wellness5

אייטוטאקי, איי קוק

אפריל 2003

 ( Aitutaki )

אחרי כמה ימים הרגשנו שמיצינו את רארוטונגה, והגיע הזמן לזוז הלאה. יש באיי קוק כמה איים ששוים ביקור, אנחנו החלטנו לנסוע ליפה ולמפורסם שביניהם - אייטוטאקי. בכל החוברות והפירסומים הוא נראה משגע, וכולם ממליצים עליו. אז נכנסנו למשרד נסיעות וביקשנו להזמין חבילה של טיסה ומלון. פקידה אדישה וקרה כמו דג פרשה בפנינו את האפשרויות, ובחרנו במשהו שמתאים לתקציב שלנו. בעצם, זה לא ממש התאים לתקציב, כי זה יקר נורא, אבל לא יכולנו לאפשר לעצמנו לוותר על זה. אחר כך נצטער כל החיים שהיינו כל כך קרובים ולא עשינו... ומי יודע, אולי עוד נצטרך לחזור ביום מן הימים לפאסיפיק רק בשביל זה!! (אמאל'ה, רק המחשבה על זה מצמררת... כן, כן, הפאסיפיק אולי מצטייר כגן עדן, אבל סובלים בו קשות!! אבל על זה ארחיב את הדיבור רק בפרק הסיכום.. )

בקיצור, יום שלם לקח לנו לסדר את החבילה הזאת. כל המלונות שרצינו, במחירים הסבירים, היו תפוסים. עלינו עוד ועוד בדרגה, עד שסוף סוף נמצא איזה מלון פנוי. משרדי הנסיעות כאן עובדים ידנית, בשיטות של ימי הביניים, הכל נעשה בפקס, ואפילו בשעה שלוש וחצי אחה"צ, כשעדיין לא היה לנו מלון לחבילה של יום המחרת, וכל המשרדים נסגרים בארבע, עדיין הפקידה לא הסכימה להתקשר בטלפון, וחיכתה לתשובה בפקס. מרטה לנו את העצבים עד הרגע האחרון, אבל בסוף התרצתה וצילצלה, וכמובן שהכל הסתדר על המקום.

למחרת בבוקר איחסנו את התיקים הכבדים שלנו בתא נעול ( LOCKER ) בשדה התעופה, ועם תיק יד אחד עלינו למטוס של חברת התעופה המקומית, אייר רארוטונגה. מטוס קטן, 18 מושבים, מלא כולו בתיירים ובתושבים מקומיים.
הדיילת, בחורה צעירה כבת 20, איבדה את העשתונות כששמעה שאנחנו מישראל. כל הזמן השמיעה קריאות לא מובנות, וטפחה לעצמה על המצח כלא מאמינה, וניגבה את הזיעה, וחזרה ומילמלה שהיא לא מאמינה איזו זכות גדולה נפלה בחלקה לפגוש אנשים מארץ הקודש..
לא יודעת מה בדיוק המטלות שלה במטוס, אבל את רובן של ארבעים דקות הטיסה היא העבירה בפיטפוט אתנו.. מבקשת שוב ושוב לדעת איך ירושלים, ואיך הסי אוף גלילי ואיך נצרת וכו'.. מה נגיד לה, שעל המקום הקדוש שישו הילך בו, אנחנו עושים פיקניקים?
היא נפרדה מאתנו בחיבוקים ונשיקות כאילו היתה אחותנו האובדת, וכמובן לקחה את האימייל שלנו ונתנה את שלה. הנה, אני רושמת לי כאן תזכורת, שכשנגיע הביתה, נשלח לה איזה גלויות של המקומות הקדושים ואולי קצת עפר ואויר של ההולילאנד..

ככה נראית אייטוטאקי מחלון המטוס:

1-30

כאן רואים יפה את הריף המקיף את אייטוטאקי ואת האי הסמוך, ONE FOOT ISLAND, ואת הלגונה הטורקיזית הנוצרת בתוך טבעת הריף.
ואם רארוטונגה היתה גן פורח, הרי שאייטוטאקי הוא לא סתם עוד גן פורח, אלא נגיד ... הגן של ארמון המלך למשל... איזו יופי של צמחיה! בלונלי פלאנט, מוגדר יפה שזו צמחיה שעשו לה מאניקיור... ממש כך. פשוט מדהים.

