wellness5

הוואנה - חלק 1

אם חשבנו שבאור יום השכונה אליה הגענו בלילה תיראה יותר טוב - טעינו.
המראה היה מדכא.
משני צדי הרחוב התנוססו בתים שפעם אולי היו יפים, ואילו היום הם רק מעוררי רחמים: עומדים בעליבותם בצפיפות דיור קשה, עם טיח מתקלף, חלקי אבן חסרים, ותיקונים שנעשו טלאי על טלאי.
הרחוב עצמו גם הוא במצב נורא - בורות באמצע הכביש ותעלות פתוחות בצדיו, הכל מלא במי הגשמים שכנראה ירדו ביום האתמול. המדרכות שבורות ויש להלך עליהן כמו על ביצים כדי לא למעוד או להתפלש בבוץ, פשוט לדלג מקטע שלם אחד למשנהו. חלק מן הדיירים מוציאים להם כסאות קטנים ומציבים אותם בפתחי הבתים, תופסים איזו פינת צל ברחוב כדי לשבת ולצפות בעוברים ושבים - זה בטח הבידור הקבוע שלהם והדבר הכי מסעיר שיכול לקרות להם לאורך היום.
ביותר ממרפסת אחת, תלויות שקיות ניילון לייבוש בשמש. כן, כן. לבוגרי הסופרמרקטים הישראלים קשה אולי להבין את זה, אבל בקובה מכבסים את שקיות הניילון וממחזרים אותן לשימוש נוסף..
כמה גברים בגופיות או בפלג גוף עליון חשוף (החום, החום בלתי נסבל..) שוכבים מתחת לגרוטאות בצורת מכוניות בנסיון לתקן אותן, כשמסביבם חבורה של קיביצרים נותני עצות.
הווי של יום יום ברחוב טיפוסי של הוואנה.

לצערי, היינו כל כך בהלם שלא הצלחנו להביא את עצמנו לצלם את המראות. אולי בתת מודע שלנו נהגנו כך כדי שלא יהיו לנו זכרונות לא יפים לקחת אתנו הביתה. ( כאילו שהמוח מסוגל לשכוח.. )
בכל אופן, המצלמה בקושי נשלפה כדי לתעד. היתה לנו הרגשה כאילו זה לתפוס מישהו בחולשתו, ברגע מביך שלו.. להנציח אותו בעליבותו..
אז לא עשינו לה את זה, להוואנה, ולכן, כמעט ואין משם תמונות כדי להראות לכם על מה אני מדברת.

זה לא שלא ידענו לקראת מה אנחנו נוסעים. כמובן ששמענו על מצבה העגום של קובה. קראנו, ראינו תמונות וסרטים. בתיאוריה, היינו מוכנים.
אבל כשנמצאים שם ורואים הכל בעין, אחד לאחד, המראה לא נחמד, בלשון המעטה.

אומרים תמיד שהיופי הוא בעיני המתבונן, וזה נכון.. פגשתי בקובה, וגם אחר כך בהמשך הטיול, הרבה תיירים שאמרו בעיניים מצועפות 'נכון שהוואנה נפלאה? הבניינים, הרחובות, הארכיטקטורה, האנשים...'
אני מצטערת, אבל אני לא מצאתי בעליבות שום רומנטיקה.. שום יופי.
הדלות היא מכוערת. ההזנחה פוצעת את העיניים. ההשלמה - מכניסה לדכאון. לפחות אותי.
וכן, אני יודעת שהאנשים לא אשמים, זה כורח המציאות שלהם.

כדי שלא אחטא לאמת, אני חייבת לציין שלא כל הוואנה נראית כמו הרחוב בו התגוררנו.
נכון, חלקים גדולים שלה נגועים בעזובה, מתפוררים מפגעי הזמן והאקלים וחוסר התחזוקה.
מה שנשבר - לא מתוקן, מה שמתבלה נשאר בלוי. לא זוכרת איפה קראתי את הדימוי שקובה היא כמו אשה מזדקנת שהזמן נתן בה את אותותיו, אבל בין קמט לקמט אפשר לראות את שרידי יופיה, את תוי הפנים היפים שפיארו את נעוריה.
אכן, את נעוריה היפים של הוואנה רואים על כל צעד ושעל.
בנייני פאר מפוסלים ומגולפים, היכלי שיש, שדרות אלגנטיות וככרות רחבות ידיים.
שיאים של יופי מתערבבים עם רמות מטורפות של כיעור והזנחה.
והפראדוקס הזה של כאילו הזמן עמד מלכת. כן, מצד אחד הוא אכן עמד, נעצר בנקודת זמן אי שם לפני כחמישים שנה, עם מכוניות של אותה תקופה ושאר סממנים של שנות החמישים. אבל מצד שני, הזמן לא קפא. הוא נעץ את שניו וכרסם וכרסם עד שכמעט ופורר את כל העבר המפואר.

עד עצם הרגע הזה קשה לי להחליט מה אני חושבת על הוואנה. יפה? לא יפה? אהבתי להיות שם?
זה לא לגמרי ברור.
באותו יום ראשון שלנו בקובה - שקעתי לתהום של אכזבה.
אולי הציפיות היו גבוהות מדי.
אולי אסור להתחיל עם הוואנה, ישר מין 'בום' בראש.
אולי החום הבלתי נסבל, והלחות המקוללת של אמצע ספטמבר, גרמו לנו לחשק לעשות אחורה פנה..
אני רק יכולה לומר שהדברים השתפרו בהמשך, אז בואו, נתחיל לטייל קצת..

