|
יום שלישי, 30.9.03 בית הדבר הראשון שקפץ לי לראש בב', זה בית. ארבעת הקירות האלו, שתוחמים את השטח שלך בעולם הזה. אתה מסובב את המפתח בחור המנעול, פותח את הדלת, והנה אתה אצלך, במקום שלך. אני אוהבת את המילה הצרפתית לבית: Chez moi = אצלי. לא אומרים 'בבית שלי', או 'בבית שלך', אלא 'אצלי' או אצלך' וזה לא רק בהקשר הרומנטי של my place or your place... ניסיתי לחשב כמה בתים היו לי. התבלבלתי לפחות חמש פעמים בספירה, וזה רק אומר שהיו המון. בסדר, נעזוב את המספר, אני אומרת לעצמי. בואי תנסי לדמיין איך הם היו. אני עוצמת את העיניים, ומנסה לדמיין את בית הוריי. כן, מצליח לי דווקא, אני רואה בעיני רוחי כל מרצפת מצויירת של הבית הערבי הגבוה. גרנו בשכונת מקור ברוך בירושלים, ובמשך תקופה ארוכה 'בית המוכתר' היה חלק רשמי של הכתובת שלנו. רק שנים אחר כך לימדו אותנו שמספיק לכתוב רחוב ומספר, הדוורים כבר ידעו למצוא גם אם לא נזכיר להם שוב ושוב שפעם זה היה בית המוכתר. אחרי 67, בא המוכתר לבקר אותנו. שמן וגבוה,כמו שראוי למוכתר להיות, עטוף בגלביה עם טונות של בד לבן מתנפנף, וכאפייה חגיגית לראשו. הוא רק רצה לראות איך נראה הבית שלו שעזב ב - 48. 'שלו'? נחרדתי. הרי זה הבית שלנו. אמא שלי כיבדה אותו במים ועוגיות, והובילה אותו פנימה, לראות את הבית. התדהמה שלו היתה מוחלטת. חוץ מהרצפה המצויירת, שום דבר לא היה אותו הדבר. מישהו ('רכוש הנטוש' היה מושג ששמעתי שוב ושוב ולא בדיוק הבנתי מה זה) הפך את הבית הגדול של המוכתר, שבטח גר בו עם כל החמולה, לשש או שבע יחידות דיור קטנות, שנמכרו לאנשים כמונו בכסף טוב. 'חה חה חה' רעם קולו של המוכתר בצחוק, 'אתם גרים באמבטיה ! כאן היה חדר האמבטיה שלנו !' אמר והצביע על כל השטח בו הצטופפנו אני והורי ואחותי.. וואלה יופי, הבית הראשון שאני זוכרת שהיה לי, הוא האמבטיה של המוכתר.. כמה שאני מנסה לזכור את הבתים הבאים בהם גרתי, לא הולך לי. אני זוכרת את הכתובת, אבל לא איפה היה המטבח או איך נראה חדר השינה. פה ושם מבליחים בי זכרונות של ספריה גדולה על קיר זה או אחר, או ספה רכה שעמדה בזוית כזאת או אחרת. אני מנסה לשחזר, והתמונות רוקדות לי מול העיניים במין ערפל. לא רואה כלום. איך זה יתכן שמשהו כל כך משמעותי, כמו בית, יימחק לך מגלריית התמונות של המוח? אני יכולה לזכור כמה זמן גרתי שם והאם היה לי טוב או רע שם, אבל אני לא מצליחה לזכור איך הוא נראה. השנה האחרונה בה טיילתי בעולם, לימדה אותי כמה בן אדם צריך בית. טוב, זה לא חייב להיות משהו שרשום על שמו בטאבו. מספיק שהוא שילם בעבורו ללילה אחד או שניים. כל בית מלון בו היינו, הפך להיות הבית שלנו. ויעקב הגדיר את זה יפה כשאמר: הבית שלנו זה איפה שאנחנו. וככה, כל חור קטן ועלוב בהודו למשל, שהחפצים שלנו היו בו, הרגיש כמו הבית. היינו מטיילים כל היום בחוץ, ובשעה מסויימת מסתכלים אחד על השני ושואלים. נחזור הביתה? והתחושה הזאת, של להכנס למשהו שהוא שלך, אפילו אם זה רק זמני, היא חזקה מאד. לעזוב מאחוריך את כל העולם, ולהכנס אל עצמך. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו מתים כבר להיות בבית? רוצים את הפינה שלנו? אין כמו הבית? ביתי הוא מבצרי? מאידך, כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים שאומרים שהם לא סובלים להיות בבית, לא מסוגלים להשאר בתוכו, מטפסים על הקירות, חייבים לצאת? מעניין מה עושה את ההבדל. אני שייכת לסוג הראשון, אוהבת להיות בבית, להקיף את עצמי בדברים האהובים עלי, ולהתענג על הפינה שלי בעולם, במקום האחד והיחיד שאני יכולה להיות בו רק אני נטו. זהו, עד כאן הב' של הבית, בפעם הבאה נלמד להגיד גימל. ואם למישהו יש רעיון, או המלצה, או הזמנה לכתוב על איזה גימל שהוא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד עליו, אז שיגיד.. יש לי המון גימלים משלי, אבל אני פתוחה לרעיונות.. 
 קישור ישיר יום שני, 29.9.03 הזהרתי כבר שהשנה החדשה מסמלת בשבילי התחלות חדשות, נכון? אז הנה, גם לבלוג הזה יש התחלה חדשה. החלטתי בשבילו ( אני אמא שלו או לא אמא שלו?? ) שהוא יפסיק להגג סתם כך בלי כיוון.. מעכשיו, הוא יעבוד על פרוייקטים, שמחלקת העבודות היזומות תמציא בשבילו. והפרוייקט הראשון, כיאה וכיאות להתחלה בהתחלה, הוא פרוייקט האלף בית. לתוך כל פוסט, לפי סדר הא"ב, אשפוך קצת אסוציאציות המתחברות לי למילה שמתחילה באות התורנית. זה נותן לי שהות של 22 פוסטים לחשוב על הפרוייקט שיבוא בעקבותיו.. אז נתחיל באלף: אהבה כמה בנאלי, בטח תגידו, וכמה צפוי.. ומה כבר אפשר לכתוב על אהבה שעדיין לא נכתב ונאמר ? אוקיי, אני לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש. הנושא באמת דביק ופאתטי, ואין לי מי יודע מה תובנות גדולות לחדש אודותיו. אבל תחשבו על זה, יש משהו שמניע את גלגלי העולם יותר מאשר האהבה? כן, אולי כסף, והכוח שבא בעקבותיו. אבל האהבה, והחיפוש אחריה, נמצאים גם שם, במעוזי הכסף והכוח. שלא יספרו לכם ששמה הם חסינים כנגד צמר הגפן הזה הממלא את הלב.. בכל אדם, יש את הכמיהה לאהבה. אצל אחדים היא מוחצנת, אצל אחרים מכחישים את קיומה. אבל כולנו מונעים קדימה על ידי הרצון לאהוב ולהיות נאהב. כמה דברים בחיינו אנחנו עושים בשל ובשם האהבה? שמעתי אתמול את ריטה שרה ביאליק ( בחגיגות היומולדת של פרס ) וכל גופי הצטמרר וסמר לעור ברווז. איזה ביצוע מרגש למילים אלמותיות: אומרים אההההבה יש בעוללללם, מה זו אהבבבה? נראה לכם שיש מישהו שיודע לענות על השאלה הזאת, מה זאת אהבה? אני מסופקת. תלי תילים של מילים נשפכו על הנושא, אבל אהבה היא רגש כל כך סובייקטיבי, שבכדי לנסות להגדיר אותה, צריך יהיה מילון עם כמה מיליוני ערכים. במקום זה, בואו נראה מה יש לילדים קטנים להגיד בנושא הטעון הזה.. ן. הנה למשל אוסף של פנינים נאיביות, שנאמרו על ידי ילדים שהתבקשו להגדיר מה זאת אהבה:
נו, אולי נלמד משהו על אהבה מהקטנים האלה..
