wellness5

איסלה מוחרס - אי הנשים

את הטיסה מהוואנה לקנקון עשינו במטוס של חברת 'אייר קריביאן' (שוב שיטת הקוד שרינג המפורסמת, כי הכרטיס שלנו בפירוש הראה טיסה של חברת קובאנה..)
מטוס כל כך קטן עם קיבולת של 20 נוסעים בלבד. רבע שעה לפני הטיסה, רק 5 אנשים כולל אנחנו המתינו בשער העליה למטוס, מה שגרם לנו לפקפק אם בכלל יש סיכוי שהטיסה תצא לפועל. למי משתלם להוציא טיסה עם 5 נוסעים?
רק כשעלינו למטוס והתרווחנו במושבינו הגיחו מאיפשהו עוד 10 אנשים והמטוס יצא לדרכו כמעט מלא.

הכניסה למכסיקו היתה פשוטה וחלקה, כשסיימנו עם ביקורת הגבולות המזוודות כבר חיכו לנו על המסוע. איזו יעילות, לא ציפינו לה דווקא בארץ המנייאנה.
בשבילי, בדימיון, מכסיקו זה מדבר צחיח עם פה ושם קקטוסים אדירי מימדים, ושני מוצ'אצ'וס בסומבררואים רחבי שוליים ובקבוקי טקילה ביד, שרועים באיזה ריבוע של צל, מסתכלים על האופק בפיהוק רחב ושיהוקי אלכוהול. ככה נראה היה לי שהם מעבירים את יומם בסגנון של למה לעשות היום את מה שאפשר לעשות מחר, או אף פעם...?
טוב, כמובן שטעיתי.
לא מדבר, ולא סומבררו, ולא מוצ'אצ'וס.
שדה תעופה מודרני לחלוטין, ואחרי קובה - היתה לנו תחושה חזקה של 'ברוכים הבאים למערב', לא המערב הפרוע - אלא זה של הציויליזציה.

שנים חלמתי להיות בקנקון. ידעתי עליה שזו מין אמריקה קטנה כזאת, עם סטריפ בתי מלון סטייל לאס וגאס, מעוז הנופש האולטימטיבי.
התלבטנו, האם אחרי מסע הגיבוש שעברנו בקובה לא מגיע לנו איזה נופשון 'הכל כלול' באחד מהיכלי השיש 5 כוכבים של קנקון. אבל זכר האוכל שבלסנו כמה שבועות לפני כן במלון פאר בתורכיה עדיין עמד תקוע לנו בגרון ובמוח, והחלטנו לוותר על תענוגות קנקון.
נכון יהיה לציין שגם הכסף שיחק תפקיד מכריע. במחיר של לילה אחד במלון נוצץ של קנקון, אפשר לבלות בערך שבוע באיסלה מוחרס, האי המקסים השוכן ממש ממול לחופי קנקון.

איסלה מוחרס, או בתרגום מספרדית "אי הנשים", הוא אי קטנטן - אורכו הוא 8 ק"מ ורוחבו, בנקודה הכי רחבה שלו הוא סה"כ 800 מטר. האי שוכן במרחק 14 ק"מ מקנקון, וניתן להגיע אליו בהפלגה קצרה בת 15 דקות.

כדי להבין מדוע הוא נקרא "אי הנשים" צריך לחזור אחורה לשנת 1517, כשסוחר עבדים ספרדי הגיע לאי במטרה לחטוף את כל תושביו ולהעבירם כעבדים לעבודות במטעים ובמכרות של אי סמוך, קובה.

אלא שהסתבר לו כי הוא הגיע מאוחר מדי. סוחרי עבדים אחרים הגיעו לפניו ורוקנו את האי עד אחרון תושביו. הדבר היחיד שהוא מצא על האי, היו פסלים פסלים ועוד פסלים. כולם בדמויות של נשים.
הוא חזר לספינתו ושט לחפש לו עבדים במקומות אחרים, לא לפני שהנציח את השם "אי הנשים" שדבק באי מאז ועד היום.

