ויניאלס שוכנת במחוז פינאר דל ריו, איזה שם ציורי שתרגומו הוא 'האורן של הנהר' והעין תכף מחפשת אורנים ונהרות. יש שם גם מזה וגם מזה ובשפע. האיזור ירוק ירוק, מלוא העין. בירת המחוז היא עיר מכוערת להפליא הנושאת אותו שם, פינאר דל ריו, ואנו חלפנו דרכה באחד הימים במהירות רק כדי לסמן וי שהיינו. אין שום סיבה להגיע לשם. האטרקציה של האיזור היא ויניאלס והפריפריה מסביבה.

אבל רגע, צריך קודם להכנס אל תוך העיירה, לא?
שכחנו לגמרי שאבלין מהוואנה סידרה לנו - בלי שנבקש ובלי שנרצה - 'ועדת קבלת פנים' בכניסה לעיר...
אותה חברה שלה שמשכירה חדרים לתיירים, לקחה את הסיכון/סיכוי שעל אף שלא חזרנו אל אבלין לתת לה את מספר וצבע הרכב, אולי בכל זאת תצליח ל'צוד' אותנו לפני שניחטף על ידי בעלי בתים אחרים.
היה לה התיאור שלנו, וזה כנראה הספיק לה כדי לעמוד ממש באמצע הכביש ולעכב כל מכונית נכנסת.

טרמפיסטים - זה טוב?

כאן אני חייבת לספר על תופעה קובנית שלא ממש ידענו איך לאכול אותה:
בכל כביש, בעיקר בצמתים או מתחת לגשרים (בגלל הצל שהגשר נותן..) מצטופפים בכל זמן נתון עשרות קובנים, ומחפשים...טרמפים..
לא הזדמן לנו לדגום את שירותי התחבורה הציבורית, אבל שמענו שהיא ממש לא טובה, וקשה לתושבים המקומיים לבנות עליה. קורה להם לא פעם שהם מכינים עצמם לנסיעה, יוצאים לכביש הראשי ומחכים ומחכים ומחכים, וכעבור כמה שעות חוזרים הביתה כלעומת שבאו - לא הצליחו למצוא הסעה. לא ציבורית רשמית, ולא טרמפ. ממה שהבנו, הם מקבלים את זה מאד בשיוויון נפש: לא נורא, לא קרה שום דבר, ממילא לא ממהרים לשום מקום. מחר יום חדש, ננסה שוב..

מכל הספרות שקראנו על קובה, הבנו שלקיחת טרמפיסטים באוטו של תיירים היא עבירה על החוק, הן לתייר והן לתושב המקומי. רבים בכל זאת עושים זאת, מסתכנים שייתפסו ובונים על כך שהאכיפה היא לא מי יודע מה קפדנית. אבל באופן רשמי - זה אסור.
אנחנו התלבטנו רבות בסוגיה הזאת.
מצד אחד - זו דרך נהדרת להכיר אנשים, לשוחח אתם, לשאול שאלות, ללמוד על חייהם ובו בזמן גם לעשות להם טובה קטנה ולתת להם 'קפיצת דרך' למחוז חפצם.
יתרון נוסף הוא שהם, כבני המקום, מכירים את הדרך, ויכולים לעזור לנו להתמצא. בקובה כמעט ואין שילוט דרכים. השלטים המעטים שישנם או שאינם ברורים, או מחוקים - פשוט בלאי טבעי, השלט קיים ורק שתי אותיות ממנו קריאות, את כל השאר מחקו הגשם והרוח והשנים, ואף אחד לא טורח לחדש אותם.
איך אמרנו, הזמן עצר מלכת אי שם בסוף שנות החמישים? אז את המכוניות הענתיקות שנמצאות בבעלות פרטית ממרקים ומטפחים כל היום - אבל את השלטים שהוצבו אז, לפני למעלה מארבעים שנים - מי ימרק ויטפח? אף אחד. הם עומדים שם בעליבותם, דהויים ובלתי קריאים, עדיף כבר שלא היו בכלל.
לפיכך, קל מאד לטעות שם בדרכים. אתה מגיע לצומת, ושום מפה שיש בידך לא יכולה לעזור לך להחליט באיזה נתיב לבחור. לפעמים אתה נוסע 30-40 ק"מ לפני שאתה מגלה שאתה בדרך הלא נכונה, ונאלץ לחזור הכל חזרה. זה קרה לנו בהמשך הדרך לא פעם ולא פעמיים.
הברירה היא - לשאול. לשאול את המקומיים הגודשים כל צומת וצומת. אבל אם אתה עוצר לשאול - אבוד לך. לא תצליח לצאת שוב לדרך מבלי לקחת אתך טרמפיסטים, א - כהכרת תודה על העזרה,
ב - כי הם פשוט לא נותנים לך לזוז..

בהמשך הדרך פיתחנו טכניקות. לא שואלים בכלל אנשים בצמתים. עוצרים ליד מישהו שנוסע באופניים, או בעגלה וסוס. אלה לא ירצו טרמפ. או שפונים למישהו שהולך בכיוון הנגדי של התנועה, הוא בטח לא ירצה לבוא אתך כשהיעד שלו הפוך. או לשאול אנשי חוק - חיילים, שוטרים במחסומים וכו' - הם לא יעזבו את משמרתם כדי לנסוע אתך, למרות שעד כמה שזה יישמע מוזר - גם זה קרה לנו.