הקאזה של אבלין וננסי נמצאת במרחק של שתי דקות הליכה מהשדרה המרכזית של הוואנה הנקראת שדרת הפראדו. זהו כביש רחב ידיים שבמרכזו נטועה שדרה-גינה עם עצים עניפים, ומתחתם פזורים ספסלי שיש רחבים, חלקם עם פיתוחים וקישוטים. השדרה מרוצפת בדוגמה צבעונית יפה, כאילו היתה רצפת ארמון מלוכה. (אפשר לראות בתמונה)

avenida


ניתן בהחלט לעצום עיניים ולדמיין איך נראתה השדרה בימי הזוהר של הוואנה.. מעט מן ההוד וההדר של אז שרד גם היום, וכשהתהלכנו בה יכולתי לראות בעיני רוחי איך מאפיונרים אמריקאים, לבושים בחליפות כהות וחבושים במגבעות בורסלינו, סיגר הוואנה עבה בפיהם ומקל הליכה משובץ אבני חן בידם, מטיילים במרכז השדרה כשעל זרועם תלויה חתיכה שחומת עור..
גם כיום השדרה מלאה בהמון אנשים המטיילים להנאתם. הספסלים מלאים ביושבי בטל או סתם באנשים שבאו להעביר את הזמן. קומץ תיירים, כמונו, יושב גם כן בצל העצים, פותח מפה או מעיין בלונלי פלאנט. כל 5 מטר ניצב שוטר במדים, חמוש באלה. שמענו שהמשטרה תיגברה כוחות במרכז העיר בעיקר כדי להרתיע את ציידי ההזדמנויות, החינטרוס, מלהיטפל ולהציק לתיירים. ואכן, תחת עינם הפקוחה של השוטרים, אף אחד לא הטריד אותנו. זה בא רק אחר כך, במקומות בהם לא היו שוטרים..

כשהתפנה ספסל בשדרה, הסתערנו עליו. מושב השיש הקריר היה נעים, וצל העצים מבורך..
מסביבנו העולם רתח מחום.
40 מעלות? בשקט.
ולחות נוראה.
הזיעה זרמה בנהרות על פנינו ובמורד הגב. אגלי מים מלוחים התגלגלו מן המצח שלי לתוך העיניים ושרפו לי כל כך עד שדמעתי, ולא הייתי בטוחה אם הדמעות הן תגובת העין למליחות הזיעה, או דמעות תסכול ויאוש. אני לא מוציאה מכלל אפשרות את האופציה השניה.

עכשיו אני צוחקת על עצמי - כי למה בדיוק ציפיתי? שכל הוואנה תצא לקראתי בתופים ובמצילתיים לכבוד זה שהגעתי לבקר אותה?
היום אני מבינה שהבעיה היתה אצלי, לא אצל קובה.
אני פשוט ציפיתי למשהו אחר. וידוע שכגודל הציפיות כך גודל האכזבה.

לפני שנסעתי אמרו לי 'מכל חלון שני בוקעת מוזיקה מדבקת, אנשים שמחים, חייכנים, פותחים בשיחה עם כל אחד, מכניסי אורחים.. מכוניות ענתיקות מבריקות ומצוחצחות נוסעות בכבישים, ומטעמים פיקנטיים של הקאריביים מביאים קשת חדשה של טעמים לפה.. ' וכך הלאה וכך הלאה. זה סוג ה'שמועות' ששמעתי על קובה, שמועות ששילהבו את הדימיון והריצו אותנו אל משרד הנסיעות..
שכחו רק לספר לי את החצי השני של כל משפט..
מוזיקה? מה שפעם הוגדר כ'פרשיית אהבים בין התוף האפריקאי לגיטרה הספרדית' היה ואיננו. צלילי הסון והבולרו התחלפו בהיפ-הופ, ראפ, והרבה טראש מטאל. צריך להתאמץ הרבה בכדי למצוא תחנת רדיו עם המוזיקה שלשמה באנו מלכתחילה לקובה.
בקאזה דה מוזיקה או בקאזה דה לה טרובה לרוב מנגנים 'מוזיקה מטעם' בשביל תיירים. קצת שירי בואנה ויסטה, גוואנטאנאמרה, בסה-מה-מוצ'ו.. את כל זה יש לי על דיסקים בבית.
מכל חלון שני לא שמענו בכלל מוזיקה מלבד שירי הנושא של טלנובלה זו או אחרת. אנשים שם דבוקים שעות על גבי שעות למסכי הטלויזיה, מתמכרים לחלומות שממתיקים להם את גלולת המציאות המרה שלהם.
אנשים מחייכים? לא ראיתי! אנשים לא מחייכים שם. הם קשי יום, עסוקים בהשרדות, לא התרשמתי שיש להם על מה לחייך בכלל. אפילו כשהם חוזרים בבוקר מהעמידה הממושכת בתור למאפיה ובידיהם שש לחמניות טריות, אספקה יומיומית חינמית מטעם הממשלה, גם אז הם לא מחייכים. התרגלו לזה, אין בזה חידוש..
ומכוניות הענתיקה? איזה מראה רומנטי, כמה יפה... אבל מנועיהן המיושנים מתקשים כנראה לטפל בדלק המודרני, ( או אולי יש סיבה מכנית אחרת, אני לא ממש מבינה בזה ) וברחובות הוואנה כל מכונית עתיקה שעוברת משאירה אחריה ענן פיח או ריח דלק שרוף שצורב את העיניים והגרון. זיהום אוויר זה אנדרסטייטמנט, ולא רק בגלל המכוניות והדלק הנחות, אלא בגלל חוסר מודעות כללית לאיכות הסביבה. לפעמים אפשר לחתוך את הערפיח של הוואנה בסכין, עד כדי כך הוא סמיך..
ועל האוכל, המטעמים הקאריביים? הייתי באיים אחרים בקאריביים, אני יודעת למה הכוונה. אבל בקובה לא שמעו על זה. אצלם אוכלים שעועית, הרבה שעועית, והרבה אורז. ולול שלם של עופות וביצים.