קישור ישיר יום שישי, 26.9.03 התחלות חדשות כמה אני אוהבת התחלות חדשות... כל החיים אני מחפשת 'תאריכי יעד' שאפשר יהיה להתחיל בהם דף חדש.. כמו למשל, 'מיום ראשון' ---- אתחיל דיאטה, או אפסיק לעשן, או אתחיל ללכת ברגל, או אירשם לחוג לציור, או אעשה מדיטציה וכו'.. למה לא היום? כי בשביל דף חדש, צריך יעד מוגדר, עם נקודת התחלה ברורה, ו 'יום ראשון' תמיד נשמע טוב.. אבל.. נקודת ההתחלה האולטימטיבית שלי, היא תמיד ראש השנה.. כבר ביולי אוגוסט אני מפסיקה להתייחס ליום ראשון, ומזיזה את כל ההתחלות לעבר ראש השנה.. 'אחרי החג' הופך להיות תאריך היעד החדש לכל דבר ועניין... והנה, ראש השנה הגיע, ואחריו יגיע 'אחרי החג', ולי יש חתיכת רשימה ענקית של התחלות.. בינתיים, אני מאחלת לכולם שתהיה שנה נהדרת.. 
קישור ישיר יום חמישי, 25.9.03 האסון שהפך לנצחון הסרט של שבי גביזון, האסונות של נינה, גרף את רוב פרסי ה'אוסקר' הישראלי שנערך אתמול. הנה הדיווח מ - ynet , שקרא לכתבה הנצחונות של נינה. וואלה, ועוד איזה נצחונות ! הסרט קטף פרס ראשון ב-11 מתוך 14 הקטגוריות.. מזל שהשאירו משהו למישהו אחר.. ראיתי את הסרט לפני כמה ימים. הלכתי עם ימבה ציפיות, כי דיברו על זה כל כך הרבה, ושבחו והללו, שהייתי מוכרחה לראות במו עיני, ומהר, במה בדיוק מדובר. יורם חטב מתפשט ומופיע שם בעירום מלא, אמרו, וזה כשלעצמו לא דבר של מה בכך, צריך לראות.. יצאתי מהסרט בתחושה מאד משונה. מי ששאל אותי איך היה, שמע ממני 'יפה. סרט יפה'. ז'תומרת שנהנתי, לא ? אבל משום מה קשה לי להתלהב. היה בסדר כזה, נחמד, מאד ישראלי ו'אנחנו' כזה (בלי כאילו..) אבל מפה ועד להכתיר אותו בכל כך הרבה כתרים, הדרך ארוכה.. זה מצביע לדעתי או על הטייה בשיפוט, או על דלות חומר בתחום היצירה הישראלית בקולנוע, ואני לא יודעת מה משניהם גרוע יותר. כדי להיות הוגנת, אציין שבשנה ומשהו האחרונות, לא ראיתי שום סרט ישראלי אחר, ואני לא ממש מצוייה בסצינה הקולנועית, כך שבהחלט יכול להיות שזה הפרח היחיד בשדה הקוצים. משום מה, לא נראה לי כך. אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק, שקשור עם המוניטין של היוצר. מישהו שעשה פעם משהו מוצלח, וקיבל על כך הכרה רחבה, הדרך שלו לכל עשייה עתידית כבר מרופדת בשטיח. סרטיו הקודמים של גביזון נחשבו למוצלחים מאד, בקנה מידה ישראלי, והיה זה אך טבעי לצפות שהפעם הוא יתעלה עליהם. נקודת הפתיחה של סרטו החדש, כבר היתה כמה מדרגות גבוה יותר משל סרטים אחרים שאין להם אבא עם רקורד מוצלח מוכח. זה כמו שא.ב. יהושע מוציא ספר חדש. לא יודעים על מה, על מי, מה מסופר ואיך. רצים וקונים, ולא שואלים שאלות מיותר כי זה א.ב.יהושע החדש ! הרי זה לא יכול להיות 'לא טוב'.. ואם הוא כן לא טוב, מה שיכול לקרות, וקרה, את זה מגלים רק בדיעבד, אחרי שוך ההו-הא התקשורתי. אני לא אתפלא, אם בימים הקרובים, כשהכל יירגע קצת, נתחיל לקרוא ולשמוע על מה לא טוב באסונות של נינה.. . בכל אופן, אני נהנתי. אמנם לא מכל ה-11 'אוסקרים', ואני יודעת שאם אתחיל לנתח אותם אז מפלס ההנאה ירד.. אבל על פניו, הסרט כמכלול נחמד מאד ושווה צפיה.
קישור ישיר יום שני, 22.9.03 שונא מתנות יחיה? yeah right.... תראו לי בן אדם אחד שלא אוהב לקבל מתנות.. שמתם לב איך שראש השנה שלנו הפך להיות מין קריסמס ליהודים? לפחות בנושא המתנות. זה טירוף מה שהולך כאן. פעם היו מביאים מתנה למארחת, שטרחה והכינה את ארוחת החג. אחר כך התרחב קצת המעגל, והבנים/בנות הנשואים התחילו לקנות גם מתנה לאמא ואבא, שמארחים כל השנה ועושים בייבי סיטר לילדים. בלית ברירה קנו על הדרך גם לחותנת, שלא תיעלב. אבל היום, נראה שקניית המתנות היא גורפת וכוללת את אחרון הזאטוטים, מבלי לדלג על העוזרת והספרית והמכולת'ניק והשומר במגרש החניה. כולם קונים לכולם, וכולם מקבלים מכולם. מקטן ועד גדול. סוף סוף יש לסוחרים קצת עדנה ופרוספריטי.. חברתי איה ואני עשינו סיבוב שופינג מייגע בקניון איילון, שבסיומו חזרנו ברגליים כושלות לאוטו, עמוסות בחבילות ובאריזות מתנה מהודרות. אחר כך, בבית, סימנתי V על יד כל אחד ש'גמרתי אתו'.. שירד לי העול שלו מעל הכתף.. למזלי, לא נשארו לי עוד הרבה שמות שלא סומנו ברשימה. עוד שתיים-שלוש מתנות ואני מסיימת, ככה זה כשיש לך משפחה די קטנה. אבל מה עושים כל האלה של הברוכות ילדים? צריך לשדוד בנק בשביל זה! אני זוכרת שבילדותי, ראש השנה היה החג של הבגדים החדשים. אמי היתה ניגשת לאחת החנויות הותיקות בירושלים, 'דויטש', וחוזרת משם מצויידת בבגדים מפוארים, אך מכוערים להחריד, עבורי ועבור אחותי. שמלות עם טול ומלמלה, חולצות לבנות חגיגיות עם צווארונים נשפכים.. לזה היו מוסיפים זוג נעלי סירה בלאק שחור או לבן, וסוגרים עניין. היום בגדים כבר לא נחשבים מתנה. מ'זתומרת, הורים צריכים הרי להלביש את הילדים שלהם. זה צורך קיומי בסיסי, זו לא מתנה. נו, אז מה אתם קונים לחג??
