסדין ישן. זמן מריטת השערות הגיע. זו מורחת את המרקחת החמה על שוקיה של זו, ואחרת מושכת בכוח בניגוד לכיוון צמיחת השער. אחרת מערבבת שפופרות צבע עם מי חמצן, ובמברשת קטנה מורחת את החומר על ראש חברתה שנכנסה שחורה ותצא ג'ינג'ית. וגם מקומם של הפינצטה והחוט לא נפקד, גבות קיבלו צורה מעוצבת ושפמים וזקנים נתלשו לקול צווחות וצחוקים. בין לבין היו רכילויות וסיפורים, אחת שופכת את לבה ואחרות מייעצות לה, אחרת מגלה סודות ומשביעה את חברותיה לנצור את לשונן. ואני, הילדה, מתה להיות חלק מהן, מהחבורה הנשית המבעבעת הזאת, מושיטה יד או רגל שימרטו גם לי שיער ונדחית בחכי חכי, יש לך עוד זמן. הגעגועים לימים ההם צורבים את רגלי החלקות: מכונת נייס אנד איזי עושה בשבילי את העבודה בבדידות המזהרת של חדר האמבטיה שלי, בלי קהל ובלי צחוקים, בלי צעקות ובלי רכילויות. והדבר השלישי שהרשים אותי בספר הסיני הוא שפת הנשים, ה - נושו. זו הסיבה שהביאה את המחברת לכתוב בכלל את הספר - היא גילתה במקרה את דבר קיומה של השפה הנשית הזאת ויצאה לחקור אותה. מסתבר, שמזה אלפי שנים נשים הרגישו צורך להיות מקושרות ביניהן באמצעות שפת סתרים שעברה מאם לבת, ועין גבר לא שזפה אותה. אתמול הקשבתי לתוכנית רדיו עם תמר גולן ותמר רון, מחברות הספר גורילות ודיפלומטיה המספר על שנותיהן באפריקה. שתי המחברות סיפרו כי גם אצל נשות השבטים באנגולה, נהוגה שפה מיוחדת המובנת אך ורק לנשים. שפה שבאמצעותה הן חולקות את כל השווה והשונה של חייהן. בעליהן, ילדיהן הזכרים, אבותיהן ואחיהן - לא מבינים מילה בשפה הזאת. זה רק שלהן. הידיעה הזאת שנשים מאז ומתמיד ובכל מקום, בסין, באפריקה ומי יודע איפה עוד - תמיד חיפשו קרבה של נשים אחרות, קשר בלתי אמצעי עם אחיותיהן למיגדר - רק מגבירה בי את הגעגוע. זה לא רק ג'וק בראש שלי. זה אוניברסלי. אני מוכנה לוותר על כמה שעות מחשב ביום (תחתימו אותי מהר, שלא אתחרט!) בכדי לשבת ולרקום עם קבוצה של נשים קרובות ללבי. לתת קולי בשיר, אולי להזיל דמעה או שתיים על כתף של מי מהן. לשמוע סיפורים של הזקנה שבחבורה, או ללמד משהו את צעירת הבנות. רוצה להיות חלק מהמשהו הגדול, העוטף הזה, הנשי הזה. לצלול בתוכו בלי לפחד לטבוע, כי כמה זוגות ידיים יהיו שם כדי לתמוך בי. וזה בכלל לא חשוב שאני לא יודעת לרקום, ושכשאני שרה נדמה כאילו יש תרגיל ניסוי צופרים במרחב. מי שכן יודעת - ודאי תלמד אותי, בשפת הנשים שנמציא לנו. 
