בייג'ין המודרנית

הנה מקבץ תמונות שמראות את פני העיר - שימו לב לכבישים הרחבים ובהמשך, לבניינים הגבוהים.
שכונות שלמות בנויות בשטאנץ זהה, לגובה. כל בניין מאכלס בתוכו מאות משפחות. סיפרו לנו ששכונות כאלו צצות בבייג'ין בתוך מספר שבועות - רגע אחד יש שם בתים נמוכים ישנים (יש תמונה בהמשך) ורגע אחרי התושבים מפונים (לא מתוך בחירה, אלא באכיפה מאד בוטה של השלטונות), מיישרים את השטח, ותוך זמן קצר מתנוססת לגובה שכונה חדשה לתפארת.

נתחיל דווקא עם בנייני משרדים ומוסדות ציבוריים:

 

ואלה כבר בתי דירות -  תנופת הבניין אדירה ולכל מקום שמפנים את העין יש אתר בניה.

 

 

 

כאן, מאחורי הגדר הולכת ונמחקת שכונה ישנה - רואים חלק מהבתים שנמצאים בשלבי הריסה. מי שיגיע לכאן תוך כמה חודשים - ודאי ימצא כאן כבר שכונת "מגדלים" כוכב-יבבג'ין או משהו כזה.,

 

באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על מסכי הענק הפזורים בעיר - הנה דוגמאות:

אבל לא הכל חשמלי וטכנולוגי ודיגיטלי בבייג'ין. התקופה בה היינו היתה בדיוק עונת פריחת האפרסק, והעצים היפהיפיים האלה, עם הפריחה הורודה, מילאו את כל העיר: אף פעם לא ידעתי שלאפרסק יש כזאת פריחה נהדרת.

ובכלל - הגינון בבייג'ין הוא ממש משובב את העין. ערוגות פרחים צבעוניות, סדורות בצורות גיאומטריות לפי צבעים, מקשטות את כל צדי הדרכים הראשיות:

אחד הדברים שהפליא אותנו מאד זה "הארעיות" של חלק מהצמחיה.  שימו לב לתמונה - הצמחים מוצבים כאן בתוך העציצים הקטנים בהם גידלו אותם,  מוכנים לשליפה מיידית והעברה למיקום אחר - בדיוק כמו העצים שסיפרתי עליהם בפרק הראשון.

אם זה היה "עציץ" קבוע - בטח היו בונים לו ערוגה, או אדנית או משהו  שמחובר למקום. אבל לא, כל הסידור היפהיפה הזה יכול להיות עכשיו כאן, ובעוד שעתיים בפתח של איזה משרד חדש שנחנך, או  מוסד ממשלתי כלשהו.

גם המדרגות הפורחות האלו - עכשיו העציצים כאן, לא בטוח שתמצאו אותם גם מחר - הכל נייד.

 

הרחובות שמקשרים בין שדה התעופה לאיצטדיון האולימפי - קיבלו לכבוד האולימפיאדה ב-2008 טיפול  צמחייתי מיוחד, לאורך קילומטרים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכשמגיעים ממש לאיזור האיצטדיון - מרבדי הפרחים חוגגים בצבעוניות מהממת:

 

 

וכבר אמרנו שהסינים רואים באבנים אלמנט קישוטי לכל דבר, הנה עוד דוגמה. אלה שני סלעי ענק טבעיים, עם צורות וצבעים שבאמת הופכים את הסלע לקישוט יפהיפה:

בבייג'ין החדישה והמודרנית אפשר למצוא את כל סממני העושר של המערב. הנה למשל לימוזינה באורך קילומטר של חתן וכלה,

ולעומתה - כלי התחבורה המסורתי, הריקשה, שגם היא עברה מודרניזציה שהפכה אותה למכוערת ביותר:

בשכונות פחות "רשמיות" ומתויירות, עדיין אפשר למצוא שמץ מבייג'ין של פעם - כאן זה בחניה של סופרמרקט קטן שהלכנו לחפש בו משהו  קונבנציונלי לאכול. (לא היה...)

בשכונות האלו ניתן למצוא מראות קצת יותר אותנטיים מאשר מגדלי בטון וזכוכית, עדיין יש שרידים של בייג'ין הצבעונית והציורית:

ויש גם את בייג'ין בלילה

יש להם מדרחוב מה זה נוצץ ומפואר, עם מיטב חנויות המותגים הבינלאומיים. לגמרי במקרה הצטלם לנו כאן זארה, אבל יש כאן הכל, כל מותג בינלאומי שאתם יכולים לחשוב עליו - מיוצג כאן. ואן קליף, רולקס,  אומגה, אדידס, נייקי, סוני - מה שרוצים. נשאלת השאלת המעניינת - גם שם מוכרים את "תוצרת סין",  של השווקים? לפי המחירים - נראה כאילו אלה מוצרי יוקרה ממש אמיתיים, אבל אני לא אתפלא לגלות שגם כאן זה לא סחורות מקוריות אלא תוצאה של קומבינות מהסוג שתכף אספר עליו..

