ספרים רבותיי, ספרים. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים. בילדותי הייתי תולעת ספרים רצינית כל כך אהבתי לקרוא.. הייתי רשומה בכל שלושת הספריות הציבוריות שהיו אז בירושלים, פלוס ספריית בית הספר. לא יודעת למה, אבל הספרנים בכל מקום שהגעתי אליו, תמיד הזעיפו אלי פנים. במקום לעודד את הקריאה! זו שוב את, שואלת אותי אחת בהבעה של מיאוס. אסור להחליף פעמיים ביום, גוער בי אחד אחר. אבל גמרתי את הספר!! הייתי מתעקשת. לפעמים הצליח לי להחליף עוד אחד, ולפעמים לא, תלוי במצברוח של הספרן. אני מודה שהייתי טרחנית לא קטנה, קשה היה למצוא בשבילי ספרים חדשים מדי יום.. לפעמים עשו לי הספרנים מבחן ושאלו שאלות מתוך הספר, כדי לוודא שאני באמת קוראת ולא סתם מסתכלת על התמונות.. (כן, היו אז ספרי קריאה עם תמונות.. איורים כאלה של סצינות מתוך העלילה, למי שזוכר...) ואיפה קראתי? איפה לא... בכל מקום ובכל מצב, תמיד היה לי ספר ביד, או בכיס, או בתיק. בשיעורים, בהפסקות, באוטובוס, על שולחן האוכל, כשידי מובילה את הכף לפה מבלי להסתכל בכלל בצלחת, העיניים נעוצות בטקסט והיד השניה הופכת דף. ובלילה? איך תקומי ללימודים, איך, איך... היתה אמי מנגנת לי פזמון חוזר כדי שאכבה את האור.. עד שהתחלתי לקרוא עם פנס קטן מתחת לשמיכה המשוכה מעל לראשי. כמעט נחנקתי מחוסר אויר, אבל החכמתי.. אמא שלי נהגה תמיד להגיד שהקריאה דפקה לי את העיניים ( משקפיים ועדשות מגע בארבעת העשורים האחרונים לחיי..) אבל היא שכחה להגיד מה זה עשה לי לראש ולנשמה.. בדרך כלל הויכוחים בבתים סביב נושא הקריאה הם הפוכים, לא? הוא לא מחזיק ספר ביד, הייתי שומעת אמהות מתלוננות, ולא הבנתי איך זה יכול להיות.. איך קורה שיש אנשים שלא אוהבים לקרוא? הספרים הכניסו אותי לתיכון הכי יוקרתי של ירושלים באותם הימים. בועדת הקבלה ציטטתי להם את המדינה של אפלטון והתקבלתי על המקום, כששאר המועמדים עשו בחינות כניסה באנגלית ובמתימתיקה. והספרים גם החזיקו אותי לאורך התיכון, כשהועדה הפדגוגית נטתה להעיף אותי לכל הרוחות שנה אחרי שנה. מרוב השיעורים הייתי משוחררת, המורים לא יכלו לסבול אותי בכיתה. חלקם, בגלל שידעתי את החומר יותר טוב מהם: ( מה יש, המורה לספרות, רק את יודעת לקרוא דובשני לפני השיעור? גם אני קראתי אותו, ואפילו בתור ספר קריאה.. ) וטענו שבגלל שאני יודעת את החומר אני מפריעה לאחרים. אז תצאי בחוצה עכשיו (זה הרבה לפני הרבובדיה ) ותבואי רק למבחנים, אמרו לי. הייתי באה וקוטפת את העשיריות. המורים האחרים, במקצועות הריאליים, שחררו אותי בגלל שהרימו ידיים מלנסות להכניס אלגברה וכימיה לראשי המסרב לקלוט. הם טענו שמרוב שאני סתומה, אני מורידה את הרמה של הכתה וגם מפריעה לאחרים. תצאי בחוצה, ותבואי רק למבחנים, אם תצליחי ללמוד משהו לבד. הייתי באה למבחנים, מגישה דף ריק ואוספת את האפסים. כמה זמן סידור כזה יכול להחזיק מעמד? שליש? שנה אחת? אצלי הוא נמשך כל התיכון. רק הספרים הצילו אותי. את כל השיעורים מהם הייתי משוחררת, "נאלצתי" לבלות, באישור מיוחד של המלאך המושיע שלי, המנהל היקר באדם, מייזלר ז"ל, על המדשאה האחורית של בית הספר, קוראת ספרים. הדיל בינינו היה שאחר כך אני צריכה לבוא אליו לחדר, ולדסקס אתו את הספר שסיימתי. לא היה יכול להיות לי עונג גדול מזה. עם הזמן, התחיל לצרום לו, למנהל, הטעם הקלוקל שלי בספרים. מה פתאום את קוראת הרולד רובינס? ביזבוז של זמן! הוא התחיל להביא לי ספרים מהספריה הפרטית שלו ולכוון את הקריאה שלי למה שאהוב