מיקרו קוסמוס - העולם (שלי) בזעיר אנפין

יום ראשון, 31.8.03

שנים חיפשתי את הקטע הבא, שאני תכף הולכת להעתיק הנה, והוא פשוט נעלם לי. אבד בין ערימות ניירת.
אתמול, לגמרי במקרה, הוא צץ לי מתחת ליד, ואני ממהרת להביא אותו לכאן, להנאת מי שיקרא..
אני מתה על העט המושחזת שלו, של אפרים סידון.

אישה טובה / אפרים סידון

אהלן אישה עבריה, איך את מרגישה ? אנחנו רוצים לחגוג לך את "יום האישה".

אז תגמרי היום מוקדם את השטיפה והניקיון, את העבודה, את האפייה, את הגיהוץ וההיריון.

תשכיבי את הילדים ותלבשי בגדים יפים, תכיני לנו שולחן נחמד, עם משקאות וחטיפים.

תתאפרי, תתקשטי ושבי בצד כנועה ושלווה, כדי שנוכל להגיד לך בפומבי,
"אישה טובה, אישה טובה".

להרגיש מאוד ליברליים, ולפני שאת חוזרת לעבוד, לומר לך : "אישה, אנו נותנים לך את כל הכבוד!"

את הכבוד לכבס לנו את התחתונים. את הכבוד לטפל בילדינו הקטנים.

את הכבוד במכנסינו מכפלת לתפור. את הכבוד שבתוכך בחרנו לגמור.

את הכבוד להיאנס בכל גיל ובכל מצב, על ידי סוטה , על ידי קבוצה, על ידי שכן , בידי אב.

את הכבוד לחטוף מכות, להיות קורבן להתעללות.

את הכבוד להירצח בידינו לעיתים תכופות ובקלות.

את הכבוד להיסחט מינית בשעות העבודה, על ידי הבוס , או המפקד, באיום או בפקודה.

את הכבוד להיות עגונה, או אסורה לעדות. את הכבוד להיות נחותה על פי חוקי היהדות.

ואפילו את הכבוד הגדול להיות אזרח סוג ב'! את רואה? את כל הכבוד אנחנו נותנים לך באמת.

נכון אישה? איך אנחנו מדברים היום יפה.? אז יאללה, תכיני לנו עוד איזה כוס קפה!

אבל שיהיה עלא כיפ כיפאק ועם עוגה, כדי שנמשיך בברכות ובחגיגה.

אז במה נברך אישה בישראל? מה נאחל לך? ולמה נתפלל?

שתהיי יפה ונאה; ואנחנו כרס נגדל.

שתהיי משכילה ומרובת תארים; אבל שתמיד יעדיפו עלייך גברים בורים.

שתהיי עצמאית , ואת עצמך תוכיחי, אבל אוי ואבוי לך אם יותר מדי תצליחי.

שתהיי שווה לגבר בכל דבר, להוציא קידום, תנאים ושכר.

בקיצור, שתהיי "סופר וומן" יעילה וחרוצה. ועכשיו, כבוד בת מלך, פנימה למטבח, בריצה!

יום שבת, 30.8.03

שמתי לב, לצערי, שבזמנים של מצוקה, אני הרבה יותר יצירתית.
כשרע וחרא על הנשמה, המילים זורמות לי כמו שמן.
פתאום, בזמנים כאלה, אני אפילו הופכת למין משוררת, על אף שכמובן רק המגירה יכולה לאשר את דבריי.

ודווקא כשטוב לי, והכל זורם חלק פחות או יותר, מסתתמים לי פתאום כל מעייני הישועה.
אין לי שום דחף לכתוב, ליצור, לעשות משהו בעל ערך.
הכל סבאבי-באבי כזה, מתנהל על מי מנוחות.
שום כאב בטן לא בוער לצאת החוצה..

יש אומרים שזה הכל שטויות. כתיבה זה כמו עבודה. קובעים שעות, מתיישבים מול המחשב, לוחצים על איזה כפתור הפעלה, והנה הכל זורם..
איזה בולשיט.
מי, מי השקרן שאמר את זה? נראה אותו בא מולי, מסתכל לי בעיניים, ומסביר לי למה התנועה היחידה על המסך הריק של פרק 8 בספר שלי, היא של הסמן המהבהב.

איזה מעצבן זה.
למה אני חייבת לבחור בין זרימה יצירתית, לבין רוגע ושלווה וחיים טובים? אי אפשר את שניהם ביחד??
כנראה שלא ממש.
מסיבוב הבלוגים היומי שלי, סתם לדוגמה, אני לומדת שכל הפוסטים הכי שווים, באים ממקום של צער, של כאב, של אכזבה, של כל מיני מצוקות בחיים.
אני בטוחה שגם רוב הספרים בטח נכתבים ככה, חוץ מכמובן ספרי בישול על נייר כרומו וצילומי צבע.

ואני לא רוצה, ולא מסכימה. אני אנצח את השיטה הזאת !
לא יודעת עדיין איך, אבל אני עובדת על זה..
ומקסימום, אם לא אצליח, אפתח כאן איזו תחרות רעיונות שכותרתה תהיה 'איך למרר לי את החיים'.
הרעיון הזוכה, שיצליח לנענע אותי מתוך הנהנתנות והחיים הטובים ששקעתי לתוכם, יקבל הקדשה יפה בפרק 9 התקוע..

יום רביעי, 27.8.03

למשפחתי יש הרגל ביזארי, להשאר בקשר הדוק עם מתיה...
פעמיים בשנה, בראש חודש אלול ובראש חודש ניסן, עורכים למתים 'ביקורי בית' המוניים בהר המנוחות.

מִשְמָרַה קוראים לזה אצלנו... ׁ( מלשון תשמרו על קשר, תקפצו לבקר?? )
שבוע לפני המועד, מתפשטת מילת הקוד הזאת כאש בשדה קוצים, ושורפת את חוטי הטלפון של המשפחה העניפה. מנסים לתאם מועד שיתאים לכולם. זה לא יכול בבוקר, וההוא עסוק בערב, ואחד אומר שכדאי בכלל להקדים וללכת יומיים שלושה לפני התאריך, כדי להמנע מהלחץ והדוחק שהופך את מתחם בית הקברות, פעמיים בשנה, למקום הכי צפוף בעיר.

הרבה שנים סירבתי לקחת חלק בסיור הכתובות המאורגן הזה.
אני בדעה שצריך לדעת להפרד מאנשים שעזבו את העולם, ולהבין שהם כבר לא אתנו.
ממילא מתחת למצבות השיש כבר אין כלום מלבד קומץ עצמות בלתי מתכלות. כל השאר, כולל הרימה והתולעה, כבר מזמן התנדפו.