 מכירים את את המשפט נהרוג תורכי וננוח? איך לא. כמעט כולנו משתמשים בו כשאנחנו רוצים לציין משהו שצריך להיעשות בהדרגה, שלב אחרי שלב. נהרוג תורכי אחד. אח"כ ננוח. ואחר כך נהרוג עוד תורכי. לא יודעת למה, אבל אני אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה. או שיש לי בעיה עם 'להרוג'. או שיש לי בעיה עם להרוג תורכים. או שאין לי סבלנות לעשות דברים בהדרגה, בשלבים. אני רוצה הכל, כאן ועכשיו, בבת אחת. אף פעם גם לא הבנתי את המשפט פרה פרה. מה פרה פרה? נהרוג פרה פרה? נחלוב פרה פרה? לא פעם ניסיתי לגייס את התורכים והפרות לטובתי בכל מיני ניסויים ותרגילים שעשיתי עם עצמי. לא הלך. השבוע למדתי דימוי נוסף, והוא דווקא די מוצא חן בעיני. קראתי את הספר של אן לומט ציפור ציפור, ואהבתי כל כך את הצירוף הזה. כבר באמירה ציפור ציפור יש משהו משתחרר, עף ממני והלאה, נוסק לגובה, מתרחק. סוף סוף מצאתי דימוי שמתאים לי. מתאים לי לעשות דברים בשיטת הציפור. רגע אחד להחזיק ציפור ביד, ובמשנהו, כשאני בטוחה שהיא יודעת לעוף - לשחרר אותה, לשלח לאוויר. היא כבר לא שלי. יצאה ממני. ואז לגשת לציפור השניה, והשלישית והרביעית והחמישית, כל אלה שהיו תקועות בתוכי ולא ידעתי מה לעשות אתן, מהסיבה הפשוטה שחשבתי עליהן כעל גוש אחד שצריך לטפל בו בבת אחת. הספר הזה לימד אותי לשחרר את הציפורים אחת אחת, ציפור ציפור.
יש לי בעיה עם השפע. לא, לא שהוא חסר לי. נהפוך הוא. יש לי יותר מדי ממנו, בכל התחומים. (בעצם, חוץ מהכסף, אבל אני לא מתלוננת.) אני מתכוונת לשפע הזה שהחיים שלנו מוקפים בו. יש כל כך הרבה מהכל, עד כדי גועל נפש. אני פותחת ארון, ורואה שם עשרות מגבות. ב - 90% מהן לא השתמשתי מאז שסידרתי אותן על המדפים. בשימוש יומיומי נמצאים שאר עשרת האחוזים של המגבות. אני מכבסת, מייבשת, מקפלת, מסדרת בארון ושוב חוזר חלילה. מוציאים לשימוש את מה שהכי קרוב, הכי נגיש. המגדלים המסודרים נשארים מיותמים, לא צריכה אותם. מה, שאני אתנגב בשתיים-שלוש מגבות אחרי כל מקלחת כדי להשמיש את כל הסטוק? כנ"ל עם כלי מיטה. 2-3 סטים מסתובבים בחוץ באופן קבוע, כל השאר קבורים בין מדפי הארון. לפעמים מתחשק לי לגוון, אז אני שולפת סט אחר ממרומי הערימה. בסדר, אז גיוונתי. אבל בשביל מה אני צריכה את כל הסטים האחרים שעין השמש לא שזפה אותם כבר הרבה הרבה חודשים? אותו הדבר עם סכו"ם, כלי הגשה, סרוויסים וסטים ומערכות ומה לא? הרי ביום יום - היד נשלחת אוטומטית למה שהכי נגיש והכי שמיש, וכל המגירות העמוסות ממשיכות לאצור בתוכן את 'המטמון' הגדול שלא מגיעים להשתמש בו. ואם כבר אנחנו בסביבת המטבח - אז תחשבו על תבלינים. לא אגזים אם אומר שיש לי לפחות 50 צנצנות ומיכלים ובהם תבלינים שונים ומשונים. בפועל? רק לעיתים נדירות אני משתמשת ביותר מ - 3-4 תבלינים. אז בשביל מה כל המגוון? לא שמענו על ימים בהם אשה היתה מעמידה סיר תבשיל על האש, יוצאת לגינה, קוטפת שניים שלושה עלים משיח וזורקת פנימה, וכל בני משפחתה