קישור ישיר יום שלישי, 16.9.03 המאמאדונה 
קבלו נא את הפרימה-דונה, סופרת הילדים, מאמאדונה. לא, לא בסרקאזם אני קוראת לה הגברת הראשונה, וגם לא בגלל החרוז. אני ממש מתכוונת ברצינות. אשה שיודעת להחזיק ככה את כל העולם בביצים כבר למעלה משני עשורים, חייב להיות בה משהו ראוי להערצה. ספר הילדים שהיא כתבה, הורדים האנגליים, הושק אתמול ברחבי העולם, במכה אחת ב - 100 ארצות. לא הצלחתי לברר אם ישראל שייכת למשפחת העמים הנבחרים. הספר תורגם סימולטנית ל-30 שפות, והמהדורה הראשונה שלו הודפסה ב - מיליון עותקים, אחד לא פחות. היי, ג'.ק. רולינגס, מאחורייך. הספר מבוסס ברובו על התובנות שקיבלה מאדונה מלימודי הקבלה שלה. לא סתם נקראת הגיבורה הראשית שלו בינה. מסתבר שהבינה ששאבה המאדונה מתוך מעיין החוכמה היהודית העתיקה, גרמה לה מטאמורפוזה כללית. לא עוד 'אבא אל תטיף', חזיות מתכת, ואלבום צילומי עירום. מעתה, היא בפאזה של אמא במשרה מלאה, ואל תתנו לנשיקה הלוהטת שלה עם בריטני ספירס מלפני כמה ימים לבלבל אתכם. סתם החלקה. הספר, כפי שהעידה עליו האמא שלו, עוסק ב 'צרות עין, קנאה וסבל מיותר', ומספרים שהאיורים בו פשוט נפלאים. הדמויות שנתקפו בקנאה למשל, אשכרה נצבעו בירוק, ומבלי לקרוא את הספר, אני כבר אומרת שזה מסר ויזואלי פנטסטי לילדים. הם כבר בטח יחשבו פעמיים לפני שיתחילו לקנא, מחשש שיהפכו לירוקים.. הספר גם לא יצא לאור סתם כך, בלי לעבור מבחני עמידות בזמן אמת. מאדונה מספרת שהיא הקריאה כל פרק ופרק לילדיה, ובחנה את תגובותיהם. בכל פעם שנראה היה לה שהם מתחילים לאבד עניין או משתעממים, היא ידעה שעליה לחזור למחשב ולהכות על המקלדת במרץ, עד שהסיפור ישביע את רצון הקהל הקטן שלה. לדבריה, התוצאה היא שיש בספר דריכות, קשב מלא ועניין בלתי פוסק לאורך כל הקריאה או השמיעה, אין אף רגע דל.. אני תוהה כבר אם כדאי לי להשקיע $13.97 בקניית הספר, לא כולל משלוח, למרות שעברתי בקצת את גיל הקוראים אליו כיוונה, בני 4 עד 8. מה יש, אני אשמור בשביל הנכדים שפעם יהיו לי.. ואל תחשבו שהספר הזה הוא מעידה חד פעמית. הוא רק הראשון מתוך חמישה ספרים שהקבלה הצמיחה לה. שאר הארבעה יפורסמו במהלך שנת 2004. מאחר והספר יצא לאור רק אתמול, זה מוקדם מדי מכדי לקרוא עליו ביקורות. אלו בטח תגענה במהלך הימים הקרובים, ואני מניחה שלמאדונה לא נותר אלא לקוות שהפעם הביקורת תהיה אליה קצת יותר נחמדה. עד היום, רק השירה הצליחה לה: כשעשתה סרטים, קטלו אותה, וכשהלכה לתיאטרון, ספגה עלבונות. מעניין איך תקבל אותה ממלכת המילים הכתובות. נ.ב. זה רק לי שהמאדונה הזאת כל כך מזכירה מאדונה אחרת, תוצרת הארץ, פנינה רוזנבלום? זה איזה קישור שהמוח שלי עושה, ולא ברור לי למה..
קישור ישיר יום שני, 15.9.03 מתימתיקה קראתי השבוע מאמר ( מבוסס על מחקר מדעי ) שאמר שנשים יותר טובות מגברים במתימתיקה. אני עם מחקרים לא מתווכחת, בעיקר לא כשתוצאותיהם מתאימות לי. אבל מה, אני מכירה קצת את עצמי, ואני יודעת שבמתימתיקה אני אפס בריבוע בחזקת שורש, או אפילו משהו קצת פחות מזה, אם קומבינה מספרית כזאת בכלל קיימת. איזו באאסה, למה תמיד אני חייבת לקלקל את המחקרים? להיות היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל? חשבתי לי, אולי מאז שיצא המחקר, משהו השתנה אצלי בראש? אולי שווה לי להריץ איזו בדיקה, שתשנה לי את הדימוי העצמי הנמוך בכל מה שקשור עם מספרים? אחלה רעיון. בחרתי לי תרגיל מתימטי להתאמן עליו. לקחתי למשל את הסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהתפרסם אתמול בעיתונים, והצביע על כך שההוצאה החודשית הממוצעת של משקי הבית בישראל עמדה בשנת 2002 על 10,450 ש"ח לחודש. התחלתי לחשב חישובים, מסתמכת על הידע המקיף שיש לי במשכורות המשולמות במשק בענפים שונים. זה מרוויח ככה, וההיא מרוויחה ככה. זה ועוד זה ועוד זה יוצא ככה וככה, בקיצור, מהר מאד טבעתי בתוך ים של מספרים ולא מצאתי בו לא יד ולא רגל. ידעתי ! אמרתי לכם שאני גרועה במתימתיקה ! ובעיקר אני מתבלבלת כשזה מגיע למספרים שליליים, כאלה שיש להם סימן מינוס קטן משמאל. מאיזה כיוון שלא ניסיתי לחבר את המספרים, תמיד הגעתי לתוצאה שאומרת שרוב האנשים, בחיים לא יכולים להוציא את הסכום הזה בחודש, פשוט מפני שאין להם אותו. אני מכירה מורים שמרוויחים 4000 ש"ח נטו בחודש, וסוכני נסיעות שמרוויחים 4,500 ש"ח. אני מכירה בחור עם ידי זהב, מומחה מספר 1 בארץ לתיקון אופנועים, שזוחל כל היום על הרצפה בגריז ומביא הביתה 'שש אלף נקי'. הוא סובל בעבודה הזאת ושונא אותה, אבל הוא יעז לעזוב אותה כי 'איפה אני אמצא שש אלף' אני כבר לא מדברת על כל הפקידות למינהן, על הקופאיות בסופרמרקט, על אנשי מכירות שעובדים על אחוזים ועוד כל מיני זוגות כאלה שביחד, בקושי, מצליחים לגרד את ה-8 או 9 אלפים בחודש. אם הם מוציאים כל חודש מעל 10, מאיפה בא ההפרש? מהבנק הנחמד שמשלים להם אותו בגלל העיניים היפות שלהם? הרי הבנק הזה ירצה את המטריה חזרה בדיוק ביום בו יתחיל לרדת גשם, ואיך הם יחזירו לו? ואז חזרתי לסקר, והתעמקתי בו שוב. מילת המפתח שלו היא 'ממוצע'. איך מגיעים לממוצע? עושים אחד ועוד אחד, ומחלקים לשניים, נכון? (טוב, נו, הרי אנחנו יודעים שהנשים טובות במתימתיקה ! ) עכשיו הכל כבר ברור יותר. ממוצע.. לוקחים את המשכורת של עובד חברת החשמל, נגיד 15,000 ומחברים עם המשכורת של רופא מתחיל שעושה מיליון כוננויות, מחלקים לשניים, ואנחנו בול על הממוצע. או דוגמה יותר טובה, לוקחים משכורת של בכיר בעיריית ירושלים, 20,000 ש"ח, פלוס המשכורת של ויקי כנפו, מחלקים לשניים ויש לנו את הממוצע. וואו, אני מתלהבת, אני גדולה במספרים, בא לי להמשיך הלאה: לוקחים משכורת של כל מיני בכירים שעיריית תל אביב למשל משלמת (אחר כך תוהים מדוע מוזיאון חשוב כמו בית התפוצות נסגר מחוסר תקציב ), מוסיפים לזה משכורת של מובטל, וביחד מגיעים לחסכון חודשי של כמה עשרות אלפי שקלים, שמצטבר לגובה בבנקים ומאפשר להם להשאיל מטריות חדשות למי שאין לו. אמרתי לכם שכשיש פלוס משמאל למספר, התרגילים הולכים לי יותר בקלות.. בקיצור, מה אני רוצה להגיד..קודם כל, שאין לי שום דבר נגד אלה שמרוויחים הרבה. זכורים לי הימים, זה לא היה כל כך מזמן, שגם אני הרווחתי פי שלוש או ארבע מהשכר הממוצע במשק. זה לגיטימי שכל אחד ירוויח את מה שהוא שווה, ובתנאי שהוא מייצר בעצמו את ההכנסה הזאת, ולא חולב אותה מקופת המדינה. מעמדות תמיד היו, ותמיד יהיו, אי אפשר שכולם יתיישרו לרמה אחת, ולא רק בענייני השתכרות. זה הטבע האנושי והחברתי שלנו, אלא אם כן אנחנו רוצים להלחם בו בעזרת תורותיהם של מארקס ולנין. אבל שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תעזוב במנוחה את השכבות החלשות ולא תערבב אותם עם עתירי הממון שמרוויחים בחודש אחד את מה שהחלשים מרוויחים בשנה. אי אפשר לחבר תפוחים ואגסים, כל אחד מהם מצריך תרגיל נפרד. זה בדיוק כמו הפיקציה שנקראית 'השכר הממוצע במשק'. בעלי המאה מקפיצים אותו כל כך למעלה, שכל קשר בין התוצאה המתקבלת מן התרגיל המתימתי, לבין רמת השכר הבאמת מקובלת במשק, רופף ביותר. לכו ספרו אחר כך לחד הוריות האלו, שיושבות במאהל, שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלכלכת עליהן שהן מבזבזות 10,450 ש"ח בחודש, ותשפשפו להם קצת את המלח לתוך הפצעים הפתוחים..