אבל יאללה, מה אני מתבכיינת, בואו נמשיך בסיור: שדרת הפראדו מסתיימת בגוש מבנים מרהיבים מבחינה ארכיטקטונית.

זהו לב לבה של מרכז הוואנה, 'הוואנה סנטרו' נקרא האיזור, והוא מהווה מוקד משיכה לתיירים רבים, ולהמוני תושבי העיר שבאים 'להתחכך' עם קצת חוצלארץ.

צלמים עם מצלמות פולארויד מיושנות עטים על כל תייר ומציעים להנציח אותו על רקע בנייני הפאר. אכן מזכרת יפה.

בתמונה הבאה למשל אפשר לראות את התיאטרון הלאומי של קובה. הוא שוכן בבנין ניאו-בארוקי מצועצע ומדהים ביופיו, הן מבחוץ והן מבפנים.

theater

צמוד לבנין התיאטרון, נמצא הקפיטוליו, ואם זה מזכיר לכם - גם בשם וגם במראה - את גבעת הקפיטול האמריקאית, זה לא במקרה. המבנה זהה לזה של וושינגטון.

capitolio


היוזמה לבנייתו היתה של הנשיא-הדיקטטור הקובני מצ'אדו בשנת 1929.
5000 עובדים עשו במלאכת הבניה, שלקחה להם כשלוש שנים. העלויות הסתכמו (אז!!) ב - 17 מיליון דולר.
הבנין שימש כמקום מושבו של הקונגרס הקובני עד שנת 1959, ואילו היום שוכנות בו האקדמיה למדעים והספריה הלאומית למדעים ולטכנולוגיה.
המבנה מפואר ומאד מרשים ומתקיימים בו סיורים מודרכים שחבל להחמיצם. על הרצפה, מתחת לכיפה המדהימה משובץ יהלום מרובה קראטים (זה רק העתק שלו, אין לי מושג איפה המקורי ) המסמל את נקודת הקילומטר האפס, ממנה מתחילים למדוד את כל המרחקים בקובה.

מאחורי הקפיטוליו שוכן אחד משלושת בתי החרושת החשובים ביותר לסיגרים בהוואנה.
זהו בית החרושת Partagas (בתמונה מימין) בו מיוצרים בין היתר הסיגרים המפורסמים מסוג 'קוהיבה', 'מונטה כריסטו' 'פרטגאס' ועוד.
עשרות חינטרוס אורבים לתיירים בסביבת הקפיטוליו, ומנסים למכור להם סיפורים על אבא שעובד בבית החרושת או חבר שיש להם בהנהלה שכמובן ידאג שיעשו לכם סיור מיוחד, וימכרו לכם את הסיגרים הכי טובים במחיר הכי זול וכו'.
הכל סיפורי סבתא, אסור להתפתות..
אם מעניין אתכם ביקור בבית חרושת לסיגרים (וזה די מעניין..) לכו לבד. יש סיורים מודרכים מדי יום ואין בעיה להצטרף אליהם, פרטים בפרק הטיפים.

רחוב אוביספו

יעדנו הבא היה אחד הרחובות המרכזיים של הוואנה וייחה (הוואנה העתיקה) - רחוב אוביספו.
החזקנו מפה ביד וניסינו למקם את עצמנו. קל הרבה יותר לעשות זאת בישיבה, ומאחר ועל פי המפה היינו אמורים להיות בתוך גן שנקרא פארק-סנטראל, התיישבנו על ספסל בגן.
תוך שניות פנו אלינו זוג קובנים צעירים וחביבים.
'שלום אמיגוס' פנתה אלינו הבחורה בספרדית. בשבילי זה היה מוקדם מכדי לסמוך על היכולת שלי לנהל שיחה בשפתה, ולכן אמרתי 'נו אספניול, אינגליש, אינגליש..'
אין בעיה, היא תכף עברה לאנגלית לא רעה והתחילה להתעלק. קודם הציעה להיות מדריכה שלנו לסיורים בעיר, אחר כך הציעה מורה דרך מקצועי, אחר כך נהג עם מכונית שיכול לקחת אותנו לאן שנרצה במחיר טוב, ואחר כך מסעדה, ואחר כך הופעה של מוזיקה ואחר כך ביקור בבית חרושת לסיגרים. הבחור שהיה אתה היה שחקן חיזוק והציע גם הוא את אותם דברים על פי סדר אחר, ואפילו שלף מכיסו כמה סיגרים ארוזים במיכל מתכת דק, אורגינל טרי, הרגע יצא מבית החרושת...
כשענינו בשלילה לכל ההצעות ובכל זאת הם לא הרפו, נקטנו בטון קצת יותר אסרטיבי וביקשנו מהם להתחפף ולעזוב אותנו במנוחה. בסוף זה הצליח, הם נואשו מאתנו. הם סימנו ביד תנועה קלה לשותף שלישי שישב בספסל ממול מבלי שנהיה מודעים לו בכלל, ושלושתם הסתלקו משם תוך שהם ממטירים ברכות על ראשן של אמהותינו.
איך שהם עזבו, ניגש אלינו זקן לבוש גופיה לבנה, וכממתיק סוד רכן אלינו וכמעט לחש: 'אתם צריכים להיות זהירים... אלה באנדיטוס...'
אצלנו בנדיט זה מישהו שובביניו כזה, מין מישהו ממזרי חמוד, לא?
באמריקה הלטינית באנדיטו זה לא דבר חמוד בכלל, זה פשוט גנב, פושע. 'אני שמעתי אותם מדברים עליכם' אמר לנו הזקן, 'כדאי שתשימו לב..'
הודינו לו וקמנו להסתלק מהמקום, והנה כבר הגיעה אלינו הפניה השלישית: אשה, בערך בגילי, שאלה 'אתם צריכים את רחוב אוביספו?'
מה, אנחנו כאלה שקופים? או אולי כל התיירים שיושבים בפארק סנטראל ומסתכלים במפה מחפשים את הרחוב המפורסם? או אולי היא הקשיבה לנו, כי חזרנו על השם אוביספו כמה פעמים.
אמרנו לה שכן, ושמחנו שיש מי שמיישר את המאזן של נחמדים מול לא נחמדים, הזקן שהזהיר והאשה שהתנדבה לעזור הם בצד של הנחמדים..
הגברת הצביעה לנו על הרחוב הסמוך, 10 מטר מאתנו, ואישרה: 'אוביספו, אוביספו'..
אלף תודות, גברת. שיהיה לך יום נהדר, תודה תודה ושלום... צעדנו לעבר הרחוב, ושמחנו לראות שהיא לא באה אחרינו, ברוך השם היא לא רוצה מאתנו כלום...