התלקקו מהנאה מהאוכל? שמענו. שנדבר על ספרים? תמיד יש לי יותר ממה שאני יכולה להספיק לקרוא. ותמיד אני קונה עוד ועוד, כך שהכמות העודפת נשארת קבועה, רק הפריטים בתוכה מתחלפים. אני כבר לא רוצה להרחיב על בגדים, נעליים, תכשיטים, מוצרי קוסמטיקה וכל הפיתויים האחרים שחברת השפע הצרכנית שלנו מפתה אותי לרכוש. הארונות מתפוצצים מבגדים, ואני לובשת רק כמה פריטים בודדים שאני אוהבת בשיטת 'כבס ולבש' כאילו זו כל המלתחה שעומדת לרשותי. עם התכשיטים אני מנסה לשכנע את עצמי שזה עניין של סגנון ושל מצב רוח, ושבטח יבואו ימים בהם ארצה לגוון ולהתגנדר בשלל הקישוטים שיש לי. אבל העובדה היא שלמרות שיש לי סטוק שיכול למלא תצוגה של חנות בינונית, אני תמיד עונדת את אותם 2-3 זוגות עגילים וזהו. ומוצרי הקוסמטיקה? אני צריכה לגדל עוד 2-3 שכבות עור בכדי לספוג את כל כל השפע שמונח על המדף. קורה לי לא פעם שאני נמצאת בקניון, בחנות, באתרי מכירות באינטרנט וממש מכריחה את עצמי לקנות. אני קונה - משמע אני קיימת. ואני חוזרת הביתה עם עוד בגדים, עוד כלי בית, עוד שטויות שצריך למצוא להם מקום איחסון. והלולאה הזאת ממשיכה להסתובב, ואני בתוכה. מה אני רוצה לומר? שאני מתגעגעת לימים בהם כל פריט חדש היה אוצר. מתי בדיוק היו הימים האלה אני לא בטוחה, הם רחוקים, והזכרון די עמום. זה לא היה אתמול שלשום. אולי בילדותי? או אולי בדימיוני? אבל אז, באותם ימים, כשקיבלתי בגד חדש - שמרתי עליו מכל משמר. הוא היה בחזקת 'חדש' עד שהגיע משהו חדש ממנו, אחרי הרבה חודשים. זה היה הבגד ה'טוב' שלי, ליציאות, לשבת, לחגים. ונעליים חדשות? בכלל היו חגיגה. ציחצחתי, והברקתי, והשווצתי. ואנשים שמו לב שיש לי נעליים חדשות, וכולם ברכו בתתחדשי ותבלי. זה לא היה עניין של מה בכך שרואים ומתעלמים ממנו. וכשקיבלתי ספר חדש? קודם כל נתנו לי לחכות: ערגתי אליו במשך זמן מה, השתוקקתי אליו. חלמתי להחזיקו בידי. וכשהוא סוף סוף הגיע הוא היה יקר המציאות. לא פעם ליטפתי אותו ככה מבחוץ, על הכריכה, לפני שפתחתי והתחלתי להתענג. שמרתי עליו מכל משמר, ופיתחתי כלפיו יחס, והערכה. והיום? עם כל אהבתי הגדולה לספרים, אני בהחלט מסוגלת לשכוח שקית מלאה עם ספרים שקניתי בתא המטען של האוטו ולא להרגיש שחסר לי משהו. הרי יש לי כל כך הרבה ספרים אחרים מסביבי. הגעגוע הזה לימים בהם השפע לא שלט בחיינו מקיף את תחומי החיים שלי. פעם הייתי מחכה בכיליון עיניים לדוור, ואם היה באמתחתו מכתב אחד בשבילי, לא היתה מאושרת ממני. כל מכתב היה פרוייקט של כמה ימים: קריאה, קריאה חוזרת, שינון קטעים, בניית התשובה בראש, כתיבת התשובה והמשלוח... היום, אני פותחת את תיבת הדואר האלקטרוני שלי מספר פעמים ביום, ובהנף יד מוחקת עשרות 'מכתבים', ברוב המקרים מבלי לקרוא אותם בכלל. הגודש משגע אותי. לא רוצה אותו. תנו לי מכתב אחד טוב ויפה, אמיתי, ואתענג עליו. אם תשאלו אותי מה אני מעדיפה - אני רוצה קצת וטוב. לא רוצה הרבה ודל, הרבה וחסר משמעות, הרבה ומיותר.