קישור ישיר יום רביעי, 10.9.03 יש נשק? על פתק קטן שתקוע לי בקצה השולחן, רשמתי לי לפחות עשרה נושאים עליהם התכוונתי לכתוב. מבט אחד חטוף ברשימה, מבטל את כולם כלא רלוונטיים. אני תוהה האם לשמור את הפתק, אולי יגיע איזה זמן שקט שבו אפשר יהיה לכתוב בנחת על דברים כאלה טריוויאלים. אח"כ אני מחליטה שלסל וחסל. אם יבוא אי פעם זמן שקט, מה שאני כמעט ולא מאמינה, קרוב לוודאי שאמצא נושאים אחרים לכתוב עליהם. בינתיים הכל מתגמד לנוכח הטרגדיות. הייתי אתמול במרכז העיר ירושלים, שעות אחדות לפני הפיצוץ. כולם דיברו על התרעות חמות, מה-זה חמות, בוערות. השאלה לא היתה 'האם', אלא איפה ומתי. העיר כולה היתה פקעת עצבים אחת גדולה. שיירות מכוניות השתרכו בדרכים הממילא פקוקות, ושוטרי משמר הגבול חסמו בגופם כבישים מרכזיים, ובדקו את המכוניות אחת אחת בטרם נתנו לה לעבור. חשבתי, כשראיתי אותם, שמעניין מה עובר להם בראש כשהם רוכנים קדימה ולמטה, להציץ לתוך כל רכב. האם עוברת להם בראש המחשבה שאלו עלולות להיות הדקות האחרונות של חייהם? אם נניח שבתוך האוטו יושבת לא סתם איזו פרצלוחה כמוני שנוסעת לה לתומה לשיעור התעמלות, אלא מחבלת שחגורה בחגורת נפץ, מאבדת את העשתונות, ולוחצת על הכפתור ישר בפנים של המג"בניק. היא הרי יודעת שהיא הולכת למות, ובאה מוכנה. האם גם הוא יודע? האם גם הוא מוכן? או למשל מאבטח שעומד בפתח קניון, או חנות, או מסעדה, או בית קפה, כדי שאנחנו נוכל להסתובב או לשבת שם בבטחה. 'יש נשק'? הוא שואל כל גבר מעניין אותי, עולה בדעתו עם כל שאלה ושאלה כזאת, שהתשובה יכולה להיות חיובית? או יותר נכון, שלא תהיה תשובה בכלל, אלא רק רעם גדול שימחק אותו ואת כל שמסביבו? האם הוא יודע? האם הוא מוכן? האם הוא חי את חייו כל יום מחדש, כאילו זה יומו האחרון? זה מה שקרה למאבטח אתמול בקפה הילל, ולאחרים שקדמו לו. 'חסם בגופו' , 'מנע פיגוע גדול' , 'הציל עשרות' - אלה ביטויים שכבר שמענו המון פעמים, ואני רק רוצה לדעת אם בבוקר, כשהם קמים, מתרחצים, מתלבשים והולכים לעבודה, האם הם מביאים בחשבון אפשרות כזאת? בכלל, יש כל כך הרבה אנשים שמסכנים את בטחונם האישי בשבילנו, ואנחנו עוברים על זה לסדר היום כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. כאילו, בגלל ה- 20 ש"ח לשעה שהם מרוויחים, אז החיים שלהם פחות יקרים משלנו? הם צריכים להגן עלינו בגופם, כדי שאנחנו נוכל לשתות קפה בסתלבט? וכל כוחות הבטחון, לובשי המדים מכל מיני סוגים, וגם אלו שבלי, שעושים ימים כלילות ונופלים מהרגליים בשביל שאנחנו נוכל לישון באיזה שקט יחסי, מישהו מאתנו מתעכב לחשוב עליהם? להכיר להם תודה? אנחנו לוקחים הכל כמובן מאליו. מ'זתומרת, המדינה הרי חייבת לנו בטחון והגנה. קראתי מאמר נורא יפה בעניין הזה, הנה הוא כאן. מי שמוצא לנכון, מוזמן להביע את תמיכתו בתגובות, שם או כאן, או היכן שירצה, העיקר שהתודה תישמע בקול רם.
