ברקואה
בדרך לברקואה
עד 1960, לא ניתן היה להגיע לברקואה בדרך היבשה.
מי שרצה לבקר בחלקת האלוהים הקטנה הזאת, היה צריך להגיע אליה בדרך הים, או לחילופין - לעלות על אחת הטיסות הלא כל כך תדירות אליה.
בניית הכביש החדש ב - 61 תוארה כאחד מהישגי המהפכה ולוותה במסע נרחב של יחסי ציבור וטפיחה על השכם, של פידל כמובן. יש התוהים אם פתיחת הכביש עשתה טוב לברקואה או שמא 'קילקלה' לה.
מה שבטוח הוא שהבידוד היחסי ממנו נהנתה ברקואה עד לפני כארבעים שנה, הפך אותה למין 'שמורת טבע אנושית', שונה למדי משאר קובה. האנשים חמים, ידידותיים, פשוטים ואנושיים, דומים בדיוק לאבטיפוס העולה בדמיון כשחושבים או אומרים 'קובה'.
אפילו מזג האוויר בחלק הזה של האי שונה משאר האיזורים, וכמות המשקעים בו עצומה. גשם הוא משהו צפוי בכל רגע נתון בברקואה, הלוואי עלינו רבע מכמות המים שלהם.
כתוצאה משפע המים הזה, כל סנטימטר של אדמה מכוסה שם בירוק עז של צמחיה מגוונת. הצבע הירוק ממלא את העיניים מכל עבר, בקשת גוונים שלא ממש מוכרים לעין המזרח תיכונית שלנו, המורגלת בצמחיה של סף מדבר.
מסביב נפרשים ג'ונגלים סבוכים של עצים ושיחים ושרכים ודקלים - פשוט חגיגה לעיניים.
הדרך לברקואה נחשבת, ובצדק, לדרך היפה ביותר בקובה.
אוקיי, הדרך היפה ביותר זה אולי נכון, אבל חייבים להוסיף גם המסוכנת ביותר.
לאורך כל הנסיעה התדרדרו אל הכביש סלעים בגדלים שונים, לפעמים חסמו אותו ממש, לפעמים סתם היו מטרד. שיפולי ההרים היורדים ישירות אל הכביש הצר והמתפתל פשוט מתפוררים, הגשם הרב שיורד שם גורם להם לשחרר מהאחיזה כל זיז בולט וכל סלע רופף.
שלטים אחדים לאורך הדרך מתריעים על כך וקוראים לנהגים לנסוע בזהירות, לא שאני מבינה איך זהירות יכולה לעצור את הסלע שמתדרדר בדיוק עליך...
למזלנו, בזמן שאנו נסענו נפלו עלינו, או לידינו, רק כמה רגבים קטנים, מין מפולת עדינה של עפר ובוץ, אבל זה היה מספיק כדי להלחיץ. בהרבה מקומות נאלצנו לעקוף גושי אבן, סלעים, רגבי עפר אחוזים בשורשים של צמחים, ענפים ושברי עצים שהתדרדרו לכביש כנראה זמן קצר לפני שעברנו בו..
בקיצור, חבל שזה מפריע לחווייה: על מה מסתכלים קודם? על הכביש המפותל? על צדי הדרך כדי לנסות לאתר סלע בתנועה? ויחד עם כל זה גם להנות מהנוף? לא קל.
אבל הנוף מדהים!
ובאמצע הדרך - הפתעה... הרדיו שלנו, שכל כמה דקות היינו צריכים לבצע בו סריקה למציאת תחנת רדיו טובה (המשדרים שלהם כנראה מאד חלשים, רק מתרחקים טיפה מנקודת יישוב והרדיו משמיע רק רעשים מעצבנים) פתאום התחיל לנגן צלילים נקיים וברורים של פזמונים אמריקאיים. קריינית עם מבטא דרומי מתגלגל פיטפטה אתנו בנינוחות מעל גלי האתר, העבירה אותנו לפרסומות כמיטב המסורת האמריקאית וחזרה שוב כדי להציג בפנינו את תחזית מזג האוויר בערים שונות ברחבי ארה"ב.
הלו, זה קובה?? רגע, אולי אנחנו קולטים פתאום ברדיו את מיאמי הלא רחוקה?
גוונטנאמו
ובכן, לא, לא ממש...
מסתבר שאנחנו קולטים את גוונטנאמו, המובלעת האמריקאית שיושבת לקובה כמו עצם בגרון.
זהו בסיס של הצי האמריקאי, שהוקם שם כתוצאה מהסדר שכפתה ממשלת ארה"ב על קובה בשנת 1903. גירסה אחת ששמענו אומרת שהאמריקאים חכרו את המקום ל - 999 שנים ולא ניתן להפסיק את הסכם החכירה. גירסה אחרת, כנראה מעודכנת יותר, אומרת שהנשיא רוזוולט הכניס תיקון להסכם ולפיו ניתן להביא את החכירה לידי סיום בכל עת, תוך הסכמה הדדית.
אבל מאיפה תבוא פתאום הסכמה הדדית?
פידל קסטרו ניסה כמה פעמים לגרום לאמריקאים לעזוב - ללא הצלחה. הוא אפילו ניתק להם את זרם החשמל והמים, ואסר על יושבי הבסיס לצאת מגבולותיו בדרך היבשה.
בתגובה, האמריקאים אירגנו להם במהירות את המים והחשמל לתצרוכת הבסיס, וקיבלו על עצמם את הגזרה שרק דרך הים פתוחה בשבילם. לא צריכים ממך כלום, הראו לו.