אבל לפני כמה שנים, לאחר פטירתה של אמי, שכנעה אותי כל הדוֹדִיַידַה, שלא כדאי לי להבריז, ולגרום מפח נפש לאמא. 'היא תראה' כך אמרו לי, ולא הסבירו איך בדיוק היא תראה.. 'שכולם באים לבקר, כמו שנהגו לבוא אליה ברוב עם בימים הטובים, ורק הבת שלה, זו שעשתה לה לא מעט מפחי נפש בחייה, רק היא איננה בין הקהל המתכנס מסביב לקבר..'
'איך את חושבת שהיא תרגיש עם זה, הא'? הם פורטים לי על קצות העצב החשוף של המצפון.
ואני, שמספיק רע לי עם זה שלא הצלחתי לרצות את אמי בעודה בחייה, משתדלת עכשיו לעשות לה קצת נחת במותה, אפילו אם זה אומר שלכבוד זה אני צריכה לצנוח מהמיטה בשעה הברברית של שש וחצי בבוקר, כי זו השעה שלגמרי במקרה התאימה לכולם..

קצת לפני שבע, מתחילות להגיע מכוניות החמולה, אחת אחת, למגרש החניה הריק של בית הקברות. בינתיים, עד שיגיע אחרון המאחרים, אנחנו יוצרים מעגל קטן בצל, ומפטפטים על דא ועל הא.
כינוס משפחתי... מאז הסתלקה הסבתא הגדולה מן העולם, אותה אמא אדמה שהחזיקה ביד ברזל את כל השבט מאוחד, יוצא לנו להפגש בפורום כזה רחב רק בשמחות או בהלוויות.
אז או, הנה, מצאנו לנו מקום נייטרלי להפגש בו בבוקרו של יום..

אני מעבירה את מבטי מאחד לאחד, בודקת מה הביא אתו. אחת אוחזת שקית ניילון עם כמה נרות נשמה וגפרורים, השניה מחזיקה ערימת ענפים ירוקים שכיסחה מהשיחים של הגדר החיה של הבנין שלה. כמה פעמים כבר העירו לה השכנים, אבל היא מתעקשת שהיא משלמת מיסי ועד, ופעמיים בשנה מותר לה לקטוף קצת ירק לשמח בו את מתי המשפחה..
כמה מהנוכחים מצויידים בבקבוקים ומיכלי מים ובמגב קטן, בשביל לעשות קצת ספונג'ה למצבות המאובקות. הגברים שבחבורה מחזיקים בידם האחת כיפה, שתכף תמצא את דרכה אל הראש, אבל לא רגע אחד לפני שכבר ממש צריך. וביד האחרת ספרי תפילה קטנים, סידור? מחזור? תהילים? לא בדיוק יודעת מה הם.

את הביקור החגיגי מתחילים תמיד אצל הסבא והסבתא. אחד הנכדים שופך כמה בקבוקי מים על השיש, ואחר מנקה עם המגב. עכשיו, כשהוסר האבק, אפשר לראות את הכיתוב על המצבות. בוי'נה, הבנאדם הזה, הסבא שלי שאני מאמצת את מוחי חזק אבל לא כל כך מצליחה לזכור אותו, מת לפני ארבעים שנה, לא תתנו לו קצת מנוחה?
הדוד הגדול קורא כל מיני דברים, והכי אני אוהבת כשהוא מגיע ל 'טוב שם טוב משמן טוב', כי מיד אחר כך הוא אומר את שמו של סבי, ואני בטוחה שבין הנכדים הנוכחים יש כמה שמתחלחלים באותו רגע כי זהו בדיוק גם שמם המדוייק. אחר כך חוזר הקטע על עצמו בשביל הסבתא, ואני מאמצת את מוחי עוד יותר חזק כדי לשכוח אותה, שלא תבוא לי דמעה לעין. צריך לשמור פאסון, לא להראות שאני מתרגשת, כדי שיהיה קל לי יותר להבריז בפעמים הבאות. כל פעם אני נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני באה.

אחר כך מדליקים נרות, ומניחים אותם בגומחה כזאת שנחצבה מראש בשיש. סוגרים עליה במין דלת ברזל קטנה, שהרוח לא תכבה את האש. כל אחד אומר מילות פרידה, מי בלב ומי בקול רם. יש המנשקים את השיש הקר, ויש כמוני, שרק עושים תנועת נשיקה עם היד, מן הפה אל השיש. לסיום, מניחים על המצבה פרחים וענפים ואבנים קטנות, כל אחד אבן..
חשבתי על זה, שאם מישהו מזדמן לו, סתם כך באיזה יום חול, לטייל בין הקברים, הוא יכול במבט אחד על הקבר לגלות הרבה דברים על הנקבר.. האם היתה לו משפחה גדולה, או קטנה? האם הם באים לבקר, או שהוא נשתכח מלבם? יש קברים עם עציצים וערוגות פורחות, גם בשיא הקיץ היוקד. משמע, יש מי שמגיע בתדירות ומשקה אותם. ויש קברים עטויים בשכבת אבק כל כך עבה, שצריך הרבה יותר מאשר היורה כדי למחות אותה. יש קברים שכל האותיות על המצבה נשחקו, ואי אפשר לקרוא דבר או לדעת מי טמון שם. כנראה שאין מי שזה יהיה אכפת לו.

אחרי הביקור אצל הסבאסבתא, הולכים לבקר אצל שאר החבר'ה הנחים על משכבם בשלום. תמיד יש ויכוחים לאן קודם ואיזה סיבוב הכי קצר, והאם ללכת לפי הותק או לפי החשיבות? יש כאלה שטוענים שצריך לצמצם את הביקור רק למשפחה המיידית. האחרים טוענים נגדם שמה יש, אם כבר הגענו, נעשה מצווה ונבקר את כולם. שמונה דורות המשפחה שלי בירושלים, אתם יודעים מה זה לבקר את כולם?? או לפחות את כולם שקבורים כאן, בגבעת שאול.. כי להר הזיתים אף אחד מאתנו לא מעז להתקרב..

מה שכן, דבר אחד אפשר להגיד לזכותה של המשפחה.. היא דאגה ודואגת, שכולם יהיו בחברותא. כאן קצת ויטמין פי, וכאן קצת שלמונים, כאן זה מכיר איזה מאעכר בחברה קדישא, וכאן יש למישהו קשרים בועד העדה הספרדית או משהו כזה. כל מנוחי המשפחה מתגוררים בשכנות יחסית. אם לא באותו בלוק, אז לפחות באותה שכונה.. וואו, כמה נדל"ן יש לנו שם!
ומה הקטע? על אף שיש כמה זוגות בין הדודים/דודות שבקושי יכולים לסבול אחד את השני בחיי היום-יום שלהם, במותם הם רוצים להיות ביחד. מפחדים לישון לבד בלילה האפל והמפחיד של בית הקברות.. זוגות זוגות הם קונים את חלקת הקבר, בעודם בחיים. אנחנו עומדים ברחבה, ואחת הדודות מעדכנת אותי: 'הנה שם, בקצה, זה של פלוני ופלמונית, ושם של מיסטר איקס וגברת וואי... מה, לא שמעת שהם קנו? בטח! המון כסף עלה להם..'