ארבע או חמש שעות מאוחר יותר, כשיצאנו מרחוב אוביספו שוב דרך פארק סנטראל בכיוון לקאזה שלנו, טפיחה קטנה על השכם שלי. 'האלו סניורה..'
מאחורי עמדה הגברת של הבוקר, זו שהצביעה לנו על רחוב אוביספו. היא הושיטה את ידה, ובלי להתבלבל אמרה לי: 'את צריכה לתת לי משהו'
סליחההההה??? עשיתי עצמי כלא מבינה.
'בבוקר, הראיתי לך איפה רחוב אוביספו, את לא זוכרת? תני לי קצת כסף. אני אמרתי לכם איפה הרחוב..'
הייתי די המומה. איך היא בכלל זכרה אותנו... ומה היא עשתה שם כל השעות האלו. בטח לא חיכתה רק לנו.. ( אולי זאת העבודה שלה....?)
בכיס היו לי 4 פזו מקומי, עודף מפיצה שקניתי. נתתי לה אותם.
הגברת השמיעה נחרה של בוז וסירבה לקחת... 'לא, זה לא, הכסף האחר'.. (הסבר על 2 סוגי המטבעות יבוא בהמשך..) וואלה יופי, מקבצי הנדבות מרשים לעצמם להיות בררנים...לא רוצה, לא צריך... הכנסתי את הכסף חזרה לכיס והתחלתי ללכת, וגם עם קצת הספרדית שהבנתי אז יכולתי לדעת שגם היא לא בדיוק מברכת אותי בבריאות או באריכות חיים..
רק שתבינו, הקובנים לא ממש מקללים או מדברים בתקיפות ובבוטות. ממש לא. אבל הם אומרים דברים לא נעימים, מין דברי תוכחה כאלה שמיועדים לפגוע גם מבלי להשתמש במילים לא יפות..

בכל אופן, התקרית הזאת עם האשה היתה באמת הגדשת הסאה. את כל ארבע השעות האחרונות בילינו תחת 'מכבש' שניסה לרוקן אותנו מכמה שאפשר יותר כסף. כל מי שפגשנו התייחס אלינו כאל כספומט מהלך. התחושה מאד לא נעימה. הלונלי פלאנט כותב שאזרחי קובה מתייחסים לתייר כאל דולר עם רגליים, וכמה שזה נכון!! אף אחד לא ראה בנו סתם אנשים שבאו לתייר להנאתם במדינה שלו.. כולם הסתכלו דרכנו אל תוך כיסנו ומדדו אותנו כדי לראות מה הפוטנציאל, כמה אפשר להוציא מאתנו...