המדרחוב נמצא ממש ליד שוק הלילה שסיפרתי עליו בקישור הבא: שוק האוכל הלילי של בייג'ין

ובקצה המדרחוב אפשר עןד למצוא חנויות שעניינן אוכל ומשקה. למשל - חנות ממתקים, שימו לב  במיוחד לתפוחי העץ המסוכרים שבטח זכורים לכמה מאתנו מתקופת הילדות...

קונדיטוריה אחת הציגה עוגות מזילות ריר

ומיד אחרי העוגות בא התה... חנות שכולה כלים יפהיפיים לתה

התה הוא בכלל נושא גדול וחשוב בסין. אלה שותים תה במקום כל דבר - במקום מים, במקום קולה, במקום קפה. מבחר סוגי התה הוא לא פחות ממדהים, ויש כללים וחוקים איך למזוג אותו וכמה ולמה. ניסו קצת ללמד אותנו, הראו לנו קטס תה מסורתי שנערך בבית תה לתיירים. המקום היה מפואר  ביותר:

ובחורה חיננית עם אנגלית לגמרי לא מובנת הדגימה לנו את הפתיחה של פקעות התה בתוך כוס מים:

אחר כך הכינו לנו תה מסוגים שונים והקבוצה כולה נחלקה לאוהבים ולמתעבים. אני אהבתי, שתיתי את הכוסית הקטנטנה שלי ושל כל מי שלא רצה מסביבי..

במיוחד אהבתי את התה  הירוק עם עלי היסמין ועוד סוג שמעורבב עם אפרסמון מיובש.

אחרי טקס התה - כמובן שכולם מובלים אחר כבוד לאולם תצוגה ובו אלפי אריזות של תה מסוגים שונים, גדלים שונים, שילובים שונים.  המחירים יקרים להחריד, ורק תיירים הלומי תה משוגעים לשלם מחירים כאלה. בכל חנות מחוץ לבית התה הזה - המחירים צונחים לשליש.

האיצטדיון האולימפי

האיצטדיון האולימפי של בייג'ין מכונה "קן הציפור" והוא אכן דומה לקן ציפורים, אלא שבמקום כמה ענפים וזרדים - הוא בנוי מלא פחות מ-36 ק"מ של פלדה מלופפת שמקנה לו את המראה היחודי:

כל האלמנטים הסביבתיים במתחם בנויים גם הם לפי אותו מוטיב - הנה למשל פנסי התאורה:

אחרי סיום האולימפיאדה היה חשש שהאיצטדיון ישאר מיותם, וכל ההשקעה האדירה של כ-500 מיליון  דולר תתמוסס. לכן החליטו השלטונות לשנות את היעוד של המקום ולהפוך אותו למעין מרכז פעילות ספורטיבית ומין פארק שעשועים להמוני העם - מגרשי החלקה על הקרח וכאלה.  -

 

ונשאר לקנח רק בנושא אחד חשוב והוא -

קניות בביג'ין

רק המחשבה על לכתוב על זה כבר מעייפת אותי.
זה לא דבר פשוט, הקניות בבייג'ין.
קודם כל - הגודל, הגודש! שנית - ההתמקחות המייגעת. שלישית - הזיופים והאיכות הירודה. רביעית - המידות, אוי המידות... וחמישית - המשקל העודף.
חברות התעופה מקפידות מאד על משקל המזוודות היוצאות מבייג'ין, והיינו עדים לכמה מחזות קורעי לב שאנשים שקנו מציאות בדולרים בודדים (אחרי מקח וממכר  קשה ומתיש) נאלצו לשלם מאות דולרים עבור מטען עודף. כל היתרון של הקניות הזולות נמחק באחת.

מרכזי הקניות בביג'ין, או השווקים כפי שנהוג לקרוא להם - הם מפלצתיים בגודלם.  תוציאו מהראש את תמונת השוק שמצטיירת לכם מול העיניים - זה לא רחוב עם דוכנים דוכנים ומוכרים קולניים שמכריזים על מרכותם. מדובר בבנייני ענק, 6-7 קומות לגובה, ואין לי מושג מה השטח של כל קומה. גדול גדול, ענק.  כל קומה בדרך כלל מוקדשת לפריט מסוים או שניים - למשל קומה של נעליים ותיקים. דמיינו מאות חנויות קטנות, או דוכנים קטנים, שמוכרים אך ורק את שני הפריטים האלה:

הקומה הבאה תהיה מוקדשת לבגדי גברים ונשים, קומה אחריה - בגדי ילדים, עוד קומה - אלקטרוניקה, עוד קומה - פריטי ביגוד ומזכרות סיניים - משי, ג'ייד וכאלה. בקיצור - עולם שלם תחת קורת גג אחת.