הכי קשה זה לראות את חלקות הקבר המשותפות, כאשר אחד נפטר והשני עודו בחיים. אני לא מקנאה למשל באבא שלי, שמביט בלוח האבן הריק שלצד המצבה של אמי, ויודע שזה שיכון העתיד שלו.
המשכנתא כבר סולקה במלואה.
מצמרר אותי לחשוב על זה.

אנחנו לא לבד בבית הקברות. כל השטח מנוקד במעגלים מעגלים של בני משפחות אחרות, שבאו לבקר את קרוביהם המתים. מילמולי תפילות נשמעים מכל עבר וקריאות קדיש מהדהדות בחלל, וקשה אחר כך, במשך שעה ארוכה, להוציא מהראש את המילים הלא ברורות שנתקעו שם, שמי דקודשה בריך הוא וכדומה.
אנחנו צועדים מקבר לקבר, הריטואל חוזר על עצמו, חלק מהאנשים מציץ בעצבנות בשעון, הם מאחרים לעבודה. לאט לאט נושרים כמה, אלה שגמרו לבקר את יקיריהם הקרובים ביותר, והחבורה הולכת ומתדלדלת. בסוף נשאר רק גרעין קטן של ותיקי הדור, שמרחיקים לכת לבקר את דודה סטריה כאן או את דוד ויקטור שם..

כשאנחנו חוזרים, כעבור כשעתיים, למגרש החניה, קשה להאמין למראה העיניים. כל עם ישראל נמצא שם כבר. שוטרים מציבים גדרות ומכוונים תנועה. מוכרי נרות פורשים את מרכולתם על דוכן מאולתר, בונים לגובה מגדלי נרות כמו פירמידה. דוכן אחד או שניים של זרי פרחים מצ'וקמקים צצים בשטח, כל השאריות שנשארו בחנויות או בדוכני הפרחים בעיר. הפרחים האלה לא צריכים לקשט שום בית או שולחן.. הם סתם יונחו ללא מים על מצבות השיש, וממילא ייבלו תוך שעה. בין ההמונים מסתובבים פושטי יד מסוגים שונים, ומזכירים לך שצדקה תציל ממות.
רמקול המוצב על מכונית, פונה בווליום גבוה לכל הקהל: 'יהודים יקרים, רחמנים בני רחמנים, מבצע להצלת חיים... '
וכאן בא תיאור קורע לב של אם מרובת עוללים שחלתה בסרטן וזקוקה בדחיפות להטסה לחו"ל..

אנחנו מפזרים כמה מעות פה ושם, נוטלים ידיים בלי לנגב, כדי להיטהר מטומאת בית הקברות, ומסתלקים מן המקום.

בראש חודש ניסן לא יראו אותי שם.
די, הפעם נשבעתי סופית. אבל איך אומרים, 'בלי נדר'...
כי כבר נשבעתי המון פעמים בעבר, ובכל זאת תמיד באתי שוב.
אחרי הכל, יש לי עוד כמה עניינים לא סגורים עם אמא שלי שגרה כאן..

יום ראשון, 24.8.03

יצא לי בשבועות האחרונים לפקוד כמה וכמה אירועים שנחגגו ברוב עם והדר בסטייל בורקס ורבע עוף, רק בלי הבורקס והרבע עוף. את אלו מחליפים עכשיו הסלמונים והסושים למינהם, אבל העקרון נשאר אותו עקרון.
שמחה גדולה במשפחה, זוג מתחתן, נולד ילד וצריך לחגוג כשחותכים לו, נולדה בת וצריך לחגוג כדי שלא תהיה לה קנאת הפין, או שאחד הצאצאים מגיע למצוות.. כל אלה, סיבות לגיטימיות למסיבה, לא?

אני ממש המומה מכמויות הכסף שאנשים שופכים על אירוע כזה.
אין פלא שמשלוח ההזמנות הופך להיות סלקטיבי כל כך, הרי אי אפשר להזמין את כל העולם ואשתו, כשכל מנה עולה מאות שקלים.
אז את בני הדודים מדרגה שניה, ואת השכנים מהבנין של לפני חמש עשרה שנה, מנפים החוצה.
תמיד אפשר יהיה להגיד, אם יתקלו בהם במקרה, שהאירוע נערך בחוג המשפחה המצומצם עאלק.

גם אחרי שהרשימה הצטמצמה, ומכילה עכשיו בעיקר קרובים מדרגה ראשונה, בצד בעלי ממון שיוכלו להביא צ'ק מספיק שמן לכיסוי עלויות האירוח שלהם, עדיין אין למארחים שקט נפשי. בהזמנה אמנם מתבקש כל אחד לאשר את השתתפותו, אבל תרבות ה - R.S.V.P עדיין לא ממש הכתה שורשים בארצנו, ולכן יושבים על הטלפון כמה ימים לפני האירוע, ומתחילים להתקשר: אתם באים? מי ומי? כמה אנשים תהיו?
הטלפון הוא לא בגלל סקרנות גרידא מי יבוא ומי לא. פשוט מנסים להגיע לכמות אנשים הכי ריאלית שאפשר, ולסגור סופית עם בעל האולם, חבל על כל מנה מיותרת.

אני כבר לא מדברת על כל ההוצאות הנלוות של ביגוד מפואר לכל בני הבית, כולל שמלת כלה ופינוקים בסלון יופי במחיר של בערך מכונית קטנה. צריך הרי לעשות המון רושם, וכל המרבה הרי זה משובח:
סידורי פרחים מהממים שבסוף הערב מוצאים את דרכם לבתי המוזמנים חסרי הבושה, די ג'יי צעקני שמברך את הכלהחתן בשמותיהם הפרטיים כאילו הם סחבקים משכבר הימים, או משבח את מי שנכנס לעולה של תורה ומספר עליו נפלאות לפחות כאילו חבש אתו את ספסלי גן הילדים. כולה מכיר אותם איזה עשרים דקות בערך..

המהדרין מוסיפים גם מופעי זיקוקים, רקדנים, קוסמים, זמרים או להקות פולקלור.
אין גבול לשואו-אוף ולניקור העיניים. ויחד אתם גם לניכור..

רק לשמחה האמיתית אין דריסת רגל במקומות האלה.. קומץ חברים אולי עושה קצת שמח, ומרקיד את בעלי השמחה, אבל מסביב, בשולחנות, יושבים אנשים משועממים, אבוסים באוכל, ומותחים ביקורת, מקטרים, מרכלים, ומציצים תכופות בשעון כדי לדעת מתי זה יהיה כבר מתאים להסתלק, בלי לפגוע במארחים.

