30.5.08
אפריקה או לא אפריקה??

ובכן... ראינו. בטח שראינו חיות.
לא כמו שחשבתי, שמאחורי כל פינה יצוץ פיל ומעל לצמרת כל עץ תתנשא ג'ירפה.
בכלל לא.
חיות ראינו רק בשמורות הטבע, וגם שם צריך היה לעשות כמה וכמה רונדלים בשבילי השמורה כדי להתקל בהן. כך זה לפחות בשמורה שאנחנו היינו בה, שנקראת בשם המוזיקלי "שלושלואי".

רואים בשלט שהשם מתחיל ב - H, אבל מבטאים אותו כמו שין...

שמורת שלושלואי רחבת ידיים, ו"על הנייר" יש בה את כל החיות שאתם רק רוצים או לא רוצים לפגוש: יש בה את "חמשת הגדולים" שהם אריה, פיל, ג'ירפה, ליאופארד ו... לא זוכרת מה זה החמישי. למזלנו - לא היה לנו מפגש חזיתי עם כולם, רק עם חלקם.
הרבה פעמים רואים חיות באופק, אבל זה כל כך רחוק מהשביל/כביש עליו אנחנו נוסעים שממש קשה להבחין בעין בלתי מזויינת. משקפת יכולה להסתבר כיעילה מאד בטיול כזה.
באמת, יש להן כל כך הרבה שטח לחיות, למה שהן תרצינה להסתובב דווקא ליד הכביש?
החיות הכי "פושטיות" בשמורה הן האנטילופות למינהן. רואים כל כך הרבה, שבשלב מסויים כבר לא סופרים אותן בכלל., למרות שהן מקסימות ביופיין!

הנה מקבץ תמונות של אנטילופות. יש לכולן שמות, אני מקווה שאני אזכור בדיוק מה זה מי.

אלו הן האימפלות. סימן ההיכר שלהן הם הפסים השחורים על האחוריים. אומרים שאם מצליחים לתפוס אותן מאחור בצורה ברורה, הפסים האלה יוצרים על התחת ממש את ה M של מקדונלד. אני לא הצלחתי, הן סירבו לעשות פוזה...

התמונה הבאה - אפילו שצולמה מרחוק ולא רואים בה ברור - היא כל כך אפריקה בשבילי.
אם אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין נוף אפריקאי, זה מה שעולה וצף:
השמיים הכחולים, הסוואנה הירוקה, עצי השיטה הסוככים על שרשיהם כמו שמשייה, ועדרי החיות שבטח נמצאות בסתלבט אינסופי.
אין להן כלים להדיח, ולא מטלות לסיים, הן לא מתחבטות בענייני דיאטה - לוחכות עשב כמה שבא להן בלי לספור קלוריות, רובצות למנוחת יופי בשמש... אני רק לא מקנאה בהן כשהאריה או הנמר מתקרבים אליהן. נו, כל אחד והצרות שלו.

והבונבון הזה לא מזכיר לכם את סיפורי במבי - עופר האיילים?

אלה הם הזכרים של האימפלות, מזוהים על פי הקרניים.

שימו לב לתמונה הזאת - אתם רואים מה אוכלות האיילות האלו?
שלא נדע מצרות! תכף אסביר.

קודם כל הנה תמונה יותר מקרוב

ועכשיו הפליאה: העצים שם דוקרניים בצורה ממש מפחידה!
קרוב לוודאי שאדריכל הטבע עשה אותם כך כדי שחיות הבר לא יחסלו אותם עד תום.
אבל מה, קטן על האיילות.
למרות הקוצים, הענפים הנמוכים האלה, עם העלים הצעירים הירוקים, הם בטח המנה העיקרית של מזונם.
תראו כמה מאיים שזה נראה:

אני נדקרתי בטעות מעץ כזה, במשך שלוש שעות בערה לי האצבע כי כנראה חוץ מהדקירה הוא גם מחדיר לעור איזה חומר דוקר/עוקץ/מכאיב! סימן השריטה, אפילו שהיה דק מאד, נשאר עוד יומיים שלושה אחר כך.