הכנסה מן הצד בבנקים

זה התחיל בבנק ברחוב אוביספו. נכנסנו להחליף עוד קצת כסף לפזו תיירותי, כיוון שרצינו לשכור רכב והיינו זקוקים לסכום גדול מזה שהיה ברשותינו מההחלפה של אתמול בשדה התעופה.
הפקידה בבנק היתה מאד עצבנית, עשתה כל מיני תנועות מיותרות עם הידיים. מאד נאורוטית, חשבתי לעצמי. שמה את הכסף למעלה, אחר כך למטה באיזה מדף תחתון ושוב למעלה ושוב הזיזה דברים מימין לשמאל. ספרה את הכסף 5 פעמים בערך, וכל פעם הפסיקה באמצע והתחילה מחדש.
אם אני הייתי מנהלת הבנק הזה, היא לא היתה עובדת כאן... כל כך לא מרוכזת, ועצבנית. לקח לי עוד טיפת זמן להבין שהעצבנות שלה באה לחפות על משהו. על גניבה למשל?
כשהיא הגישה לי את הכסף היא הכניסה אותו למעטפה וסגרה אותה, הגישה לי אותה סגורה.
כן, בטח, מותק.. נראה לך שאני אצא מכאן בלי לספור את הכסף? אמרתי בלב.
לא רק בגלל האזהרות בלונלי פלאנט - הם כותבים שם לבדוק תמיד תמיד את הכסף כשעושים המרת מטבע - אלא בעיקר בגלל התנועות העצבניות שהסגירו שמשהו לא בסדר..
פתחתי את המעטפה והתחלתי לספור את הכסף. אני, יש לי מחשבון בנוי בילט-אין בראש.. עוד לפני שנכנסנו לבנק כבר עשיתי את החשבון כמה אני צריכה לקבל, אין מצב שהגברת תפלח לי 10 יורו ואני לא ארגיש בזה... כשאמרתי לה שהכסף לא מתאים, היא התבלבלה והתחילה לגמגם, ושוב התחילה ספירה חוזרת ונשנית של הכסף. עברו עלינו כמה רגעים מאד מביכים, לא בגללי אלא בגללה - פשוט כאב לי הלב עליה שהיא צריכה לגנוב ככה כדי לעשות קצת כסף מהצד..
הסוף היה שהיא שלפה מהמגירה שלה את הפרש הכסף שהיה חסר, שווה ערך לעשרה יורו בדיוק, הכניסה למעטפה הפתוחה והגישה לי אותה בלי אף מילה, לא התנצלות, לא סליחה, כלום. זה נראה עניין שבשגרה - היא מנסה לגנוב, אחד מתוך כמה בודק, אז היא מחזירה לו את מה שגנבה. וכל אלה שלא בודקים - רווח נקי בשבילה. יצאנו מהבנק בתחושה של גועל נפש. אני שונאת כשמנסים לעבוד עלי.

'מופעי' רחוב

איך שיצאנו לרחוב, ניגשו אלינו שני זמרים עם גיטרות. בחיוך מאוזן לאוזן הם ברכו אותנו בשלום גדול, והתחילו לפרוט על מיתרי הגיטרות:
'Ay candela, candela, candela, me quemo a'..
לא יודעת איך הם ידעו שזה אחד השירים האהובים עלי... או אולי בעצם כל מי שבא לקובה בעקבות הזקנים של בואנה ויסטה אוהב את השיר הזה..?
היה כל כך מפתיע ונעים להקשיב להם, שם ברחוב... שרים רק לכבודנו, ועוד כל כך יפה..
רק התחלנו להנות מהשיר, אחרי איזה בית וחצי שלו, וכבר קילקלו לנו את החווייה. אחד המשיך לנגן, והשני שלף כובע והצביע לתוכו, רוצה לומר יאללה שרנו, תשלמו ותנו לנו לזוז הלאה לפראיירים הבאים...
היד נשלחה לארנק ושילמה בנדיבות. החוויה היתה מפתיעה ונחמדה, מגיע להם.

ברגע שהשטר שלנו נחת בכובע, נפסקה גם נגינת הגיטרה השניה, ובמילמולי 'גראסיאס' הם התרחקו מאתנו. בזוית העין ראינו אותם מתחילים לשיר לזוג תיירים אחר מאחורינו.
'את רואה! זאת קובה!' אמר לי יעקב בהתלהבות..'עכשיו אני מתחיל להנות ממנה!''

וכאילו כדי להעצים את הנאתו, לא עברו חמש דקות ואיש עם גיטרה בא לקראתנו.
'Dos gardenias para ti... con ellas quiero decir... te quiero, te adoro, mi vida.....'
איזה יופי!! גם אני התחלתי להתלהב. זה השיר שלי!
אבל הזמר הזה לא סיים אפילו בית אחד של השיר בטרם שלף קופסה עם קצת שטרות שלתוכה היינו אמורים להוסיף את השטרות שלנו...

בשעה הראשונה להיותינו ברחוב אוביספו, שמענו - בתשלום - ארבעה שירים. דרישות הכסף הלכו ונעשו יותר ויותר החלטיות, לא מרומזות אלא אשכרה תובעות תשלום. אם הם היו עושים את זה בחיוך, בנחמדות - מילא. אבל מי ביקש ממך לשיר לנו? אנחנו חייבים לך משהו?
ראינו תיירים אחרים, כנראה ותיקים מאתנו, שמים ידיים על האוזניים וממלמלים 'לא לא, תודה, לא' כשניגשו לקראתם אנשים עם גיטרות. רק אל תשירו לנו, תעשו טובה ואל תשירו לנו!
בהמשך - נהגנו כמוהם..
אנחנו מתים על המוזיקה הקובנית, אבל לא מוכנים שישתמשו בה כמכשיר לסחיטת כספים.