לא שהמארחים עצמם לא מתים גם הם שהכל כבר יסתיים... הם נופלים מהרגליים, ועוד מחכה להם לילה לבן של ספירת הצ'קים. יהיה ממה לכסות את התשלום לאירוע או לא יהיה, זו השאלה, וכמה הביאו הריבלינים המלייאנים הקמצנים..

אגב, לחרדתי הרבה, התוודעתי בשבועות האחרונים האלה גם לעוד אופנה שהפכה רווחת בתחום הזה של עסקי השמחות. עכשיו עושים גם טקסי חינה באולמות! מכפילים את הוצאות האירוע, ובעקיפין משתמשים בערב הזה למין חזרה גנרלית של הערב הגדול. תוסיפו לזה את מסיבת הרווקות שכל כלה מארגנת לעצמה כדי לנשק גודביי את שאריות החופש שלה, ואחר כך את הערב עם הטראראם של המקווה, שגם הוא מסתיים לפחות בסעודה מפוארת בבית ההורים, וקיבלתם מין סיפור שאינו נגמר.. אני לא אגיד בנשימה אחת גם את השבע ברכות שנוהגים לחגוג אחרי החתונה, כי לפחות הימים האלה לא כרוכים בהוצאות מפלצתיות, נהפוך הוא, אחרים מארחים את המחותנים, אז זה לא מתאים לסיפור שלי שמדבר על שפיכת הימבכסף.

על רקע כל זה, תפס את עיני מכתב למערכת, שכתב זוג צעיר על הנושא הזה.
המכתב התפרסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בסופשבוע האחרון, וזה לשונו:

חתונה במו ידינו

מדהים אותנו כל פעם מחדש נושא 'הפקת החתונות' שזוגות לוקחים על עצמם. מדברים על מיתון, אבל אנשים נסחפים, בתמיכת הוריהם, לעבר הרפתקאה לא ברורה, ובואו נודה בכנות, גם די סתמית, מעצבנת ונדושה, שאין כל קשר בינה לבין רומנטיקה.

אפשר גם אחרת: כצעירים בעלי הכנסה צנועה, התעקשנו להתחתן בדירתנו השכורה בתל אביב. הזמנו חמישים אורחים, הקרובים לנו ביותר.
שמלה? הכלה לבשה שמלת ערב משגעת, שרכשה בחנות מעצבים שאינה מיועדת לכלות. קייטרינג? הגשנו שתייה חריפה וקלה, ומאפים מקונדיטוריה בדרום העיר. צילום וידאו? שכרנו מצלמה, וחבר טוב וגבוה במיוחד טיפס על כסא וצילם את המתרחש. גיס שלנו צילם סטילס. עיצוב? את הבית קישטנו במו ידינו. חיברנו זה לזו ברכות. בשש בערב הרב קידש. די ג'יי? עשינו מסיבת ריקודים שווה ביותר בסלון, עם מוזיקה שאנחנו בחרנו. סך ההוצאה על החתונה: 1500 שקלים. ואתם יודעים מה? יצאנו ברווח כספי לא רע בכלל ( יחסית להשקעה ), קיבלנו כל מיני כלים לבית, גם כאלה שמשמשים אותנו יום-יום, ובעיקר לא נלחצנו ולא הותשנו מעשרות הכנות ותכניות עסקיות. ב - 11 בלילה כבר ישבנו לנו בכיף עם חברים בבית קפה. היה אירוע מקסים שלא יישכח לעולם.
שמרית ושי

איזה יופי ופשטות.
אם הייתי צריכה להתחתן, ככה הייתי רוצה לעשות את זה...

יום שבת, 23.8.03

צפיתי אתמול בערב, בלית ברירה כי התארחנו בבית אחר שבו לא נעים להושיט יד לשלט ולהחליף את הזבל, בתכנית הבידור של ערב שבת בערוץ 2. המופע המרכזי? או משהו כזה.

תגידו, זה בידור, זה?
זה היה אמור להיות מצחיק?

בעיני זה היה מעליב.
מעליב קודם כל את האינטליגנציה הממוצעת של הצופה הממוצע, שלא לדבר על אלה שקצת מעבר לזה.
ואני כמובן כוללת את עצמי בממוצע, אין לי שום פרטנזיות אינטילגנטיות כשאני מתיישבת אל מול הקופסה. שם אני מחפשת רק בידור ותו לא.

אז חוץ מזה שנעלבתי בשם האינטיליגנציה, וחוץ מזה שבכלל לא צחקתי, הכי חרה לי זה העלבון הצורב שמוטח כלפי המזרחים הפרחיים והברברים. למשל, שני חסרי התרבות שהעזו לצאת מהמשבצת שלהם ( מועדוני סנוקר או בינגו, או מנגל על אי תנועה לצלילי 'בלבלי אותו' ) והלכו לצרוך תרבות אחרת, אשכנזית, בקונצרט של הפילהרמונית או בתערוכה במוזיאון. הלללללו, ארצה ! תצ'ארו במקום שלכם, לא לזוז !

שיואו, איזה יופי, איזה אחלה מערכון, כאילו מסתלבט כזה אפשר לעשות כאן.... יהיה מצחיק לאללה כזה..

וכמובן שזה לא יכול להגמר בטוב, כי מה לבבונים האלה ולקונצרטים ולתערוכות..
אז האחד שבר לכנר הראשי את הכינור שלו על הראש, והשני הצית את המוזיאון.
וואלה, אחי, איך שתמונות השמן בוערות, לא תאמין ..

וזה לא היה הדבר היחיד המעליב. לאורך כל התכנית, ככל שצפיתי והקשבתי, עברה כחוט השני נימה מתנשאת, מעליבה ופוגעת, שניזונה מסטריאוטיפים עדתיים, ומטרתה להעמיקם ולקבע אותם.

יא אהבלים, (סליחה על ההתלהמות, אני חלק מהסטריאוטיפ ) אתם לא מבינים שאלה הם הצופים שלכם? אלה שמשלמים אגרה לרשות השידור בשביל שיעשו להם קצת בידור בערב שבת?
כי האחרים, הרי ממילא מנויים על הכבלים והלוויין, ועוברים לערוץ 8 או למיוזיק, כשההתבהמות שלכם מכאיבה להם בעיניים ובאוזניים.

לא מקנאה במי שאין לו אלטרנטיבה.
בבית בו התארחתי ניתן היה לראות רק ערוץ 1 ו - 2, וירדן.
ובערוץ 1, לשם שינוי, לא נעלבתי משום דבר, אבל נדהמתי מהחוצפה.
אני בסה"כ פחות מחודשיים בארץ, וכבר ראיתי שלוש פעמים בזמן הזה את יהורם גאון מארח את פנינה רוזנבלום ואחותה בקטע דביק ופאטתי.
אני מבינה שזו עונת המלפפונים, אבל גם שידורים חוזרים צריך לשדר בהגיון !
ראבאק, שלוש פעמים ?!?!