וככה המובלעת הזאת של אמריקה השנואה בלב לבה של קובה, משגשגת ופורחת, קוץ בעיניים של פידל ומשטרו.
ההערכה היא ש - 7000 איש חיים מעבר לגדר החשמלית ומגדלי השמירה. יש להם שם מגרשי גולף, מגרשי טניס, מועדון יאכטות, מועדוני ספורט וכושר, בתי חולים, אולמות קולנוע וסופרמקטים. תחנת הרדיו הפרטית משדרת פרסומות ומוזיקה אמריקאית נון סטופ, אף פעם לא שמחתי לקראת הקקופוניה הזאת של 'אמריקה הקטנה' כמו ששמחתי באותן 40-50 דקות בהן עברנו בטווח המשדרים של בסיס גוונטנאמו.
כמובן שנזהרתי מאד בנהיגה. קראנו לפני כן שהאמריקאים יצרו מעין 'שטח הפקר' מסביב לבסיס, וזרעו בו לא פחות ולא יותר מ - 75,000 מוקשים, (זהו שדה המוקשים הגדול בעולם!) כדי להבטיח שאף אחד לא יתקרב אליהם.
וואלה, שלט אחד שאני אפספס בדרך, ולא תעזור לי אשרת הכניסה שיש לי לארה"ב...
אגב, רק לסיים את הקטע הזה על גוונטנאמו, אוסיף שהבסיס היה, ועודנו, מעורב בצורה זו או אחרת בהגירה פיראטית של קובנים, ואחרים, לארה"ב.
ב - 1992 הובאו לבסיס הצי 11,000 מהגרים לא חוקיים מהאיטי שביקשו להגיע אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הם נתפסו על ידי משמר החופים האמריקאי המשייט בין גוונטנאמו לבין חופי ארה"ב, והוחזקו זמן מה בבסיס הצי עד שהוחזרו לארצם.
שנתיים אחר כך, נתפסו על ידי משמר החופים האמריקאי 32,000 אזרחים קובנים שניסו להגיע בדרך הים לארה"ב. הם הועברו למעצר בבסיס בגוונטנאמו. ל - 8000 מהם ניתנה אשרת הגירה לארה"ב לפי קריטריונים שהממשל החליט עליהם. 2000 חזרו מרצונם לתחומי קובה, וואו וואו מי יודע מה חיכה להם שם בחזרתם... שאר ה - 22,000 הוחזקו בבסיס במעמד של פליטים למשך כשנה, עד ששלטונות קובה וארה"ב הגיעו להסכמה מה ייעשה בהם: בסופו של דבר, כולם זכו להכנס לארה"ב ולקבל בה מעמד חוקי.
נספח של אותו הסכם אומר שכל קובני שיצליח לשים את כף רגלו על אדמה אמריקאית, יקבל אוטומטית אשרת כניסה ושהייה. אם ייתפס לפני שהצליח לדרוך על אדמת אמריקע, יוחזר לקובה.
הדבר הזה הוליד גל של נסיונות לצלוח את המים המפרידים בין קובה לפלורידה. המטורפים מנסים לשחות אל החופש, אחרים משתמשים בכל מיני רפסודות וגיגיות שטות, וסוגים שונים של כלי שיט.
רובם נתפסים על ידי משמר החופים האמריקאי, ומוחזרים לקובה, אבל העובדה שקהילת המהגרים הקובנים במיאמי הולכת וגדלה כל הזמן מעבר לריבוי הטבעי, מעידה שחלקם גם מצליחים.
בשנים האחרונות הפכה ארה"ב את הבסיס בגוונטנאמו לכלא לאסירים בטחוניים, שמוחזקים שם ללא משפט. (היו שמועות שאפילו את סאדאם חוסיין החזיקו שם...) תנאי המעצר ושיטות החקירה בבסיס המבודד דלפו איכשהו החוצה, עוררו גל תגובות נזעם ברחבי העולם, ומחאה מצד כל ארגוני זכויות האזרח. מקצת מן האסירים שוחררו, או הובאו לשיפוט מהיר כדי להשתיק את התרעומת הבינלאומית.
בכל אופן לא כל השטח האמריקאי על אדמת קובה הוא איזור קיט אקזוטי, יש לו גם צדדים אפלים.
והקובנים? שונאים שונאים את האמריקאים ואת הבסיס הזה, אבל לא מוכנים לפספס אפשרות תיירותית, ובעיקר לא את הרווח הגלום בה:
לא רחוק מן הבסיס ומשטח ההפקר המקיף אותו, על גבעה גבוהה, הוקמה נקודת תצפית בשם Mirador de Malones ממנה ניתן להשקיף ולתצפת ישירות לתוך הבסיס...
טלסקופ ענק מאפשר להציץ על חיי היום יום של האמריקאים. אחלה אטרקציה תיירותית, לא?
בכניסה יש לשלם דמי כניסה בסך 5 פזו תיירותי, אבל אל תנסו להגיע לשם ללא תיאום מראש. יש לעשות הזמנה, ויש גם סיורים מודרכים (פרטים בפרק הטיפים)
ככל שהתקרבנו לברקואה, התחיל הנוף להיות יותר מבויית, פחות פראי. המון דקלים, מטעי בננות וקוקוס, פה ושם בתים קטנים נטועים בלב הירק.
הערימה בתמונה למטה אינה אלא קליפות יבשות של אגוזי קוקוס, שום דבר לא נזרק או הולך לאיבוד, לכל יש שימוש. ליד כל מצבור בתים, מתרוממת לגובה ערימה כזאת, אין לי מושג מה בדיוק עושים עם זה. נתקלנו בכל מיני עבודות וקישוטים מלאכת יד, אבל אני מניחה שיש לקליפות גם שימוש אחר.