קישור ישיר יום ראשון, 7.9.03 חרדים, כבר לא רק בחדרי חדרים אני שומעת בזמן האחרון, מכל עבר, סיפורים על נורמליזציה ביחסים של החרדים עם העולם החיצון. ב'עולם החיצון' אני לא מתכוונת במקרה למאדים או לצדק, אלא סתם לחיפה, ירושלים, תל אביב וכאלה.. החרדים, שפעם היו סגורים בדלת אמות של הגטאות התרבותיות שלהם, עכשיו מוציאים את הראש החוצה כמו ברל'ה שמציץ מתחת לבית שעל גבו. שולחים משושים קדימה, ימינה ושמאלה, מרחרחים, רואים כי טוב, ורוצים להיות 'ככל הגויים'.. מישהו היה מאמין, למשל, שיש בית ספר דתי לקולנוע?? קראתי כתבה במקומון ( 'ירושלים', נראה לי שהוא לא מקוון אז לא יכולה להביא לינק) על בית ספר לקולנוע לדתיים. אתם קולטים את זה? אני אגיד שוב: בית ספר לקולנוע ולטלוויזיה לדתיים. הוא נקרא 'מעלה' והוא חוגג כבר בר מצווה, 13 שנות פעילות בירושלים. אני מנסה להבין, דתיים עושים קולנוע? בשביל מי? דתיים הולכים לקולנוע? או טלוויזיה? יש להם בכלל מקלט בבית? אם התשובה היא כן, הרי שזה יותר ממשמח אותי. כי ככה, לדעתי, יש תקווה שהתהום הפעורה בין דתיים לחילוניים אולי תלך ותצטמצם. אם הם קצת יתנערו מן האנאכרוניזם, ומכל מה שהיה נכון ומתאים לימי יהושע בן נון, או דבורה הנביאה, אז מה כבר יהיו ההבדלים בינינו? שאחד מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב, והשני באלוהי הכסף או בסטיבן הוקינג? קטן עלינו פער כזה. כל אחד והסטיה הקטנה שלו, אבל זה לא צריך להפריע לנו להיות עם אחד. סימן נוסף להנמכת החומות הסוגרות על הרחוב החרדי, הוא מה שמתחולל בימים אלה באינטרנט. לא להאמין, שומו שמיים, אבל לחרדים יש נוכחות מכובדת ביותר במרחבי הסייבר ספייס. בסוף החודש שעבר התפרסמה בוואלה מחשבים כתבה של יובל דרור, בשם יש חרדים ברשת בשבילי, כל הכתוב בה היה בגדר הפתעה מוחלטת. כנראה שבשנה שלא הייתי כאן, ניתקתי את הקשר עם המציאות האינטרנטית בארצנו. הלכתי בעקבות הקישורים והאתרים שקיבלו איזכור בכתבה, ופשוט נדהמתי. אכן, דוסלנד פורחת ומשגשגת בעשרות פורומים וערוצי תקשורת. שבוע לאחר אותה כתבה, עלה לשידור בתחנת רדיו דתית, עיתונאי חרדי בשם ישי ויינר, שהתבקש להתייחס לדברים שתוארו בכתבה. אותו ישי ויינר שלל מכל וכל את התופעה וטען ש "הציבור החרדי לא משוטט באינטרנט". נקודה. סוף פסוק. יובל דרור המשיך לדווח על ההתפתחות בכתבה נוספת, שהפעם כותרתה היא אין חרדים ברשת. מה שישי ויינר עשה, זה בערך כמו לעמוד בצהרי היום ברחוב, להישיר מבט אל השמש היוקדת, ולהגיד לה בפנים: עכשיו לילה.. ואכן, הכתבה השניה ממצה את הכל במשפט: "לגולשים החרדים לא נותר אלא לגחך". ואני מצטרפת אליהם בגיחוך משלי. תנו מבט אחד ברשימת הפורומים הדתיים המלבלבים באתר הייד פארק, ותגחכו גם אתם לנוכח ההכחשה הגורפת של ישי ויינר. מה אני רוצה בעצם להגיד? א - שזה יופי שהחרדים מגלים עניין בדברים אחרים מלבד לימוד משניות ופרו ורבו. ב - שהשיח וההידברות, לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבינינו, יכול להתחיל באינטרנט ולהגמר בחיים האמיתיים, וזה יעשה רק טוב לכולנו..אני ממליצה להכנס לפורומים שלהם, ולנסות קצת להשתלב. ג - בעוונותיי, מצאתי את עצמי קוראת די בעניין תכנים חרדים ברשת. אם אני רוצה שהם יתקרבו אלי, גם אני צריכה להתקרב אליהם, לא? לא חייבת להיות הסכמה הדדית, או חזרה בשאלה או בתשובה. מספיקה רק הידיעה וההכרה של המאטריה של הצד השני. ואתם יודעים מה, השד לא כל כך נורא.. החרדים האלה, שעשו את הצעד הראשון של פתיחות בהגיעם לאינטרנט, בשלים לעשות עוד כמה צעדים קדימה. אנחנו מצידנו, אם יש לנו עניין באיחוד השורות, צריכים לפתוח להם קצת דרך, וכמובן גם לעשות לקראתם כמה צעדים משלנו.. ובא שלום על ישראל.. אני יודעת שזה נשמע כמו חזון אחרית הימים, ושבטח לאף אחד מן הצדדים אין בזה עניין או צורך אמיתי. כל אחד מבוצר במחנה שלו, וטוב לו עם זה. קרוב ולוודאי שמחר בבוקר גם אני לא אבין מה קפץ עלי לכתוב דברים כאלה. אבל היום בערב, הייתי רוצה שיימחקו ההבדלים ויטשטשו הגבולות. ומחר בבוקר? אלוהים גדול...
[ קישור ישיר ] יום שבת, 6.9.03 אתמול, התחיל הסתיו בירושלים. התרמוסטט של השמש ירד בכמה מעלות, והרוח עשתה שמות בוילונות המתנפנפים. בפעם הראשונה מאז נכנסתי לגור בבית הזה, הזזתי את חלונות הזכוכית על מסילתם, וסגרתי. נראה לי גם שהמכנסיים הקצרים והגופייה חוגגים עלי את לבישת הפרידה, עד הקיץ הבא... אני יודעת, אני יודעת שזה לא סופי. ועוד יהיו לנו כמה פרפורי חום גדול, בטרם יגווע הקיץ סופית ויפנה את מקומו לחורף.. אבל זה כבר לא זה. האוויר הוא אחר, והסתיו צועק מכל פינה. בדרך כלל הוא די עושה לי איכסה על הנשמה.. הסתיו הזה.. הכל עגמומי, המלנכוליה ממלאת את האוויר, וגם אם אתה ממש לא רוצה, היא נדבקת לך לעור. הפעם החלטתי להתחכם לו, לסתיו, להתחנף אליו, לקבל אותו בשירה גדולה ולעשות לו כניסה מפוארת. נראה, אולי זה יעזור לו לחלוף עלי, מבלי להשאיר צלקות... הבאתי הנה אוסף של שירי סתיו, מן המיטב של המיטב של שירי הארץ. השתדלתי להביא רק כאלה שכולנו מכירים את המנגינות, בכדי שאפשר יהיה לשיר.. אני ממליצה לכולם לפזם אותם ככה בלב, אחד אחד. אני זימרתי והתענגתי... איזו הרגשה של כיף זה עושה. לדעת שיש לנו שירים כאלה נפלאים, שממלאים בטעם של פעם, ובגעגוע.. אז יאללה, חבר'ה, הנה שירון הסתיו שהכנתי, ולמי שקשה, שיזמר רק בית אחד מכל שיר... סתיו מילים: שמשון חלפי לחן: משה וילנסקי ביצוע: גידי גוב כבר נושרים העלים בשדות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים. וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו סתיו... סתיו... סתיו... כבר יצאו לדרכם אחרוני ציפורים, ונשאו הם אתם אחרוני השירים, ופורט רק הרוח באלפי מיתריו- סתיו... סתיו... סתיו... מפליגות אוניות בימים רחוקים, מפליגות, מפליגות אל האין אופקים, נאבק לא יכול עוד הים לגליו סתיו... סתיו... סתיו רוח סתיו מילים: יחיאל מוהר לחן: יוחנן זראי שר: אריק איינשטיין אל תתבייש, היה עצוב. אל תצטער, אם תצטער: זאת היא עונה כזאת, חבוב, זה רק הסתיו וזה עובר. לך ערירי בליל העיר, הבט לרום, חפש כוכב, מותר, מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו. זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המיבב, ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב. הנה באוירה כזאת לנערה שוב אין אומרים: "הי, בובה, מותק, בואי לרקוד" - אלא: "הביטי, ליל סתוים..." אתה צוחק: "שטויות, שטויות". מן התרגשות, "הו, מה פתאום..." אז למה זר סיתוניות שלחת לילדה שלשום? זה הסתיו עם הענן... דמעה, אל תתאדם, חבר, היא לא תגרום שום נזקים. תאמר: "זה גשם לא יותר", אבל הן שנינו זאת יודעים. זה הסתיו עם הענן. סתיו בחלונות מילים: אמיתי נאמן לחן: אמיתי נאמן סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת. פעם החמה זרחה גם לי, ועתה נותרנו בשלכת. זוהר שמש עלה בהרים ונשק לטללים ולשלף. שם ניצבתי מחריש, נעמה השתיקה ממאות של צלילים גם מאלף. סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת. פעם החמה זרחה גם לי, ועתה נותרנו בשלכת. צחקו השדה והגן, גם צחוקנו גולגל עם שמיים. נהרו ההדים וחייכו ההרים, עת נשאת אותי על כפיים. ולפתע נותרתי לבד, כי הלכת ומאום לא אמרת. עוד חיכיתי לשוא בלילות ארוכים, אך אתה מעולם לא חזרת. ליל סתיו ביצוע: אריק סיני מילים: חיה כהן לחן: חיים צור עלי שלכת נושרים לאט ורוח ערב לוחש בלאט לך נערה זאת מנגינה של סתיו שקיעה חולמת באור זהב אט אט נושקת לעבר סתיו זאת מנגינה שעצב בה של סתיו יש ניגון שעולה מן הסתיו ומרעיד מיתרי הזהב של חלום שנשכח וישוב יופרח מחדש בשמי הערב כוכב נולד שולח חרש אלייך בת נצנוץ של פז שיש בו ז של סתיו ואת פוסעת בתוך הסתיו ואת חולמת על האחד שרק אותך, שרק אותך יאהב יש ניגון שעולה מן הסתיו... עם רדת יום ביצוע: רונית אופיר מילים: יעקב שבתאי לחן: יוחנן זראי על השער צל הערב נח, על הגג כבר צל הערב נח, עץ הדקל עם הרוח נע, נע כמו אז עם רדת יום. על השביל עלים ועשב בר, בין עצי הגן רק עשב בר, אל השער אין אורח בא, בא כמו אז עם רדת יום. בין קירות גבוהים צינה של סתיו, בין ענפי התות צינה של סתיו, רק אבי לכאן איננו שב, רק אבי לא שב עם רדת יום. אם תבואי בת, אראה לך שם, את ספסל העץ אראה לך שם, נם תפוח, גם אגס כבר נם, נם כמו אז עם רדת יום. אין עוד יום שר: גידי גוב מילים ולחן: צוף פילוסוף סתיו ברחובות עובר רוח ערב מפזר שלכת ילדים באור שקיעה מפרקים בחוף טירה הקיץ תם ובין כל מראות התום שם באופק הכתום, סופה רועמת משהו אפל וקר מתלקח ונשבר כבר מאוחר כי אין עוד יום, אין עוד דקה זה מה שאת אומרת אין עוד יום, אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום, ועל כל דקה עננים של מלחמה מתקרבים בקול אימה ורעם ציפורים עפות מהר מחפשות מקום אחר - להסתתר ורק ענן אחד לבן מבקש למצוא סימן לקשת ואני חושב עכשיו שאפשר וזה הסתיו - האחרון כי אין עוד יום, אין עוד דקה זה מה שאת אומרת אין עוד יום, אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום, ועל כל דקה כי אין עוד יום, אין עוד דקה ואין סימן לקשת אין עוד יום, אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מתחרטת על כל יום, ועל כל דקה אין עוד יום, אין עוד דקה אין עוד יום, תמיד ידעת אין מקום לאהבה אין עוד יום, אין עוד דקה ציפורים נודדות הפרברים מילים: יורם טהרלב לחן: אפי נצר עם הסתיו חזרו הציפורים מעבר למדבר, מעבר להרים. והוא ראה אותה על הענף והיא כחולת נוצה, והיא דקת כנף. זה היה עם בוא הסתיו, הוא אותה כל כך אהב, היתה יפה כמו בשירים, כמו בסתיו הציפורים. הוא בנה לה קן מעשבים, והיא ליקטה זרעים מתוך הרגבים. והוא שרק לה שיר של אהבה והיא נתנה לו שי, נוצה מתוך זנבה. זה היה עם בוא הסתיו… ובחורף, בין שקיעות וקור, נשקו הם זה לזו, מקור אלי מקור. ועת חמה זרחה מתוך ענן הם עפו שיכורים אל חורש ואל גן. זה היה עם בוא הסתיו… עת אביב חזר אל הכפרים, הוא שב אל המדבר והיא אל ההרים. ורוח שעבר בגן מצא בצל עצי החורש פרח ונוצה. זה היה עם בוא הסתיו… הן אפשר מילים: חיים חפר לחן: דוד זהבי בשלכת נושב כבר הסתיו, האבק בדרכים אט שקע, והיום רק אלייך נשרף וחולם על פגישה רחוקה. הן אפשר כי עוד ערב יבוא, והשער יחרוק לו דומם, ועינייך יהיו כה טובות, כמו אין מלחמה בעולם. הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר. הן אפשר, הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר כי חדרך העצוב מחכה בחיוורון קירותיו, וקורא הוא לשנינו לשוב מקרבות מדרכים ומסתיו. הן אפשר כי פתאום ניפגש במשלט או בדרך עפר הן אפשר בין עשן ובין אש גם לחלום שהכל כבר נגמר. הן אפשר... סוף העונה גלי עטרי מילים: רוני ערן לחן: יצחק קלפטר סוף העונה, כל חלון מראה כבר את סוף העונה, בלילות כאלה היא לא ישנה, משהו עומד באוויר. פרק נגמר, כל הסימנים שהקיץ עבר, יש לה הרגשה שהעצב מוכר, שוב הגיע סתיו אל העיר. ילדות גדולות בוכות עכשיו כל שנה בסתיו, כל שנה בסתיו. מחכות שכבר ייפול כוכב, כל שנה בסתיו, מה יהיה עכשיו. כבר ממחר היא תהיה אחרת לבד זה מוזר, היא אולי תבין שמדי מאוחר, שום דבר חשוב לא קרה. שוב עננים, עוד מעט הגשם בינתיים שתיקה, עוד מעט הקשת דממה ארוכה, שבע השנים הבאות. ילדות גדולות בוכות... סוף העונה כל חלום מראה כבר את סוף העונה. בלילות כאלה היא לא ישנה, משהו עומד באוויר. ילדות גדולות בוכות... ילדות גדולות בוכות עכשיו כל שנה בסתיו, כל שנה בסתיו. שיר סתיו אריק לביא מילים: עמוס קינן לחן: יוחנן זראי כל הנחלים הולכים לים ולי כבר אין לאן ללכת אני עכשיו מצב קיים ואת היסטוריה מתמשכת כל העצים לבשו ירוק אני לבשתי ג'ינס וכובע עכשיו הכל נראה רחוק רוצה לדעת למה כובע השושנים פרחו אתמול אך האתמול פרח לפתע היום התחיל ברגל שמאל וגם האהבה כבר מתה כל הכבוד לנחלים כי הם יודעים לאן ללכת והעצים והעלים הם יודעים מתי תהיה שלכת שלום, שלום אהובתי מדוע זה ברחת ממני אני חוזר לי אל ביתי אם ישאלו אני אינני כל העצים לבשו ירוק אני לבשתי ג'ינס וכובע עכשיו הכל נראה רחוק רוצה לדעת למה כובע בערב של סתיו ביצוע: חדוה ודוד מילים: שמרית אור לחן: שלום חנוך הרוח הביא את הסתיו, ואת גשם עלי הזהב, אל הבוסתן נותר עוד בגפן ענב, שאפילו התן לא גנב, אפילו התן ואיה אותה שמש של קיץ, ביום של שרב ושדות של קמה, שהבכירה בים של זהב ואותה רוח בוקר צוננת, לאן נעלמה ברחו מן הסתיו ושקעו בעולם של דממה.. ראיתי ילדה עצובה, שלבד בחולות נעזבה, ככה סתם ורוח נושב מן הסתיו, את עקבות אהובה סחף, אל תוך הים ואיה אותה שמש של קיץ, ביום של שרב... בוכים השמיים מעל, חתול מיילל לו אומלל, ומיותם עצוב לעצים בגני, ועצוב לי היום גם אני, יחד איתם ואיה אותה שמש של קיץ, ביום של שרב... דונה דונה ביצוע: נחמה הנדל מילים: אהרון צייטלין לחן: שלום סקונדה עגל רך קשור בחבל על העגלה מוטל ולמעלה בשמיים עפרוני ממריא אל על רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל צחוק הוא צחוק מבוקר אור ועד חצי הליל דונה, דונה... למה זה תבכה? אומר איכר לעגל המוטל לו צימחת שתי כנפיים והמראת גם אתה רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל צחוק הוא צחוק מבוקר אור ועד חצי הליל דונה, דונה... עגלים בלי דעת למה אל הטבח הולכים תמיד ואשר ליבם לחופש ממריאים כעפרוני רוח סתיו צוחק לו, צוחק ומתהולל צחוק הוא צחוק מבוקר אור ועד חצי הליל דונה, דונה... רוח סתיו ביצוע: גרי אקשטיין מילים: גרי אקשטיין לחן: גרי אקשטיין רוח סתיו אל החלום הביאה חזיונות של ימים קרים ושל שלכת ובבית שוב האף דבר לזגוגית וחשוון דוחק חומו של קיץ וכעלה נידף ברוח, כך דואות המחשבות אל שמש בחופשה ועל ירח שכבה בחורף ואילן קטן שחוח, משתופף בצל אביו ורוח יגעה נושאת משא לעייפה, עד האביב רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות של ימים טובים עומדים בפתח ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב ושלמים שלווים פני השמיים ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע ואני עומד תמה, מתקשה קצת להבין אבל אף פעם לא אדע ולפני סיבה להאמין רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה רוח סתיו עשתה שירות יפה רוח סתיו עשתה שירות יפה רוח סתיו עשתה שירות יפה סתיו ישראלי גלי עטרי מילים: יעקב גלעד לחן: צוף פילוסוף עץ הצפצפה מקריח מול שלולית שקופה סתיו ישראלי מול החלון שלי גשם פתאומי מביא אותי אל תוך עצמי אומרים שהשנה תהיה בצורת אבל אני באתי מן הקיץ כמו מתוך תבוסה באתי אל החורף באתי בטיסה, הגעתי במנוסה הוא שהבטיח לי חורף חם לא יקיים לעולם הוא שהבטיח לי חורף חם לא יקיים לעולם רוח נכנסה לתוך בגדים על חוט כביסה סתיו ישראלי במרפסות מולי גשם לפרקים ניתז על פני שתילים רכים גשמים פזורים יורדים בכל הארץ אבל אני שוב מצאתי בית עץ בתוך גינה, ארץ בשלכת עיר כל כך קטנה וכלום לא השתנה הוא שהבטיח לי חורף חם... זהו, יש עוד המון שירים, אבל תפסנו את הפרינציפ, אני מקווה.. שיהיה לכם אחלה סתיו..
יום שישי, 5.9.03 ויקי כנפו פוגשת את הפנתרים השחורים או לפחות כך היה התיכנון.. לא יודעת למה אין לי סימפטיה לאשה הזאת. זה לא שאני יודעת עליה יותר מדי, או שיצא לי לפגוש אותה, או משהו. שמעתי אותה מדברת ברדיו פעם או פעמיים, ולא התרגשתי.קראתי עליה קצת, פה ושם. נשמעה לי סתומה ומוגבלת שתפסה טרמפ על קלף מנצח. נורא חשוב לפעמים להיות האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. אני זוכרת כשהיא רק פרצה לתודעת הציבור, באחד העיתונים עשו עליה כתבה לא כל כך מחמיאה, והציגו אותה בכותרת של 'פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם, ומתחיל ללכת..' כתבו שם שויקי כנפו בכלל התחילה ללכת הליכות רגליות בשביל לרדת במשקל. כל יום הלכה עוד קצת ועוד קצת, וראתה כי טוב. הקילוגרמים נשרו. הביאו גם חוות דעת של איזה מומחה ספורט, שסיפר על השינויים הכימיים שמתרחשים בגוף כתוצאה משחרור חומרים מסויימים לדם, והסתבר שכנראה האדרנלין ועוד כמה תוצרי לוואי שלו, עלו לגברת לראש. אם הליכה של ארבעים דקות בכבישי הנגב עושה ממני פצצה חתיכית כזאת, תארו לכם מה תעשה לי הליכה ברגל עד ירושלים?!! קמה ועשתה. ולא אהבתי אותה, מההתחלה. כל מי ששמע אותי מדברת בה סרה, נזף בי. מה קרה לך, היא אמיצה, היא סמל, הלוואי שהיו עוד רבות כמוה וכו'. לא יודעת, לי היא הריחה לא טוב. אחרי חודשיים-שלושה, מתגלה פרצופה האמיתי. שאינו שונה מפרצופם האמיתי של מזרחים אחרים, שהתחילו את דרכם בשם מאבק סקטוריאלי או עדתי, וגמרו אותו בשורת הטבות אישיות שסתמו להם את הפה, וקברו את המאבק עמוק באדמה. ויקי כנפו עכשיו מתכוננת לקריירה פוליטית. כן, כן, אני מכירה את הטיעונים האלה שמבפנים אפשר להשפיע יותר ולקדם את המאבק. בסדר. נראה את זה כשהיא תהיה חברת כנסת, עם וולוו ולשכה ויועצי תדמית.. מה טעם מצאתי לרדת פתאום על האמא החד הורית המסכנה והאמיצה הזאת? כתבה שקראתי הבוקר, שרק חיזקה את כל מה שאני הרחתי מיום שהפציעה הכנפו בשמי חיינו... הכתבה קצת ארוכה, אבל מעניינת, כי על הדרך היא גם מביאה את סיפורם של הפנתרים השחורים, שפעם היו תותחים ואחר כך נדמו בקול דממה דקה. אגב, מישהו ראה את הסרט שהיה עליהם השבוע בערוץ 1? אני פיספסתי ומצטערת. אם תשמעו על איזה שידור חוזר, תגידו לי. אז הנה הכתבה, במגזין 'כל הזמן', המוסף הירושלמי של מעריב.
יום שני, 1.9.03 באחד משיטוטיי ברשת היום, נתקלתי במאמר שלקח לי את כל אחר הצהריים.. זה לא שהוא היה כל כך ארוך או מסובך לקריאה, אלא פשוט הוא היה יריית פתיחה למסע לינקים סבוך, שבסופו מצאתי את עצמי עם כמה עשרות דפדפנים פתוחים, וקיפצצתי ביניהם כמו ג'וק מסומם. אני לא מתכוונת לשלוח גם אתכם בנתיב הייסורים הזה, אני אביא את זה הנה הכי תמציתי שאפשר.. באתר נטקינגס, בפורום סקופים, חדשות ואקטואליה, ראיתי הודעה של כותב בשם מסתערב. בהודעה הוא מביא מאמר, מתורגם לעברית, שנכתב על ידי עיתונאי ערבי-אמריקני, נוצרי, שהחליט כנראה לשים נפשו בכפו ולצאת נגד כמה פרות מוסלמיות קדושות . אני לא מתרגשת במיוחד מתוכן המאמר, אין שם הפתעות גדולות ונצורות, אבל כדאי לדעתי שיקראו אותו כמה שיותר אנשים, ויפנימו. ולכן אני מביאה אותו הנה כלשונו. כאמור, הקרדיט הוא למסתערב מפורום אקטואליה בנטקינגס: אז הנה המאמר של של ג'וזף פראח, בתרגום לעברית, שלא ברור לי על ידי מי נעשה - אני מנסה לברר. שמרתי על שקט מאז פרצה הלחימה בישראל, סביב הסכסוך בהר הבית. עד עתה, לא טרחתי אפילו לאמר "אתם רואים, אמרתי לכם". אבל איני יכול להתאפק יותר. אני מרגיש מחויב להזכיר לכם את הטור שכתבתי רק לפני שבועיים, עוד לפני ההתפתחויות האחרונות. כן, חברה', אני חזיתי את שעלול לקרות. זה בסדר. חכו עם מחיאות הכפיים. אחרי הכל, הלוואי והייתי טועה. למעלה מ- 80 איש נהרגו מאז שהחלה הלחימה בירושלים ומסביב לה, ולשם מה? אם אתם מאמינים למה שאתם קוראים ברוב מקורות החדשות, הפלסטינאים רוצים מולדת והמוסלמים רוצים שליטה במקומות הנחשבים עבורם קדושים. פשוט, לא? ובכן, כעיתונאי ערבי-אמריקאי ביליתי זמן מה במזרח התיכון, סופג יותר ממה שהגיע לי מנות אבנים וקליעי רובים. עלי לאמר לכם שאלו הם בסך הכל תירוצים מזויפים לכל המהומות הללו, ולמאבק על האדמות. האין זה מעניין שלפני מלחמת 1967 (מלחמת ששת הימים) לא קמה אף תנועה רצינית למען מדינה פלסטינית? "כן, פארה", תגידו לבטח, "זה היה לפני שהישראלים כבשו את הגדה המערבית וירושלים העתיקה". נכון. במלחמת ששת הימים, ישראל השתלטה על יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. אבל הם לא כבשו שטחים אלה מידי יאסר ערפאת. הם כבשו אותם מידי חוסיין מלך ירדן. איני יכול שלא להתפלא איך פתאום גילו כל הפלסטינאים האלה את זהותם הלאומית, לאחר שישראל ניצחה במלחמה. האמת היא שמדינת פלסטין אינה אמיתית יותר מ"ארץ לעולם לא" של פיטר-פן. הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בשם זה היה בשנות ה- 70 אחרי הספירה, כאשר הרומאים ביצעו רצח-עם ביהודים, חרבו את המקדש, והכריזו שלא תהיה עוד ישראל. ומאותו יום, כך הבטיחו הרומאים, יהיה שמה פלסטין. מקור השם היה "פלישתים" (תושבי פלשת) -Philistines , העם הגולייתי שנכבש ע"י היהודים מאות שנה קודם לכן. זו היתה דרכם של הרומאים להוסיף חטא על פשע. הם גם ניסו לשנות את שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה" (Aelia Capitolina) , אבל זו היתה אמירה קצרה עוד יותר. מדינת פלסטין מעולם לא התקיימה – לפני או מאז – כישות אוטונומית. היא נשלטה לסרוגין ע"י הרומאים, השלטון האיסלמי, הצלבנים, האמפריה העותומנית, ולזמן קצר גם ע"י הבריטים לאחר מלחמה"ע הראשונה. הבריטים ניאותו לשמר לפחות חלק מהארץ למען העם היהודי כמולדת. אין שפה המוכרת כ"פלסטינית". אין תרבות פלסטינית מובהקת. לעולם לא היתה ארץ הידועה כפלסטין, נשלטת ע"י פלסטינאים. פלסטינאים הם ערבים, לא שונים במאום מהירדנים (גם כן חידוש , שהתפתח לאחרונה), מהסורים, הלבנונים, העירקים וכו'. אל תשכחו שהערבים שולטים ב- 99.9% מאדמות המזרח התיכון. ישראל מייצגת רק 1/10 האחוז בכל תסבוכת האדמות הזאת., וזה כבר הרבה יותר מדי עבור הערבים. הם רוצים שליטה בכל השטח, וזוהי הסיבה האולטימטיבית ללחימה היום בישראל. תאוות בצע. גאווה. קנאה. חמדנות. לא משנה כמה וויתורים על שטח יעשו הישראלים – לעולם זה לא יהיה מספיק. אני יודע שעכשיו תאמרו: "פארה, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע שבירושלים, מייצגים שניים משלושת המקומות הקדושים לאיסלם". לא נכון! למעשה הקוראן אינו מציין דבר לגבי ירושלים. הוא מזכיר את "מכה" מאות פעמים. הוא מדבר על "מדינה" אין ספור פעמים. הוא לעולם לא מזכיר את "ירושלים", ומסיבה טובה: אין הוכחה היסטורית המצביעה על כך שמוחמד אי פעם ביקר בירושלים. אז כיצד הפכה ירושלים למקום השלישי הקדוש לאיסלם? המוסלמים, היום, מוצאים פרצה צרה בקוראן, בסורה השבע-עשרה, הנקראת "מסע הלילה". היא מתארת חלום או חזיון לפיו מוחמד נישא בלילה "מהמקדש הקדוש למקדש הרחוק ביותר, שאת מתחמו ברכנו, שם נראה לו את אותותינו…" במאה השבע-עשרה, חלק מהמוסלמים זיהו את שני המקדשים המוזכרים בגרסה זו כנמצאים במכה ובירושלים. זהו ההקשר הקרוב ביותר לירושלים שעושה האיסלאם---- מיתוס, פנטזיה, מחשבות "הלוואי". ובינתיים, מאידך גיסא, היהודים יכולים למצוא שורשים בירושלים עוד מימי אברהם. סבב האלימות האחרון בישראל הוצת כאשר מנהיג מפלגת הליכוד אריאל שרון ניסה לערוך ביקור בהר הבית, למקדש שיסודותיו נבנו ע"י שלמה. זהו המקום הקדוש ביותר ליהודים. שרון ופמלייתו זכו לקבלת פנים שכללה אבנים ואיומים. אני יודע מהי התחושה. אני הייתי שם. הייתם מסוגלים לדמיין איך מרגישים היהודים כשמאיימים עליהם, זורקים עליהם אבנים ומרחיקים אותם פיזית מהמקום הקדוש ביותר ביהדות? אז מהו הפתרון לבלגן במזרח התיכון? ובכן, בכנות, אין לדעתי פתרון מעשה ידי אדם לאלימות. אבל, אם ישנו פתרון, עליו להיות מבוסס על אמת. העמדת פנים תוביל רק לתוהו ובוהו גדול יותר. התייחסות ל-5000 שנות זכות אבות המגובה בעובדות היסטוריות מוצקות והוכחות ארכיאולוגיות כשוות אל מול דרישות לא מוצדקות, שאיפות ורצונות, גורמים ליצירת שם רע לדיפלומטיה ולשמירת השלום. אחרי שסיימתי לקרוא את המאמר, קראתי את כל השירשור והתגובות, וראיתי שגולש בשם לוגו, פתח אשכול למאמר הזה באיזה פורום אקטואליה פקיסטאני, כדי לראות מה אומרים על זה המשתתפים שם, שמטבע הדברים אינם חשודים באהבה יתירה לישראל. נכון, זו מין היתגרות שמתאימה מאד לראש הישראלי, לשתול שם ככה את המאמר ולתת לנערים לשחק לפנינו, אבל היא נשאה פרי.. איזה קרקס התפתח שם... התגובות ברובן כמובן מאד צפויות, טונות של מילים נשפכות על בעיה שממילא מילים לא יביאו לפתרונה. ואחד הטיעונים שהכי מצא חן בעיני, שנכתב על ידי מישהו ממשתתפי הפורום, אומר משהו כמו: 'אסור להאמין לאף מילה שהנוצרי הזה כותב, הוא שקרן. עובדה, הוא אומר שאברהם (אבינו, כן..) היה יהודי!! וזה שקר.' אז מה, כל השנים הללו קראנו אבא לפרסונה הלא נכונה?? אחר כך הוא הוא מוותר לנו קצת, ומודה באיזה חצי פה שנו, טוב, אברהם היה גם הפטריארך של העם היהודי.. תודה רבה, באמת... החזיר לי את השורשים... בקיצור, משם גלשתי הלאה ונסחפתי לתוך מבול של אתרי שיטנה ליהודים, לישראל, לציונות, לשרון.. והכל סטריאופוני, בשני קולות. מצד אחד הנוצרים, שרואים את כתמי הדם של ישו על הידיים והבגדים שלנו, ומצד שני המוסלמים, שמעיזים לטעון שזכות האבות שלהם על הארץ הזאת ותיקה משלנו.. מזל שלא עשינו שום דבר רע, לבודהיסטים.. אוי אברם אברם, למה עשית לנו את כל הצרות האלו עם הפרחה שלקחת לך מהצד..
|
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©