יום רביעי, 20.8.03

בבוקר כל כך קשה, אחרי לילה כל כך קשה, אין חשק לכתוב על שום דבר.

בצד השאלה המנקרת, לא רק במוח אלא גם בלב - עד מתי?? - יש גם תהיה גדולה:
דווקא באוטובוס שחוזר מן הכותל?
שרוב נוסעיו חזרו זה עתה מתפילה?
מה, אין אף אחד שמקשיב לתפילות האלה, ומסמן את המתפללים כראויים לאיזו חסינות?

שלא תקחו אותי ברצינות.
אני יודעת שאין אף אחד שמקשיב לתפילות, ואם יש, אז הוא צריך ניקוי אוזניים דחוף.
אבל הם, לא יודעים.

הנה למשל קטע שקראתי היום בעיתון 'כל העיר' הירושלמי, (כן, קורה לי לעיתים קרובות שאני מגיעה לעיתוני סוף השבוע רק ביום רביעי..) ואני מעתיקה אותו הנה כלשונו:

אטרקציה בכותל: שממית שמגיחה בחצות
מופיעה מבין אבני הכותל במהלך תפילה. ערכה הגימטרי שווה ל"נשמת", המילה הראשונה של תפילת "נשמת כל חי", ומכאן והלאה הכל פרשנויות.

תופעה בכותל המערבי: עשרות מתפללים ממתינים בחצות להופעתה של שממית. להופעתה יש משמעות קבלית, מאחר שבגימטריה שווה ערכה לערכה של המילה "נשמת", שפותחת את התפילה הנחשבת סגולה להצלחה ותיקון לנשמות הזקוקות לתיקון.

לאחרונה כבר מדובר באטרקציה של ממש. מדי לילה פוקדים מתפללים, רובם חרדים, את הכותל, ובחצות הם משמיעים את תפילת "נשמת כל חי", פסוקים מספר תהילים. במהלך התפילה נגלית בין אבני הכותל שממית לבנה.
ברחוב החרדי, הידוע בחיבתו למעשיות ולמיסטיקה, מאמינים שיש קשר בין התפילה להופעת השממית. בחמש דקות לחצות אפשר להבחין בהתחזקות זרם מתפללים לכיוון המחיצה במרכז רחבת הכותל. התפילה נאמרת על יד מחיצת הנשים, כדי שגם הן יוכלו להשתתף ולראות. חלק מהמשתתפים באים עם מצלמות לתיעוד האירוע.

השמועה הרווחת היא, שהרב חיים קנייבסקי, אחד הרבנים הליטאים החשובים, מצא את החיבור בין התפילה לשממית. תפילת "נשמת" ידועה כתפילת הודיה, ומשמשת כסגולה טובה להצלחה.

תחילה השתתפו בתפילה מעטים, אך השמועה התפשטה במהירות, והאירוע הפך המוני.
"לכל חיה יש פרק משלה, והפרק של השממית מופיע בתפילת "נשמת", והיא באה להשתתף עם המתפללים בתפילה" אמרה אחת המתפללות.

מאמינים אחרים מסבירים שעל ידי השתתפות השממית בתפילה, היא מבצעת תיקון לנשמות טועות.

יש בעיתון גם צילום, אבל מאחר והשממית לבנה, ואבני הכותל בהירות גם הן, אז רואים נאדה.

ואני תוהה, האם גם אתמול בלילה, לאחר האירוע הנורא, העזה השממית להראות את פרצופה ואת אוזניה הערלות.

יום שלישי, 19.8.03

בדרך כלל אני ממעטת לראות טלויזיה. אבל בימים האחרונים אני די מרותקת לקופסה..
בערוץ 3 של הסרטים ב - yes מקרינים סרטים אתניים שאני פשוט משוגעת עליהם.
קחו אותי כמה שאפשר הרחק מהוליווד, ועשיתם אותי מאושרת.
לא שהוליווד ( ובכלל תעשיית הסרטים של המערב ) לא הוציאו מתחת ידם כמה וכמה פנינים, אבל בסך הכל רוב הסרטים הם צפויים, לעוסים, שבלוניים.

אני אוהבת קולנוע זר, שונה, אותנטי, שסוחף אותי לעולמות רחוקים, לא מוכרים לי. תנו לי סרטים של אמיר קוסטריצה, או של במאים ברזילאים עלומי שם. תגידו לי איפה שיש איזה סרט מאוזבקיסטן, או מגרוזיה, ותראו אותי רצה לשם כמי שהשטן דולק בעקבותיה.
אולי זה המשך טבעי ליצר הנדודים שלי ולרצון לכבוש את כל העולם ברגליי.
נו, אז אם לא ברגליים, אפשר בינתיים להסתפק בעיניים.

העיניים האלו ראו לפני יומיים-שלושה באותו ערוץ 3, סרט נפלא מאלג'יר בשם 'אולי ביום ראשון' .
בצרפתית הוא נקרא 'אינשאללה ביום ראשון' (Inch'Allah Dimanche) והוא מספר את סיפורן של נשים מהגרות מאלג'יר לצרפת, שנפלו בבת אחת לתוך עולם לא מוכר, ושום דבר בעברן לא הכין אותן להלם התרבותי המצפה להן. הסרט עשוי בצורה כל כך פיוטית ושובת לב, שאפילו ברגעים הקשים שבו, ישבתי פשוט מוקסמת.

אבל הסיבה למסיבה בשבוע האחרון היא 'פסטיבל' סרטים אירניים בערוץ 3 הזה.
הייתם מאמינים, אם מישהו היה אומר לכם שהאירנים יודעים לעשות סרטים?
אני לא.. בשבילי אירן זה חומייני, בערות, שנאת ישראל וכאלה אסוציאציות שליליות...
כמה הופתעתי לפני כמה שנים, כשהתוודעתי לראשונה לסרט ענק מאירן, שהשאיר אותי פשוט המומה.
'צבע גן עדן' הוא נקרא, ונשביתי בקסמיו.
מאז, אני עוקבת ומחפשת, ולא מחמיצה אף סרט שמגיע מאירן.

אז תארו לכם איזו חגיגה יש לי כאן השבוע... כל ערב שני סרטים!!
ואיזה סרטים יפים, אנושיים, נוגעים ללב, משמרים בתוכם איזה מין תום, פיוט, נופים בלתי רגילים, אנושיות, וחיים אחרים, כמו פלאנטה אחרת וזמן אחר..