קרובת משפחה של האימפלה - היא הניאלה, הגוף שלה מעוטר בפסי רוחב, כמו טבעות.

והזכר שלה - איך קוראים לו, ניאלו? תראו מה נהיה לו, איך הוא התגנדר:
הוא כהה מאד, וחוץ מפסי טבעת יש לו "מגפיים" צהובות סופר מודרניות!
קשה מאד לתפוס תמונה של הזכרים האלה, הם תמיד נמצאים בנפרד, קצת נחבאים. מספיק רחוקים מהנקבות בכדי לא לבוא בקהלן, אבל מספיק קרובים בשביל לשמור שאף זכר אחר לא יתקרב לנקבות שלהן.

טוב, נעבור לג'ירפות. איזו התרגשות הן עוררו אצלנו!

 

התמונות צולמו נורא מרחוק, עם זום מלא. כל כך חבל שלא רואים יותר מקרוב. כאן למשל יש משפחה של אבא/אמא - שלוקחים לעצמם קצת זמן איכות ביחד - ומשמאל, שימו לב, יש שני ילדודים קטנים וממושמעים שרובצים בנחת ומחכים שישימו לב אליהם:
(תמיד היה לי דימיון מפותח...)

ולפרידה מהג'ירפות, תראו איזה מאמי - איך הוא עושה לה נעים בגב, אפילו שממש
מתעקם לו הצוואר..

החיה הבאה בתור היא פשוט מכוערת

כמה שהסתכלתי עליה בטבע, וכמה שהגדלתי בזכוכית מגדלת את התמונות שצילמתי - לא הצלחתי לפענח איך נראים הפנים המוזרות שלה.
החיה נקראת חזיר יבלות, על שום היבלות שצומחות לה על הפנים. משהו די דוחה, אז נדלג עליה בקלילות. היו המון חזירים כאלה בשטח, אבל המראה לא ממש מלבב.

ונעבור לקצת בעלי כנף יותר סימפטיים. אין לי מושג מה זה מי ואיך נקרא כל אחד, סתם
לשטוף את העיניים:

השמורה מלאה בכל מיני מקווי מים, והברווזים השטים במים, או בעלי הכנף היפים האלה שתופסים להם מנוחה על ענפי עצים - משרים כזאת אווירה של רוגע ושלווה.
חשוב לצבור קצת רוגע ושלווה, כי תכף נזדקק להם! התמונות הבאות תהיינה די מסעירות!
בעל החיים הבא שיכבב בהן הוא הנשר. לא אחד, הרבה נשרים.
בדרך כלל אנחנו מכירים אותם בפוזה הירואית של מעוף בשמיים, עם מוטת כנפיים אדירה ודאייה מעוררת הערצה.
הפעם תפסנו אותם בקטע קצת יותר גשמי, שלא לומר קצת מבחיל.
נסענו בשיירה של 7 ג'יפים (התפצלנו לשתי קבוצות כדי לא להבהיל את
החיות עם מסה יותר מדי גדולה של כלי רכב ואנשים) כשלפתע החלה השתוללות בקשר.

הג'יפ הראשון גילה משהו והיה מאד נסער. הג'יפ שלי היה במאסף (היינו בתורנות באותו יום) ולא ראינו כלום, אבל הבנו שמשהו קורה.

הקשר קצת קירטע, כולם היו נרגשים מכדי לדבר דברים ברורים, אבל קלטנו את המילה נשרים, המון נשרים.

מפעם לפעם שמענו משק כנפיים וראינו נשרים נוספים דואים בשמיים מעלינו, ואז צוללים למטה אל הכביש.

איכשהו הצלחנו להסתדר בשני טורים כדי שכולם יוכלו לראות, המצלמות נשלפו והתחילו לתקתק.