בכל קומה - לכל בעל חנות או דוכן יש טריטוריה של ברך 2-3 מטר. מימינו ומשמאלו - המתחרים שלו. הסחורות - חוזרות על עצמן כמעט אצל כולם. אז איך בכל זאת אפשר להרוויח שם? התחרות הרי הורגת אותם!
נכון, התחרות קשה, אבל ההצלחה של כל בעל חנות נמדדת בשני פרמטרים: כושר השכנוע והמיקוח שלו, ומזלו הטוב שיזמן לו תיירים תמימים וחסרי נסיון.  בכל חנות  כזאת יש 3-4-5 מוכרות, נערות צעירות בדרך כלל, שלמדו כמה מילים באנגלית בסיסית. הן מתעלקות על התייר ולא משחררות אחיזה (כולל אחיזה פיזית) עד שהוא קונה מהן משהו. וכל השיטות כשרות, הכל הולך.  כולל לימוד של כמה מילים בכל מיני שפות, ובעיקר עברית.  כשסינית חמודה תופסת לך את היד ואומרת "יפה שלי, את יפה" תראו לי מי לא נמסה. "תיק יפה לאשה יפה" - מי לא תקנה? "אחות שלי" כבר על המקום יוצר קרבה, ו"בזול, בזול" זו הבטחה שנשמעת משכנעת.

אם מחייכים אליהם ומנענעים בראש לשלילה - הן פחות או יותר מאפשרות לך להתקדם ולא מעכבות אותך. אבל - אם החזקת ביד נעל או תיק, או העזת לשאול למחירם - אבוד לך. אפילו אם לא תקנה בסוף - הנה הלכה לך חצי השעה הקרובה, כי הן לא מוותרות.

והמיקוח? כמו שכתבתי בפרקים הקודמים - יש נוסחה מומלצת להתמקחות. הם מתחילים במחיר גבוה במאות אחוזים מהמחיר שהם באמת רוצים לקבל או שהמוצר שווה אותו.  הם פשוט מנסים את התייר שעומד מולם. אם ביקשו למשל 700 יואן על פריט מסויים ואתה מסרב ופונה ללכת, המחיר מתחיל לצנוח. לא בקלות, אלא בצעד צב ובצורה מאד מייגעת. תיירים רבים חושבים שאם הצליחו להוריד להם 30-40% זה סימן שעשו עסקה מצויינת, ולא היא.  מהפראיירים האלה ירוויח בעל החנות "רק" 500% על המוצר, כי אולי מאלה שיבואו אחריו ויהיו יותר ממוקדים ומלומדים בהלכות קניות, אולי מהם הוא יוכל להרוויח רק 20-30 אחוז, אז איכשהו זה יתאזן..

ככלל, לא פעם ולא פעמיים מחירים שהתחילו במאות יואנים - כמו ה-700 שבדוגמה - נסגרו בסופו של דבר על 40-50 יואן, וגם כך יש לבעל הדוכן רווח.

אני שנאתי את השיטה. כל הזמן הייתי בתחושה שכמה שהורדתי, אפשר היה להוריד עוד יותר, ואיכשהו יוצאים משם תמיד בהרגשה של פראיירים. הרגשה שבדרך כלל מתחזקת אחר כך באוטובוס, כשכולם משווים קניות ומחירים ומסתבר לך שאחרים שילמו הרבה פחות ממך. זה שהיו גם כאלה ששילמו יותר ממך - זה ממש לא מנחם. הספורט הלאומי אחרי חזרה ממסע קניות זה לנסות למקם את עצמך על טבלת הפראיירים, והאמת שזה לא אומר כלום כי יתכן שהיום תהיה בראש הטבלה ומחר בתחתיתה. .

על איכות הסחורות  אפשר לכתוב ספר שלם, לא סתם פוסט אחד בבלוג. והאמת היא שכל כך הרבה כבר נאמר ונכתב על הסחורות מסין, שלא נראה לי שאני יכולה לחדש משהו למישהו. אזכיר רק שיש רמות שונות של זיופים  וממש בקיצור:

