wellness5

קרוז באיי מאמאנוטה ויאסאווה, פיג'י

אפריל 2003

 ( Mamanuca + Yasawa Islands )

אחרי יום ולילה נוספים שבילינו בנאנדי ובסביבתה ( הפעם לקחנו מלון במפרץ שנקרא נאנדי ביי - NADI BAY ) עלינו על ספינת תענוגות שעושה שייט בשתי קבוצות האיים החשובות והיפות ביותר של פיג'י. איי מאמאנוטה, ואיי יאסאווה.

הקרוז הזה הוא פשוט ריזורט שט על המים.
יש עליו את כל מה שיש במלון דה-לוקס (חוץ אולי מגנים ומדשאות..) והמסלול שהוא עושה פשוט קסם לנו. המחיר שלו יקר אש, אבל עשינו חשבון שאם נצרף את מחירי הלינה שנצטרך ללון בימים הקרובים + מחירי האוכל + האוטו, או כל תחבורה אחרת + שייט לכל מיני איים אחרים, כי הרי לא באנו רק לראות את ויטי לבו וזהו - אז נגיע לסכום שהוא לא בהרבה נמוך מהמחיר של הקרוז.

אז בהחלטה של יאללה, בואו נפנק את עצמנו, הזמנו לנו מקומות להפלגה.
כמובן שהזמנו את הקטגוריה הכי נמוכה והכי זולה, עם מיטת קומותיים, ואני התנדבתי לטפס למעלה.. אבל חוץ מהלינה השונה בכל קטגוריה, כל שאר הפעילויות משותפות לכל האנשים.

קודם כל, עשינו סיבוב קניות ברחוב הראשי של נאנדי, שלא נבוא כמו קבצנים, עם הבגדים השחוקים שאנחנו כבר לובשים שמונה חודשים רצופים.. קנינו לנו כמה חולצות בולה צעקניות, אבל יפות, ויעקב קנה סנדלים חדשים, וסוף סוף זרק לזבל את ההאש-פאפיז, שסירבו להתבלות.. (שלושה ימים אחר כך, גם הסנדלים החדשות האלו, 40 דולר, היו בזבל... כל ההדבקה שלהם התפרקה לגמרי אחרי שנרטבו קצת במי הים.. עד שירדנו מהספינה, טופף לו יעקב במין נעלי בד כאלה שמוכרים בחנות שעל הספינה, להליכה על החוף.. תחתית גומי ובד אלסטי מסביב.. מה זה מצחיק הוא נראה, כמו רקדן באלט.. אבל זה היה יותר טוב מללכת יחף.. כשהגענו חזרה לנאנדי, הוא כבר קנה עוד זוג סנדלים, שהפעם אני מקווה שיחזיקו מעמד לפחות עד שנגיע ללוס אנג'לס ונוכל לקנות משהו רציני יותר.. )

סוכן הנסיעות יעץ לנו לקנות כמה בקבוקי שתיה ולהעלות אותם אתנו לספינה, כי המשקאות עליה מאד יקרים. אבל אנחנו החלטנו לא להיסחב עם בקבוקים, שממילא לא יהיה איך לקרר אותם.. שילמנו כל כך הרבה על קרוז, אז נוסיף עוד 100-200 דולר למשקאות..

בשעה היעודה - שתיים בצהריים - ישבנו בלובי של המלון וחיכינו להסעה של חברת הקרוזים שתבוא לקחת אותנו אל האוניה.
ברגע שהמיניבוס והדיילת של חברת 'קפטן קוק' קראו בשמנו בלובי, עברנו פאזה.
נכנסנו לפיג'י הראשונה, זוכרים שסיפרתי עליה בהתחלת הפרק? פיג'י של התיירים העשירים..
מיניבוס מרווח, מושבים מרופדים, מיזוג אוויר מקפיא. תוך דקות היינו מבודדים מהעולם החיצון, ולא ראינו עוד את נאנדי ורחובותיה המגעילים. תוך דקות נסענו לנו בנחת על הכביש המפואר של האי דנאראו, עליו נמצאת המארינה ממנה מפליגה הספינה.