עליו. תראו לי עוד תלמידה אחת, של הימים ההם, שמנהל בית הספר שלה הזמין אותה לשבת על שוקו ועוגה בבית קפה וניתח אתה שעה ארוכה את המשפט של קפקא פרק אחרי פרק.. לא יודעת מה הוא היה אומר להם אחר כך בועדה הפדגוגית הזאת, אבל העובדה שלא זרקו אותי.. בצבא לא זכיתי לליטופים מיוחדים בגלל חיבתי לקריאה, נהפוך הוא, היתה שם מכי"ת אחת שכל הזמן סיננה מתחת לשפם שלה אני אראה לך מה זה, אינטיליגנטית שכמותך. אז גם אני הראיתי לה מה זה, ונתתי לצבא רק חצי שנה מחיי היקרים. מיהרתי להתחתן בכדי להשתחרר.. כשהלכתי לבי"ח ללדת את גיליה, הכנתי מראש, בתיק של בית החולים, את הספר הכי שמן שהצלחתי למצוא בחנויות - The Drifters של ג'יימס מיצ'נר - בתקופה ההיא קראתי רק באנגלית. תאמינו לי שהחוויות של חבורת הצעירים המשוטטת בעולם, עליה מסופר בספר, זכורות לי היום יותר בבהירות מאשר תהליך הלידה וכל מה שהיה כרוך בו. שכחתי מה הרופאים אמרו לי ואיפה כאב לי, אבל את ההרפתקאות שלהם בטורמולינוס ובמראקש והחלומות על ציילון, אני זוכרת מצויין עד עכשיו. בהזדמנות הראשונה שהיתה לי - נסעתי לראות במו עיני את כל המקומות שסופר עליהם בספר, ואגב, זה לא הספר היחיד שיצאתי בעקבות הגיבורים שלו למסעות רחוקים בעולם. הגעתי, פיזית, לכל מקום ששבה את לבי בספרים. את עשרים השנים הבאות, ביליתי במטוסים, באוניות ובארצות רחוקות. עבודה, עבודה, לא סתם כיף, אם כי גם זה לא היה חסר שם. מה היה יותר מענג מספר טוב כדי להעביר טיסות ארוכות? ובלילות, במלון בעיר זרה, כשפגישות העסקים וההתחייבויות החברתיות נגמרות? תמיד מיהרתי לחזור אל הספר שחיכה לי. ספר מרתק לפעמים יותר מבן זוג... בדרך כלל הצלחתי לפטור את עצמי מתשלום על משקל יתר של המטען שלי, פריבילגיות של המקצוע, אבל כמעט תמיד הסיבה לעודף המשקל היתה ספרים שסחבתי אתי או קניתי בדרך.. יכולתי לדרג את שדות התעופה של העולם לפי איכות חנויות הספרים שבהן, ורמת המחירים שלהם.. אל תקנו בקלוטן, סחיפול זול יותר.. כשגדלתי, שנאתי להחליף ספרים בספריה. נו, טראומת ילדות.. רציתי שתהיה לי ספריה משלי. כל גרוש פנוי הלך לספרים. היו תקופות שהם היו קצת יקרים לי, אז הלכתי לחנויות הספרים המשומשים, וקניתי ספרים על המשקל. הבעלים של בוק סטופ ודני ספרים, שתיים מהחנויות שהיו אהובות עלי במיוחד, בטח בנו עוד קומה בבית שלהם רק מהכסף שאני השארתי אצלם.. והספרים נערמו על המדפים, והכונניות גדשו את הבית. רק תגידו שם של ספר - לא רק קראתי אותו, אלא הנה, גם יש לי אות כאן על המדף בבית זאת אומרת, היה לי.. . עכשיו כבר לא כל כך.. שבר נורא שקרה לי בחיים שלח את כל הספרים שלי לעולם שכולו אפר, במצוות אלוהים ושליחיו עלי אדמות. ביום בהיר אחד, חזרתי מנסיעה, וכל המדפים בבית היו מלאים בואזות מצועצעות, וכל מיני פיצ'פקעס קישוטיים מחרידים, שתפסו את מקום הספרים על הכונניות. אלוהים לא מרשה להחזיק ספרים כאלה בבית, אמרו לי. זו תועבה. אפילו לא חיכו עד ל"ג בעומר כדי להעלות מדורה. מאז שהתגרשתי, אף אחד כבר לא אומר לי יותר איזה ספרים, וכמה, להחזיק בבית.. אז התחלתי שוב לגדל ספריה. אני מציינת לעצמי בסיפוק שהיא מתפתחת די יפה, היא רק בת שלוש, אבל כבר בהחלט מכובדת... אלא מה, עכשיו כמעט ואין לי זמן לקרוא!! החיים, והאינטרנט, לוקחים לי את כל הזמן. ולפעמים בארבע לפנות בוקר, אני מכריחה את עצמי לכבות כבר את האור ולישון, כי מחר יום חדש.. והספר לא בורח לשום מקום. תהרגו אותי אם אני יכולה להבין אנשים שלא קוראים.. תל אביב, ספטמבר 2001.