גשם ירד כמעט לאורך כל הדרך, אבל בהפוגות. 10 דקות מטחי זעם, ואחריהם שמש מחייכת ושמיים כחולים וצלולים כאילו הגשם של לפני רגע היה רק חזיון תעתועים. אני אף פעם לא הייתי חזקה בשיעורי גיאוגרפיה, כשלמדנו על אקלים. לכן אולי אני לא מסוגלת להבין כיום את התופעות המשוגעות הללו.
החום, בכל מקרה, נשאר קשה מנשוא כל הזמן, והמזגן באוטו פעל במלוא העוצמה. כשעצרנו להשקיף על הנוף או לצלם, מיהרנו לרוץ חזרה אל המיזוג כאילו נכווינו מכבשן לוהט.
.
לצידי הדרך שיגשג מסחר קפיטליסטי למהדרין: נשים וילדים נושאי אשכולות בננות נופפו לכל מכונית עוברת שתעצור לקנות. רוב הבננות היו מסוג המתאים יותר לבישול - פלאטאנוס - ולאו דווקא הבננות המתוקות שאנו מכירים מהארץ. טיגוניות של בננות הן מרכיב חשוב בכל ארוחה קובנית, כמו צ'יפס.
מלבד הבננות, נמכרו גם פולי קקאו וכמה מתוצריו - אבקת קקאו, שוקולד ביתי, עוגיות קוקוס מיובש ועוד. גידולי הקקאו נפוצים מאד בחלק הזה של קובה, וברקואה מפורסמת במשקה הקקאו שלה, אנחנו זכינו להתכבד בו מדי בוקר, בארוחת הבוקר בקאזה.
קנינו דוגמיות מכל הדברים שנמכרו לאורך הדרך, טעמנו מהכל, לא נפלנו מהכסא משום דבר.
מסכן מי שצריך להסתפק במתוקים האלה כשבא לו משהו מתוק באמת...
ברקואה
סוף סוף הגענו ליעדנו. מצויידים בכתובת שקיבלנו עוד מבעלת הקאזה שלנו בטרינידד, שמנו פעמינו אל הקאזה של דוד, בתקווה שיהיה לו חדר בשבילנו למרות שלא הזמנו מראש.
היתה בידינו מפה של ברקואה, וקל מאד היה להתמצא ברחובות של העיירה הקטנה. אף אחד לא התנפל עלינו, אף אחד לא ניסה למשוך אותנו לקאזה שלו. האנשים שם שלווים ורגועים, וחברותיים מאד.
נעצרנו פעם אחת לשאול כיוון, וחבורת ילדים החליטה להראות לנו את הדרך, עד לפתח הבית. שניים-שלושה ילדים רצו לפנינו על הכביש, ברגל, כמו חיל חלוץ, ואנחנו זחלנו אחריהם במכונית בנסיעה איטית עד הבית של דוד.
.
בקומה הראשונה של הבנין, ישבו על הוורנדה שתי נשים וכמה ילדים קטנים. חשבנו שזו משפחתו של דוד, וברכנו אותם בלבביות, אבל משום מה נתקלנו בפרצופים די חמוצים וחשדנים.
הילדים שליוו אותנו צעקו במקהלה 'אריבה, אריבה' כלומר - למעלה.. ואז אחד מהם התנדב לעלות למעלה לקרוא לדוד.
השעה היתה שעת צהריים. קשה לי לקרוא לה שעת סייסטה כי נדמה שבקובה כל היום זה סייסטה אחת גדולה. אבל מסתבר שדוד היה שקוע בשנת לילה עמוקה, ישן חזק הבחור!
הילד לא הצליח להעיר אותו... הוא ירד, והכריז שדוד ישן ולא רוצה לקום.
'מה אמרת לו?' שאלתי את הילד
'אמרתי לו ששני אמריקאים עם אוטו מחפשים אותו' הוא ענה לי.
בינינו, גם אני לא הייתי רוצה להתעורר אל תוך 'סיוט' כזה... שני אמריקאים שמחפשים אותי עם אוטו נשמע לפחות כמו FBI.
צחקנו, והילדים השתחררו קצת... בשביל להפשיר עוד יותר את האווירה, ולהרוויח קצת זמן - אולי בינתיים דוד יתעורר - חילקנו להם ממתקים מתוך התיק ההולך ומתדלדל שלנו.
אני החלטתי בכל זאת לפנות לנשים הזעופות, על אף שלא האירו את פניהן אלינו.
'כאן זה הקאזה של דוד?' שאלתי אותן. והן תיקנו אותי: 'דוד גר למעלה', יענו אל תעשי ממנו בעל בית גדול, סך הכל הוא גר כאן. אחר כך הבנו מדוד שיש ביניהם איזה סכסוך שכנים, ועינם צרה בהכנסה שיש לו מהשכרת ביתו לתיירים. במהלך הימים הבאים בהם התגוררנו שם למעלה, לא זכינו לקבל מהמשפחה הזאת בקומה התחתונה לא שלום ולא ניד ראש, כלום. כשעברנו, והם תמיד היו על המרפסת בהרכב זה או אחר, תמיד הפנו לנו עורף והסתכלו לצד שני, או נכנסו בהפגנתיות פנימה. החברים של האויב שלנו הם גם האויבים שלנו, משהו כזה בערך.
מפה לשם, כנראה שדוד הרדום עיכל פתאום את המשפט 'אמריקאים עם אוטו מחפשים אותך...'