חברות ומותגים בינלאומיים רבים העבירו את הייצור שלהם לסין, בגלל העלות הזולה של כוח האדם.  חברות כאלו  מספקות לייצרן הסיני את החומרים - אם נלך על בגדים  למשל - אז הן מספקות לייצרן את הבדים, מציידות אותו בגזרות לפי העיצובים של מיטב המעצבים שלהן, חותמות אתו על הסכם לאספקה של כמות מסויימת בזמן מסוים, ומחכות.
הסינים המשופשפים והתחמנים עושים קצת לביתם: אחוז מסוים מהתוצרת מוברח מהמפעל החוצה, מין "מעשר" שממנו יתעשרו כמה פונקציונרים המקורבים לצלחת. למותג הבינלאומי הם יכולים לספר סיפורים על טעויות של עובדים שהביאו להשחתה של בדים, על פגם בבד וכו', וזה מסביר את הכמות המוקטנת של הסחורה. מקובל על כולם שתמיד יש אחוז מסוים של "נפל" שמזמין העבודה מאבד.
הנפל הזה עושה את דרכו לחנויות ולשווקים בסין ובחו"ל. מדובר בסחורה מקורית לחלוטין, אחותה התאומה של מה שהמותג מוכר בחנות היוקרה שלו ברודיאו דרייב  או בהרוד'ס. זה לא זיוף, אבל זה גם לא לגמרי מקור, ולכן נמכר במחיר הרבה הרבה יותר זול מהמקור הרשמי.

רמה שניה של איכות - הפונקציונרים במפעל דואגים להשיג בדים דומים לבדים של החברה הבינלאומית, מעבידים את הפועלים במשמרת שלישית ורביעית, משתמשים בגזרות ובידע של חברת המותג, ומייצרים לעצמם סטוק דומה, רק באיכות יותר נמוכה של חומרי גלם.

גם זה כמובן נמכר הרבה יותר זול מהמקור, כיוון שברור לכולם שזה חיקוי, זיוף.

הסוג הכי נחות - זה כשלאחד הפועלים במפעל מתחשק לפצוח ביוזמה פרטית ולהתעשר. הוא גונב או מעתיק גזרות, קונה בדים הכי נחותים שיש, ובמרתף של הבית שלו פותח מפעל ייצור. העלויות שלו אפסיות, ולכן הוא גם יכול למכור במחירים נמוכים מאד מאד - וזו רוב רובה של הסחורה מסין שמציפה את שווקי העולם.

גם בבייג'ין עצמה אפשר להשיג את כל הרמות האלו של התוצרת - צריך רק לחפש נכון.
מי שלא יודע להבחין באיכות - פשוט אוכל אותה ובגדול. ואני יכולה להעיד גם על עצמי. לא קניתי הרבה, אבל כמעט כל מה שקניתי יצא דפוק בצורה זו או אחרת.  יש דברים ששרדו שעות אחדות בלבד, יש דברים שלא תפקדו בכלל, ויש דברים שלא הגעתי להשתמש בהם כי הם ממש ממש לא מתאימים. לא בחומר, לא במידה. בהתלהבות ובחדוות הקניות בשוק לא שמים כל כך לב, והמוכרים מנצלים את זה ודוחפים סחורות שלא ביקשתם. מראים לכם דוגמה מאיכות טובה, וכששמים לכם את מה שביקשתם בשקית - נותנים לכם משהו הכי ירוד שיש.

והמידות? שומו שמיים. ..  שלושה XL למשל - לא מגיע אפילו למידה מדיום של הארץ, וחולצת SMALL שהבאתם מתנה למישהו שזו מידתו  עוטפת אותו כמו אוהל. אין אחידות, אין תקן, אין כלום.

למעט בגדי ילדים ואו בגדי נוער או גברים ספורטיביים (חולצות פולו, טי-שרטס וכאלה ) ממש חבל על הזמן והכסף.

החולצות מתכווצות בכביסה, הנעליים אטומות  - מזיעות ומסריחות במקרה הטוב ומתפרקות במקרה הרע, תיקים מדיפי ריחות פלסטיק זול ונפט לפעמים נקרעים תוך שימוש אחד או שניים, הריצ'רצ'ים לפעמים לא שורדים הפעלה אחת, בקיצור - שומר נפשו ירחק.

אני יודעת שיש המון ישראלים שנוסעים לסין במיוחד בשביל הקניות - לדעתי זה בזבוז. יש את אותה סחורה בשוק רמלה-לוד ולרוב יותר בזול...

אם נוסעים לסין לטיול עומק מעניין, ועל הדרך עושים קניות - סבבה. זה נחמד.

אבל לנסוע בשביל הקניות - לטעמי זה מיותר.

בכל אופן - שלושת השווקים הראשיים בבייג'ין הם: שוק המשי, שוק הפנינים (בכל אחד מהם מוכרים ה-כ-ל ולא רק משי ופנינים) ושוק יא-שו שמתמחה באופנה.

תשוו מחירים, תתמקחו ותפקחו מיליון עיניים:-)

 

לקריאת הפרק הקודם                                          לכל פרקי יומן המסע על סין