חבורה של נשרים היתה עסוקה בפירוק וזלילה של פגר גדול.
נכון, חוק הטבע, הברירה הטבעית, רק החזקים שורדים, שום דבר לא הולך לאיבוד - לכל דבר יש כתובת. הכל נכון, מילים יפות, אבל כשרואים את זה LIVE מול העיניים, זה מצמרר.
בהתחלה לא רואים כלום - רק מין "ערימת נשרים" על משקל "ערימת ילדים" שהיינו עושים בילדותנו. הרבה צווחות או קריאות רמות (מי חשב אי פעם שנשר יודע להרעיש כך...) החזקים מנסים להדוף את הקטנים והחלשים, שחס וחלילה לא יגעו להם בטון הבשר שמונח שם, כאילו שיש מצב שהם יכולים לחסל את זה לבד... כל נשר חזק נותן שניים שלושה ניקורים בפגר, ואחר כך מתחיל לנקר את בשר חבריו כדי להבריח אותם משם, שיתנו לו להמשיך לאכול בשקט בלי להפריע.
בחיים לא ראיתי מחזה כזה.

אחרי הרבה מאמצים להתקרב ולתפוס עמדת צילום נוחה, סוף סוף הצלחתי לראות משהו קצת יותר ת'כלס

הנשרים היותר חלשים שהורחקו, תפסו להם עמדות המתנה מסביב, מחכים שהנשרים הגדולים ישבעו או יתעייפו, ואז תהיה להם הזדמנות לקחת חלק בחגיגה.

חתיכת ארוחה היתה להם שם. ואני רק שואלת - איפה כל השאר? כל אוכלי הנבלות?
העיטים, והבזים, והרחם והפרס?
אם הבנתי נכון את הסברי המדריכה - יש היררכיה ויש סדר קבוע של מי זוכה להתכבד ראשון. לא יודעת מה קורה באמצע, אבל הנשר הוא הראשון, והפרס הוא האחרון. הפרס מגיע לפגר כשכבר יש בו רק שלד, עצמות. עם המקור החזק שלו הוא שובר עצמות, לוקח אותן למעלה לגובה, ואז מטיח אותן ארצה שיישברו, וכך הוא מגיע אל מח העצם שבהן...
שלא נדע, איזה ייסורים בדרך להשבעת הרעב. אני כבר מעדיפה להמשיך לספור קלוריות...
עכשיו בואו נראה קצת חיות יפות! נגיד... זברות למשל?
בהתחלה, ראינו אותן רק מרחוק. חיות יפהיפיות!

ואז התקרבנו, והחלטתי לעשות להן בוק שלם. פעם לכאן:

ופעם לשם:

ופעם, היו כמה זברות עם שאיפה להתפרסם שהפנו אלי מבט חזיתי מלא משמעות:

ואלו "שלושת הגרציות" - באמת חיה מפוארת הזברה:

לסיום, הנה מקבץ של עוד כמה חיות נוספות שראינו.
אני אתן את כל השמות שלהם בבת אחת, כי אין לי מושג מי זה מי, ואתם תדביקו איזה שם שאתם רוצים למי שאתם רוצים...
בופאלו, תאו, ג'מוס, גנו, פיל, קוף. נדמה לי שזהו:

ו....גולת הכותרת! החיה שעוררה הכי הרבה התרגשות וקריאות התפעלות וכמעט הוציאה את המדריכות שלנו מדעתן מרוב שמחה... הצ'יטה...

מורת הדרך הדרום אפריקאית שלנו, סוזי, אומרת שתשע עשרה שנה היא מביאה קבוצות לשמורת הטבע הזאת, וזו הפעם הראשונה שצ'יטה נקרית על דרכה...
אני יכולה להבין את גודל המאורע..........
מקווה שאהבתם את הטיול בספארי.

לקריאת הפרק הבא - "אז מה אכלנו ושתינו במסע?"