הוא קפץ, יחף וחצי ערום, ותוך שפשוף העיניים ירד למטה לראות מה קורה.
כשאמרנו לו מי שלח אותנו אליו, התפשט על פניו חיוך רחב, והוא התעשת.
ביקש סליחה לרגע, רץ בחזרה למעלה להסתדר, וירד אלינו כשהוא לבוש חולצה ומכנסיים וסנדלי אצבע, וראשו ופניו נוטפים מים שלא נוגבו.
זהו, הוא התעורר.
לצערו ולצערנו, הוא לא יכל לארח אותנו. החדר שלו תפוס על ידי תיירים שעוזבים רק למחרת בבוקר.
'אבל אם לא אכפת לכם, אני יכול לסדר לכם לינה בקאזה אחרת, ומחר בבוקר תעברו אלי' הוא הציע.
למודי נסיון מהסידור הזה שעשה בשבילנו רפאל בסנטיאגו, הודענו לו שאנחנו חייבים לראות את הקאזה האחרת לפני שאנחנו מסכימים ללון בה.
'בטח, בטח, אני אסע אתכם ונחפש מקום שימצא חן בעיניכם.' הוא אמר. 'אבל לא מקום יותר מדי טוב, כדי שלא תרצו להשאר שם גם מחר!' הוא הוסיף בקריצה, ותכף ומיד חיבבנו אותו.
דוד הוא בחור צעיר, נראה בתחילת שנות השלושים שלו. בלונדיני, לבנבן כזה, לא המראה הקובני הטיפוסי. יש לו אופנוע גדול וחייתי, וכל רגע פנוי שלו מוקדש למירוק וציחצוח של האופנוע עם דלי מים וסידרה של מטליות - גופיות ותחתונים קרועים, שאריות מגבת ובו'.
הוא ואשתו אליסיה החליטו להתפרנס מתיירות, ולכן פינו את כל ביתם לטובת העניין. הם שמרו לעצמם חדרון קטנצ'יק בו הם גרים יחד עם הבן שלהם, קופסה קטנה שבקושי אפשר לזוז בה, וכל שאר הבית עומד לרשות האורחים. מה לא עושים בשביל להתפרנס...
אליסיה עובדת מחוץ לבית, אין לי מושג במה, ולכן ניהול הקאזה מוטל על דוד. הוא מחליף כלי מיטה ועושה ספונג'ה ומבריק חלונות... הוא מכין את ארוחת הבוקר. אליסיה מבשלת את ארוחת הערב, והיא מבשלת טעים!! את ההגשה הם עושים ביחד, ולא זזים מליד האורחים עד שלא שומעים שהכל טעים ובסדר, ושלא חסר דבר על השולחן.
אבל את כל זה גילינו רק למחרת.
עדיין עמדה לפנינו המשימה של מציאת מקום לאותו לילה.
נכנסנו שלושתנו לאוטו, דוד התיישב במושב האחורי והדריך אותנו איך לנסוע והיכן לעצור.
ארבע הקאזות הראשונות בהן ביקרנו - היו מלאות. וואו, איזה פרוספריטי יש בתיירות בברקואה...
לא חשבנו שהרבה תיירים טורחים להגיע עד לקצה המזרחי של האי, אבל מסתבר שהרבה 'מביני עניין' עושים זאת. זה אחד המקומות הנעימים ביותר לשהייה בקובה, ובהחלט שווה את המרחק והנסיעה הארוכה.
בסופו של דבר נמצאה בשבילנו קאזה מתאימה.
דוד עשה את כל המשא ומתן, סגר מחיר, הזמין לנו ארוחת ערב וארוחת בוקר למחר, וקבע אתנו שיבוא לקחת אותנו למחרת ב-9 בבוקר כדי להעביר אותנו דירה אליו.
בעלת הבית, דורקיס דומינגז, אשה נעימה מאד, דוברת רק ספרדית, אבל כמה מבנותיה שגרות יחד אתה באותו בית, דוברות אנגלית מצויינת. הבנות נשואות ואמהות לילדים, והבית הומה אדם, אבל משום מה, חוץ מ'עוזר בית' שהגיש לנו את הארוחות ובטוח לא נמנה על בני הבית, לא ראינו אף גבר. קומונה של נשים וילדים, המון ילדים. כשנכנסנו לחדר שהקצו עבורנו, שמענו מעבר לדלת את האמהות גוערות בילדים ומבקשות שקט כי 'יש תיירים'.
כמובן שגם כאן היינו מוכרחים לעשות נזק ולחלק לילדים ממתקים. איזה הרגל מגונה! חבל שלא התרכזנו בלהביא מתנות קטנות, עטים, עפרונות וכאלה. בבית הזה עשינו לא סתם נזק תיאורטי, אלא נזק של ממש. אחת הילדות הקטנות בלעה סוכריית גומי ונחנקה מזה, זה כנראה נתקע לה בקנה הנשימה או משהו כזה אם הבנתי נכון, והם רצו אתה לבית חולים ובילו שם חצי לילה. כמה נבוכים היינו כשסיפרו לנו את זה בארוחת הבוקר. הדבר היחיד שאפשר להגיד לזכותנו זה שאנחנו נתנו את הממתקים לאמהות, והן חילקו לילדים, כך שהאחריות הישירה היא לא ממש שלנו. מצד שני, מאיפה להם לדעת בכלל מה זה סוכריות גומי?