נחתנו באייטוטאקי בשעת ערב, וההסעה שלנו לקחה אותנו למלון, ועד מהרה אנחנו מבינים למה הוא היה המלון היחיד שעוד יש בו מקום... הוא אמנם שוכן על החוף ממש, בתוך גן יפה של עצי קוקוס עמוסים בפרי, אבל הוא מרוחק מכל דבר, והחוף ממולו לא מתאים לשחיה. בנוסף, האנשים העובדים בו מאד לא חברותיים. ( לא הכנתי אוכל, כי לא ידעתי אם תרצו לאכול.. אומרת הבחורה שמנהלת את המקום. נו, ויש מקום אחר לאכול? כן, 12 קילומטר מכאן, יש מסעדה... ) הבעלים של המלון שוהה בכלל רוב הזמן בניו זילנד, ולאף אחד לא ממש אכפת מה קורה עם האורחים.
אולי בגלל זה יש להם כל כך מעט אורחים... כל אייטוטאקי מפוצצת, ואצלם אנחנו, וקרוליין ודבי האמריקאיות שהגיעו יחד אתנו במטוס, האורחים היחידים.. אה, ישנו גם ריינר, בחור גרמני נחמד, אבל לו יש טוסטוס ויש לו חברים באחד המלונות היותר טובים, כך שרוב הזמן הוא נמצא שם..

השארנו לקרוליין לנהל את העניינים, היא טיפוס של מארגנת כזאת.. ועד מהרה היא הודיעה שסודרה לנו הסעה (10 דולר לאדם ) למסעדה, אנחנו צריכים להודיע מראש מה אנחנו רוצים לאכול כדי שיכינו. לא שהיתה בחירה גדולה - המבורגר או סטייק - כולנו בחרנו בסטייק, ( 18 דולר לאדם, ללא שתיה..) וראקומו, הפקידה של המלון צילצלה למסעדה והודיעה שיכינו 4 סטייקים לשעה 7 בערב.
בינתיים, בחוץ יש שקיעה מרהיבה, ואנחנו לא נותנים לשום דבר לקלקל לנו את מצב הרוח.

1-31

עד שההסעה תגיע, יצאתי לטייל על לשון היבשה הזאת החודרת לתוך הים, למרחק של בערך קילומטר.

1-32

לתדהמתי, גיליתי שכל הצד משמאל ללשון היבשה, מוצף במי שופכין המוזרמים לים! איכסה!
איך אפשר לעשות דבר כזה למי התכלת הנהדרים האלו?
מצד ימין, היו המים נקיים וצלולים לחלוטין.
ועל הקרקעית הרדודה ראיתי מין דברים שחורים כאלה, בגודל של נקניקיות שמנות, ואפילו נקניקים גדולים, בצבע שחור. מאד סיקרן אותי לדעת מה זה. צמח? בעל חיים? חיפשתי איזה מקל כדי לנסות לגעת באחד מהם ולראות את התגובה. לא הצלחתי למצוא שום ענף על היבשה הזאת. מסתבר שכשיש גאות, היבשה הזאת מתכסה במים, שסוחפים מעליה כל דבר. למזלי, היתה זו שעת השפל, ולכן יכולתי בכלל להתהלך שם..
למחרת כבר באתי מצויידת במקל, והצלחתי להזיז את השחורים האלה מצד לצד.. לא היתה שום תגובה מצידם. אחר כך שאלתי מישהו מה זה, והוא הסביר לי שאלו הם בעלי חיים לא מזיקים, הנקראים מלפפוני ים. הם בולעים חול גס ואבנים קטנות מקרקעית הים, וזה יוצא החוצה ממערכת העיכול שלהם בצורה של גרגרי חול לבנים ודקיקים, שבסופו של דבר עושים את חופי החול הלבן והרך שאנחנו מכירים... אז תודה למלפפוני הים!

המסעדה אליה נסענו היתה ביזארית לחלוטין.
הכל מסביב היה חשוך ולא ראינו בכלל לאן אנחנו נוסעים. בעל המיניואן שהסיע אותנו, שבמכה אחת הרויח 40 דולר על נסיעה של כמה דקות, הסביר לנו שהוא לוקח אותנו למרכז העיר.. מרכז העיר התגלה כמבנה גדול ומוזר, חשוך לגמרי, חוץ מקצה אחד שבו שכנה המסעדה, שהיתה יותר מין מזנון קטן מאשר מסעדה. כשהגענו, המלצרית שאלה מי אלה שניים הצמחוניים.
סליחה? הזמנו 4 סטייקים!
לא, הבחורה במלון אמרה ששניים מכם צמחונים, לא אוכלים בשר...
אני תכף הבנתי מה קרה. הרי הודענו לבחורה במלון שאנחנו לא אוכלים חזיר ולא אוכלים דגים. אז מה המסקנה המתבקשת? שאנחנו צמחוניים!! אבל במצב הרעב שהיה לנו באותו רגע, היינו מוכנים לחזור לימי הקאניבליזם ולטרוף את המלצרית בעצמה, אם לא תביא לנו תכף ומיד את הסטייקים המובטחים...
בסוף הכל הסתדר, היא שלחה מישהו להביא 2 סטייקים נוספים, לא יודעת מאיפה, וככה זכינו לאכול את שני הסטייקים הכי גרועים שאכלנו בימי חיינו... קשים, צמיגים, בלתי לעיסים.. מזל שהארוחה כללה גם מזנון של תוספות... על שולחן משרדי כזה היו מונחות כמה צלחות עם צ'יפס וסלט תפוחי אדמה ומיונז, וקלחי תירס, ובאגטים מרוחים בחמאת שום, וככה הצלחנו איכשהו לקבל תמורה ל-18 דולר לאדם ששילמנו, וגם לשבוע...