כמה מילים על אמא. לא רק על אמא שלי. לא רק על האמא שאני. סתם באופן כללי על אמא, באשר היא. חשבתי על זה שאמא, לא משנה מה תעשה בשביל הילדים שלה - תמיד תהיה הנודניקית הזאת, שכל הזמן מתערבת (מה אכפת שזה מרוב דאגה) ותמיד יודעת יותר טוב (מה זה חשוב שבדרך כלל זה נכון) ותמיד מתקשרת ברגעים הכי לא מתאימים (זה בגלל שאתם לא התקשרתם) וכו' וכו'. מאד כפוי טובה הג'וב הזה של להיות אמא. אני יודעת שלי אף פעם לא היתה סבלנות בשביל אמא שלי, מנוחתה עדן. אהבתי אותה מאד, דאגתי לה מאד, רציתי תמיד שיהיה לה טוב. אבל כשהיא היתה מתקשרת אלי, תמיד חשבתי בלב "אוף...מה עכשיו...." ועכשיו אני תוהה - גם הילדים שלי מרגישים כך? אין לי ספק שהם אוהבים אותי מאד, אני יודעת ובטוחה בזה. אבל אני לא יכולה להמנע מהתחושה שאני מתקרצצת עליהם. "חכו חכו, גם הילדים שלכם יעשו לכם ככה..." זה מה שאמא שלי תמיד נהגה לומר, ובאמת, וואלה היא צדקה. העניין הוא - שאני לא חושבת שאפשר באיזו דרך לשנות את זה. נראה לי שזה טבוע באיזה קוד ההפעלה של העולם. ילדים רוצים לדעת ולהרגיש שיש אמא, שהיא שם בשבילם, שיש על מי לסמוך. אבל הם רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי.
לעזאזל עם כפכפי הקרוקס השלוחיות האלה. מיום שנעלתי אותן בפעם הראשונה, כף רגלי לא מוכנה לקבל שום נעל אחרת. נעליים שנקנו בסייל מטורף בחנות יוקרתית בניו יורק, ב - 100$ טבין וטקילין אחרי כל ההנחות, ייסרו אותי קשות במשך שעתיים-שלוש של נעילתן בשבוע שעבר. למזלי היה לי שכל להביא אתי זוג קרוקס, וככה נעל היוקרה מצאה את עצמה זרוקה בתוך שקית ניילון בבגאז' של המכונית. (אני רושמת לי תזכורת להעלות אותן הביתה.) איזה יחסי אהבה-שנאה יש לי עם הפלסטיק ההיי-טקי הזה. אני יודעת שתכף הקיץ יגיע ואני אמהר לקנות עוד איזה שניים-שלושה צבעים שחסרים לי. אגב, מעניין, הן מתבלות פעם? או שהן נצחיות?
אני נושא בלבי, כמו בכספת שאין לסגור מרוב גודש, את כל המקומות שהייתי בהם, את כל הנמלים שהגעתי אליהם, את כל הנופים שראיתי מבעד לחלונות או לאשקפים או מסיפונים, בחלום, וכל אלה, הרבים כל כך, הם מעט בשביל מה שאני רוצה. ( פרננדו פסואה - מתוך ספרו 'מה עשיתי מן החיים' ) בדרך כלל הוא מאד מדכא אותי, פסואה. אבל הפלונטר הזה בין ההרבה למעט כל כך מדבר אלי. גם אני עשיתי וראיתי כל כך הרבה עד שזעקתי די, ועכשיו, כל ההרבה הזה נראה לי מעט כל כך, טיפה בים ממה שבאמת אני רוצה וצריכה לעשות. ומתי אספיק? נראה. נחמד לכתוב כאן שוב אפילו אם אין לי משהו שנון וחכם להכריז עליו לעולם.
|
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©