למי שיש yes ורוצה לתת לזה צ'אנס, אז היום בצהריים, ב-14:12, מתחיל שידור חוזר של שני הסרטים שהוקרנו אתמול, (ילדי גן העדן, על אח ואחות שחולקים ביניהם זוג נעליים אחד, והמראה. ) ואם יצא לכם לאתר שידור חוזר של משהו שהיה במוצ"ש, באראן שמו, לא להחמיץ, למרות הקצב הקצת איטי..

היום בערב, ב - 21:00 הם ממשיכים עם הקרנות חדשות.
אותי בטח אפשר יהיה למצוא מול המרקע..

נו, ואם כבר פצחתי כאן במדור המלצות קולנוע, אז תרשו לי עוד אחת קטנה: לרכב על הלווייתן, סרט מניו זילנד שהגיע עכשיו לאקרנים בארצנו. הסרט חושף בפני הצופה המערבי קצת מן התרבות המאורית. הוא עשוי יפה, ופותח צוהר לעולם מה זה רחוק ושונה משלנו. ראיתי אותו כשהיינו בניו זילנד, שם הוא שלאגר גדול, ובכיתי המון, אז להצטייד בהרבה טישו..

יום שני, 18.8.03

בעוד חודש-חודשיים, גג שלושה אם אני אתנהל בקמצנות, ייגמר כל הכסף שיש לי בעולם, והספרות המציינות את היתרה בדפי הבנק שלי יקבלו צבע אדום, סמוק כזה מזעם, או אולי מבושה..
אוי כמה שאני מעדיפה אותן בירוק מלבלב !

מאחר ואין לי שום דוד עשיר שעוד מעט עומד להתפגר ולהשאיר לי בוחטה של ירושה, ומאחר וכרטיסי לוטו/פיס/חישגד/קזינו וכאלה אני לא קונה כי אין לי כסף, אז האופציה הריאלית היחידה העומדת בפני, היא להזיז ת'תחת ולצאת לעבודה.

בסדר, בסדר, אני מחפשת. אני לא עצלנית.. כל החיים עבדתי.
כל יום שישי אני חורשת את העיתונים וגוזרת ומסמנת. אני שואלת חברים ומכרים אם הם יודעים על משהו, מתעניינת פה ושם. עדיין לא בהיסטריה, אבל בהחלט בדאגה הולכת וגוברת.. אני חייבת עבודה, אחרת איך אוכל לממן את המסע הבא שלי? (דרום אמריקה על המפהההה )

אי אפשר היה שלא להתקל בעיתונים במודעות המבטיחות לך הרים וגבעות בעבודה מהבית.
וואלה, איזה נוח.. מה יכול להיות יותר כיף מזה? לקום נגיד בחמש בבוקר לפיפי זריז, ולפני שחוזרים שוב למיטה, להקליק קצת על המחשב, לעשות את היומית, ולחזור לישון?
בטח ששלחתי אימיילים לכל המודעות האלו, מה אני פריירית לבזבז הזדמנות פז שכזאת?

בתוך מספר שעות הוצפה תיבת הדואר שלי בכמה עשרות אימיילים, די דומים, שנשלחו מכתובות שונות.
רק מלקרוא את מה שהם 'מבטיחים' נתקפתי כבר בדחף דחוף להתחיל לחפש עסקות נדל"ן במאליבו או על הסנטרל פארק ווסט, כי הנה אוטוטו אני עומדת להיות מיליונרית. הכנתי לי גם רשימה של יבואני הרכב הגדולים, כדי שברגע שיגיע הצ'ק הראשון אוכל מיד להזמין את המודל האחרון הכי מפואר שהגיע לארץ.

אחר כך הלכתי לשוטט באתרים שהאימיילים הפנו אליהם. או, חשבתי, שמה אני בטח אקבל מושג יותר מדוייק על מה אני צריכה לעשות בכדי להרוויח את כל הכסף הגדול הזה שהם מדברים עליו..
הנה חלק מהשלל: קורל * הליבלי * הגיע הזמן להתעורר * האם אתם מרוצים מרמת חייכם?

יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל חבל על הזמן, כולם אומרים אותו הדבר:
נשבר לך להיות תלוי באחרים? הבוס מעצבן? אתה לא גומר את החודש? תן לכסף לעבוד בשבילך כשאתה ישן.. עצמאות כלכלית.. וכיוצא בזה.

האתרים מלאים בסיסמאות נדושות, מתורגמות מאמריקאית, שמסחררות לך את הדימיון בפיתויים שבהן. אתה צריך להיות אהבל מושלם בכדי לדחות בשתי ידיך הזדמנויות פז כאלו שמוצעות לך.
ודיר באלאק, הם אומרים, ואנחנו מזהירים אותך, אם אתה מסרב, אל תגיד אחר כך 'לא ידעתי'!

טוב, תגידו כבר, בסדר, השתכנעתי, קניתי, אני שפוטה שלכם מעתה ועד עולם, רק תגידו, מה צריך לעשות? מה צריך למכור? לחיים של מי צריך לרדת בשביל להרוויח? תנו שם של מוצר! של רעיון! רבאק, תקראו לילד בשמו, מה אתם עושים??????????

באף אחד מן האתרים לא רומזים אפילו, למעט אתר אחד, כמדומני, שדווקא היה מספיק הוגן ולא הלך סחור סחור, אלא תיאר את מהות העבודה ואף פירט את רשימת המוצרים שאתה צריך למכור בכדי להרוויח מהם עמלה. כל האחרים מסובבים אותך על האצבע, בלופ שאתה לא יכול לצאת ממנו... אלא אם כן !
אלא אם כן, אתה נרשם, ומשלם כסף, כדי לעבור לרמת חשיפת הפרטים הגבוהה יותר.

קודם כל, עשיתי סלקציה. ניפיתי את כל מי שנראה לי, על פניו, לא רציני מספיק.
אחר כך סיננתי את אלה ששם האתר שלהם, למשל, רמז על מהות העסק, משהו כמו top-diet וכאלה.
החלטתי להתמקד באתר שנראה לי הכי רציני והכי מבטיח. הנה הוא : bigopportunity4u

בחייאת, תעשו לי טובה, תקראו קצת באתר הזה, ותגידו לי אם זה לא מסובב לכם את הראש !!
לי זה כן.
אבל, מאחר ואחרי קריאה מעמיקה ועיון מה זה מדוקדק, עדיין לא הבנתי כלום, החלטתי להרפות מהעניין.
מי שלא מציג את מרכולתו ככה אפ-פרונט, בטח יש לו מה להסתיר.
לא בשבילי.
חזרתי לגזור מודעות מהעיתון ולהמשיך לחפש עבודה קונבנציונלית.