הבונוס, שלא ידענו עליו בכלל, היה שזכינו לצפות בחזרות של להקת המחול של האי. הלהקה הזאת יוצאת לייצג את אייטוטאקי באיזו תחרות מחולות שמתקיימת בפיג'י בעוד כמה שבועות, והמאמן שלהם מעביד אותם בפרך ומחייב אותם לבוא לחזרות מדי ערב. המקום בו ישבנו לאכול, זה השוק המרכזי של אייטוטאקי. בבוקר יש בו דוכנים, ובערב - הרחבה מתרוקנת ומשמשת מקום לחזרות. הסועדים במסעדה מקבלים צ'ופר.. או עונש, תלוי איך מסתכלים על זה... אנחנו שכבר ראינו את ההופעה הטובה ביותר של פולקלור ברארוטונגה, סתם סבלנו מכאב ראש שהתופים מחרישי האוזניים עשו לנו. קרוליין ודבי, שלא ראו מחול מקומי לפני כן, דווקא נהנו..

למחרת ביקשנו לשכור רכב. עשינו בירורים וכמה טלפונים, והמחיר שנדרש עבור רכב הכי קטן היה פשוט שערורייתי - 85 דולר ליום! כל האי כולו 22 ק"מ, גומרים את הסיבוב בפחות משעה כולל עצירות, ולשלם 85 דולר? לא, תודה. נצעד קצת ברגל..

שמנו נעלי הליכה וכובע, לקחנו בקבוק מים, והתחלנו לצעוד.. ולא הצטערנו.
הדרך היתה נהדרת. ירדנו מהכביש הראשי, ויזגזגנו בין החוף לבין הג'ונגל הטרופי. צילמנו תמונות נהדרות. פגשנו אנשים מקסימים. היה טיול נהדר. בכל פעם שעייפנו, עשינו מנוחה בצל העצים. הגענו למינימרקט שיש בו מאפיה של באגטים ולחמים מיוחדים, וקנינו שם ארוחת צהריים נהדרת: לחם שכל המשטח העליון שלו מוקרם בגבינה צהובה. חבילת גבינת פטה מניו זילנד. עגבניות במחיר של מטילי זהב. דיאט קולה. ולקינוח, איך לא, שני גביעים של גלידת טיפ-טופ, בטעמי הוקי פוקי וסוכריות גומי.. ישבנו על שולחן וספסלים מול המינימרקט, ומסביבבנו התקבצו אנשים חביבים שפיטפטו והתלהבו מזה שאנחנו מישראל... אז לכל מי שמטייל בעולם, ונתקל בפרצופים עוינים כששומעים שהוא מישראל, אנחנו מציעים להגיע לאיי קוק.. כאן ירעיפו עליכם הרבה אהבה..

אז הנה כמה תמונות מאייטוטאקי, שלא תחשבו שאין מה להראות בה...
ושימו לב, בכל התמונות, לצבע המדהים של המים..

1-33

1-34

1-35

1-36

בשלב מסויים של הטיול, הזדמנו לנמל של אייטוטאקי.. אנית משא גדולה עגנה מחוץ לריף, וסירות קטנות נסעו הלוך ושוב ממנה ואליה כדי לפרוק סחורות שהיא הביאה. כל תושבי האי כמעט התקבצו ובאו לצפות במחזה. על המזח, הם עמדו שורות שורות וחבורות חבורות, ונעצו עיניים בתהליך.. זה היה האירוע הכי מסעיר שעבר עליהם באותו יום...

לסיום הטיול, סה"כ צעדנו כ6-7 ק"מ, נכנסנו למלון הכי מפואר באייטוטאקי, פאסיפיק ריזורט, והזמנו כמה משקאות בבר של הבריכה שלהם. שוב צפינו בעשירים המבלים, (600 דולר ללילה ) שילמנו על דיאט קולה ואוזו עם קרח כמו שמשלמים עבור ארוחה שלמה, אבל היה שווה. כי כשגמרנו לשתות ולנוח, ניגשנו בנונשלנטיות לפקידת הקבלה, וביקשנו שתזמין לנו טקסי.. בכל האי הזה יש רק טקסי אחד, והוא עובד בדרך כלל בשירותם של המלונות הגדולים. ההסעה שהפקידה במלון שלנו אירגנה לנו לילה לפני כן, זה בכלל לא טקסי, אלא בן אדם פרטי שעושה עסק מזה שחסרים באי הזה אמצעי תעבורה נאותים...