האי דנאראו הוא שטח שנכבש מן הים.
זו היתה ביצה, מלאה בעצי מנגרובים עם שורשים מסועפים.
הכפר השוכן על היבשה הסמוכה, החליט ליבש את הביצה, למלא את השטח שבין ענפי המנגרובים המשורגים באדמה, ולהפוך את המקום ליבשה. וכך עשו.
אחרי שהסתיימה עבודת הייבוש והמילוי, הפך המקום לאי, לא גדול, שהכפר החכיר לרשת שרתון העולמית, תמורת מיליון דולר לשנה.. (תארו לכם, מה עושים תושבי הכפר הזה עם מיליון דולר כל שנה?? )
רשת שרתון דאגה להשלמת הפיתוח הסביבתי של האי, אז אתם יכולים לתאר לכם איך זה נראה..
כל האי הוא גן פורח ענק, מטופח בצורה יוצאת מן הכלל, עם מדשאות וערוגות פרחים ודקלים, וגיזום מיוחד של הצמחיה, ושולחנות וספסלים לישיבה בטבע.
נבנו עליו שלושה בתי מלון, וכן מגרשי גולף וטניס, מועדוני כושר, מכוני יופי ומסאג' ומסעדות ובתי קפה ובארים. עולם שלם על אי אחד, כל מה שתייר צריך, כדי להפוך את חופשתו לעונג צרוף... (בתנאי שיש לו כסף כמובן..)
יש שני מלונות שרתון רגילים, אחד יקר יותר (750 דולר ללילה לחדר הכי פשוט ) והשני עממי (450 דולר ללילה..). השלישי, גם הוא שרתון, אבל זה טיים-שרינג, יחידות נופש.

נבנתה מארינה מפוארת, שממנה יוצאות כל ההפלגות לאיים האחרים של פיג'י, וכן לקרוזים השונים.
והכי חשוב, נבנה גשר, שמחבר את האי הזה לויטי לבו, וככה אפשר לנסוע אליו תוך כמה דקות מנאנדי, ברכב על הכביש, בלי צורך לטרוח במעבר בים.

ברגע שחוצים את הגשר הזה המוביל אל דנאראו - עוברים לעולם הנוצץ של הנופש הטרופי החלומי.
כל מי שמספר על חופשה מטריפה בפיג'י, בטח מתכוון למקום הזה, או למקומות דומים לו באחד מן האיים אליהם הפלגנו בספינה.
~~~~~

זוהי הספינה הנהדרת הנקראת 'ריף אסקייפ'.. לא גדולה מדי, לא קטנה מדי.
60 תיירים השתתפו בהפלגה הזאת, שזה קצת יותר מחצי הקיבולת שלה.

1-30

העליה לספינה מתבצעת לצלילי שירה ונגינה של הצוות, וקריאות בולה רמות..
כל תייר הולבש מיד במחרוזת צדפים, וכוס קוקטייל עם משקה צבעוני נדחפה לו ליד..
בבת אחת כולם נכנסו לאווירה טרופית..

הצוות שר כל כך יפה!
תהיתי כל הזמן האם הם מגוייסים לעבודה על פי כישוריהם המוזיקליים, או התאמתם לתפקיד שלשמו הם נשכרו.. ההרמוניה של הקולות שלהם כל כך מושלמת, שפשוט קשה להאמין שזו חבורת מלצרים וחדרניות, ולא מקהלה מקצועית שמתאמנת שלוש פעמים בשבוע...
הם היו במצב רוח מאד עליז, התפקעו מצחוק כל הזמן בינם לבין עצמם, והקרינו מין שמחה גדולה לקראתנו... קרוז חדש, אנשים חדשים כל שבוע, טיפים חדשים בדרך.... אחלה עבודה מעניינת ומשתלמת יש להם..

1-31

התא שקיבלנו היה ממש הפתעה לטובה.. במקום צינוק קטן עם מיטת קומותיים, קיבלנו תא של 3 אנשים, עם שתי מיטות תחתונות נהדרות.. איזה עונג זה היה לשכב על המזרן הרך בתא הממוזג, ולתת לגלים לנדנד אותך הנה והנה... ואכן, בילינו בפוזה הזאת לא מעט!
מלבד שנת הלילה, עשינו לנו גם סיאסטה ארוכה כל צהריים, שלאחריה התכבדנו ב'פייב אוקלוק טי/קופי' עם עוגיות..
ככה מבלים עשירי העולם!!

במהלך הקרוז הזה, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו נמצאים באוסטרליה...
חברת הספנות - קפטיין קוק - היא אוסטרלית, וכך גם הקפטיין ושניים-שלושה מן הקצינים הבכירים.
מנהל הקרוז, זה שניהל לנו את החיים מהבוקר ועד הלילה בימי השהיה על הספינה - גם אוסטרלי.
ותשעים אחוז של התיירים שהשתתפו בהפלגה, הם אוזי'ס מסידני ופרבריה..

איזה מין עם זה האוסטרלים האלה... קשה היה להגדיר אותם.
אבל מה שבטוח הוא, שאנחנו ועוד איזה זוג קנדי וזוג גרמני, הרגשנו ממש לא שייכים..
יש להם, לאוסטרלים, שפה משלהם וצורת דיבור מיוחדת, ורק אוסטרלי יכול להבין את ההומור או את ה'סמול טוק' האוסטרלי..

מנהל הקרוז ניסה ל'חבר' בין האנשים, ובכל ארוחה מצאנו את עצמנו יושבים לשולחן עם אנשים שונים, לפי סדר שהוא קבע. מהר מאד - אחרי כמה משפטי נימוס - האוסטרלים עברו לדבר ביניהם על עניינים 'מקומיים' שלהם...
בעקרון, שני דברים מעניינים אותם הכי הרבה בעולם: קריקט, ובירה...

על הספינה אין רדיו ואין טלויזיה. המדיניות של קפטיין קוק היא - שחופש זה חופש. ופירושו, התנתקות מוחלטת מן העולם וממה שקורה בו. אז מילא אנחנו, שיודעים שיש מלחמה בעירק וכוססים צפרניים בעצבנות כדי לדעת אם יש לה איזו השלכה על מדינתנו הקטנה... אפשר להבין אותנו, לא?
האוסטרלים הסתובבו כמו ארי בסוגר, כי נבצר מהם לשמוע את תוצאות תחרויות הקריקט מסידני!!
אבל לא לדאוג להם... מאחר והקפטן עצמו גם הוא אוסטרלי, ונגוע באותה אהדה לספורט הזה, הוא טרח לברר בקשר את התוצאות, ולהודיע אותן מדי בוקר ברמקול, בקולי קולות, שאף אחד חלילה לא יפספס...
אחר כך הפכו התוצאות האלו לשיחת היום, עד כדי כך שאפילו אני, שממש לא יודעת איך נראה משחק קריקט, יודעת בדיוק מי ניצח ואיך ומה... כשכולם מסביבך מדברים רק על זה, משהו חייב להיקלט אצלך..

הצרה השניה שלהם, אבל באמת צרה, לא סתם משהו קליל וחביב כמו שגעון הקריקט - זו השתיה.
יא אלוהים כמה שהם שותים!!
בעיקר טונות של בירה, בקבוק מחליף בקבוק... נשים וגברים גם יחד..
אבל גם כל מיני משקאות אלכוהולים אחרים, לבנים ושקופים שנראים כמו סתם כוס מים תמימה...
אומרים שאם אתה רוצה לפשוט רגל, תפתח חנות של משקאות חריפים בשכונה יהודית...
אז על אותו משקל אפשר להגיד, שאם אתה רוצה להרביץ מכה ולהתעשר, תפתח 'ליקר סטור' בשכונה של אוסטרלים... יעקב ואני עמדנו פשוט פעורי פה! אני כבר לא מדברת על חשבון המשקאות שהם יצטרכו לשלם לפני הירידה מהספינה... אף אחד מהם לא נראה כאילו חסר לו הנייר הירוק הירוק הזה, או הפלסטיק המוזהב... אני שואלת, לאן הולכות כל כמויות האלכוהול האלו, ומה זה עושה להם בגוף?? ובראש? ובנשמה?
מזל שאנחנו, הישראלים, לא כאלה...

חברת קפטן קוק שמה לה למטרה בקרוז הזה, ללמד אותנו מה זה פיג'י.. בכל דרך אפשרית. באתרי הביקור, באוכל, בשירה, בהווי ובפולקלור, במפגשים עם התושבים המקומיים. והם לא השאירו רגע אחד פנוי שלא היה סגור על איזו פעילות שתקרב אותנו להשגת המטרה שלהם.
אני מודה ומתוודה שאנחנו הברזנו מכמה פעילויות, כי ראבאק, באנו גם קצת לנוח!!
אבל במה שהשתתפנו - נהנינו מאד, וברכנו על כל רגע ועל כל גרוש ששמנו על הקרוז הזה.

קודם כל, טיילנו בין איים מקסימים. אחד יותר יפה מהשני, והחופים יפהיפיים.
שנית, ביקרנו בכפרים מרוחקים ובמקומות שללא השייט - לא היה צל של סיכוי שנגיע אליהם..
שלישית, קיבלנו הופעות בידור ופולקלור נון-סטופ, גם מהצוות המוכשר שרקד וזימר והציג כל ערב. וגם מתושבי אחד הכפרים, שהוזמנו 'על ידינו' לבוא ולהתארח אצלנו בספינה, אחרי שאנחנו התארחנו אצלם בכפר... החזרת ביקור זו היתה...
הם באו ועשו כזה שמח, והדגימו טקס הכנת ושתיית קאווה, אחלה בידור.
ורביעית, אוי רביעית...... אכלנו, ואכלנו ואכלנו ואכלנו ואכלנו....
ירדנו מהספינה כמו שני אווזים מפוטמים, נשבעים לצום עכשיו כמה ימים טובים.. (כמובן שנשברנו..)

סדר היום על הספינה התחיל בארוחת בוקר דשנה.
אם לא היו אומרים לנו שזו ארוחת בוקר, ואלמלא השעה המוקדמת, היינו חושבים שזו דווקא ארוחת צהריים. שמעתם פעם על כבדי עוף מטוגנים עם בצל בארוחת בוקר? או ידעתם מה האוסטרלים אוהבים לאכול במקום הפרוסה עם הקוטג' שאנחנו אוהבים? ובכן, הם אוהבים פרוסה לחם-טוסט, שעליה עורמים מצקת מלאה של ספגטי מבושלים ברוטב עגבניות...
או אותה פרוסת טוסט, עם מצקת מלאה של שעועית לבנה מבושלת גם כן ברוטב עגבניות...
זה כמובן אחרי הנקניקים והנקניקיות והבייקון ותפוחי האדמה המוקרמים... והפטריות המוקפצות..
אבל תנו לנו איזה מלפפון צעיר או עגבניה בריאה ---- אין. אולי בצהריים..

אחרי ארוחת הבוקר בדרך כלל היתה ירידה לחוף, לטיול בסירת זכוכית מעל שוניות אלמוגים, או סתם לשחיה ושנירקול. איך שחוזרים לספינה, ארוחת צהריים, בדרך כלל ארוחת מזנון עם הרבה דברים קלילים.. פסטות וסלטים וכמה סוגי קארי וכאלה..

אחר הצהריים יש שוב ירידה מהספינה, לביקור באי שאליו הגענו בשייט.

ובשש וחצי בערב, הזהרו לא להפסיד, קוקטייל בלאונג' הממוזג. כולם לבוא ולתדלק במשקאות אלכוהולים, לקראת ארוחת הערב. כדי לזרז את הזמנת השתייה, מוגש כיבוד עשיר ביותר של סנדוויצ'ונים קטנים, וגבינות, וכדורי בשר, ואגרולים קטנים, וסיגרים, וסאמוסות... 'קאנאפה' הם קוראים לנישנוש הזה. הכל כלול במחיר הקרוז, חוץ מהמשקאות, עליהם אתה משלם סכומי עתק.

ואחרי שעה של נישנושים ושתיה, מגיע סוף סוף זמן ארוחת הערב... כולם נכנסים אחר כבוד לחדר האוכל המפואר, יושבים מסביב לשולחנות כפי שהושיב אותם מנהל הקרוז, ומתחילים את הזלילה הגדולה..
מכל עבר, כמעט בכל שולחן, אנשים פותחים כפתור או רוכסן במכנסיים, או משחררים חגורה..

בין ארוחה לארוחה, אם בא לך שתיה חמה ועוגיות - מטבח שלם עומד חופשי לרשותך. בוא וקח..
אסון. פשוט אסון.
אבל איזה אסון טעים...

בדרך כלל, אחרי ארוחת הערב, היה מתיישב 'המבדר' ליד הפסנתר בחדר האוכל, ומתחיל לתזז את האנשים. תתפלאו איך כמה בירות משחררות אפילו את אחרון הפרצופים הצפודים.. כמעט כל ערב הלך שם משהו כזה:

1-32

לפיג'י יש שלוש מאות ומשהו איים בים..
טוב, לא חוכמה גדולה, הם סופרים כל אי פיצפון כזה:

1-33

וגם אלה, בתמונה הבאה, נחשבים איים..
כל התרוממות קטנה של אדמה מעל פני המים, נכנסת למניין.
אגב, שימו לב איך העננים מתיישבים תמיד מעל היבשה, אפילו אם היא קטנה מאד...
יעקב ממש הפליא בהסבריו המלומדים לתופעה הזאת, אבל אני לא זוכרת את ההסבר.
בטח יש בספר גיאוגרפיה...

1-34

בכל רגע נתון בו יצאת אל הסיפון, יכולת לראות מראות נפלאים מסביב..
מלבד בעצם בלילה. שאז הכל שחור כזה, בלי אור מנצנץ אחד..
ככה למשל נראית הזריחה, שלכבודה השכים יעקב לקום:

1-35

אבל השקיעות... אוי השקיעות... הנה, ככה:

1-36

והנה עוד תמונה של אי אחד, סתם אי, בלי סיפור יוצא דופן. אבל אהבתי את האומנותיות שבתמונה..

1-37

אוי, ורק עוד תמונה אחת, כי ממש ממש אי אפשר לוותר עליה... גן עדן ...

1-38

אוקיי, אז מה ראינו ומה עשינו בקרוז הזה?

ביום ראשון , לקחו אותנו לביקור בכנסיה בכפר קטן, לשמוע את אנשי הכפר שרים מזמורי תפילה.
אם להוציא מזה את הקטע של הדרשה הדתית ( איזו התנסות ביזארית זו היתה בשביל שני היהודים מארץ ישרואל..) אז זו באמת היתה חוויה בלתי רגילה.
הפיג'יאנים אדוקים מאד באמונתם. כל הכפר נדחק ובא אל הכנסיה, ומלבד המקהלה שהיתה בקדמת האולם, השירה נשמעה מכל כיוון. כל האנשים שהיו שם פצחו בזמר.. ואלה לא סתם שרים... אלא בצורה של קאנון, ונשים לבד בקול גבוה, וגברים בקול באס ובטונים נמוכים... פשוט לא להאמין שהשירה הזאת יוצאת להם ככה חופשי, בלי לימודים וחזרות... בחיי שנראה לי שכל פיג'יאני הוא זמר בפוטנציה..

אנחנו הרגשנו קצת לא נעים לשבת שעה שלמה בתוך הכנסיה מתחת לישו הצלוב בכל מיני פוזות, וממול לציור קיר גדול של הסעודה האחרונה. המזל הוא שכל הדרשות התנהלו בפיג'יאנית, ולא הבנו אף מילה. ככה נחסך מאתנו הצורך להקשיב, או להפנים, את כל הדיבורים הדתיים האלה. גם בדת שלנו אנחנו לא משתגעים על זה, אז עוד בדת של אחרים??
בהתחלה נאם הכומר. הוא דיבר בשקט, יפה, בסבר פנים יפות... ואז פתאום, בבת אחת, התחיל להשתולל! להרים את הקול, לנופף בידיים! המילה היחידה שהצלחנו להבין, כי היא חזרה על עצמה, היתה 'צ'יסו' ( CHI-SU ) שתפסנו בסוף שהכוונה לישו..
אחר כך הוא נרגע, והמקהלה שרה.
אחרי כמה שירים, עלה לבמה הצ'יף של הכפר. לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, אבל עם חצאית.. רוב הגברים בפיג'י לובשים כאן חצאית, שנקראת סולו ( SULU ). היא באורך של קצת אחרי הברך, ונכרכת מסביב למותן עם חגורה.
גם ראש הכפר התחיל את הדרשה שלו בשקט ובנועם, אבל עבר לטונים גבוהים עד כדי צעקות, ולהנפות ידיים נסערות יותר ויותר ככל שהמילה צ'יסו חזרה על עצמה.. ממש נבהלנו ממנו! מין אמנון יצחק בגירסת הפאסיפיק..
לי נראה שהוא נזף בתושבי הכפר על משהו, בשמו של ישו.. אבל לך תדע.

השירה היתה נהדרת. פשוט שעה של התעלות רוח, ואם זה רק לא היה בכנסיה, ההנאה היתה פשוט מושלמת. אני שונאת כל צורה של אמנות עם הקשרים דתיים.
אחר כך העבירו מאחד לאחד קערת תרומות, ובשביל שלא יגידו שהיהודים שונאים את הכנסיה תרמנו גם אנחנו חמישה דולר, ושכנענו את עצמנו שזה לרווחת תושבי הכפר ולאו דווקא למטרה דתית..

ביום אחר, בכפר אחר, צילמנו את נשות הכפר בפעילות החביבה עליהן.. שכיבה בצל העצים.
זו תמונה כל כך אופיינית, שחזרה על עצמה בכל כפר בו היינו. פשוט חם להן... וחוץ מזה, גם אין להן בערך תשעים אחוז מהעיסוקים שלנו, הנשים בעולם המערבי, יש.. אפילו ספונג'ה הן לא צריכות לעשות!! סה"כ הן מוציאות את המחצלות לניעור מהחול, והבית מסודר פיקס-פוקס!
לא רהיטים להזיז, לא לנגב אבק, ולא לקרצף חרסינות...

1-39

באחד הכפרים, לקחו אותנו לבקר בבית ספר.
הקרוזים של קפטן קוק מגיעים לשם כל שבוע, כך שאני מניחה שהמורה ממש הכניסה את זה לתלמידים למערכת השעות: 'יום זה וזה, שעה כך וכך, הצגה לתיירים'..
אז היו שאמרו שהילדים כבר שחוקים, ועושים את ההצגה בצורה מכאנית ומשועממת.. אבל אני נהניתי נורא. לא כל כך מן ההצגה, כמו מלהסתכל עליהם סתם כך... ואתם יודעים מה, ילדים הם ילדים הם ילדים, בכל העולם אותו הדבר... הנה מדגם של כמה תמונות, שתראו איזה חמודים הם:

בהתחלה המורה סידרה אותם לפי הגובה, ואמרה להם לדקלם ביחד את כל שירי הילדים שהם מכירים באנגלית.. כל מיני דיקלומים וחידודים קצרים, שזכו לרעמי צחוק ומחיאות כפיים נמרצות מצד כל האוסטרלים... אני מניחה שזה כל מיני דברים כמו 'עוגה עוגה' ו'יונתן הקטן' של האיזור הזה, והאוסטרלים כל כך התפעלו ששחומי העור האלה, הנראים כמו ילדים של שבט פרא, יודעים לדקלם באנגלית תרבותית את כל השירים שהם עצמם מלמדים את הילדים והנכדים שלהם... (סליחה שהתמונה לא כל כך ברורה, היה שם דקל שהתעקש להפריע ולתת צל )

1-40

אחר כך עשו כל מיני ריקודי מלחמה עם חצאיות קש וחניתות:
( בים רואים את הספינה שלנו משקיפה מרחוק..)