היסטוריונים אומרים ששבטים אינדיאנים של אותה תקופה השתמשו באי, לאחר שהתרוקן מיושביו, כמקום של פולחן פוריות, ומכאן ההסבר לפסלי הנשים שנמצאו בכל רחבי האי. האינדיאנים עלו לשם לרגל מכל רחבי חצי האי יוקטאן והביאו עמם מנחות וקורבנות להעלות בפני פסלי הנשים כדי שיבורכו בפוריות. כיום אין זכר לפסלי הנשים הללו באי.

בשדה התעופה של קנקון העמסנו על הגב את התרמילים שלנו, היתה זו למעשה תחילתו של 'מסע התרמילאים' שלנו, כי קובה לא ממש נחשבת לתרמילאות.
פרטנו קצת כסף לפזו מקומי, ועצרנו בדלפק מידע לתיירים כדי לברר איך מגיעים למרכז העיר, ומשם למעגן ממנו מפליגה המעבורת לאיסלה מוחרס.

האמת שהיינו צמאים לקצת 'ישראליות' - שמענו שבנמל 'פוארטו חווארז' אמור היה להיות בית קפה של בחור ישראלי שחוץ מאוכל טוב בטעם של בית יוכל גם לצייד אותנו בהמון מידע על איסלה מוחרס.
זה ממש לא להאמין איך שבחו"ל תמיד מחפשים את הקירבה לישראלים אחרים.

בשמש קופחת של צהרי יום קיץ מכסיקני, חרשנו את הנמל מקצה לקצה, לא היה שם זכר לבית קפה שמנוהל על ידי ישראלי. שאלנו גם כמה בעלי חנויות באיזור הנמל, אף אחד לא ידע ולא הכיר, או שאולי מטעמי קנאה עסקית פשוט סירב לתת מידע.
מישהו אמר לנו שיש מעגן נוסף ממנו יוצאות מעבורות יותר יקרות, אולי שם נמצא בית הקפה.
קצת קשה להאמין שאחינו הישראלים משתמשים דווקא במעבורות היותר יקרות בשביל נסיעה שאורכת סה"כ רבע שעה, אבל בכל מקרה זה לא היה מספיק חשוב בשביל שניסע לשם במיוחד.
קנינו מהר כרטיסים למעבורת הזולה שכבר השמיעה צפירה של טרם יציאה, ועוד לפני שהספקנו להצטנן טיפה ממשב הרוח הקליל שהתעורר מתנועת המעבורת, כבר הגענו לאי.

לא ידענו עליו כמעט כלום. התכנון הרי היה להצטייד במידע בבית הקפה הישראלי שלא מצאנו.
התחלנו לשוטט ברחוב הראשי של העיר ולחפש מלון.
האי הזה כל כך קטן, בהליכה של פחות משעה אפשר לגמור אותו מקצה לקצה, לאורך.
הרחוב הראשי דמה לאתרי נופש עממיים אחרים שאנחנו מכירים מכל מיני מקומות בעולם - חנויות מזכרות משני צדי הרחוב, כמה דוכני מיצים ומזון, פה ושם שלטים של מלונות קטנים ודירות להשכרה.

סטינו מהרחוב הראשי אל רחובות צדדיים, מחפשים מקום עם שקט ושלווה. הכל כל כך יפה, מלא ירק ושיחי בוגנוויליה צבעוניים. אווירה של סתלבט מוחלט שורה על המקום, ובשעת הצהריים הזו בה כולם שקועים בסיאסטה היומית שלהם, לא ראינו אפילו כלב משוטט ברחוב. חלק מן החנויות היו סגורות, אבל לא סגורות כמו שאנחנו יודעים שסוגרים חנות על ידי הגפת הדלת/תריס או משהו כזה. שם מסתפקים בלקחת מוט כמו של מטאטא ולהשכיב אותו לרוחב הפתח של החנות, משמע - אין כניסה. או במקומות אחרים פשוט תלו חתיכת בד צבעוני על פתח החנות, לאמור "אל תפריעו, בעל הבית חורפ עכשיו מאחורי הוילון, חכו עד שיתעורר..."