חזרנו למלון שבוזים ומיוזעים. בתוך כל היופי הזה של הנוף והים, שכחתי לספר כמה היה חם ולח, וכמה יתושים אכלו אותנו... אלה לא התרגשו מכל מריחות האנטי יתושים שמרחנו את עצמנו. אלו הם יצורים נאלחים צמאי דם, שפשוט ממררים את החיים כאן בפאסיפיק. אגב, ברארוטונגה היתה לפני מספר חודשים התפרצות של קדחת דנגי, המועברת על ידי יתושים שעוקצים בשעות היום, והרשויות נקטו בפעולה ודאגו לרסס ולחסל את מקומות הדגירה שלהם. פעולת המניעה והריסוס עדיין נמשכת שם, ואני חייבת לציין שזה היה כמעט אחד המקומות היחידים בפאסיפיק שבהם לא סבלנו מעקיצות יתושים. משמע - יש לזה טיפול.. רק צריך לנקוט בו.. בכל אופן, באייטוטאקי אף אחד לא עושה שום דבר נגד היתושים האלה, ואני כולי תקווה שהעקיצות שלהם הן סתם מטרד מגרד, ולא יותר מזה.... ימים יגידו אם לא חטפנו מהם איזו חולירע..

נשאר לנו עוד יום אחד לבלות באייטוטאקי, ובלי רכב, האופציות לבילוי היו ממש מוגבלות. יכולנו לעשות שייט בלגונה, עם ארוחת צהרים, תמורת 60 דולר לאדם, אבל לא היה לנו חשק להיצלות יום שלם על ספינה. וזה גם יקר נורא, לעזאזל! הברירה האחרת היתה להזמין שוב הסעה, הפעם לצד השני של האי כדי לראות גם את הצד האחר של הלגונה, להכנס לאחד מהמלונות היפים, להזמין כמה משקראות בבר שלהם, ולרדת לחוף הפרטי של המלון כדי לשחות. ביקשנו מראקומו להזמין לנו הסעה, והיא עשתה זאת - 30 דולר לשנינו הלוך ושוב, אבל נתנה לנו טיפ קטן: היא הציעה שלא נלך לאחד המלונות המפוארים, כי שמה ישחטו אותנו במחירים על כל כוס קולה וכל המבורגר שנזמין לצהריים... היא אמרה שממש ליד המלונות היפים, יש חוף ציבורי מקסים, ועליו מסעדה נהדרת בשם SAMADE. קיבלנו את ההצעה שלה ונסענו לשם, ונדמה היה לנו שהגענו ישירות לגן עדן!!
זה אחד מהחופים היותר מדהימים בעולם, באחריות!!

1-37

יום שלם התענגנו שם... אכלנו ארוחת בוקר נהדרת, שחינו בים, שיחקנו קלפים, שתינו בירות, שוב שחינו, שוב אכלנו ארוחת צהריים - אחד הסטייקים הטובים ביותר שיצא לנו לאכול בזמן האחרון, ונהנינו מכל רגע!

קצת לפני השעה שקבענו עם נהג ההסעה, התלבשנו ויצאנו לחכות לו על הכביש.
ככה יעקב מצא לנכון להתגונן מפני השמש הקופחת על פדחתו:

1-38

למחרת בבוקר טסנו חזרה לרארוטונגה, והיה לנו יום שלם לשרוף עד הטיסה שלנו בערב לטהיטי.
איפסנו גם את התיק הקטן שלנו בתא הנעול בשדה התעופה, ויצאנו לשוטט בעיר. קצת אינטרנט - להתעדכן מה קורה בעולם ובארץ אחרי שכמה ימים היינו מנותקים לגמרי מרדיו, עיתונים, או טלויזיה. אחר כך התנחלנו באיזה בית קפה במרכז העיר ושרפנו זמן, כשלפתע הופיע ריינר, הבחור הגרמני שהיה אתנו במלון באייטוטאקי. הסתבר שהוא נוסע באותו יום בלילה לפיג'י, וגם הוא שורף זמן...
אז תכף ומיד עשינו חילופי אינפורמציה - אנחנו סיפרנו לו על פיג'י, והוא סיפר על טהיטי שבה היה לפני שהגיע לאיי קוק. העברנו ככה כמה שעות, ואז נסענו לשדה התעופה, למרוח שם עוד כמה שעות..
די סיוט הסיפור הזה של שעות הטיסה המשוגעות...

אז זהו, בפעם הבאה נשתמע מפאפיאטה, בירת טהיטי. צ'או!

לפרק הקודם


 

תגובות 

 
0 # נהדר!גיורא 2021-06-07 11:24
כתוב נפלא ומעורר תיאבון, תרתי משמע.
תודה רבה!!
הגב