אבל זה לא פשוט... החבר'ה האלה לא מרפים בקלות ממישהו שבלע את קצה הפיתיון שלהם.
התחלתי להיות מוצפת באימיילים אוטומטיים כאלה, לא אישיים. מהסוג שנשלח על ידי איזו מערכת אוטומטית שתוכנתה כך שתוציא לך את נשמתך.
ומאחר ופניתי לכמה וכמה כתובות דואר שמשווקות את אותו אתר, אז המתקפה האוטומטית היתה לא רק מכיוון אחד, אלא רב חזיתית. כל גל נוסף של אימיילים, פתח בי מחדש את הספקות וההיסוסים: אולי אני דוחה כאן בשתי ידי את הזדמנות חיי להרביץ אותה בגדול? הפסיחה על שתי הסעיפים הרגה אותי. מצד אחד הסתקרנתי נורא, ורציתי לדעת מה זה לכל הרוחות. מצד שני זה הריח לי לא טוב, והאינטואיציה אמרה לי לדלג ולהמשיך הלאה.

שלחתי מייל לאחת הכתובות, וביקשתי תשובות מפורטות:
האם מדובר במכירת מוצרים מדלת לדלת, אפילו אם זו דלת וירטואלית באינטרנט?
האם זה מין משחק פירמידה כזה, שבנוי על צירוף חברים מתחתיך?
מה שם המוצר אותו הם משווקים?
הוספתי גם שללא התשובות המפורשות לשאלות האלו, נא לא לפנות אלי שוב.

קיבלתי תשובה מנוסחת יפה, מאד משכנעת, שכמובן התעלמה מכל השאלות שלי, אבל הפגיזה אותי שוב בסיסמאות . ההצלחה והבטחון של חייך נמצאים במרחק הקלקה אחת, אל תדחי את ההזדמנות.

עשינו קונסיליום בבית, והוחלט שכדי לספק את הסקרנות, אנחנו מוכנים להשקיע את ה- $29.95 שהם מבקשים כדי לחשוף את הסוד הגדול, בערכת מידע מפורטת שתישלח אל ביתי.
יאללה, כפרת עוונות מאה וחמישים שקל, שלא נמות בורים.
מילאתי את הטופס, נתתי פרטי כרטיס אשראי וישבתי לחכות בציפיה דרוכה.

עד מהרה התחילו להגיע שוב האימיילים האוטומטיים, הפעם בנימה מחוייכת יותר, שהרי הסטטוס שלי השתנה. כולם מברכים אותי על ההצטרפות ומאחלים לי הצלחה, ומציעים לי להתחיל להתכונן לחיים החדשים המצפים לי. מחקתי אותם אחד אחד, מספיק עם הברכות ! אני רוצה לדעת ת'כלס מה צריך לעשות!!

כעבור 3 ימים, דפיקה בדלת, ושליח מביא לי מעטפה למסירה אישית. חתמתי, לקחתי, הרגשתי את קופסת התקליטור דרך המעטפה, וידעתי שאני אקום בעוד איקס זמן מהמחשב בן אדם אחר לגמרי מזה שהתיישב אליו. התקליטור הזה הולך לשנות את חיי!

קראתי. צפיתי. הרבה מלל. מצגת פלאש. סרטון וידאו. עוד מלל. עוד סרט.
טוב, נו תגידו כבר מי אתם ומה אתם עושים !! צרחתי בתיסכול.
מילא הכסף, מילא חלומות ההתעשרות, אני מוכנה לוותר על הכל, ולחזור לשגרת חיי האפורה ונטולת המזומנים!! רק אל תענו אותי יותר, ותגידו מה זה, על מה מדברים כאן??

התקליטור עשוי במקצועיות וירטואוזית, לא רק טכנית אלא גם תכנית: התוכן מלהיב, מגרה, מסקרן, עושה לך חשק להיות שייך! טובי המוחות כנראה חברו יחד בכדי להנחית על הצופה מהלומה רגשית שלא תשאיר מקום לספקות.
בידיים רועדות פישפשתי במכתב הנלווה לתקליטור. מצאתי שם את שמו של 'החונך ומנהיג הקבוצה האישית שלי' לצד הוראות איך ליצור אתו קשר מיד אחרי שאני מסיימת את הצפייה בתקליטור.
להכות בברזל בעודו חם, שלא יהיה לי זמן להספיק להתקרר.

בסדר, יצרתי קשר. אחלה איש נחמד. נשמע רציני, שקול, מאד דידקטי, שופע מידע ונתונים מספריים ודוגמאות של אנשים שהצליחו בגדול, אבל עדיין לא קורא לילד בשמו.
דיייייי אני מתפוצצת. תגיד לי כבר במה מדובר!!! אני לא יכולה יותר!!
מסתבר שלא, הוא לא יכול להגיד. הוא רוצה וצריך לעשות את זה בצורה מסודרת, ומתי יש לי עשרים דקות פנויות כדי להקשיב לו? עכשיו, עכשיו, אני אומרת, אל תמתח אותי עוד !

הוא התקשר כעבור כרבע שעה כמו שהבטיח. יכולתי לדמיין אותו יושב מול ניירת מסודרת, מתוכה הקריא לי את מה שלימדו אותו להקריא, לפי הסדר. החבר'ה האלה בטח מעסיקים מיליון קופירייטרים, וואלה איזה סלוגנים משכנעים נשפכו מהשפורפרת לאוזן שלי. במבוא לפסיכולוגיה, שנה א', למדנו כבר את הכל. גט טו דה פויינט, זועקים כל תאי גופי.

והפויינט, חברייה עליזה, הפויינט שיצא סוף סוף כמרצע מן השק, הפויינט הוא כולה כולה הרבאלייף.
סססססאמק.
לפני שלושים שנה כבר אכלתי ושתיתי ומכרתי הרבאלייף. עד היום יש לי אולי באיזה ארון בבית כמה אבקות.
והבעיה עם הרבאלייף היא שהוא כבר שרוף בשוק. ההשתמעות השלילית שמתלווה לשם, ואני לא נכנסת כרגע לנושא של האם בצדק או שלא בצדק, לא עושה לאף אחד חשק להתקרב לזה.
לכן היה צריך לעטוף את זה בכל כך הרבה עטיפות של מסתורין.
כי בינינו, אם היה ברור מראש שזה הרבאלייף, מי כבר בכלל היה טורח לפנות אליהם, שלא לדבר על לשלם 150 ש"ח בשביל חתיכת תקליטור מזורגג שלא מחכים אותך במיל ?

אז זהו, אני שילמתי את שכר הלימוד שלי, ואני חולקת את המידע עם כולכם, שתחסכו את כספכם...

למישהו יש עבודה להציע לי?

יום שבת, 16.8.03

איך אני אוהבת מעשים טובים !!