ביציאה מהוואנה, קצת התברברנו ולא עלינו על הכביש הנכון לויניאלס. בצומת הראשונה שראינו אנשים, עצרנו לשאול והצענו טרמפ למישהו שיוכל לכוון אותנו לדרך הנכונה. זה היה מישהו שרצה לעלות עם עוד 2 חברים שלו, אבל לא הסכמנו כי גם ככה האוטו קטן ובקושי סוחב. הוא קצת התעקש, וסיפר שאחד צריך להגיע לרופא והשני לראיון עבודה חשוב, אבל לא קנינו לא את הסיפור האחד ולא את השני, ואמרנו בתוקף 'רק אחד! רוצים - טוב, לא רוצים - אנחנו נוסעים'.
היתה סיבה נוספת לסירובנו, מלבד כוח הסחיבה של האוטו.
הפחידו אותנו כל כך, סיפרו לנו על הרבה בעיות של שוד וגניבות מתיירים על ידי טרמפיסטים לכאורה תמימים, כך שלא רצינו לקחת סיכון ולהכניס שניים-שלושה זרים לאוטו. עם טרמפיסט אחד חשבנו שאנחנו יכולים להסתדר - אנחנו רוב.. זה גם לא הכי נעים, ורצוי בדרך כלל לקחת נשים מבוגרות או אמהות צעירות עם ילדים. אבל מה לעשות, כשמכונית מתקרבת לצומת, הבחורים הצעירים הם הראשונים להסתער עליה.. והם אלה שבדרך כלל זוכים לעלות להסעות. חוק הטבע, החזק מנצח.

הטרמפיסט שלנו התרצה, ניפנף את שני 'חבריו' שכנראה בכלל לא היו חבריו אלא הוצגו ככה רק כדי לסדר טרמפ קולקטיבי לכמה שיותר אנשים יחד. הוא עלה לאוטו, לא לפני שהבטיח לנו שיראה לנו את דרך המלך לויניאלס. הכפר שלו ממש בדרך, הוא אמר, וגם בישר לנו שסטינו מהכביש הראשי משהו כמו 20 ק"מ.

אני כשאני נוהגת, אני מנהלת דו שיח מאד פעיל עם הספידומטר של המכונית. כל הזמן עושה חישובים, מחברת ומחסרת קילומטרים, וככה כמעט בכל רגע נתון אני יודעת להגיד כמה קילומטרים בדיוק עברנו וכמה יש לנו עוד כדי להגיע ליעד.. (כשזה בלי טעויות כמובן...)
התחלנו לנסוע על פי הוראותיו, ובינתיים ניהלנו שיחת נימוסין. הוא שאל אותנו שאלות, אנחנו אותו, שילוב של אנגלית וספרדית, נחמד נורא. ואנחנו נוסעים ונוסעים, והספידומטר שלי לוחש לי שעשרים ק"מ כבר עברו מזמן, וזכר לכביש הראשי - אין...
שאלתי את הבחור אם בטוח הוא יודע את הדרך, והוא ממש נעלב: 'בטח! מה השאלה! זה עוד מעט! הנה, עוד כמה דקות זה הכפר שלי.'
המשכתי לנסוע, ויעקב המשיך לפטפט אתו, כי אני כשאני סקפטית, אני קודם כל מתכנסת בתוך עצמי.
בדיוק כשכבר עמדתי להתפוצץ, הצביע הבחור על שורת בתים ואמר ששם הוא גר.
'הנה, תורידו אותי כאן. עכשיו תסעו בערך איזה קילומטר אחד עד שתוכלו להסתובב, ותחזרו בכביש הזה עד שתהיה לכם פניה ימינה. שם אתם עולים על הכביש לויניאלס.'
נפרדנו יפה, עדיין לא קולטים איך הוא עבד עלינו. אפילו נתנו לו עט במתנה..

נסענו קילומטר, עשינו פניית פרסה וחזרה כלעומת שבאנו, מחפשים את הפניה ימינה.
מחפשים מחפשים, אחרי 20 ק"מ אנחנו עדיין מחפשים... לא היתה שום פניה ימינה..
עצרנו באיזה מחסום דרכים של המשטרה ושאלנו את השוטר איך מגיעים לויניאלס, והוא עשה תנועה של 'אווווו, מה אתם עושים כאן בכלל...'.
'תסעו ישר ישר, בערך בעוד איזה 25 ק"מ תגיעו לצומת ושם תפנו ימינה, זו הדרך לויניאלס..

אתם הבנתם את הדבר הזה?
הבחור הנחמד, הטרמפיסט התמים, 'שהכפר שלו נמצא ממש על הדרך לויניאלס' לקח אותנו לטיול ש'עלה' לנו בערך איזה 80-90 ק"מ מיותרים, ותיחמן אותנו בצורה כזאת שנשמש לו טקסי ספיישל עד הבית..
הצומת בה היינו צריכים לפנות ימינה היתה ממש לא רחוקה מן המקום בו אספנו אותו טרמפ, אבל למה שהוא יכוון אותנו נכון? איך זה יביא אותו הביתה?