מכביש צדדי העולה מן הים הגיחו לפתע שני צעירים, ויעקב בחוש הריח שלו מיד ידע שהם ישראלים. כן, זה דבר ששכחתי לספר - האי הזה קיבל שני כינויים נוספים מעבר לשמו הרשמי.
האחד זה "קנקון לעניים" שם שמדבר בעד עצמו: כל מי שאין לו כסף להנות ממלונות קנקנון המפוארים, מוזמן להשתכשך בין הגלים של אותו הים, בהרבה הרבה פחות כסף.

והכינוי השני, איך לא, הוא לכבודנו הישראלים: איסלה מוחרס נקרא בפי רבים "ישרא-מוחרס", על שמם של המוני הישראלים שכבשו אותו. ללא ספק הישראלים מהווים בו רוב, ומספרם עולה אפילו על מספר המכסיקאים תושבי המקום.

הזוג אכן הסתבר כישראלים, והם הזמינו אותנו לצעוד בעקבותיהם אל המלון שלהם שלדבריהם הוא מצויין. הצטרפנו אליהם והתחלנו לנדוד בסימטאות, אבל מהר מאד גילינו שגם הם 'עולים חדשים' באיסלה, הגיעו רק יום לפני כן, ועדיין לא מכירים טוב את המקום. המלון ברח להם... הם לא הצליחו להזכר איפה הוא, והתחילו להתווכח ביניהם. "אתה לא זוכר, זה היה לפני המכולת" או "מה פתאום, כאן, בבית הסגול הזה, פנינו שמאלה והלכנו עוד איזה 5 דקות"... (הבית הסגול הפך אחר כך נקודת ציון גם בשבילנו, הבתים צבועים שם בצבעים חמים של צהוב ורוד, סגול חום ועוד, צבעוניות מהממת.)

כמעט ונטשנו את הזוג המתווכח, הם נראו תלושים לחלוטין מהמציאות ולנו זה היה קצת כבד עם התרמילים על הגב! אבל בדרך נס, אלוהים עומד לצידם של השוטים, בלי להתכוון בכלל פתאום צץ המלון מאי שם ומצאנו את עצמנו עומדים בפתחו.
גם אני הייתי מתבלבלת, זה בכלל לא נראה מלון. סתם בית רגיל, כמו כל הבתים האחרים ברחוב הקטן והשקט, ורק שלט קטן "מאריה לטיסיה - בית דירות" הודיע שמאחורי דלת הכניסה מתנהל עולם שלם, נסתר מן העין.

בחצר פנימית יפה ומטופחת עומדים מספר חדרים להשכרה, ולמזלנו היה אחד פנוי גם בשבילנו.
השתחררנו מיד מהתרמילים המעיקים, מקלחת מהירה ושינוי הגרדרובה לבגדי קיט שמתאימים למקום - והיידה - ישר לחוף.

איזה חוף מדהים יש לאי הזה, אה?
רואים את החול הלבן והרך הזה? כמו גרגרי סולת דקיקים. ואיזה מי טורקיז צלולים ונעימים. פשוט חלקת אלוהים הקטנה.
נשארנו במים עד שכפות הידיים והרגליים נחרצו חריצים כמו ידיה של כובסת, שטפנו מעלינו את כל תלאות קובה והתחלנו לטעון מצברים לקראת הבאות.
כוונתנו היתה לטייל בחצי האי יוקטאן, לבקר בעתיקות המאיה, לגלות עוד חופים מדהימים לאורך קו החוף. סיכמנו שנשאר במקום הזה כמה ימים, נקנה ספר לונלי פלאנט של מכסיקו ונתכנן בעזרתו את המשך הדרך, ובכלל - נהנה קצת מהחיים הטובים שיש למקום להציע. ובעיקר מהים, הים...

בנקודות מסויימות, החוף הלבן הבתולי הופך לסלעי, אבל הוא מפצה על ידי יצירת בריכות פרטיות קטנות כאלו של מים רדודים וחמימים, והגלים המשחקים בין הסלעים נדמים לרגע לזרמי ג'קוזי עדינים.
יופי של חוויה.

מי שמחפש התנתקות אמיתית מהעולם, אבל כזאת שנמצאת בשליטה - כזאת שבתוך חמש דקות הליכה אפשר להפסיק אותה ולהמצא שוב בלב העניינים, איסלה מוחרס היא המקום בשבילו.

מלבד בטן גב על החוף, ניקוי ראש, ואוכל - אין הרבה מה לעשות באי הזה.

סיגלנו לנו את מנהג המקום - קמנו בשעת בוקר מוקדמת, ירדנו לים לפני שהשמש מתחילה לטגן. הבאנו אתנו סנדוויצ'ים ופירות שהכנו בחדר, והחזקנו מעמד עד שנהיה חם מדי.
אז היינו מתקפלים מהים, עוברים לשבת קצת בבתי קפה או באינטרנט, הכל באיזי כזה, שום דבר לא לוחץ ולא דוחק, פשוט חופש ונופש אמיתי.

בשעת הצהריים - אחרי איזו פיצה או טאקו, חזרנו לחדר להרביץ סיאסטה הגונה. אח.... איזה תענוג זה לישון שעתיים-שלוש בצהרים, בקרירות המזגן שבחדר, כשבחוץ העולם לוהט. מנסיון, הסיאסטה הזאת היא לא סתם פינוק, היא פשוט צורך!

ולקראת הערב היינו יוצאים לרחוב הראשי, בוחרים לנו מסעדה אחרת בכל פעם, ומתחילים להתוודע למטבח המכסיקני.

בערב, הרחוב הראשי במיטבו. הכל פתוח, ער, תוסס. זה הזמן לקצת קניות של כל מיני שמונצ'ס, בגדי חוף, פסלים אצטקים או מאיה, מזכרות לרוב. אנחנו מיעטנו בקניות כיוון שנכונו לנו עוד חודשים ארוכים של נדודים, וכל גרם נוסף על התרמילים שלנו רק החיש את כאבי הגב.
אבל עשינו ווינדו-שופינג, נכנסנו לשיחות עם מקומיים ותיירים, ודגמנו מנה אחרי מנה את האוכל המכסיקני במיטבו.

קודם כל ניסינו להכניס קצת סדר במה זה מה: טורטיה, טאקו, נאצ'וס, פאהיטה, בוריטו, אינצ'ילדה ועוד שאני לא זוכרת כרגע. לצערי, אני כברבאמת לא זוכרת מה ההבדלים בין השמות. הכל עשוי מצורה זו או אחרת של חביתיות שטוחות, עשויות מקמח תירס, שעליהן או בתוכן שמים כל מיני תערובות ומילויים.
לכל ארוחה מתלווה סלסלה עם מפית בד ארוגה, ובתוכה ערימה של טורטיות חמות. זה דבר שאפשר לקבל בלי הגבלה - נגמר, מבקשים עוד. התקרר? מבקשים חם.

את הטורטיות שלא נאכלו הם לא זורקים, חותכים אותם למין משולשים ומטגנים בשמן עד שהם נהיים פריכים כמו צ'יפס, ואלה בדרך כלל הנאצ'וס. תוקעים אותם למשל מעל תלולית של סלט אבוקדו, גווקאמולה.
וזה מביא אותנו אל המולה (MOLE) שהוא שם כללי לכמה סוגי רטבים הנהוגים במטבח המכסיקני, הנפוץ שבהם הוא המולה העשוי עם.....שוקולד...
אם מישהו פעם היה אומר לי שאני אוכל עוף עם שוקולד, הייתי צוחקת עליו באי אימון.
אבל אכלתי.
ואם אתם חושבים שזה מתוק, כמו שוקולד - אתם טועים. זה חריף!!!