מבית קפה סמוך - קפה 'פריז' - שמענו מוזיקה יפה, ומיהרנו למצוא בו מפלט מהרחוב.
הלהקה שרה לקבוצת תיירים ענודי צמידים צבעוניים (סימן ההיכר של מועדוני 'הכל כלול' שעל רצועת החוף בואראדרו ). את הקבוצות האלו מביאים בהמוניהן ליום סיור בהוואנה באוטובוסים מאורגנים, והסיור כולל גם סבב של בתי קפה במרכז העיר.
כל השולחנות בקפה פריז היו מלאים, אבל המלצר הזריז פינה מקום וצירף אותנו לזוג תיירים אחר. הזמנו שני מוחיטו'ס וזימזמנו עם הלהקה את השיר המוכר.
איך שנגמר השיר, עבר נציג של הלהקה בין השולחנות עם כובע, ואסף תרומות מכולם, כולל אנחנו שרק הרגע נכנסנו ועוד לא הספקנו להנות בכלל מן השירה. לא נורא, ניתן לו, מקדמה על חשבון ההמשך..
חבר להקה נוסף בא בעקבותיו, והציע למכירה את הדיסק של הלהקה. רק מעטים קנו, הם לא היו משהו מדהים הזמרים והנגנים האלה..
להפתעתנו, איך שסיימו את איסוף הכסף ומכירת הדיסק - קיפלה הלהקה את הכלים, קדה קידה ליושבים והסתלקה מן המקום, משאירה אותנו עם חצי תאוותנו בידינו..
מיד אחריהם קמה קבוצת התיירים שקיבלה סימן מהמדריך, ועזבה גם היא.
ואנחנו, שנכנסנו לפוש קמעה בבית הקפה, להתענג על מוחיטו ארוך ומוזיקה 'מסודרת', להבדיל מזו של החאפרים ברחוב, נותרנו לבד עם המוחיטו שלנו ביד, בבית קפה ריק, ובלי מוזיקה.
טוב, סתם ביש מזל, חשבנו. סיימנו לשתות, שילמנו, ויצאנו שוב לרחוב.

מעבר לכביש, בבית קפה אחר, הספיקה אותה להקה 'שלנו' להתמקם ולהתחיל לנגן ליושבים בו. גם הם היו תיירים, אבל הפעם לא נפלנו בפח הזה. הצטופפנו בחוץ עם עוד כמה מציצנים והקשבנו למוזיקה מבחוץ.
איזה מזל שלא נכנסנו!! שני שירים שרה הלהקה, והתקפלה ויצאה!
שוב היינו נתקעים שם עם שני מוחיטו'ס ובלי מוזיקה..

בהמשך הביקור בקובה, גילינו שזה פשוט דפוס שחוזר על עצמו בכל מקום. הלהקה שרה שני שירים, אוספת כסף בכובע, מנסה למכור דיסקים, ומתעופפת לבית הקפה הבא, להרביץ מכה חדשה. כי הרי יושבי בית הקפה הראשון כבר שילשלו את תרומתם לכובע, בשביל מה לשיר להם עוד? הרי הם לא יתנו עוד כסף... מוטב ללכת לחפש קליינטים חדשים..

הדפוס הזה טוב בשביל כולם, חוץ מאשר בשבילנו התיירים..
בעל בית הקפה, שהמוזיקה מושכת אנשים להכנס אליו, מוכר את המשקאות ומרויח עליהם ימבה כסף. הלהקה מקבלת את הטיפים ואולי גם מצליחה למכור שניים שלושה דיסקים. וברגע שגמרה לחלוב את הפרה התורנית, מסתלקת הלהקה לשדה מרעה אחר. וחוזר חלילה.
בעוד שעה הם יחזרו לבית הקפה הזה, אבל אז כבר יכנסו לשם תיירים אחרים, חדשים, ואז אפשר יהיה להתחיל סיבוב נוסף, משקאות חדשים בשביל ההכנסה של בית הקפה, וטיפים חדשים לכיסי הלהקה..

ויש לא רק להקה אחת, אלא כמה... וכולן פועלות אותו הדבר, כך שבאמת מכל בית קפה ברחוב אוביספו, כמעט בכל רגע נתון, בוקעת מוזיקה ומושכת אנשים להכנס פנימה, להזמין משקאות ולהתחיל להנות. עוד לא מספיקים להתרווח על הכסא ולתת לאצבעות לתופף על השולחן לפי הקצב, טראאאח - הכל נקטע. כולם נשארים בלתי מסופקים, עם תחושת עלבון קלה שסידרו אותם, ורק הארנק הולך ומצטמק...

הגדילו עשות החצופים האלה מהתמונה, אלה שמתהלכים על המקלות הארוכים..

maklot

 

טיילנו בעיר העתיקה, ופתאום הופיעה משום מקום להקה שלמה: מתופפים ומישהו עם גיטרה ומצילתיים, ושלושה ארבעה 'ענקים' בתלבושות קרנבל צבעוניות, מרקדים על מוטות ארוכים..
'איזה יופי' התמוגגנו, 'מעניין, יש איזה חג או קרנבל או משהו?' פינינו להם דרך, זזנו הצידה, וצפינו בהם. אחרי 3 דקות של נגינה וריקוד, כמובן שבא אלינו המתרים עם הכובע.
אני כבר הייתי עצבנית מכל נושא התשלומים האלה על דברים שלא ביקשתי ולא הזמנתי, אבל לא הראיתי את העצבים. רק חייכתי ונענעתי בראש כאומרת לא..
איזה שטף מילים כועסות הם המטירו לעברנו!
שוב, זה לא ממש קללות, לא.. הם לא כאלה בוטים. אבל בהחלט מילים של תרעומת, ופרצופים... אנחנו חייבים להם משהו על זה שהם נקרו על דרכנו?
כל הגישה הזאת של 'תן, תן, תן', ובלי חן בלי נחמדות בלי הכרת תודה אמיתית, כאילו אנחנו רק 'ממלאים את חובתנו' כשאנחנו נותנים להם כסף, פשוט מקוממת.