באותו רגע שלפנו מהנפטלין שורה של קללות שכבר מזמן לא השתמשנו בהן... כל מיני הטיות של פעלים שבדרך כלל לא שגורים על פינו, אבל טוב, היינו מה זה עצבנים..

למה נזכרתי בכלל לספר את הסיפור הזה?
אה, בגלל האשה שעמדה באמצע הכביש.
מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרים, לא? אחרי התרגיל הזה עם הטרמפיסט, החלטנו שאנחנו לא עוצרים לאף אחד בדרך!! מצידינו שיתייבשו שם 10 שעות, שפידל ידאג להם להסעה.
לכן, בכל פעם שהגענו לצומת והמוני אדם היו פוסעים קדימה אל תוך הכביש במטרה לגרום לנו להאט את הרכב, אני עשיתי בדיוק ההפך: האצתי. בלי להסתכל לצדדים, בלי לעשות קשר עין עם אף אחד! שעטתי קדימה, אין עצירות, אין טרמפיסטים!!

בכניסה לויניאלס שוב קפצו כמה אנשים למרכז הכביש בנסיון לעצור אותנו. ביניהם היתה כנראה הגברת שחיכתה לנו, מבלי שנבקש שהיא תחכה לנו. היא המשיכה לרוץ אחרי האוטו ולנופף בידיים ולקרוא לנו 'הו' ו'היי' וגם שמעתי את השם 'אבלין' נזרק לאוויר. היא כנראה זיהתה אותנו לפי התיאור שאבלין נתנה לה.
שמתי ספיד והתרחקתי ובלי לדעת בכלל לאן אני נוסעת פניתי ברחוב הראשון ומיד אחריו עוד פניה, עד שהיה ברור שהגברת לא יכולה למצוא אותנו.

איזו הקלה. הרגשתי כמו איזה פושע נמלט שהצליח לנער מעל הזנב שלו מעקב משטרתי או משהו כזה..
פשוט היו לנו זכרונות לא הכי נעימים מהוואנה ומהקאזה ששהינו בה, ולא רצינו למשוך את אחרינו גם לויניאלס. רצינו להתחיל את קובה מחדש, דף חדש..

הקאזה של סגונדו וקלארי

מבין כל ההמלצות שקיבלנו על קאזות בויניאלס, בחרנו את זו של סגונדו.
ולמה?
שמענו שלסגונדו יש מכונית פורד ישנה יפהיפיה, והוא מסיע בה תיירים לסיורים בסביבה, לא סתם סיורים סטנדרטיים אלא כאלה עם ערך מוסף וכל מיני 'אקסטרות' שרק מישהו מקומי יכול לתת. נכון שיש לנו רכב משלנו, אבל עם דלות החומר של הלונלי פלאנט לא נגיע רחוק. רצינו לטייל עם סגונדו.

שמות של רחובות ומספרי בתים זה לא הצד החזק של ויניאלס. בכביש הראשי ואולי בעוד כמה רחובות שמסתעפים ממנו זה אולי בסדר, אבל ברגע שמתרחקים טיפה, הדרכים הופכות להיות דרכי עפר בוציות, עם סלעים או בורות ומהמורות, ולחפש רחוב כך וכך מספר זה וזה זה מקרה אבוד מראש.
אבל את סגונדו כולם מכירים, וככה הפנו אותנו מרחוב לרחוב ומסימטה לסימטה, ובסופו של דבר אל הבית הגענו כשחבורת ילדים קטנים רצה לפני האוטו שלנו ומראה לנו את הדרך..

חוץ מילדים קטנים שהיינו צריכים להזהר לא לדרוס, היתה הסימטה מלאה גם בתרנגולות מנקרות שהסתובבו להן חופשי בדרך העפר, שותות מים משלוליות, כששתיים-שלוש עזים עוקבות אחריהן במבטן.

'סגונדו, סגונדו' קראו הילדים לפני אחד הבתים, 'מחפשים אותך'..

הנה הוא בתמונה, סגונדו. בחור עם לב זהב, בשלן בחסד, ומאוהב באוטו שלו אהבה חסרת מעצורים. הפוזה הטבעית שלו היא עם דלי וסמרטוט ביד, רואים בתמונה, ממרק ומלטף ומתרפק על היפהיפיה הירוקה שלו.. מאחור, רואים את 'הוילה' שלו, עם המרפסת החזיתית וכסאות הנדנדה הנצחיים.
אין בית בכפר הזה שאין לו לפחות שני כסאות כאלה מוצבים בחזית.
בשלושת ימי השהיה שלנו שם, למדנו להעריך את צורת הבילוי הזאת - ישיבה על הורנדה, תוך נידנוד קליל של הכסא, כשביד מוחיטו מרענן או מיץ פירות טבעי, וכל הכפר עובר מולך כמו בסרט: ילדים משחקים ברחוב כל מיני משחקים לא מוכרים, מישהו מנסה לגרור את העז שלו פנימה למכלאה, מישהי על אופניים עם פעמון עוברת מבית לבית ומודיעה משהו.. ותריסר תרנגולות שמנמנות עסוקות בליקוט אינסופי של מזון על השביל.. שגרת חיים של כפר קובני.

הבית של סגונדו נבנה טלאי על טלאי, כנראה לאורך שנים, לא במכה אחת. הכסף נגמר לו בדיוק כשהוא הגיע לריצוף, לכן כל רצפת הבית היא פשוט רצפת טיח בצבע של מלט כהה, מלאה גבשושיות עם כל מיני שיפועים מוזרים. כמו למשל במקלחת, שם החור דרכו יורדים המים נמצא במקום ב'עמק' דווקא על 'גבעה'. כל רחצה הופכת את הריבוע הקטן של המקלחת לבריכת שחיה, והמים נשארים לעמוד עוד הרבה הרבה זמן אחרי שהמקלחת הסתיימה, פשוט אין להם איך להתנקז.

אבל זה סתם פרט שולי.. החמימות שבה סגונדו קיבל אותנו היתה שווה הכל. איזה ניגוד מוחלט לקרירות ולשמץ העוינות של הקאזה בהוואנה..
הוא הסביר שבחור ישראלי שהתארח אצלו שבוע ימים פינה את החדר רק לפני כמה שעות, ועדיין לא היה לו זמן לנקות ולהכין אותו לדיירים חדשים.
'בואו שבו קצת במרפסת, אני אכין לכם קפה, ותוך חצי שעה החדר יהיה מוכן..'
הוא סידר לנו חניה טובה לאוטו הטרנטה, (הבטיח להחליף לנו אותו מחר לרכב אחר כאילו הוא לפחות הנציג המקומי של חברת 'קובהקאר'..) הושיב אותנו על שני כסאות נדנדה על המרפסת בחזית הבית ונעלם פנימה.
תוך כמה דקות הוא יצא אלינו עם שתי צלחות של פרוסות אננס טריות, מקושטות בטבעות בננה, ושתי כוסות קפה שכרגיל היה חזק ומר ולא עבר לנו בגרון, אבל העיקר הכוונה היפה.

מבפנים שמענו קולות של רהיטים זזים, מים נשפכים. עננה של ריח נעים הגיעה לאפינו - לקובנים אולי אין מה לאכול לפעמים, אבל ספריי עם ריחות שונים לשירותים או בכלל לבישום הבתים, יש להם בשפע.
אחרי כחצי שעה של עמלנות, בא סגונדו והתיישב לידינו במרפסת. 'עוד כמה דקות, רק שהכל יתייבש, תוכלו להכנס' אמר לנו.
פתחנו בשיחה נחמדה, קצת בספרדית, קצת עם תנועות ידיים. סגונדו לא מדבר מילה אחת בשפה אחרת מספרדית. שלפנו מהתיקים שלנו המון ממתקים וחילקנו לחבורת ילדים, חלקם של סגונדו וחלקם כנראה ילדי השכנים.
הכי פופולאריות היו 'הסוכריות הקופצות' שעושות פיצוצים קטנים בפה, הילדים התלהבו כל כך ואנחנו שמחנו שיכולנו לגרום קצת אושר. האמת היא שסחבנו אתנו מהארץ תיק שלם מלא ממתקים ומתנות קטנות, והוא היה די כבד. חיפשנו הזדמנויות להפטר מקצת משקל.
נתנו גם לסגונדו כמה חבילות סוכריות, וה'ורטר אורגינל' שבה את לבו ואת חכו... הוא התלהב מהטעם כמו ילד קטן..

שפע הממתקים הזכיר לסגונדו שצריך לדבר על ארוחת הערב, כי יש להתכונן לקראתה.. זה לא כמו אצלנו שפותחים את המקרר, רואים מה יש ומרכיבים ארוחה. כאן הוא צריך ללכת לחפש, לרדוף אחרי מצרכים. בגלל זה הוא גם לא ידע להגיד לנו מה יהיה על השולחן, הכל תלוי במה שהוא יצליח להשיג..
נתנו לו יד חופשית להכין לנו ארוחה טעימה ממה שיתאפשר לו.
תכף ומיד הוא קרא לשניים שלושה מהילדים החוגגים עם הסוכריות, נתן בידיהם כמה שטרות ושילח אותם להתרוצץ בחנויות מסביב ולהשיג חומרי גלם לארוחה.

ביקשנו מסגונדו לתכנן בשבילנו מסלול טיול יפה ליום המחרת, שנצא לטייל בענתיקה המצוחצחת שלו.
פניו התקדרו. 'אי אפשר' הוא אמר לנו, וסיפר שעד לפני כמה חודשים לא היתה שום בעיה, הוא הסיע תיירים לטיולים בסביבה וכולם היו מרוצים, כולל הוא ומשפחתו שהרויחו מזה יפה. אבל יום אחד התייצבה אצלו הממשלה, ואמרה לו די. לא עוד טיולים עם תיירים. לא נתנו סיבה, לא אמרו לכמה זמן, אמרו פשוט שדי, יותר אל תסיע תיירים באוטו שלך..
הוא נראה מאד עצוב, ונדמה לי שלא רק בגלל אובדן הפרנסה, או אבדן החירות לעשות כרצונו. הוא פשוט אהב את העיסוק הזה... הוא מכיר את האיזור על כל מבואותיו ומוצאותיו, על כל פינה יש לו סיפור והסבר, ועכשיו הוא ישב ושרטט בפנינו מפות ומסלולים והסביר לנו איך לטייל למחרת.

שטף הדיבור שלו נפסק רק כשחזרו הילדים עם הקניות. שני כרעיים של עוף, ארוזים כל אחד בנפרד באריזת ואקום פלסטית. אננס אחד ואשכול בננות. שתי פפאיות גדולות, ועוד כמה דברים לא מזוהים בתוך שקית.
'אני חייב לקום לבשל' התנצל סגונדו, ואנחנו התפלאנו - איפה החצי השני? איפה הגברת של הבית? היא לא עובדת בעסק המשפחתי הזה, הכל הוא עושה לבד?
מסתבר שכן. קלארי, אשתו, היא בין הנשים המעטות בקובה שיוצאות לעבוד מחוץ לבית. לא הצלחתי להבין איפה בדיוק היא עובדת ומה היא עושה, אבל שמענו שהיא נמצאת שעות ארוכות מחוץ לבית. הכסף שהיא מביאה כמשכורת, מקיים את המשפחה. עסקי התיירות לא מי יודע מה פורחים, בויניאלס כל בית שני הוא קאזה להשכרה, התחרות קשה ואין מספיק עבודה לכולם.

שחררנו אותו למלאכת המטבח ונכנסנו לחדרנו, לפרוק קצת חפצים מהתיקים, להתקלח, לנוח קצת.
החדר שקיבלנו היה בסדר, די גדול אבל פשוט ובסיסי ביותר. שתי מיטות זוגיות יש בו, כך שניתן לשכן בו עד 4 אנשים בו זמנית. רצפת הטיח היתה עדיין קצת רטובה והריחה כמו תערובת מלט טריה שזה עתה מישהו ערבב. יעקב תיקן אותי ואמר שזו רצפת בטון ולא רצפת טיח, שיהיה..

המקלחת החשמלית הראשונה שלנו

כשנכנסנו להתקלח, התוודענו בפעם הראשונה למקלחת החשמלית שתלווה אותנו עוד הרבה בהמשך הדרך. מדובר במין טוש שיוצא מן התקרה, לא ניתן לקחת אותו ביד הוא פשוט קבוע שם. על עיגול המתכת המקיף את הפיה יש ידית קטנה שנעה בין שלוש דרגות חום - קר, פושר וחם. כל אחד מכוון אותה כרצונו, ומקבל מים בהתאם. לפעמים (זה לא קרה לנו בבית של סגונדו אבל קרה גם קרה במספר מקומות אחרים) כששולחים יד רטובה אל הידית להזיז אותה ממים חמים לפושרים כדי לא להכוות, או מפושרים לחמים כדי להפסיק לרעוד - חוטפים זרם חשמלי קל אבל מפחיד. אני לא חושבת שממש אפשר להתחשמל מזה, אבל זה בהחלט מבהיל..

שוב שעועית עוף ואורז..

ארוחת הערב שבישל סגונדו היתה נהדרת: מרק שעועית סמיך עם קוביות של ירקות שורש כמו יוקה או מלנגה. אנחנו לא מכירים את זה בארץ, וחבל. הרבה יותר טעים מתפוחי אדמה, יותר מוצק ומלא טעם.
המרק הגיע בצלחות עמוקות מאד, וכשלעצמו היה יכול להוות ארוחה שלמה.
על ידו באה קערת אורז לבן טעים בכמות נכבדת מאד, ושני כרעי העוף - חתוכים לארבע מנות - מבושלים ברוטב אדום טעים עד מאד.
העופות כאן נורא גדולים!! כל כרע עוף כזאת היא במשקל של עוף מספר 1 של תנובה.. מנה מנה.
את הארוחה ליווה סלט מלפפונים בתחמיץ, די דומה לזה שהוגש לנו בהוואנה, ומסתבר שזה 'הסלט הלאומי' שלהם.. מוגש בכל בית ובכל ארוחה.
סגונדו הגיש לשולחן שני בקבוקי בירה, יעקב שתה אחד מבלי לתהות בכלל האם זה כלול במחיר הארוחה או לא (זה לא, בסוף השהות שילמנו על זה, אבל מחיר הוגן) וכן בקבוק מים מינרלים גדול, ששתינו רק חלק ממנו אבל הוא הוא נשמר 'על שמנו' והוגש לנו בארוחה הבאה. גם עליו שילמנו בסוף מחיר הוגן.

לקינוח קיבלנו שוב קערית של קוביות אננס, הפעם מעורבות עם פלחי תפוז שהיה קצת חמוץ. היינו שבעים ולא רצינו לקלקל את הטעמים הנהדרים של ארוחת הערב, אז לא נגענו בקינוח. קיבלנו אותו למחרת, כמות שהשארנו אותו, לארוחת בוקר.

ארוחת הערב הזאת הוכיחה לנו כי גם כשהמצרכים מוגבלים וחוזרים על עצמם, (שוב עוף שעועית ואורז..) בשלן טוב ידע להכין מהם מטעמים.. ותתפלאו, גם כשקובני יוצא לבלות ולאכול במסעדה ( עשירי הוואנה אצלם התארחנו בסוף השהות לימדו אותנו איך חיה קובה האחרת..) גם אז רפרטואר המנות על השולחן אינו שונה!! זה אותו עוף/שעועית/אורז, אבל על זה אני אספר בהמשך.

באותו ערב יצאנו לשמוע מוזיקה בקאסה דה לה מוזיקה של ויניאלס. באותו ערב הופיעה שם להקה של זמרים מבוגרים, ועל השלט בחוץ היה כתוב שאלה 'שירי קמפסינו' - כלומר, לפי מיטב הבנתי, שירי כפר או משהו כזה. בפועל, הסתבר שהלהקה שרה שירי מהפכה.. בכל אחד ואחד מהשירים חזרה והושרה המילה 'רבולוסיון' - מהפכה. השירה היתה די משעממת, לא נרשמה שום התלהבות לא אצל הקהל ולא אצל הלהקה, ובהיותינו עייפים כל כך מהיום הארוך, פרשנו באמצע.

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר סטנדרטית של חביתה/טוסטים/חמאה, מיץ פפאיה, פירות חתוכים וקפה, אמר לנו סגונדו שצריך לטפל בהחלפת האוטו שלנו. בלי שנבקש בכלל, רק סיפרנו לו על קצת מתלאות הדרך. הוא שלח את אחד הילדים שלו לקרוא לשכן. מסתבר שהשכן הזה עובד בקובהקאר, החברה ממנה שכרנו את הרכב. הוא העיף מבט באוטו, ואמר שמחר הוא אמור לקבל חזרה רכב חדש שנמצא בשימוש כרגע. חכו עד מחר, ואני אשמור לכם אותו, הוא הבטיח. וכך היה.
לויניאלס הגענו עם עגלה מקרטעת, ועזבנו אותה עם יונדאי אתוס חדשה, בצבע ירוק מזעזע, אבל - עם כל הפינוקים. מזגן מעולה, רדיו עם קומפקט דיסק, הכל חדש דנדש.

נוף מעולם אחר..

בשני ימי שהותנו הבאים בויניאלס טיילנו באיזור, על פי הנחיותיו של סגונדו. הגענו לפינות חמד מקסימות בחיק הטבע, לנקודות תצפית יפות על הנוף. הסתבר לנו שהעיר יושבת בעיבורה של שמורת טבע יפהיפיה, שבניגוד לשמורות טבע אחרות בהן הכל מוגן ויש הגבלה על הפעילות - כאן הכל מותר ופתוח, ואולי זה מה שבעצם עושה את השמורה למשהו שהוא יותר מסתם טבע ותו לא. כאן אנשים חיים, בתוך הפארק הלאומי שאין לו גדר ודמי כניסה, הוא פשוט מסתיים היכן שהשדות והירק מסתיימים.

עמק ויניאלס הוכרז על ידי אונסקו בשנת 1999 כאתר מורשת עולמי, הן בגלל הנופים המופלאים והן בגלל האוכלוסיה והחקלאות של האיזור. רוב התושבים עוסקים בגידול טבק, לרוב בשיטות פרימיטיביות המשמרות את המסורת העתיקה של הקאריבים.

שדות הטבק נרחבים, ועשרות איכרים עובדים בהם, בגב שחוח וכובעי קש רחבי שוליים.

בצד השדות המלבלבים, ראינו גם את הצריפים בהם נתלים עלי הטבק לייבוש..

מהמעט שלמדנו אודות גידולי הטבק הבנו שכדי שצמח יגדל להיות באיכות מעולה, הוא מצריך לא פחות מאשר 150 ביקורים של המגדל בשדה, מרגע שהוא נשתל ועד שנקטף.. איזה פינוק...

רוב השדות נחרשים, עד היום, במחרשה רתומה לשני שוורים, והחקלאים מגדלים בחלקותיהם ברוטציה פעם תירס ופעם טבק כדי לשמור על פוריות הקרקע.

שתילי הטבק מתחילים את דרכם בחממות שם הם גדלים במשך כחודש וחצי עד לגובה של 15 ס"מ. אז הם נלקחים לשדה ונשתלים שם, ידנית, באדמה, ובתוך כחודשיים הם מגיעים לגובה עצום של כמטר וחצי. כל עלה טבק בודד צומח עד לגודל של 30 ס"מ אורך על 25 ס"מ רוחב. מכאן והלאה הטיפול בעלים הוא אינטנסיבי ומייגע - דרך ארוכה עוברים העדינים האלה עד שהם מגיעים להיות קוהיבה או מונטה קריסטו..

אחד ממראות הנוף המאפיינים את איזור ויניאלס, מעבר לשדות הטבק, אלו הם הסלעים בעלי הצורות המיוחדות המתרוממים מן הקרקע.
הם נקראים Mogotes, ואם מישהו מכיר את הסלעים בגווילין שבסין - הם נראים בערך מאותו בית ייצור.. (בתמונה בראש העמוד ניתן לראות את הסלעים בפרספקטיבה יותר רחבה..)

מומחי טבע טוענים כי עמק ויניאלס הוא אחד המקומות המיוחדים על פני כדור הארץ, ולא רק בגלל המוגוטס - הסלעים המשונים. למשל, גדלים בו 17 מיני צמחיה שלא גדלים בשום מקום אחר על פני כדור הארץ, בין היתר סוג מסוים של עץ דקל (Microcycas calocoma) שלא גדל בשום מקום מלבד בעמק הזה.

בוקר אחד ביקרנו בגן הבוטני של ויניאלס. הגן שייך לשתי אחיות קשישות, שמחזיקות בו בתור היורשות היחידות של המשפחה. הוא הוקם על ידי הסבא שלהן, ומאחר והן שתיהן רווקות, לא נישאו ולא ילדו ילדים מעולם, הן דואגות מה יהיה הלאה, מי יטפל בגן רחב הידיים? בינתיים עושים במלאכה כמה פועלים. אחד מהם התלווה אלינו והסביר לנו על כל עץ ופרח שגדל שם. נתן לנו לטעום מעט מן הפירות, הראה לנו את פרי הקפה (ממש כמו דובדבן אדום, לא להאמין) ובסוף הסיור גם כיבד אותנו בבננות קטנות ומתוקות.
הוא טרח לציין שהסיור הוא חינם, אבל שני גורמים מצפים לתרומה: האחיות, כדי להמשיך ולהחזיק את המקום, והוא - בתמורה להסבריו. שניהם קיבלו.. נהנינו מאד מהסיור בגן, אם יש זמן מיותר בויניאלס - זה מומלץ. שימו לב - להמרח בתכשיר דוחה יתושים, חלק מן הגן הוא חממה לחה מלאה חרקים מעופפים. אני חטפתי שם שתי עקיצות אחול-עקיצות, עד עכשיו יש לי סימנים כהים על היד במקום שבו גירדתי..
רשמתי לי ביומן את התאריך והשעה שנעקצתי, למקרה שתוך כמה ימים יתחיל חום או משהו - שאני אדע להגיד לרופאים איפה בדיוק ומתי חטפתי את המלריה או קדחת הדנגי...
כן, כן, יש לא מעט פחדים כאלה כשמחליטים לטייל מבלי לקחת את הכדורים - כל יתוש הוא סיוט לא רק לפני העקיצה אלא בעיקר הפחד שאחריה..

מלון היסמינים

אחת מנקודות התצפית היותר מקסימות היתה במלון שנקרא 'לוס חסמינס', ( Los Jazmines) מלון היסמינים. צריך קצת להתאמץ כדי להגיע אליו, בעיקר אם אתם ללא רכב, כיון שהוא ממוקם מחוץ לעיר, על אחת הגבעות הצופות אל עמק ויניאלס. אבל המאמץ שווה, אני לא ממליצה לאף מבקר בויניאלס להחמיץ את המקום.
אנחנו לא התאכסנו במלון, אבל בילינו שם כמה שעות קסומות על שפת הבריכה הצופה אל הנוף, אכלנו סנדוויצ'ים טעימים ושיחקנו קלפים כשחבורה של מלצרים מחוסרי עבודה מציצים מעבר לגבינו ומנסים ללמוד את המשחק..
הלינה שם קצת יקרה לתרמילאי המצוי, 40 פזו תיירותי ללא ארוחת בוקר, כאשר בקאזות המחיר נע בין 15 ל - 20 פזו. אבל לבלות שם חצי יום, כולל כניסה לבריכה, זה בהחלט בגדר הישג יד של כל אחד.
התצפית מן המלון פשוט מדהימה, העמק כולו כאילו מונח על כף היד, הנוף מרחיב את הלב והנשמה, ללא ספק אחד משיאי הטיול בקובה.

המוראל (ציור הקיר ) של הפריהיסטוריה

טיול אחר שלנו הביא אותנו לאטרקציה נוספת של איזור ויניאלס - ציור על סלע שנודע כציור החוצות הגדול בעולם: הוא נקרא בשם קצת יומרני
The Mural of Prehistory
רוצה לומר 'ציור הקיר של הפריהיסטוריה', וזאת לא מפני שהוא פריהיסטורי או משהו, אלא משום שהוא מתאר את האבולוציה של האדם והטבע, מתקופת הפריהיסטוריה והלאה.
אורכו של הציור הוא 120 מטר, וראשיתו בשנת 1961. 5 שנים תמימות לקח לצוות של 15 איש להשלים את היצירה, שיש אומרים עליה שנעשתה במצוותו של פידל שביקש ליצור אטרקציה תיירותית גרנדיוזית שתמשוך אליה המוני תיירים סקרנים.

אם מתאמצים מאד, אפשר לזהות בתמונת הענק חילזון נושא את ביתו על גבו, דינוזאורים, כל מיני חיות/מפלצות ים וגם בני אדם. אל תנסו לראות את זה בתמונה, בקושי במציאות הצלחנו לפענח דמות זו או אחרת.
גם אם הנסיון הזה ליצור אטרקציה מלאכותית הוא לא ממש מוצלח, הדרך אל 'שתי האחיות' - כך נקרא הסלע הגדול ששימש 'בד' לציור הענק, פשוט יפה וזה טיול נחמד מאד.

לא רחוק מציור הסלע אפשר לבקר בנקודת יישוב קטנה של 'אנשי המים' - קבוצת אנשים שגילתה את הכוח המרפא שיש למים, ופיתחה שיטות טיפול בעזרת מים בכל מיני תחלואים. רצינו להגיע אליהם, אבל הדבר הצריך הליכה רגלית ואנחנו עצלנים.. ברחבי ויניאלס תלויות מודעות שמציעות סיורים מאורגנים לשם, עם מדריך או בלי מדריך, ברגל או על גבי סוסים. בדיעבד, אני מצטערת שלא עשינו את זה, היה יכול להיות מעניין להפגש אתם.

יש באיזור גם כל מיני מערות שפתוחות לביקורים, אבל יעקב ואני מתעבים מערות. לא ביקרנו.
במקום זה בילינו הרבה על המרפסת של סגונדו ושקענו בשיחות נפש ארוכות. רצינו נורא לשמוע ממנו על החיים בקובה, אבל הוא העדיף לשמוע על החיים בישראל, הוא כל הזמן התחמק מלענות ושינה את נושא השיחה שוב ושוב אלינו ואל ארצנו.

בלילות בילינו בקאסה דה לה מוזיקה. כל ערב הלכנו לשם בתקווה למצוא את המוזיקה של קובה שאנחנו אוהבים, וכל ערב יצאנו משם מאוכזבים מחדש. זה לא שלא שמענו שם מוזיקה נחמדה, אבל לא היה בה שום דבר מלהיב. אומארה פורטואונדו על המערכת בסלון הבית שלנו מרגשת אותנו הרבה יותר.

איך אפשר בלי סיגרים?

ביום לפני האחרון שלנו, כשעמדנו לצאת בדרכנו לביקור בחווה לגידול טבק ובבית חרושת לסיגרים, לקח אותנו סגונדו פנימה, אל תוך המטבח שלו, וסגר אחרינו את הדלת. בסודי סודות, שחס וחלילה 'הממשלה' לא תשמע, הוא הציע למכור לנו סיגרים. הכל בשושו כזה, כאילו מכירת סיגרים היא עבירה מספר 1 בקובה.
יעקב אמר לו שדווקא יש לו עניין בקניית סיגרים, אבל לא עכשיו, נדבר בערב.
'לא, לא, אני צריך לדעת מראש' התעקש סגונדו. בדיעבד הבנו למה. באותה חוות טבק, מוכרים סיגרים.
הוא דאג שנתחייב לקנות אצלו, וכך לא יפסיד אותנו כלקוחות פוטנציאלים.
הוא נכנס לחדר השינה שלו וחזר משם עם קופסה עטופה בעיתונים ובמגבת. פתח אותה כמי שפותח קופסת תכשיטים יקרה ומתגאה בתכולתה. 'תריח, תריח... הכי טרי שאפשר' הוא אמר ליעקב.
אבל יעקב, כדרכם של פיינשמקרים, ידע בדיוק מה הוא רוצה, וזה לא היה הסיגרים האלה.
'צר לי לאכזב אותך, סגונדו, אבל הסיגרים האלה לא מתאימים לי. אני רוצה 'רומיאו אנד ג'ולייט', הקצרים, ארוזים כל אחד בנפרד במיכל מתכת דק.'
'אפשר, אפשר!' התלהב סגונדו, 'אני יכול להשיג לך, יש לי חברים בבית החרושת'.
שאלנו כמה זה יעלה, וכשהוא ענה '25 פזו' וזה נשמע לנו הגיוני, אמרנו שיזמין לנו. חיוך של אושר התפשט על פניו, בטח יש לו על זה רווח לא מבוטל.

למחרת, עד שעה לפני העזיבה שלנו, הסיגרים עוד לא הגיעו. היינו כבר מוכנים לוותר עליהם, אבל סגונדו הבטיח שהם יגיעו. לא יודעת איזו קומבינה עשו שם, אבל הם אכן הגיעו. בנוסף לקופסה הארוזה, שלף סגונדו מתוך שקית עוד כמה סיגרים פשוטים, ארוזים בצלופן, ונתן לנו מתנה לדרך...
לא יכולנו להשאיר את המחווה הזאת שלו ללא מענה, וכשסיימנו את החשבון אתו, השארנו לו טיפ עגול יפה שהביא לו דמעות לעיניים.
'איזה אנשים אתם, איזה אנשים יש בישראל. אני אוהב אתכם. תגידו להרבה ישראלים לבוא אלי, אני אוהב אתכם..'. אז הנה, אנחנו אומרים להרבה ישראלים לבוא אליו, הוא מקסים!

מוכנים לצאת שוב לדרכים? אנחנו כן. אז הלאה לפרק הבא...

לפרק הקודם                                          לפרק הבא