1-41

1-42

1-43

אחר כך הילדים היותר גדולים, רקדו לנו ריקודים פיג'יאנים מסורתיים:

1-44

ואחר כך כמה ילדות נחמדות עשו איזה ריקוד נשי, עם מניפות וחינחונים.. הן היו מקסימות..

1-45

1-46

1-47

כל החבורה הזאת של הילדים, סיימה את המופע בשירה קורעת לב ופותחת ארנקים, עם שיר שהולך בערך ככה: אם יש לך משהו שאין לך צורך בו, אם יש לך ממשהו יותר מדי, תן את זה לאחרים, כי בסופו של דבר זה יחזור אליך ויאיר את חייך..
הבנתם את הרמז העבה, ליידיס אנד ג'נטלמן?
הנה, הקערה כבר עוברת מיד ליד, (קערת פלסטיק גדולה ועמוקה כזאת, כמעט כמו פאיילה של כביסה..) ומתמלאת בשטרות ובמטבעות...
הלוואי שישתמשו בזה רק למטרות טובות, ובאמת בשביל הילדים... ולא בשביל הצ'יף או הפרוטקציונרים של הכפר..

הערב האחרון לשהותינו על הספינה, היה אמור להיות גולת הכותרת של מופעי הפולקלור.
בשעת צהריים מוקדמת, יצאה משלחת מצוות הספינה, להזמין את תושבי אחד הכפרים שמולם עגנו, לבוא ולבקר בערב בספינה.. כמובן שהם לקחו אתם ערימת ענפי קאווה, ועשו שם סבו-סבו אצל הצ'יף.. באותה הזדמנות הם גם הורידו לחוף כמה טונות של מזון גולמי.. הסידור הוא, שנשות הכפר מבשלות את המזון הזה בשביל ארוחת הערב שלנו, בתנורי האבנים שבחצרות שלהן..
אחר כך, בערב, כשהם יבואו לבקר, הם יביאו אתם את האוכל המוכן.. (היה די מזעזע, אגב.. אבל זו שאלה של טעם.. )

כשהם הגיעו בערב, קודם כל נערך טקס רציני של הכנת ושתיית קאווה. עד שהצ'יף לא נתן סימן שהכל בסדר, אסור היה לדבר, לצחוק, לצלם - כלום. רק להיות בשקט, ולעקוב אחרי התהליך..

כאן, בתמונה הראשונה, רואים את הקערה המסורתית בה מערבבים את הקאווה. האבקה כבר נמצאת בקערה, ועכשיו מוסיפים לה מים, כוס אחר כוס..

1-48

אחר כך יש 'ועדת טעימה' שבודקת את התמהיל.. סמיך מדי? צריך עוד לדלל??

1-49

הכל בסדר. טעים ובדיוק במינונים הנכונים... אפשר להתחיל לחלק לאנשים... יאק !!

1-50

אנחנו הצלחנו להתחמק מהשתיה. אנשים שישבו אתנו בשולחן פשוט התעלפו מרוב גועל...

ואחר כך פצחו החבר'ה מן הכפר בשירה ובמחולות..

1-51

1-52

1-53

היה נחמד. בעיקר אחרי שנגמרו הריקודים המסורתיים, והפסנתרן התחיל לנגן כל מיני רוק ודיסקו, והרקדניות המקסימות האלו תפסו להן בני זוג מן הקהל ורקדו אתם כמו במיטב הדיסקוטקים במערב...

זהו, תם סיפור פיג'י.
יש לי עוד כמה דברים להגיד על חופשה טרופית בפאסיפיק, אבל מאחר ויש לפנינו עוד לפחות שתי ארצות בפאסיפיק, אני אחכה עם 'הסקת המסקנות' שלי עד שנעבור גם אותן... ואז יהיה אפשר לסכם הכל בבת אחת..

להשתמע בפעם הבאה מרארוטונגה שבאיי קוק. וינאקה!
זה תודה בפיג'יאנית, אבל משתמשים בזה גם כברכת פרידה... אז וינאקה!

לפרק הקודם                לכל פרקי היומן של פיג'י