באחת השיחות שהיו לנו בהמשך הדרך בקובה, דיברנו על זה עם אחד מבעלי הקאזות היותר נחמדים שיצא לנו להתארח אצלם. העלינו תהיות בקשר לזה, שאלנו למה מתייחסים ככה לתיירים, כמו אל מחלבה של כספים. והתשובה המאד כנה שקיבלנו היתה: 'לכם יש כל כך הרבה, ולנו אין כלום'.. במילים אחרות, אם יש לכם כל כך הרבה כסף בשביל לטוס הנה מארצותיכם הרחוקות, ולשלם לבתי מלון ולרכב שכור ולמסעדות ולטיולים, אז אתם בטח יכולים לתת עוד קצת כסף כדי לעזור לנו. אנחנו מסכנים. מגיע לנו, בשם המסכנות...

באחד הימים ניגשה אלי אשה ומשכה לי בשרוול. 'תני לי קצת כסף, סניורה, תני לי קצת..'
הסתכלתי עליה כאילו אני לא מבינה, מה פתאום היא פונה אלי בכלל. היא הניחה יד על בטנה - השטוחה לגמרי - ואמרה לי 'אני בהריון'. 'מזל טוב' אמרתי לה. 'שיהיה בהצלחה'.. והיא המשיכה 'אז תתני לי קצת כסף, כי אני בהריון!'..
רבאק, זה אני הכנסתי אותה להריון??

או בהזדמנות אחרת, ניגשה אלינו מישהי עם מרשם רפואי וביקשה כסף. בהתחלה לא הבנתי, אשה ניגשת אלינו עם פתק ביד - חשבתי אולי היא מנסה לברר איזו כתובת שרשומה על הפתק. לקחתי ליד וראיתי שזה מרשם של רופא. 'מה זה?' שאלתי אותה, 'מה את רוצה'?
בלי להתבלבל היא אמרה 'שתתנו לי כסף לקנות את התרופה, אני מאד חולה'..

לרבים מהפונים אלינו דווקא כן נתנו כסף, בעיקר לחולים, לזקנים, לנשים בהריון. אבל זה מה זה עיצבן אותנו, וקילקל לנו את החשק וההנאה.
בראיה לאחור, קשה לי להבין למה כל כך התעצבנו. הוצאנו כל כך הרבה כסף על המסע הזה, אז עוד טיפה לא יכולה כבר להזיק..

אז זהו, שזה לא כל כך טיפה.. וחוץ מזה, איך תמיד אומרים כשיש עניינים שכסף מעורב בהם - זה לא בגלל הכסף אלא בגלל העקרון!! אני לא בנק. באתי לקובה לטייל ולהנות ואני משלמת בכסף טוב על כל השירותים שאני מקבלת. לא באתי בשביל להציל אנשים או לשפר את רמת חייהם, זו לא אחריות שלי. ועוד פעם אני חוזרת ואומרת, שאם היו עושים את זה בנחמדות, בענווה, בחיוך ובנועם - הלב שלי רך מדי מכדי לסרב.. הייתי נותנת ושמחה בידיעה שעזרתי ולו רק בקצת.
אבל כשזה בא בצורת דרישה במפגיע, זה סוגר את הלב ואת היד.

עכשיו, למה אני אומרת שזה לא טיפה??
כי קובה י-ק-ר-ה!! הכל בה יקר כל כך לתייר. והשיטה של הכסף הכפול ממש מעצבנת.

פזו סוג א' ופזו סוג ב'

כמו בדיקטטורות אחרות בעולם, גם בקובה יש מטבע מיוחדת לתיירים. היא נקראת 'פזו קונברטיבלה'. איך מתרגמים את זה? 'פזו בר המרה'? נגיד.
כל פזו קונברטיבלה שווה בערך יורו אחד. אני אתייחס אליו מעכשיו בשם פזו תיירותי.
תיירים בקובה חייבים להשתמש בפזו קונברטיבלה כדי לקנות בו את כל השירותים להם הם זקוקים.
למשל, לשלם לבעלי הקאזות, לשלם עבור שכירת רכב או סיורים תיירותיים, לשלם במסעדות ואפילו בחנויות, אם כבר מוצאים משהו לקנות בהן..

אבל יש עוד מטבע עובר לסוחר בקובה, וזה המטבע המקומי הרגיל שנקרא 'פזו נסיונל' - המטבע היומיומית בה משתמשים התושבים המקומיים.
בכל פזו קונברטיבלה יש 24 פזו נסיונל. כלומר, אם משהו עולה פזו אחד, התייר משלם עליו פי 24..

עבור שירותים רשמיים כמו לינה בקאזות המורשות, או דמי כניסה לאתרים, או השכרות רכב וכו' - אני יכולה להבין מדוע צריך לשלם בפזו תיירותי. הממשלה מתחשבנת עם בעלי העסקים האלה ומגלחת את חלקה על פי הערך הגבוה של המטבע המלאכותית הזאת.
אבל מה שאני לא מבינה זה מדוע, בחנויות ובדוכנים וברחוב, עד שכבר סוף סוף מוצאים משהו לקנות - מדוע על אותו פריט תייר צריך לשלם פי 24 ממקומי?
לדוגמה: נכנסים למשל לחנות מכולת שכונתית, עלובה, 80% מהמדפים בה ריקים מסחורה.
מבקשים לקנות את אחד הפריטים הבודדים שבדרך כלל יש, מים מינרלים בבקבוקים. הרי אף תייר בר דעת לא ישתה בקובה מי ברז, נדמה לי שגם התושבים המקומיים לא מסתכנים בזה.
באותה מכולת בקבוק מים מינרלים עולה 1.15 פזו.
אם נכנס תושב מקומי וקונה את המים האלה, זה מה שהוא משלם, פזו אחד ועוד 15 סנט.
אבל אם אני נכנסת לקנות את אותו בקבוק מים, אני נדרשת לשלם בפזו תיירותי, כלומר החנווני מקבל ממני סכום שווה ערך ל - 28 פזו במקום 1.15..
זה אותו בקבוק מים, ואף אחד הרי לא יודע כמה בקבוקים נקנו על ידי מקומיים וכמה על ידי תיירים, אף אחד לא הולך להתחשבן על זה עם החנווני. משמע - הרווח האסטרונומי הזה משולשל כולו לכיסו של בעל החנות, והתייר נשאר עם טעם מר בפה מהמים המינרלים..
לשלם למעלה מיורו אחד, למעלה מ - 6 שקלים, לבקבוק מים מינרלים קטן, זה פשוט שוד לאור יום. וקובה שודדת את התייר על ימין ועל שמאל.

הנה קצת מחירים לדוגמה בשביל לסבר את האוזן..
לינה בקאזה - בית פרטי - בהוואנה, ללא שום ארוחות - 25-30 פזו תיירותי לזוג. (זה כמו 30 יורו)
ארוחת בוקר בקאזה - 3 פזו תיירותי לאדם
ארוחת ערב בקאזה - 7-8 פזו לאדם לעוף/שעועית/אורז, או 10 פזו תיירותי למנת שרימפס למשל.
השכרת רכב - מתחיל מ-35 פזו תיירותי ליום, לאוטו הכי קטן והכי מצ'וקמק. אוטו נורמלי - אין מה לדבר על פחות מ - 50.
דלק - עולה כמו בארץ בערך: 0.95 פזו תיירותי לליטר, כלומר למעלה מ - 5 ש"ח.
דמי הכניסה לאתרים, למוזיאונים, לאטרקציות התיירותיות - גבוהים מאד.
בקיצור, קובה גובה מחירים אסטרונומים, ומספקת סחורה ירודה למדי. כלומר - אין תמורה לאגרה.. אגב, משכורת ממוצעת של עובד שכיר בהוונה עומדת על כ - 250-300 פזו מקומי בחודש, כלומר בין 10 ל - 15 פזו תיירותי בחודש. אין פלא שהם לוטשים עיניים לפזו של התיירים...

הקובנים, ממש 'נגעלים' מהכסף המקומי שלהם... בגלל זה אף אחד לא רוצה לקבל אותו. כולם רוצים קונברטיבלה, שפעם היה מקביל בערכו לדולר האמריקאי, ( אולי היתה לזה השתמעות סימבולית כלפי אמריקה השנואה ) והיום זה מקביל ליורו האירופאי.
לא רק בעלי החנויות מסרבים לקבל מאתנו פזו מקומי. אפילו אוספי התרומות למיניהם, השנוררים, זמרי הרחוב או להקות בבתי הקפה - אף אחד לא מוכן לקבלאת המטבע הנחותה.

הדבר היחיד שאפשר לקנות בפזו מקומי זה אוכל רחוב.
בכל מיני מזנונים קטנים הפזורים בכל מקום בעיר, מוכרים סנדוויץ' סטנדרטי של גבינה ונקניק חזיר. זה עולה פרוטות (3 פזו מקומי, כלומר בפזו תיירותי אחד אפשר לקנות 8 סנדוויצ'ים ולהיות שבע כל היום..)
אבל מאחר ואנחנו לא אוכלים חזיר, זו לא היתה אופציה בשבילנו.
הפריט הבא - פיצה, דווקא טעימה מאד!
מכינים אותה בכל מיני כוכים קטנים, בחדרי מדרגות אפלים, בחנויות שגודלם כגודל התנור והאדם שעומד לידו. הפיצה היא בעלת שכבת בצק עבה מאד, ומכוסה טונה של גבינה מאד מאד שמנה. הדבר הראשון שצריך לעשות כשמקבלים את הפיצה זה לקפל אותה לשניים עם הקרטון שאתו אוחזים בה, ולסחוט ממנה את השמן. הדבר הזה נעשה בדרך כלל על המדרכה, ליד חנות הפיצה, ומהר מאד עשינו לנו סימן איזו פיצריה טובה ואיזו לא כל כך - לפי כמות השמן המקשטת את סביבות הפיצריה. כמה יותר שמן - ככה יותר אנשים אוכלים שם.. אחרי סחיטת השמן, הפיצה טעימה מאד. וזולה זולה - בין 3 ל - 5 פזו מקומי, תלוי בגודל הכוך שמוכר אותה..
והדבר השלישי שנמכר חופשי בפזו מקומי זה גלידה. לטעמי היא פשוט מגעילה, נראה לי שהיא עשויה מאבקת חלב ויש לה טעמי לוואי נוראים. לא שווה את הטירחה למרות המחיר הזול.

ביומנו הראשון בקובה לקחנו 5 פזו תיירותי, והחלפנו אותם בבנק לפזו מקומי. קיבלנו 120 פזו מקומי, ובמשך שלושה שבועות לא הצלחנו 'לבזבז' אותם!! כמה פיצות אפשר לאכול?? ביום האחרון השארנו 50-60 פזו מקומי סתם כך כטיפ לבעלת הבית האחרונה אצלה התגוררנו. תארו לכם, סה"כ 5 פזו, כמו 5 יורו, כמו בערך 30 ש"ח - ולא הצלחנו להשתמש בהם במשך כל השהיה. פשוט סירבו לקבל את זה מאתנו. כולם רצו רק פזו תיירותי, וקיבלו, כי לא היתה ברירה..

לפרק הקודם                                     לפרק הבא