הארוחות בבית של דורקיס היו מצויינות. הבחור הצעיר שעובד שם יצא מגדרו כדי לרצות אותנו, וכל הזמן הציע תוספת. אני אכלתי שרימפסים קטנים עד שנחנקתי כמעט מהכמות, היה טעים ברמות. יעקב אכל עוף עם צ'יפס, אני מה זה מרחמת עליו. הבטחתי לו שכשנחזור ארצה, במשך חצי שנה לא אבשל בבית עוף. אני כמובן לא עומדת בזה, הבטחות שנתתי בקובה הרחוקה לא נראות לי מספיק רציניות כדי לקיים אותן כאן בישראל...
למחרת בבוקר עברנו אחר כבוד, ל'וילה' של דוד ואליסיה.
למה וילה?
כי קיבלנו קומה שלמה לעצמנו: חדר שינה, אמבטיה פרטית, מטבח, פינת כביסה, פינת אוכל - מין 'הול' או סלון קטן עם חלון רחב שמשקיף לרחוב, אבל גם כל הרחוב משקיף עלינו... לא נורא.
אם לא היינו עצלנים מכדי לטפס עוד קומה, אז עמדה לרשותנו גם מרפסת גג ממנה ניתן היה להשקיף על נוף הגגות של ברקואה.
נכון שהיא נראית כמו רפיח ביום טוב, אבל אל תתנו למראה להטעות. המקום נחמד ושווה.
העברנו בו כמה ימים בכיף ובנחת.
דוד שרטט בשבילנו מפות והדריך אותנו לאן לטייל - מדי בוקר יצאנו לדרך על פי הנחיותיו. ביקרנו במבצרים עתיקים בסביבה, טיילנו למרגלות ההר דמוי השולחן, El Yunke, שחולש על הנוף מדרום מערב לברקואה. ההר לא גבוה מדי, ומי שמצליח להעפיל אליו, מתוגמל בתצפית נוף מרהיבה.
אנחנו קצת פדלאות, אז לא טיפסנו את 569 המטרים שלו, רק טיילנו בסביבתו.
עשינו טיולים למטעי קוקוס וקקאו, ביקרנו בכפרים בסביבה, טיילנו לשמורת הטבע, או בעצם לפארק הלאומי 'הומבולט' והתחברנו קצת לטבע. אבל החום הנורא, ומטחי הגשם העזים שלא הפסיקו להכות, הוציאו את החשק לשהות יותר מדי בטבע...
ביום המחרת נסענו, על פי עצתו של דוד, לחוף מגואנה. לצערי גם משם הגשם גירש אותנו די מהר. חבורת תיירים, ביניהם גם כמה ישראלים, לא היתה בת מזל כמונו: הם הגיעו לשם במיניבוס וקבעו אתו שעה לחזרה, אחה"צ. בין לבין, הם נתקעו שם בגשם השוטף, כשאין מסביב אף טיפת מחסה או מסתור. הצענו לקחת אתנו חזרה העירה את מי שרוצה, אבל לא היה מקום לכולם והם לא רצו להתפצל. דווקא למזלם הרע, באותו יום הגשם לא היה בהפוגות, אלא המשיך לרדת עוד ועוד במשך כמה שעות.
אם זה היה חוף מסודר עם בתי קפה ומסעדות ומקומות מסתור - ניחא. אבל בין מי הים למי הגשמים הפרידה רק רצועת חול לבנבן ותו לא. שום דבר, אפילו כסאות חוף לא היו שם. התנתקות מוחלטת מהעולם.
במרחק כמה מטרים היה אמנם איזה צריפון שתיפקד כמין קיוסק, אבל חוץ ממים וקוקוס לא היה לו מה למכור. ישבנו שם כמה דקות לנוח, ומיד קפצו עלינו כמה בחורים צעירים עם שלל דגת ים בידיהם: לובסטרים, דגים, שרימפסים, כולם הציעו להכין לנו ארוחת צהרים לתפארת.
איפה אוכלים?
אצלם בבית, כך וכך קילומטרים משם, לא רחוק... רק תגידו מתי, בעוד שעה, בעוד שעתיים? מתי מתאים לכם?
האמת שלא התאים לנו להתחייב בכלל. עזבנו את החוף וטיילנו עוד קצת בסביבה. חזרנו למרכז העיירה ואכלנו שתי מנות פיצה כל אחד, ובפעם הראשונה מאז שהגענו לקובה הרשנו לעצמנו סייסטה ארוכה בחדר.
השילוב של החום, הגשם, הלחות - הכל ביחד ממש קטלני.
אני כבר פיתחתי תגובה אלרגית למצב הזה, כל הגוף שלי התמלא תפרחת אדומה מגרדת, מין חרארה כזאת שהציקה לי בטירוף.
רציתי הביתה! לירושלים הקרירה....
את כל הלילות בברקואה בילינו בשמיעת מוזיקה.
המוני תיירים גדשו את הקאסה דה לה טרובה, הקאסה דה לה קולטורה ואת מקומות הבילוי האחרים. כמובן שהמוזיקה היתה בהתאם - מכוונת לטעם האירופאי/אמריקאי. שוב ושוב מיחזור של שירי הבואנה ויסטה, לרוב עם אילתורים שצרמו לאוזנו של מי שמכיר את המקור.
מכל הבילויים, ערב אחד במיוחד ראוי לציון.
יעקב ואני סיימנו מוקדם את ארוחת הערב - אליסיה ביקשה מאתנו להקדים כי לדבריה החשמל ברחוב שלה עומד להפסק עוד מעט. הפסקות החשמל שם הן ברוטציה, על פי רחובות.