בדרך כלל אני שוכחת לעשות אותם, או שסתם לא יוצא לי.
מיליון פעם אני נשבעת שממחר בבוקר, אני עושה לפחות מעשה אחד טוב ביום..
אבל לרוב אני שוכחת את זה עוד הרבה לפני ש 'מחר בבוקר' מגיע.

במעט הפעמים בהן איכשהו כן יצא לי לעשות מעשה טוב, הרגשת ההתעלות שמילאה אותי לאחריו לא דעכה שעה ארוכה.. העשייה הזאת של משהו, ולו גם פשוט וסתמי, שאינה מלווה באינטרסים ובשיקולי כדאיות, הנתינה לשם נתינה בגלל שרוצים ולא בגלל שצריכים, או מצפים לאיזושהי תמורה, הנתינה הזאת מעלה את הבנאדם באיזו מדרגה אחת למעלה, משפרת את הרגשתו, וזוקפת את קומתו. באחריות, מנסיון אישי.

אני זוכרת שכשראיתי לפני כשנתיים-שלוש, את הסרט הנאיבי תעביר את זה הלאה או כפי שנקרא במקור, Pay it forward, לקח לי כמה ימים להשתחרר מן הרושם שהוא השאיר עלי. חשבתי שאיזה יופי של עולם זה היה יכול להיות, אם אנשים היו מפנימים את המסר של הסרט וחיים על פיו. ובכל מקרה, אני החלטתי, אישית, לעשות משהו בנדון, ועשיתי. אני כבר לא זוכרת מה ואיך, אבל התהלכתי כמה ימים בחזה מנופח כמצילת האנושות. אלא שזה התמוסס מהר מאד,חלף כלא היה, וחזרתי לחיי השיגרה נטולי המעשים הטובים.

מה נזכרתי בזה עכשיו פתאום?.

המאמר של 'הארץ' בנושא החבר'ה שהגו, יזמו, ומריצים עכשיו את את פרוייקט אוטופיה.

המאמר ארוך, אבל שווה קריאה, ולו רק כדי להווכח מחדש שלא פסה תקווה מן הארץ. שני הבחורים הצעירים, האבאמא של הפרוייקט, מאמינים שהם יכולים לעשות לנו עולם טוב יותר, על ידי נתינה ועזרה לזולת. אם רק יצליחו לגייס מספיק אנשים שמאמינים כמוהם, אולי באמת נעשה איזה שמינית של צעד בכיוון של עולם טוב יותר...

אז נכון שלהעביר זקנה את הכביש, או לעזור לאדם מוגבל לסחוב סלים כבדים, זה צעד קטן לאדם, וגם לאנושות. זה בטח לא יפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולא יאחה את החור באוזון וכאלה, אבל זה אולי יעשה לכולנו סביבה קצת יותר נעימה לחיות בה.

עוד אני מהרהרת בדברים שקראתי ומתכננת בראש מה ואך אני יכולה לעשות כדי להשתלב בזה, (מחר בבוקר, כרגיל), והנה אני קוראת בעיתון אנשים, מדור מיוחד בשם 'אנשים למען אנשים', מין קח-תן כזה לעזרת נזקקים. אנשים מתנים את צרותיהם ואומרים מה חסר להם, ומצד שני, אנשים מפרסמים מה יש להם מיותר, או מה הם יכולים ורוצים לתרום. נורא נוגע ללבי כל הדבר הזה, ואני כבר שוברת את הראש במה ואיך אני יכולה לעזור שם.

בקיצור, מה אני רוצה להגיד.. שבמגזרים הדתיים, המושגים האלה של גמילות חסדים ועזרה הדדית הם מאבני היסוד של ההתנהלות החברתית. הגיע הזמן שזה יתפשט הלאה לשכבות רחבות יותר של העם. הרי המעט המיותר שלנו, יכול להיות עולם ומלואו בשביל מי שזה בדיוק חסר לו, ובסך הכל הנתינה מעשירה את הנותן לפעמים יותר מאשר את המקבל.

אם שביבים של משחק האוטופיה יפגעו בכם בדרך זו או אחרת, תזרמו עם זה, תנו לזה צ'אנס. אל תבטלו ותפסלו את הרעיון בגלל הנאיביות הכאילו דון קישוטית שלו. לא מדובר בלתקן עולם ומלואו, אלא בסתם הוספת קצת כתמי צבע ורודים לאפור, שלא להגיד שחור, שאופף אותנו.
ובבניין ירושלים ננוחם ?

יום חמישי, 14.8.03

אז הנה, אחרי הריון די קצר ולידה מה-זה קשה, עם צירים ותפרים וכל האינצ'ילאדה, מיקרו-קוסמוס עולה לאוויר בגירסה חדשה. מה לעשות, הוא כבר לא יומן מסע, לצערי... צריך היה להלביש אותו באדרת אחרת, אבל חוששני שמהר מאד תגלו שאני נשארתי אותה הגיברת..
אוהבת לכתוב, אוהבת לקטר, ואוהבת אתכם, מבקרי האתר, האלמונים שמשאירים חותם בסטטיסטיקות, והחברים הותיקים שמלווים אותי כבר דרך ארוכה..

מלבד השינוי בעיצוב, שעליו מגיעות כל התודות והמחמאות לאיה, (אין, אין מילים) יש גם כמה שינויים בתוכן.

קודם כל, נפחתי חיים חדשים בשעת סיפור. קולו-לו-לו-לו-לו-לו....
לא יודעת מי יתענג יותר, המוני הקוראים שכתבו והפצירו, או אני שהתרצתי ולקחתי עלי שוב את עבודת הפרך הזאת. מה אני אשמה שאני אוהבת כל כך את הסיפורים האלה ?!
אז מעכשיו אפשר להכנס לשעת סיפור ישירות בכתובת הזאת, או פשוט להקליק על הכפתור הכתוב מימין.

סיפורי המסע שלנו מסביב לעולם, נפלו קורבן לסמטוחה שעשיתי על השרת. עוד לילה אחד בלי שינה, והם יחזרו לככב מתחת לכפתור המתאים בעמודה מימין. תחזיקו אצבעות..

וזהו, עד כאן לעכשיו. בגלל שאני כל כך עסוקה עם כל הקוסמטיקה הזאת, לא נשאר לי רגע זמן לכתוב כאן משהו שווה. תנו לי איזה יומיים של חסד, ונראה אתכם אחר כך מצליחים לעצור לי את הגרפומניה..

בינתיים אפשר לשוטט בכל מבול הדפים החדשים שמרכיבים את האתר. וואלה, די טרחתי עליהם.

היי, ואם יש כל מיני באגים ופאקים קטנים, תדעו שאני נאבקת אתם... שששש..... איה הלכה לישון, אז אין לי למי ללכת ליילל. נחכה שהיא תתעורר..

אז יאלה, אדיוס חברימוס..

כפתור להורדה:

לאתר הישן:

עיצוב האתר: