18.4.08

מלכה?
אני?
הצחקתי אותי...
מאז שהייתי מלכת אסתר בגן חובה, לא יצא לי ממש לשים כתר על הראש.
מלכת הכתה - זה היה בלי כתר.
מלכת שבא? הייתי מתה.
מלכת הביצה? יתכן שכן, כי אספתי בדרך הרבה צפרדעים.
מלכת האמבטיה? אולי, לפעמים, בחדרי חדרים, מלכה בלי נתינים.
עכשיו אני רוצה להיות מלכת המדבר.
ראיתי פרסום, נרשמתי, המתנתי, התמיינתי, התקבלתי.
והבלוג הזה הולך לתעד את כל מה שהמלוכה טומנת לי בחובה.
זוהי שריקת הפתיחה, המשך יבוא, אחרי הפסח.
אחרי ארבע הקושיות, וארבע הכוסיות, וארבעת הבנים וארבעת המינים. (או שעירבבתי ת'חגים?)

22.4.08
ממיינים אותי...

הפעם האחרונה שעברתי איזשהו סוג של מיון, היתה כשחילקו את כתה ה' או ו' להקבצות באנגלית ובמתימתיקה. מי שמכיר אותי יודע לפני כמה שנות אור זה היה.
מאז, לא יצא לי להתמיין.
החיים שלי גלשו משלב לשלב בלי מעברים מסודרים, מאורגנים, ממויינים. הם פשוט זרמו.
והנה, ערב יומולדתי ה-56 (חסר 20 יום) פתאום מזמנים אותי למיונים.

להגיד שלא התרגשתי? זה יהיה שקר. 'תרגשתי ועוד איך 'תרגשתי.
לא יודעת מה יש בו, במסע מלכת המדבר הזה, שעושה אותו לכל כך נכסף, נחשק.
מישהו במחלקת המיתוג והשיווק של החברה הגיאוגרפית עושה עבודה מעולה, והתוצאה מדברת בעד עצמה. כל מיני מספרים נזרקים לאוויר, אומרים שהגיעו אליהם 14,000 פניות מנשים שרוצות להשתתף, מישהו אחר אמר שרק 8000, כך או כך אין ספק שמדובר בביקוש היסטרי.
אני, עם הרקע התיירותי שלי, יודעת כמה קשה למלא קבוצות וטיולים מאורגנים. אני זוכרת את הימים שהייתי יושבת במשרד ואומרת, או הנה עוד שניים הצטרפו, והנה כאן נרשמו שני זוגות, ובתהליך "בישול" נמצאת משפחה עם 5 נפשות וכו'. עד שקבוצה היתה נסגרת על מספר המינימום שמשתלם להוציא אותה היינו רואים כוכבים, וזה כלל לא פעם גם טיולים של החברה הגיאורגפית עצמה.
והנה כאן, פתאום, יש אלפי קופצות על המציאה.
חשבתי לי, לו אני המארגנת - הייתי לוקחת את כולן, לא מוותרת על אחת!! מוציאה עוד ועוד קבוצות ופותחת עוד ועוד תאריכים, ראבאק, זה ימבה כסף!
אבל איזה מזל שאני לא המארגנת...
כי בגישה כזאת, ה"מוצר" היה מאבד מהר מאד מערכו, ותוך שנה שנתיים היה מתמסמס לגמרי. אנחנו כנראה אוהבים סלקציות, וכמה שיותר קשה להתקבל ככה יותר רוצים את זה.
מהבחינה הזאת - שאפו לאנשי השיווק של החברה הגיאוגרפית שהשכילו לשמור על המעמד המיוחד שיש למסעות מלכת המדבר, ועל אף שבשנים האחרונות העסק התרחב והפך להיות מסחרי ורווחי לכל דבר ועניין, עדיין אופפת אותו הילה של "יחידות סגולה", כאלו שנבחרות, שנמצאות מתאימות, בקיצור - שמתמיינות.

יום המיונים אליו זומנתי היה 9 באפריל. יער בן שמן, 8 בבוקר. לבוא בבגדים נוחים כתבו לנו, נעלי ספורט וכו', כלומר תכינו את עצמכן לאקשן...
ברבע לשבע בבוקר, אני כבר באוטו, מתגלגלת ממוצא לכיוון בן שמן. אין לי מושג איפה היער הזה, ואני מפחדת לאחר, לא למצוא, להתקע בפקקים. אני נוסעת לפי ההנחיות הכתובות שקיבלנו, וכמחצית השעה מאוחר יותר אני מוצאת את עצמי נוסעת בשביל עפר, אל תוך היער, בעקבות כמה שלטי הכוונה.
לא הייתי הראשונה ולא היחידה שהקדימה. מקבץ של מכוניות חונות בקרחת היער הבהיר לי שעוד כמה נשים היו קצרות רוח כמוני להגיע כבר, להתחיל, לראות, להתרגש, לחוות את החוויה.

תארו לכם - כ-300 נשים, מכל גיל, מראה, צבע, לבוש ---- מתכנסות להן ביער. זרות מוחלטות. פה ושם אפשר לראות שתי חברות שבאו יחד, או אמא ובת. אבל בגדול- כולן לבד, אחת אחת ועוד אחת. חצאי חיוכים, ניד ראש, מחליפות מילה מפעם לפעם. מחכות להכוונה, למשהו הזה שיאחד וידביק את כולן לדבוקה אחת גדולה.

מבט מהיר אחד מסביבי -מסתבר שאני מעלה את ממוצע הגיל בכמה וכמה שנים טובות, ואני גם אומרת את זה לכמה בנות מסביבי. תכף קופצת צעירת הבנות, ילדונת שלא הייתי נותנת לה יותר מגיל תיכון, ואומרת אל תדאגי, ואני מורידה אותו בכמה שנים טובות, אז אם נהיה ביחד זה יתקזז...
בעין בלתי מזויינת אני יכולה להגיד שחתך הגיל השולט הוא סוף שנות העשרים עד סוף שנות השלושים. אולי מחצית הארבעים.
נשים צעירות, עצמאיות, כולן נוהגות והגיעו לשם ברכבן הפרטי - מה שכבר עושה איזה מיון ראשוני. סליחה אם אני מעלה כאן דעה שאולי תקפיץ נשים מסוימות, אבל אני חושבת שכלל ראשון לעצמאות של אשה זו ניידות. נשים שלא נוהגות ומחכות שהבעל/החבר/האוטובוס/נהג המונית יסיע אותן לכאן ולשם, משולות בעיני למישהו עם מוגבלות רצינית, אפילו אם זה מתוך בחירה ונוחות.

כוח העדר מוביל את כל המקדימות לפסוע על שביל העפר מהחניה קדימה, לעבר מה שנראה כמו איזו "מזכירות" בין העצים. גדר חיה של כמה בנות, לבושות בחולצות אדומות עם סמל מלכת המדבר עוצרת אותנו מלהתקדם.
מתחילות בדיחות: הן מציירות קו דמיוני על השביל - זה הגבול, ואתן לא חוצות אותו! גם אם אנחנו מסובבות את הראש!
הבנות באדום הן צוות האופרציה, מלכות המדבר משנים קודמות, שמדי שנה מתנדבות לעזור במיונים של המועמדות החדשות. יש לי הרושם שהן באות לא סתם כדי לעזור אלא כדי להסניף, להחיות מחדש את החוויה שהן עברו. הייתי עדה לכמה מפגשים של בנות הצוות עם חברותיהן למסע, והנפילה זו לזרועות זו, החיבוקים וקריאות הגיל, ממש צבטו בלב מרוב כיף. זה כל כך עשה חשק להיות חלק מהמשהו הזה שמתרחש סביב.
בשמונה בדיוק 'גזרו את הסרט' - הגבול הדימיוני כנראה לא הספיק אז מישהי רצה והביאה סרט אדום שנמתח לרוחב השביל. כשניתנה האות, הסתערנו קדימה לשולחן ההרשמה.

הכל תיקתק נפלא. הנשים באדום סימנו ברשימות שהגענו, הפנו אותנו לשולחן סמוך להצטייד בחולצת טריקו של מלכת המדבר - כל אחת למידתה - והזמינו אותנו לכוס קפה ומאפה בצל העצים.
כל אחת מהמתמיינות קיבלה שתי מדבקות גדולות עם מספר אישי בן ארבע ספרות, שלי היה 1807, ושתי הספרות הראשונות הפכו להיות מספר הקבוצה שלי. כל מי שהתחילה ב - 18, השתייכה אליה. היינו 17 בנות בקבוצה, ובסה"כ היו באותו יום 15 קבוצות בנות כעשרים איש כל אחת.
במלתחה מאולתרת (יריעות בד שנמתחו בין כמה עצים ויצרו מעין "תא הלבשה" גדול) עברנו כולנו לתלבושת אחידה... על המדבקות רשמנו את שמנו, ליד המספר, והדבקנו אותן אחת מקדימה על החזה, ואחת מאחור על הגב. בהמשך הסתבר שהמדבקות הללו היו כלי חשוב מאד בתהליך המיון: בכל הפעלה שהופעלנו, עמד צוות הממיינות וחילק ציונים בכתב לכל "מספר".

אמרתי כבר שהכל היה מאורגן נפלא? בין העצים העמיד הצוות קופסאות ענק. מה קופסאות, מיכלים כאלה גדולים, משהו כמו מטר על מטר ומטר גובה בערך, ולתוכם הכנסנו את התיקים והחפצים האישיים שלנו. הקופסאות היו ממוספרות במספרים בולטים וכל אחת שמה את הפקלאות שלה לפי מספר הקבוצה. כך היה קל לאתר את התיק אם באמצע היום רצית למשל מסטיק או שפתון, או להתחבר לרגע לאינפוזיה של הפלאפון...
כשסיימנו עם כל הלוגיסטיקה, (כן, היו גם שירותים ביער, עם תור גדול...) התכבדנו בקפה ובקרואסונים והתיישבנו על מחצלות גדולות שנפרסו בצל העצים. ממול היתה מעין במה, מיקרופון, ציוד הגברה (שהשמיע בבוקר שירים נהדרים) ו... שורה של בנות צוות שהתחילו להכניס אותנו לעניינים.
היו קצת דיבורים כלליים שלא ממש ענו לעשרות השאלות שהתרוצצו לנו בראש. דבר אחד הבנתי בסיומו של אותו יום - כולם עשו מאמצים אדירים לשמור אותנו במצב של חוסר ידיעה. לא מספרים, לא מגלים, הכל חסוי, הכל "תדעו בבוא הזמן". וואו, איזו דרך נהדרת ליצור ציפיה, לפתח חרושת שמועות, להחזיק אותנו במתח!
אבל באותו רגע זה לא היה אכפת, רצינו כבר להתחיל!
מה להתחיל? את מה?
אהההה.... את ההפעלות....
כל היער מסביב חולק לתחנות ממוספרות, ובכל תחנה היתה אמורה כל קבוצה לעבור מין מבחנון של כושר גופני, של עבודת צוות ושל קבלת החלטות וכו'. אבל על זה - בפוסט הבא

22.4.08
ו.... מפעילים אותי...

או לפחות מנסים להפעיל אותי - כמו שלא הפעילו אותי בערך מאז שהייתי בטירונות...
רק ראיתי את החבלים המתוחים לגובה בין העצים, או את הדליים המשתלשלים להם מכל מיני מקומות מוזרים, התחלתי לתפוס רגליים קרות.
מה, אשכרה צריך להזיז את התחת בשטח?
לא מספיק שיראו שאני חכמה ואינטילגנטית ויפה וחברותית בשביל לבחור אותי למלכת המדבר?
סתאאאאם, אני צוחקת.

באתי מוכנה להפעלות. בגד נוח, נעלי ספורט - ריבוק חדשות שקניתי במיוחד לכבוד האירוע!
אבל מה --- הייתי מקרה רגל.
יום לפני כן, בתיזמון הכי מעצבן שיכול להיות, התחיל לכאוב לי הקרסול. עיקמתי אותו או משהו כזה, והוא התחיל להתנפח ולכאוב פחד. כל דריכה על הרגל שלחה לי זיקוקי כאב לכל הגוף. הברירה היתה לוותר על כל העסק, לגנוז את חלום מלכת המדבר ולנסות שוב בשנה הבאה, או לבוא ככה. מדדה על רגל אחת ודורכת-לא-דורכת על השניה ומקווה לטוב. החלטתי לבוא.
כמה נבוכה הרגשתי כשפניתי לראש הקבוצה שלי ואמרתי לה שאני צריכה "גימלים"...
התגובה שלה -- ככה על הבוקר, על ההתחלה מישהי שמנסה להשתמט -- היתה צוננת כמו משקה ברד קפוא, ואני אמרתי לעצמי - ככה? אז אני אעשה דווקא! אני ארוץ ואקפוץ ואזחל ואעשה כל מה שצריך בשביל להוכיח שאני לא סתם מתחזה.
(זה דווקא התאים לי מאד בשנות בית הספר שלי, לא היה שיעור התעמלות אחד שלא היתה לי תחבושת על היד או על הרגל, או כאב בטן או כאב ראש וכו', ושם זו באמת היתה התחזות. אבל דאחילק, התבגרתי מאז!)
בדיעבד -- עשיתי כאן שתי טעויות.
הראשונה, שפירשתי את התגובה של ראש הקבוצה לא נכון. היא אולי היתה באמת קצת מסוייגת, אבל בהמשך התגלתה בהחלט כאיכפתית, כעבור כמה שעות ממש פקדה עלי לשבת ואפילו התרוצצה וחיפשה בשבילי שני כסאות, אחד כדי לשבת ואחד כדי להשעין עליו את הרגל.
הטעות השניה - שהתעקשתי להראות שאני לא משתמטת ובמחצית הראשונה של היום עשיתי כמעט את כל הפעילויות, ומה זה החמרתי את מצב הרגל שלי. זה עלה לי אחר כך בשבוע של שכיבה במיטה, עם תרופות ושיקויים וכאבי תופת. עכשיו טפו טפו טפו הכל בסיידר, אני כבר חזרה בכושר מלא!
עוד כמה מילים לפני שאני עוזבת את אפיזודת הרגל:
בנות הקבוצה שלי היו נהדרות, על אף שלכאורה צריך היה להיות ההפך. הרי כל אחת שלא ממש תורמת את מלוא מאה האחוז שלה, מורידה את הדירוג של הקבוצה ופוגמת בסיכויים שלה לקבל תוצאות טובות וניקוד גבוה. אני הרגשתי נורא ואיום שאני לא יכולה לקחת חלק במאמץ הקבוצתי, אבל הבנות היו נפלאות. כל אחת ואחת מהן. הציעו זרוע וכתף לתמיכה, סחבו בשבילי כסאות ממקום למקום, הביאו לי מים ומה לא.
תודה לכולכן, קבוצה 18!
ורק שתדעו לכם, בסוף היום הוכרזו שלוש הקבוצות שהגיעו למקומות הראשונים - ונחשו מה? קבוצה 18 מקום ראשון!!!

אז מה היה בהפעלות?
היער כולו חולק לתחנות ממוספרות, כשבכל תחנה חיכתה לנו משימה אחרת.
הכל היה מתוזמן על השעון, ושתיים-שלוש ממיינות (מלכות מדבר ותיקות ) עמדו וצפו בנו, כשמפעם לפעם הן מסמנות בטפסים שלהם כל מיני ציונים והערות. אני לא רוצה לקלקל את החוויה למי שאי פעם תצטרך לעבור אותה בעצמה, לכן לא ארבה בפרטים. הנה רק כמה "טעימות" קטנות ממה שהלך שם:
כאן הבנות הולכות על גשר חבלים תלויות בין שמיים לארץ - לאורך משהו כמו 30 מטר

.

כאן אנחנו ממלאות קומקום במים מתוך ג'ריקן כבד

וכאן מנסות למזוג מים מן הקומקום לתוך כעשרים כוסות הפזורות בשטח מגודר שאסור להכנס אליו. מי שחושב שקל לאזן את הקומקום ולהטות אותו בזוית המתאימה כדי שהמים ישפכו ישר לכוס - טועה. זה ממש לא פשוט... הזרבובית לא מתמסרת בקלות.

כאן הצעירונת של הקבוצה התנדבה להרתם לחבלים וגלגליות, כאשר כל האחרות מריצות אותה ימינה/שמאלה/למעלה/למטה בעזרת החבלים הלוך ושוב על פני השטח. המשימה - לאסוף חלקי פאזל מפוזרים (החלקים הכחולים על הקרקע) ולהרכיב מהם תמונה מסודרת.

וכאן, היינו צריכות לבנות מגדל מקוביות קלקר, ושוב אותה צעירונת - יפעת - שהיתה הכי קלילה מבינינו, נרתמה לחבלים והיתה צריכה לטפס על המגדל שבנינו. בהתחלה כולנו מחזיקות ותומכות בקוביות, אבל המשימה היתה לעזוב, להרפות, ולתת ליפעת לעמוד לבד על המגדל (הלא יציב) עד שנגמור לספור עשר... אם היא נופלת - והיא אכן נפלה לא פעם - היא קשורה בחבלים, לא לדאוג.

חילצנו גם ג'יפ תקוע בדחיפות ובמשיכות, העברנו איצטרובלים מדלי אחד למשנהו במרומי עץ, עשינו גם כל מיני פעולות חשיבה ודינמיקה קבוצתית, ביימנו מופע קצר של 30 שניות אותו היינו צריכות להציג בסיומו של היום בפני כל 300 הנוכחים. (לקחנו מקום ראשון כבר אמרתי?)
ובין לבין שתינו המון (מיכלי מים קרים ולימונענע היו פזורים בכל השטח, כל הכבוד על האירגון) וגם אכלנו ארוחת צהריים נהדרת. לא יודעת מי הכין אותה, אבל כל הכבוד לצוות המארגן. באמת אין מילים.
על שולחנות ארוכים אינסופיים העמידו סירי פוייקה גדולים עם בטטות צלויות, תפוחי אדמה בעשבי תיבול, אורז עם ירקות, טחינה, המון לחם פרוס, סלט חסה מצוין ומגשים ענקיים של ירקות טריים חתוכים לפלחים. הכל היה טרי, צבעוני וטעים!
אם חשבנו שבסוף היום יגידו לנו מי התקבלה ומי לא - טעינו...
שלחו אותנו הביתה להמתין בכסיסת אצבעות בערך 10 ימים עד שקיבלנו את ההחלטה לגבינו.
אני יצאתי משם בתחושה שגם אם לא אתקבל - דייני.

החוויה הנהדרת הזאת של יום המיונים היא משהו שאנצור אותו להרבה שנים. האווירה, החברותא, הבנות הזרות לחלוטין אחת לשניה, שתוך שעות הופכת להיות קבוצה מלוכדת - כמעט משפחתית! הצחוקים, התחרות המסויימת בין הקבוצות, הרגשת השחרור והכיף של להיות יום שלם בטבע - כל אלה שווים בפני עצמם גם אם לא זוכים להתקבל למסע.
אשרי וטוב לי, זכיתי.
אני יוצאת למסע הראשון ב - 15.5.08.
בשבוע הבא מתחיל סבב של מפגשים, קודם עם חברות הצוות שלי (צוות 7) ואחר כך מפגש של כל המקצה הראשון. יאללה, שיבוא כבר שבוע הבא!!!

25.4.08
היי הג'יפ היי הג'יפ..

אני יודעת בכלל לנהוג בג'יפ?
כשמלאו לבן שלי עמית 16, הוא קיבל ממני כמתנת יומולדת טיול לתאילנד. אמא ובן, סוליקו.
הרבה חוויות נפלאות עברנו יחד, אבל אחת מיוחדת במינה קשורה בנהיגה בג'יפ, ומאחר והתבקשתי מפורשות על ידי מארגני המסע לרענן את נהיגתי בג'יפ/רכב מהלכים, החלטתי לרענן גם את הסיפור הזה. כתבתי את זה לפני שנים, אני מוציאה עכשיו מהנפטלין:

אמא, אנחנו שוכרים אופנוע, מודיע לי הג'וניור.
התחלקת על השכל, ילד? אני לא יודעת לנהוג על אופנוע.
אז טוסטוס.
תרד מזה, אין סיכוי. אני גם לא יודעת לרכב על טוסטוס.
אז אני אנהג ואת תשבי מאחור.
yeah right. אין לך רשיון. ואתה, מאיפה אתה בכלל יודע לנהוג על טוסטוס.
אני יודע, מה זה חשוב. אז מה את אומרת?
אני אומרת שתשכח מזה, ובוא נרביץ עוד איזו מנה של נודלס.
בדרך כלל האוכל סתם לשנינו את הפה, צמד גרגרנים שכמונו. אבל הפעם לא עזרו הנודלס, ולא האננס,
ולא שייק פירות, ולא שום דבר מאכל. הילד רצה גלגלים.
טוב, אז אין ברירה, גברת אמא, אם את לא רוצה טוסטוס - חייבים לשכור ג'יפ!
אין מה לדבר על זה, הנהיגה היא בצד שמאל ואני אתבלבל.
את לא תתבלבלי, את תנהגי כמו גדולה, קטן עלייך צד שמאל, מה קרה לך?
עמית, אף פעם לא נהגתי בצד שמאל. תהיה ילד טוב ותשתוק, ובוא ניקח מדריך עם אוטו, יש מקומות מדהימים בתוך סבך הג'ונגלים האלה. נטייל עם מדריך מקומי והסברים ויהיה כיף.
אבל מכונת ההפצרה המשומנת היטב לא הפסיקה מלטרטר.
(ואני חשבתי שיש לי אמא גזעית, יוצא שהיא סתם חנונית, חכי שאני אספר לכולם שהשתפנת.. וכ"ו וכ"ו
דיבר הילד כאילו אל עצמו..) בסוף נשברתי. אמא עם לב רך אני, בלי אופי...
שמנו פעמינו לסוכה כזאת שמשכירה ג'יפים. אחרי משא ומתן קצר, תשלום בדולרֶס ירקרקים, והפקדת הדרכון שלי בידיו של תאילנדי מנומנם, קיבלנו מפתח לג'יפ סוזוקי, "הכי חדש והכי טוב שיש".
מילא לנהוג בצד שמאל של הכביש. נו, מתרגלים אחרי כמה קילומטרים נגיד שמתרגלים... אולי אם זו דרך ישרה ואם אין פניות שמאלה ימינה. אבל מי תאר לעצמו שידית ההילוכים נמצאת גם היא בצד הלא נכון ושאת כל הפעולות יהיה צריך לעשות ביד שמאל?
אני ביד שמאל אפילו באף לא יודעת לחטט! הכל בימין!
העיסקה מבוטלת, אני אומרת, ולא מאמינה על עצמי איך לא חשבתי על זה קודם. - שום מבוטלת, אומר הזאטוט, את תראי שיהיה בסדר, ואם לא תסתדרי אז אני אנהג...
(להזכירכם, בן 16, בלי רשיון, ואולי אולי פעם אחת אבא שלו נתן לו חצי סיבוב על האוטו באיזה מגרש שומם..)
אני הולכת לדבר עם התאילנדי שיחזיר לי את הדרכון והכסף ויקח את הג'יפ שלו לכל הרוחות. אבל איפה! תראו לי תאילנדי אחד שיסכים להוציא מכיסו דולרים שנכנסו לשם. זה חד-כיווני, הפעולה הזאת.
no can do, maddddam, no can do הוא זימר לי בנעימה מתנגנת כזאת וחיוך מתוק על הפנים.
אני כבר הייתי מוכנה לוותר על הכסף, רק שיחזיר את הדרכון ונלך.
אבל כאן עמית מתערב ומשחק את הגבר במשפחה. תופס אותי חזק בזרוע ומוביל אותי אחר כבוד אל הג'יפ, פותח את הדלת, מצביע על מושב הנהג ופוקד שבי! די עם השטויות! חמש דקות תירגול, ואנחנו על הכביש!
אני, נדהמת לגמרי מפרץ הבגרות הזה של הילדון, פתאום תופסת שאני באמת מתנהגת בצורה מגוחכת.
מה הקטע, מה הפחד הזה שנפל עלי?
במרץ אני מדליקה את המנוע, שמה רגל על הקלאץ' ומתחילה לשחק ביד שמאל עם המהלכים: ראשון, שני, לא צריך יותר משני - בלאו הכי הכבישים צרים ואי אפשר לפתח מהירות.
טוב, נו, רק ליתר בטחון אני מחפשת גם את המהלך השלישי, בטוחה שלא אשתמש בו.
גם את הרוורס היה קשה למצוא, ואחרי כל הנסיונות יד שמאל שלי כבר כאבה, אבל בסוף נמצא הרוורס האבוד.
לעמית היתה הצעת יעול:
את יודעת מה, את תלחצי על הקלאץ', ואני אעביר מהלך, איך זה? את רק תגידי לי 'עככככשיו' ואני כבר אעביר.
באותו רגע הייתי מוכנה להסכים לכל, העיקר שלא אצטרך לסמוך על שרירי יד שמאל החלשלושים שלי.
יצאנו לדרך.
נכון, היו כמה חריקות צורמניות כאשר התיזמון שלי ושל עמית ושל ה'עכשיו' לא פעלו בסינכרוניזציה מושלמת, אבל העובדה היא שהתגלגלנו לאורך הכביש, אשכרה נסענו... אחרי שתפסתי קצת בטחון, ניסיתי אפילו להצליב ידיים, להעביר את יד ימין החזקה והמיומנת שלי מעל גופי לצד שמאל ולהחליף ככה מהלך, אבל זה לא ממש דפק. וחוץ מזה, עמית לא רצה לוותר על התפקיד נהג המשנה שלו, איך הוא יחזור אחר כך ארצה ויספר לכולם שהוא 'חצי נהג' בג'יפ?
לאט לאט נכנסנו לאוירה של כיף והתחלנו להנות מכל העניין.
- שימי קלאץ' רגע, עמית אומר לי.
למה? אנחנו בסדר, מה אתה מנסה לעשותתתתתת? אני כמעט צורחת מפחד.
את ברביעי, את קולטת? את ברביעי... תני גז!
קשה לי לשחזר את הצחוקים שהלכו שם. עמית כל כך נהנה לשחק עם המהלכים שהוא פשוט תיזז אותי, להעלות, להוריד, להאיץ, להאט, בקיצור להתחרע על הנהיגה. ואני, נהניתי שהוא נהנה, ומתנדנדת בין היסטריה לאקסטזה השתתפתי בחגיגה עד הסוף.
מי שלא כל כך היה מרוצה מהעסק, זה הג'יפ עצמו, והוא דאג להראות לנו בדיוק איפה כאב לו.
שלט קטן על הכביש הראשי הצביע על דרך עפר צרה שהובילה למקום שנקרא "וילה פרדייז".
שאנחנו נחמיץ הזדמנות לבקר בגן עדן?
מאותתים שמאלה ויורדים מהכביש אל דרך העפר, ונוסעים בתוך ג'ונגל חלומי. צמחיה טרופית מדהימה. קופים על העצים. אין נפש חיה, אבל אנחנו נוסעים דוך לוילה פרדייז.
אני ועמית שרים בקול רם שירים שאנחנו אוהבים (בחמש קם אדם, ויוצא את ביתו.. . גם רעב גם צמא, אחזו אותו... זה שיר אהוב עלינו וסיפור בצידו, אבל לא עכשיו ) ופתאום נגמרת הדרך המקסימה. וילה פרדייז הסתכמה במבנה נטוש שהיה אולי פעם מסעדה/בית קפה/אולי מלון קטן, וכרגע רק העזובה חוגגת שם. אף אדם לא נראה בסביבה. אנחנו והעצים והקופים. טוב, אכלנו אותה, יאללה מסתובבים.
בעצם, למה אכלנו אותה? הדרך היתה מקסימה ונהנינו, וכל היום עוד לפנינו.
- טוב, תלחצי קלאץ', אני מכניס לרוורס שנסתובב.
אני לוחצת, הוא מנסה להכניס - לא נכנס.
עוד נסיון, לא הולך.
אין רוורס.
תן לי לנסות, אני אומרת.
לא הולך.
ככה, כמה דקות שנדמו כנצח.
פשוט אין רוורס בג'יפ הזה.
אבל לא יתכן, הרי כששיחקתי עם המהלכים בסככה של השכרת הרכב, בפירוש מצאתי
את הרוורס, לאן הוא נעלם פתאום?
אחרי הרבה נסיונות, שקלנו אפילו לשים ניוטרל ולדחוף את הג'יפ עד למצב של סיבוב, סיבוב ידני מה שנקרא. אבל עמית לא מוותר:
- חכי רגע, זה אולי תקוע, צריך להפעיל עליו קצת כוח, הוא אומר. ובכוח של ג'באר בן 16 הוא משתלט על מוט ההילוכים עד שזה נכנע לו כליל, ונשאר לו ביד -- מנותק מתיבת ההילוכים...
הוא נופף במוט בידו, כמו מנצח שמנופף בשרביט מול תזמורת.
- איזה ג'יפ טרנטה הוא נתן לנו! הוא אמר במבוכה.
אולי הג'יפ באמת טרנטה, אבל גם אנחנו הרסנו את האמא שלו עם משחקי ההילוכים...
יאללה, עכשיו צריך להתכונן לצעדה של איזה עשרה קילומטר עד הכביש הראשי.
אספנו את כל חפצינו מהג'יפ, נעלנו אותו טוב שלא יקרה לו חלילה משהו (הדרכון שלי בסכנה) והתחלנו לצעוד. בהתחלה בשתיקה רועמת, אחר כך איזו מילה מצחיקה אחת מפוגגת את המתח, ואנחנו שוב נכנסים לאווירת סתלבט. מה יש, חוויות, הכל חוויות.
פתאום, מאמצע הכלום צץ טוסטוס עם תאילנדי שמן רכוב עליו.
הלו, טקסי? הוא שואל אותנו..
יס, יס, יס - אנחנו עונים לו במקהלה, מודים לאלוהים הטוב שחסך לנו את הצעדה הארוכה.
אוקיי אוקיי.. הוא אומר ולא זז מהמקום.
אוקיי אוקיי, אנחנו עונים לו. נו, תלך להביא ת'טקסי.
אוקיי אוקיי, הוא עוד פעם אומר.
אוקיי מה? איפה הטקסי?
אחרי עוד כמה אוקי'ים הדדיים כאלה, הסתבר לנו.... שהוא הטקסי.
טוסטוס, משהו כמו 50 סמ"ק, ונהג שמן ושנינו עוד אמורים להצטרף אליו.
הוא הצטופף קצת על המושב, וסימן לנו לעלות.
גם לי בלי עין רעה לא היה חסר משקל אז, ורק התחת שלי לבד היה צריך יותר מכל המקום שנשאר. מחזה סוריאליסטי כזה היה צריך להנציח במצלמה, אבל מרוב שהיינו נרגשים מעצם השתתפותנו במחזה הזה, זרחה מפרחונינו האופציה הזאת של הצילום.
דמיינו לעצמכם את השלישיה המוזרה הזאת על הטוסטוס הקטן והמצ'וקמק, שבקושי הצליח להתקדם ב-10 קמ"ש מכובד המשקל שהיה עליו לשאת.
עמית היה הסנדוויץ' באמצע, ואני מקווה שמה שנמעך לו שם לא עשה לו נזק בלתי הפיך לחייו הבוגרים כאבא עתידי.
בשליש תאילנדית, שליש אנגלית ושליש ידיים שאל אותנו התאילנדי לאן אנחנו רוצים:
לעיר ממנה באנו (30 ק"מ בערך) או רק לכביש הראשי?
עמית התחיל לנהל אתו משא ומתן כמה הוא רוצה עד העיר וכמה זמן זה יקח וכו'.
כאן כבר הייתי מוכרחה להפעיל סמכות אמהית, ולהגיד עד כאן! תוריד אותנו על הכביש הראשי, מספיק לי הסיוט הזה.
- למה, אמא, דווקא סבבה - מה את לא נהנית? אמרתי לך שצריך טוסטוס!
על הכביש הראשי נתנו לנהג בוחטה כסף. המסכן ניגב את הזעה ממצחו במטפחת שאפשר היה לסחוט אותה. חתיכת מאמץ היתה לו הנסיעה הזאת. חבורה של תאילנדים שעמדה שם החליפה אתו בדיחות שנגעו כנראה למימדי הישבן שלי וכולם צחקו בקול גדול. גם אנחנו, יחד אתם. יש קצת הומור עצמי.
על הכביש עצרנו טקסי אמיתי - טנדר טויוטה אדום כזה עם שני ספסלים ארוכים אחד מול השני, ועשרים אנשים יושבים על מקום שמלכתחילה יועד ללא יותר מעשרה. אבל לפחות הוא נסע על הילוך רביעי כל הדרך, והביא אותנו ישר לסככה של השכרת הרכב.
כל הצבע נזל מפניו של התאילנדי מיסטר no can do, שנתן לנו ג'יפ טרנטה כשהתייצבנו בפניו ללא הג'יפ שלו. שניים וחצי משפטים בישראלית טיפוסית סידרו לנו את העניין. פתאום צץ לו מאנשהו ג'יפ חדש דנדש, ( מה שאומר שבאמת הוא דפק אותנו לפני כן עם ג'יפ לא איי איי איי...)
הסברנו לתאילנדי איפה הג'יפ הישן תקוע, והוא טיפל בכל השאר. קיבלנו ממנו את המפתחות לג'יפ החדש והסתלקנו משם בנהיגה נורמלית. אחרי כל התלאות כבר הייתי למודת נסיון, ויד שמאל שלי פתאום שיתפה פעולה להפליא.
לעמית לא נתתי יותר לגעת במהלכים וקריאת ה"עכככשיו, עכככשיו" נשארה רק של סטלה המגמרת מאסקימו לימון.

כל זה קרה לפני כ-16 שנה, ובזה בערך מסתכם הנסיון שיש לי בנהיגה בג'יפ.
אני מקווה שחברותי לצוות 7 במסע מלכת המדבר לא יקראו את הסיפור הזה, אחרת הן בטח תחשושנה לתת בידי את ההגה...

27.4.08
קצת עובדות על דרום אפריקה

מה לעזאזל אני יודעת על דרום אפריקה?
כמעט כלום.
היה אפרטהייד, זה אני יודעת.
מכירה את נלסון מנדלה, ואת אשתו וויני, בעיקר בגלל השערוריות.
יודעת שהאנגלית שלהם נורא מצחיקה, כאילו יש להם איזה קשר בלשון.
ו.... זהו בערך הכל.
לא יפה, איזו בורות.

אז לקראת מסע מלכת המדבר בעוד פחות משלושה שבועות, מן הראוי שאני אתחיל ללמוד קצת את החומר, לא?
אני אעלה הנה קצת נתונים ועובדות על דרא"פ, בעיקר בשבילי, אבל גם קצת בשביל מי שירצה ללוות אותי מהכורסא בבית במסע הזה. וכדי שלא תהיה רשומה ארוכה מדי (אני אתעייף לכתוב ואתם לקרוא...) אז אני פשוט אחלק אותה לכמה חלקים.

מיקום

דרא"פ שוכנת בדרום היבשת האפריקאית, בין קוי הרוחב 22 ו - 35 דרום. מצד מערב - האוקיינוס האטלנטי, וממזרח האוקיינוס ההודי. ונקודת המפגש של שני הימים ענקים האלה היא בדיוק בצ'ופצ'יק הדרומי ביותר של היבשת, בקייפ אגוליאש. (הנה כבר למדתי משהו חדש, תמיד חשבתי שכף התקווה הטובה, ליד קייפטאון, זו הנקודה הכי דרומית, ומסתבר שלא.)

אקלים

דרא"פ מפורסמת בשמש שלה. המיקום הסובטרופי ממותן על ידי העובדה שהיא מוקפת ים משלושה כיוונים, ויחד עם הגובה של המישורים הפנימיים גורם לטמפרטורה נעימה ותנאי אקלים נוחים. זוהי מדינה יבשה יחסית, ממוצע המשקעים השנתי שלה עומד על 464 מ"מ (כ - 100 מ"מ פחות מתל אביב או ירושלים השנה).
במערב המדינה, הגשמים יורדים בחורף, ואילו במזרחה - רק בקיץ.
צריך לזכור שמאחר ודרא"פ שוכנת מדרום לקו המשווה, העונות שלה הפוכות לשלנו, ומסעות מלכת המדבר לשנת 2008 יתנהלו להם בסתיו ובחורף של דרום אפריקה, בדיוק ההפך מחום יולי-אוגוסט שלנו. ומאחר והמסעות מתוכננים לחבל קוואזולו-נאטאל במזרח המדינה, אז צפוי להיות יבש! כל מי שרצה לראות אותנו מבוססות ודוחפות ומחלצות ג'יפים ששקעו בבוץ כבד, נראה לי שיתבדה... (אני מקווה, לא מבטיחה...)

אוכלוסיה

דרא"פ היא מדינה מגוונת מאד מבחינת אוכלוסיה ותרבויות, דתות ושפות. יש בה 47 מיליון תושבים, 80% מהם אפריקאים כהי עור, כ-9% לבנים, כ-9% צבעוניים(בני תערובת) וכ-2% הודים/אסיאתים שונים.
יש במדינה 11 שפות רשמיות! ועוד הרבה מאד שפות אחרות שלא הוכרו רשמית אבל משמשות תושבים רבים. האנגלית היא שפת הממשל והחיים הציבוריים, אבל היא רק במקום חמישי מבחינת השפות המדוברות בבית.
תשע מן השפות הרשמיות הנותרות הן אפריקאיות, והאחת הנוספת היא אפריקנס - מין שפת כלאיים שמשלבת הולנדית עתיקה, אנגלית, צרפתית וקצת מילים אסיאתיות.
רוב התושבים (כ - 80%) הם נוצרים מסוג זה או אחר (קתולים, מתודיסטים, אנגליקנים ועוד). יש שם כ - 1.5% מוסלמים, כ - 4% בני דתות אחרות (הינדו, בודהיסטים וכו') וכל השאר שזה בערך - 15% מוגדרים כחסרי דת. לתומי חשבתי שיהיה אחוז הרבה יותר גדול של "עובדי אלילים ומזלות", אבל כנראה שהמיסיונרים הנוצרים עשו שם עבודה יסודית ביותר.

ממשל

כיום דרא"פ היא דמוקרטיה רב מפלגתית, עם מערכת משפט עצמאית ועיתונות חופשית.
עד 1994 נודעה המדינה לשימצה בשל האפרטהייד ששרר בה, שילטון המיעוט הלבן על הרוב השחור. מבלי להכנס לפירוט של התקופה המחרידה וזוועותיה, אני רק אציין שבשנת 2005 ערך ה - BBC סקר בין 68 מדינות שמטרתו היתה לבחון איך התושבים רואים את התנהלות המדינה שלהם, האם היא נעשית על פי רצון העם?
65% מהמשתתפים בסקר העולמי השיבו תשובה שלילית, המדינה שלהם אינה מתנהלת על פי רצונו של העם.
ואילו בדרום אפריקה, 59% של התושבים ענו שמדינתם מתנהלת לפי רצונם, כלומר זה מעיד על מידה נכבדת של שביעות רצון. מגיע להם ואני שמחה בשבילם.

חינוך

מאז סיום האפרטהייד ב - 1994, משקיעה הממשלה בדרא"פ מאמצים כבירים בחינוך. מתוך 12 מיליון צעירים בגיל חינוך, 90% נמצאים במסגרות לימודיות, וזה אחוז גבוה בהרבה משאר המדינות הנמצאות בתהליכי התפתחות.
יש במדינה מחסור חמור בבעלי מקצוע בתחומים של הנדסה, מדעים וטכנולוגיה, פיננסים וניהול, והם מנסים לנקוט בצעדים יצירתיים כדי להשלים את החוסרים האלה.
סתם דוגמה אחת: ב - 21 האוניברסטיאות הפזורות ברחבי המדינה, צומצמו מאד מספר המקומות בפקולטות ההומניות. אין, לא מקבלים מעבר למספר מינימלי של תלמידים. רוצה ללמוד ספרות ושירה או פילוסופיה? יש לך בעיה. המדינה רוצה שתלמד הנדסה או מדעי המחשב. הוגדלו המכסות בפקולטות של המדע והטכנולוגיה, וצעירים מכוונים לשם להמשך לימודיהם תוך מתן תמריצים והקלות למי שמתרצה ומסכים להיות מהנדס במקום משורר.
והנה עוד קצת עובדות וטריוויה שליקטתי מפה ומשם...
מרגישים שמשעמם לי, מתה שיתחיל כבר המסע ויהיה על מה לכתוב באמת במקום לקשקש בקומקום...)
העליתי כאן מפה, שנראה בעין מי/מה/איפה. למיטב ידיעתי, מסע מלכת המדבר אמור להתקיים בחבל קוואזולו-נאטאל, החלק הירוק הזוהר במזרח המפה)

עולם החי

זהב

יהלומים

פרס נובל

וסתם מעניין -

29.4.08

ברוכים הבאים ל....טירונות

למזלי הרב, (אל תשאלו אותי אם זה טוב או רע כי זה באמת שנוי במחלוקת) האוטו שלי הוא בעל גיר רובוטי, כלומר הוא גם אוטומט וגם הילוכים ידניים. אני אמורה לזפזפ ביניהם לפי תנאי הכביש. אבל מה, אני מפונקת, נוסעת רק על האוטומט.
לפעממממים... ככה לעיתים רחוקות, כשאני צריכה להרביץ ספיד בקסטל, אני מעבירה להילוך ידני, שלא יחליד, ואיך שהאוטו צובר תאוצה אני מיד חוזרת לאוטומט.
והנה --- מיום שישי, אני נוהגת על האוטו רק עם הילוכים ידניים! ראשון, שני, שלישי, חזרה לשני, לעלות לרביעי וכו' -- וואי איזה ניג'וס!
אבל אמרו להתאמן על נהיגת הילוכים לקראת המסע, אז אני - ילדה טובה ירושלים - מתאמנת.
ואם מישהו ישאל ממתי בדיוק אני עושה כל מה שאומרים (האמת, אני שונאת שאומרים לי מה לעשות...) אני פשוט אענה שתפסתי פחד מהרס"רית הקשוחה שהולכת להיות מנהלת המסע שלנו. שיואו, מה זה החזיקה אותנו קצר במפגש ההכנה שהתקיים בבית התרבות בניר צבי ביום שישי האחרון. אמנם בהמשך היא קצת התרככה והראתה לנו גם איזה פן חייכני או לפחות חברמני, אבל בגדול - קשוחה קשוחה...
"כל 5 דקות איחור - פחות חצי שעה שינה!"
או, למישהי שאיחרה בכמה דקות: "עכשיו מגיעים? השיירה כבר במרחק קילומטרים מכאן!"
בקיצור, כל טראומות הטירונות עולות וצפות במוחי, אבל אני לא מקטרת. אני יודעת שאין לה ברירה, כי אין שום דרך אחרת לנהל מסע של כשישים קצ'קעס כמונו אם לא משליטים בו משמעת ברזל.
אז קיבלנו תידרוך בע"פ, קיבלנו קצת הנחיות לנהיגת שטח, התוודענו לרופאה שמתלווה למסע, קיבלנו חומר כתוב עם רשימת כל המשתתפות וקצת מידע על הטיסות, לוח משימות, רשימת ציוד וכו', ו.... קיבלנו גם את בגדי המלכות... מכנסיים, חולצות טריקו, סווטשירט'ס, ג'קט פליז אדום (אדום? אני? אדום???)
לאורך כל המסע - זו הולכת להיות התלבושת האחידה. לא לובשים שום בגד אחר, אולי רק בלילה, בתוך השק שינה. מה, עוד לא אמרתי שכל הלינות הן באוהלים ובשקי שינה?

15.5.08

אפריקה, הנה אני באה...

אז זהו, הגיע הרגע, ומקצה מספר 1 של מסע מלכת המדבר לשנת 2008 יוצא לדרך.
הצ'ימידן ארוז (צ'ימידן? משהו בגודל ארון שתי דלתות... איך הוא יכנס לג'יפ אין לי מושג.)
יש בו שק שינה, פנסי ראש, חבלי מיתר ועוד כל מיני פריטים שבחיים לא חשבתי שאזכה להיות בעליהם הגאים (יש לי אפילו לדרמן משלי...)
ואם במקרה תנסו לקנות בימים הקרובים באיזה סופרפארם מגבונים לחים או דוחי יתושים ולא תמצאו - תדעו שזו אני שרוקנה את המדפים...
תכף יהיה הפיפ-פיפ של טקסי נשר שבא לקחת אותי לנתב"ג.
ההתרגשות עצומה והאדרנלין גועש.
חוויות וסיפורים -כשאחזור.
אסטה-לה-ויסטה בייבי......................

לקריאה על המסע - בפרק הבא: זכרונות מאפריקה