משהו נחמד שקורה במסעדות ברחוב הראשי של איסלה מוחרס - אלה הם המאריאצ'יס, נגני הרחוב, (התמונה מהאינטרנט, לצערנו לא צילמנו בעצמנו) שעוברים ממסעדה למסעדה, משולחן לשולחן, ומנעימים לסועדים את הזמן בשירים נוטפי נוסטלגיה, מיטב הזמר הלטיני.
"בסה מה מוצ'ו" או "קיסאס" "לה קוקרצ'ה" וכאלה.
הזמרים לא מתעלקים ולא ממש מתעקשים על תשלום, הם כנראה מועסקים בתשלום על ידי בעלי המסעדות ברחוב. אבל הם שרים כל כך יפה, שפשוט יש חשק לצ'פר אותם בכמה פזו'ס, וכך עשינו.
מסתבר שהם קושרים קשר ממש אישי, וזוכרים מי נתן להם, ולמחרת מתעכבים לידו ושרים במיוחד לכבודו מה שהוא אוהב, מה שמזמין שוב מתן תשר יפה וחוזר חלילה.
זה כל כך מנעים את הזמן ואת הארוחה, פשוט להתענג.

ואיך אפשר שמקום כזה מלא בישראלים יהיה בלי מקום מפגש לישראלים? אין מצב, כמובן. חייבת להיות נקודה ישראלית, ואכן יש.
שם המקום הוא "מאניינה" והבחור שהקים אותו פשוט הגשים את החלום הרטוב שלי.
אני תמיד חולמת שיהיה לי איזה עסק קטן שעובד רק 5 ימים בשבוע, פותח ב - 9 סוגר ב - 4 וזהו, כל שאר הזמן מוקדש לכיופים. לא צריך לעבוד יותר מזה...
מדובר בבית קפה/מסעדה, ומרגישים את הראש היהודי שעובד שם. הכל מעוצב בשיא הפרקטיות והנוחיות, הכל מתקתק יפה, יש שם כל מה שמטייל ישראלי רוצה למצוא בחו"ל - מסנדוויצים בבגט עם מעורב ירושלמי, ועד ספרי קריאה ומסעות בעברית, ספות וכריות, מוזיקה נהדרת, שייק פירות בגביע ענק והרבה הרבה אווירה של חופש וכיף.
אז למה לסגור בשעה 4, למה?
כנראה בשביל שזה יישאר בגדר כיף למפעיל, ולא יהפוך לנטל שקשה לעמוד בו.
כסף זה לא הכל בחיים, לא?

אחרי מספר ימים באיסלה מוחרס, הרגשנו שמיצינו והגיע הזמן לזוז הלאה. מסביב רחשו שמועות - סופת הוריקן אימתנית נמצאת בדרך אלינו, וילמה קוראים לה.
השמועות עברו לנו ליד האוזן, לא ממש ייחסנו חשיבות. מה פתאום שניתן לסופת הוריקן לשנות לנו תוכניות. אבל ביום שנפרדנו מהאי, ככה נראה החוף:

אביך, מעונן, גשום לפרקים, חם בצורה מעיקה. תופעות הלוואי של וילמה החלו לתת את אותותיהן.

אני לא רוצה להקדים את המאוחר למוקדם, אבל כדי לחתום את הפרק על איסלה מוחרס אני חייבת לספר שמספר ימים אחרי שעזבנו אותה, הוריקן וילמה עשתה בה שמות. המקום נהרס כמעט כליל.
מסיפורים ששמענו, אי אפשר היה להכיר את האי השקט והשלו אחרי שהסופה הסתלקה ממנו.
כואב הלב לחשוב על זה, ואני מקווה שמהר מאד הם הצליחו להשתקם.

אנחנו עלינו על המעבורת, ושמנו פעמינו אל קנקון.