כמובן שנעים יותר לאכול באור ולא בחושך, אז הסכמנו. שוב אכלנו על פי החלוקה הלא הצודקת של אני לובסטר - מקולף ונקי וצלוי בגריל עם רוטב שום נהדר - ויעקב שוק בנאלית של עוף. הכמויות חיפו על חוסר המקוריות, אכלנו לשבעה. אבל מה עושים - מאחר ואכלנו מוקדם, גם סיימנו מוקדם, שעתיים לפני מועד התחלת המוזיקה בקאסה דה לה טרובה.
להכנס לחדר, פירושו של דבר היה לצנוח על המיטה ולעכל את האוכל עד הבוקר. חבל להחמיץ ערב.
עוד אנו מתלבטים מה לעשות, והנה באה הפסקת החשמל לעזרתנו: אין מצב שנשב בחדר בחושך ובלי מזגן, אז יצאנו לרחובות.
הקובנים, רובם ככולם, היו ספונים בבתיהם, ומכל חלון ומרפסת ריצד אור כחלחל של טלויזיה. היתה אז באותה תקופה טלנובלה ברזילאית שריתקה את כולם אל המסך.
פה ושם נראו תיירים בודדים, אבל בגדול - היינו כמעט האנשים היחידים ברחוב.
הגענו אל המרכז, והחלטנו לשבת שם על ספסל בגינה הציבורית הקטנה, להעביר שם איזה שעה וחצי שעתיים, עד שהמוזיקה תתחיל. לפחות היה שם משב רוח קליל שעזר לנשום.
רוב הזמן ישבנו לבד. מפעם לפעם עבר מישהו והחליף אתנו משפט או שניים. שני בחורים התיישבו לידינו וניסו לדבר באנגלית רצוצה, בטענה שהם מנסים לשפר את ידיעותיהם בשפה. משום מה גם הם חשבו שאנחנו אמריקאים, והיתה להם סידרה של שאלות מוכנות מראש: באיזו מדינה של ארה"ב אתם גרים? האם אתם אוהבים את הנשיא שלכם?
צחקנו אתם קצת, ואז בא איזה אדון מבוגר וחיפף אותם משם.
הוא קד לעברנו מין קידה תיאטרלית ואמר: 'גבירתי היקרה, אדוני הנכבד, האם תואילו להיות אורחים שלי הערב?' מסתבר שהוא הפרזנטדור, כלומר המנחה, של הקאסה דה לה טרובה הסמוכה, והוא יוצא לאסוף לקוחות ברחוב ולהביא אותם למופע שלו. הוא ניסה 'למכור' לנו את המקום ולשכנע אותנו בשעה שאנחנו ממילא כבר היינו משוכנעים ורק חיכינו שהזמן יעבור עד שהמופע יתחיל. אבל מה אכפת לתת לו הרגשה שהוא שכנע אותנו...
הלכנו בעקבותיו, והיינו הראשונים להתיישב באולם הלא כל כך גדול. כסאות וספסלים היו מסודרים בו בצורת ח', בכמה שורות, ובקדמת האולם חברי הלהקה עסקו בהכנת הכלים ובהתארגנות.
כולם ברכו אותנו כשנכנסנו, והמנחה כרכר מסביבנו וסידר לנו מושבים מיוחדים בשורה ראשונה קרוב לתזמורת, מחוץ למבנה הח', ממש כאילו אנחנו באמת אורחי כבוד.
כבוד או לא כבוד, מיד ניגש אלינו אחד העובדים וגבה את דמי הכניסה, ולקח הזמנה למשקה.
לאט לאט התחילו לנדוד פנימה תיירים נוספים והמקום התמלא.
המנחה ברר אתנו מהיכן אנחנו, וכשפתח את הערב הציג אותנו 'כאורחים חשובים מאד מישראל הרחוקה'. כולם מחאו לנו כפיים על פי בקשתו המפורשת (ביג ביג אפלאוז לזוג הנפלא מישראל, או משהו כזה...) ואנחנו הרגשנו מה זה נבוכים. לא הבנו מאיפה זה נפל עלינו, ולמה.
אבל למנחה הזה היתה תוכנית בשבילנו, והוא בנה אותה שלב אחר שלב.
הלהקה התחילה לנגן. חבורת זקנים חביבים עם עור שחום, ידיים גרומות, וקול עמוק.
ואיזה קצב! זה משהו מדבק, אי אפשר לשבת על הכסא בלי להתנענע עליו, למחוא כפיים, לתופף עם הרגל, לזמזם את השיר. קובה במיטבה, למרות שלא היה בזה שמץ אותנטיות, הכל הצגה לתיירים.
אחרי שניים-שלושה שירים הקהל, ואנחנו בכללם, כבר השתגע עליהם.
חבורה של מלצרים ממש התעלקה עלינו ועל כל האחרים ודחפה להזמין עוד ועוד שתיה. כמעט ולא איפשרו מצב שמישהו יתפוס מקום עם כוס ריקה. מהרגשה של לא נעים באמת הזמנו עוד ועוד. טוב, לא נורא, היה חם והיינו צמאים, והיה נחמד לתפוס ראש טוב. יעקב בכלל שם לו למטרה לבדוק בכל מקום את כל הקשת האלכוהולית שיש לו להציע, בנסיון למצוא את המוחיטו והדאייקירי האולטימטיבים.
המנחה ניגש אלינו אחרי כל שיר ושאל 'הכל בסדר, אתם נהנים'? ממש טיפול אישי לוחץ.
באחת הפעמים כשענינו לו שאנחנו מבסוטים עד הגג, הוא שלף את השפן מהכובע:
'אתם נהנים? הלהקה טובה? הם שרים יפה? לא מגיע להם איזו בירה קרה? אולי תזמינו אותם לבירה שיהיה להם כוח להמשיך לשיר לכם יפה?'
בכבוד... ובחפץ לב. באמת, מכל הלב, למה לא? אנחנו נהנים? אז יעלה לנו עוד כמה דולרים.
יעקב שלף שטר וקרא למלצר. 'תן בירות לכל הלהקה' הוא אמר לו. כמה הם? ספרנו אותם - על הבמה 8 אנשים. 'יש עוד אחד, יש עוד אחד' אמר המנחה, 'הוא תכף מצטרף...'
טוב, שיהיה. 'תביא 9 בירות' אמר לו יעקב.
'ואני?' קפץ המנחה האנרגטי. 'לי לא מגיע בירה?'
נו, טוב, תעשה את זה 10...
מאותו רגע - הפסקנו להיות אורחי הכבוד. זהו, היעד הושג. אף אחד לא ניגש אלינו, אף אחד לא דיבר אתנו, אף שיר לא הוקדש לנו, וכדי לצוד את עינו של המנחה לקח לנו למעלה משעה. הוא פשוט לא הסתכל לכיוון שלנו יותר. ראינו אותו מכרכר עכשיו מסביב לזוגות אחרים, בונה שם את העוקץ שלו.
כשהצלחנו בכל זאת ללכוד את תשומת לבו, שאלנו אותו מה קורה עם הבירה לתזמורת? אף אחד מהם לא קיבל כלום. הם נוטפי זיעה וגרונם ניחר, שיביאו להם כבר את הבירה הקרה!
'לאאאא' הזדעק המנחה. 'איך הם יכולים לשתות באמצע הופעה?! הם יקבלו את הבירה רק כשיגמרו לשיר ולנגן, בסוף הערב!'
החבר'ה האלה שתו בירה בסוף הערב, כמו שאני שתיתי את מי הים של קובה...
אפילו שנהנינו מהשירה והנגינה, יצאנו משם בתחושה לא נעימה של ניצול.
גם שילמנו דמי כניסה, גם התעלקו עלינו להזמין עוד ועוד משקאות, גם תרמנו כסף לכובע המסתובב בין הקהל, וגם קנינו בירה ל-10 אנשים שלא שתו אותה בכלל..
'תבואו גם מחר' קרא לנו המנחה כשעמדנו לצאת עוד לפני שהסתיים הערב. הספיק לנו. מהכל, מכל הקומבינה, פתאום נמלאנו גועל.
יעקב היה נרעש במיוחד מאמצע המופע והלאה. הוא יצא החוצה כמה פעמים כדי לעשן, ובכל יציאה היתה לו 'תקרית' מעצבנת.
קודם כל, היציאה החוצה היתה כרוכה בלא מעט מאמץ: המוני מקומיים, וגם קצת תיירים קמצנים, צבאו על הדלת והחלונות של הקאסה דה לה טרובה - ככה הם נהנו מהמוזיקה מבלי לשלם את דמי הכניסה או לשתות משקאות במחירים מופקעים. צריך היה ממש להבקיע דרך ההמון המתגודד. יעקב פילס דרכו בדוחק, ונעמד כמה מטרים מחוץ להמולה כדי לא להפריע עם העשן.
תכף ומיד נטפל אליו מישהו שהציע לסדר לו בחורה. יעקב כמובן סירב, אבל הבחור לא הרפה.
'רק תגיד מה אתה אוהב!' אמר לו ושלף מכיסו אלבום תמונות קטן, מלא בתמונות של בחורות בפוזות ומצבי צבירה שונים... הוא התחיל לדפדף בו מול עיניו של יעקב המוחה נמרצות ואומר שוב ושוב שאינו מעוניין.
הבחור היה מאד אגרסיבי, וחזר ולחץ: 'מי, מי, מי מוצאת חן בעיניך, רק תצביע מי?'
יעקב אמר שאף אחת.
'אוקיי אוקיי, אז לא מהתמונות, הנה בוא תראה' הוא לקח את יעקב ביד וממש משך אותו אחריו. הוא הצביע על נערה מצועצעת ומאופרת בהגזמה 'אתה רואה את הבחורה הזאת ממול, היא טובה בשבילך??' קשה היה ליעקב להפטר ממנו.
וכשהוא כבר הצליח ועשה את דרכו פנימה, עצרו אותו בדרך כמה ידיים מושטות שהתחננו לקבל ממנו סיגריות. הוא חילק להם כמעט את כל הקופסה, ורק השאיר לעצמו 2-3 סיגריות שלא ייתקע.
טיפוס אחר עצר אותו ממש בדלת, והציע למכור לו ג'וינטים.
בקיצור, אין רגע מנוחה לבן אדם שיוצא לבלות.
למחרת בבוקר, כשיצאנו לסידורים במרכז העיר, פגשנו במקרה את הזמר הראשי שהופיע בערב, נוסע על אופניו. הוא עצר וניגש אלינו בחיוך, מזהה אותנו מאתמול. חשבנו שזה מתוך נימוס וחביבות, הרי היינו אורחי הכבוד שלו, הוא הקדיש לנו כמה שירים, ובחלק מהזמן נעמד עם הגיטרה שלו ממש מולנו ושר כאילו רק בשבילנו. איך לא יזכור אותנו...
החמאנו לו על שירתו מאתמול ואמרנו שהיה כיף, והוא תכף שלף מתיקו דיסק שרצה למכור לנו.
'כל השירים של ההופעה כאן' אמר לנו.
אבל אנחנו, בתחילתו של טיול ארוך, לא רצינו להעמיס על עצמנו שום דבר מיותר, הודינו לו וסירבנו הכי בעדינות שאפשר. הסברנו לו למה אנחנו לא קונים, אין לנו איפה לשמוע, אנחנו הולכים להיות שנה בדרכים... הוא לא ויתר, והציע הצעה:
אז אל תקחו את הדיסק. תקנו אותו ממני, אבל תשאירו אותו אצלי, ככה תעזרו לי.
יתכן שאלמלא הרגשנו כל כך מנוצלים בערב הקודם, אולי באמת היינו עושים את זה. אבל לדעתנו שילמנו מספיק בשביל ערב אחד של בילוי חביב, לא להיט, אבל נחמד.
סרבנו בנימוס, והזמר עזב אותנו בכעס.
אז למה אנחנו אלה שנשארו עם טעם רע בפה??
הסידורים שהיו לנו במרכז העיר כללו ביקור במשרדי חברת התעופה קובנה.
החלטנו לקצר את השהות שלנו בקובה, ולעוף משם בהקדם האפשרי למכסיקו.
די, רווינו. ראינו כל מה שרצינו לראות, עכשיו רוצים החוצה.
אחרי המתנה ארוכה במשרדון הקטן והמחניק של חברת התעופה, סוף סוף הגיע תורנו, וכל ההמתנה היתה רק כדי לשמוע שבסניף הזה הם לא יכולים לעזור לנו בכלל.
'צריך ללכת למשרד בעיר גדולה, בסנטיאגו או בהוואנה' הסבירה לנו הפקידה תוך שהיא לועסת לנו מול הפנים סנדוויץ' עבה של גבינה ונקניק.
עשינו סיבוב פרידה ברחובות ברקואה. תכננו לבקר בבית החרושת לשוקולד, אבל פתאום לא התחשק לנו לעשות שם עוד שום דבר. ככל שהיתה ברקואה נעימה לנו - גם היא יצאה מהאף.
נקודת האור הכי נעימה בה היתה הקאזה הנפלאה של דוד ואליסיה. צמד מקסימים, שכל כך טרחו להנעים לנו את השהות.
בוקר אחד למשל, אליסיה דפקה בדלת להודיע לנו שארוחת הבוקר מתעכבת קצת. למה? היא לא הצליחה להשיג שום פרי לארוחה. דוד מתרוצץ עכשיו בכל העיירה, מנסה להשיג לנו פרי טרי, אז נחכה לו שיחזור?
או ביום אחר, כשנגמר נייר הטואלט בשירותים, הם קנו בשבילנו חבילת של מפיות נייר לשולחן, שעולה פי עשר מנייר טואלט אבל זה כל מה שהם הצליחו להשיג. אלף התנצלויות הם התנצלו על שאנחנו צריכים לנגב עם מפית שולחן... אבל אין להשיג נייר טואלט בכל העיר! אולי מחר יגיע...
יום אחד התקלקלה ליעקב המצית החד פעמית בה הוא השתמש להדליק את הסיגריות.
היא היתה מלאה בגז, אבל בכל זאת לא נדלקה. הוא התכוון לשים אותה בזבל, אבל אז אליסיה אמרה 'לא, לא, אל תזרוק, אם אתה לא רוצה את זה תן לי ואני אקח את זה לתיקון...'
כן, לא להאמין, ראינו במרכז העיר מקום שבו מתקנים מצית חד פעמית.
יעקב נתן לה את המצית וביקש ממנה אם יש לה קופסת גפרורים. היא הביאה לו קופסה עם בערך 6-7 גפרורים, והיא ביקשה ממנו שיחזיר לה את מה שהוא לא משתמש...
כמה קשים החיים שלהם שם, פשוט הלב נכמר.
אבל שמנו לב שככל שהאנשים עניים, וכמה שיותר 'אין להם' - ככה הם יותר נדיבים ומתחלקים במה שכן יש להם..
בבוקר העזיבה שלנו, נוסף על ארוחת הבוקר שהגישו לנו, הם נתנו לנו גם 6 לחמניות, ההקצבה היומית שלהם, כדי שנכין בהן סנדוויצ'ים לדרך. 'אין שום מקום לאכול בדרך' אמרו לנו, והוסיפו מנה של אבוקדו וגבינה לארוחה כדי שיהיה גם במה למלא את הסנדוויצ'ים.
באחת השיחות שהיו לנו איתם, איכשהו התגלגלה השיחה למצב הכלכלי ובכלל, החיים בקובה.
דוד שהיה קצת יותר דברן מאשתו שחרר קצת את הלשון והתחיל טיפה לקטר. אליסיה נעצה בו מבט מזרה אימה, והוא מיד השתתק. הסתכל ימינה ושמאלה - בתוך הבית שלו! - לראות אם אין אוזניים לכותל.
ואז לקח חתיכת נייר ורשם עליה שתי מילים: 'פידל' ו 'מהפכה'.
'בגלל זה אנחנו לא יכולים לדבר' הוא אמר, לקח חזרה את הנייר, קרע אותו לחתיכות קטנות קטנות וחתם בכך את השיחה.
לנו קובה הספיקה.
גמרנו אומר בלבנו לצאת למחרת השכם בבוקר לדרך, ולנסות להגיע להוואנה מהר ככל האפשר.
הערכנו שנחוצים לנו שלושה ימים לשם כך, הרי זה מקצה אחד של האי לקצהו השני, למעלה
מ - 1000 ק"מ, ובמצב הכבישים של קובה צריך להגיד תודה אם נספיק את זה בשלושה ימים...
אבל על זה ---- בפרק הבא...
(לצערי גם בפרק זה אין תמונות בגלל בעיה טכנית, סליחה...)