4.9.10

עד שהגעתי לאנגליה - הייתי בטוחה שאני מבינה אנגלית יפה. דווקא שולטת לא רע בשפה - מדברת, קוראת, כותבת, מתרגמת

פתאום בלונדון - ממש התקשיתי להבין את הדיבור! זה אנגלית זה? כנראה שאני יותר בעניין של אמריקאית.

אבל מה שחיכה לי כאן בסקוטלנד היה הרבה הרבה יותר גרוע. וואלה, איזו שפה הם מדברים כאן! כאילו עושים ביניהם תחרות מי יוציא ריש יותר מתגלגלת ורועמת, והמבטא.... לא עלינו. פשוט מצחיק. לא נעים לצחוק, כי האנשים מה זה נחמדים! באמת, מאד שונים מהאנגלים הקרירים והמנומסים.

אם רק תעמוד ברחוב ותיראה כמו מישהו שזקוק לעזרה, מיד יפנו אליך ביוזמתם - Are you lost? need help?
אם רק תשלוף מהתיק מפה - עוד לפני שתספיק לפתוח את הקיפולים שלה, מישהו כבר יתייצב לידך ויציע הדרכה. ממש חמים ונחמדים האנשים כאן..

 

בדרך צפונה

אחרי יומיים מאד "עירוניים" בגלאזגו, הגיע הזמן לקחת את הרכב השכור ולצאת לדרכים, לטבע, לנוף.
בחברת השכרת הרכב חיכתה לנו הפתעה - איזה יופי של אוטו קיבלנו - מרצדס!
(זאת בטח ההזדמנות היחידה שתהיה לי בחיים לנהוג על מרצדס...)

המכונית חדשה דנדשה, אין עליה אפילו 4000 ק"מ, והריח שלה גם הוא חדש כזה, ריח של הבית חרושת.
בצער רב, אחרי נהיגה של כמה ימים עליה, אני חייבת להודות שהתאכזבתי קשות. ככה זה מרצדס? לא ביג דיל בכלל. מתגעגעת לטויוטה.

קודם כל - המכונית מתכתבת אתך כל הזמן, שולחת לך הודעות עם צפצופים על כל צעד ושעל. ההודעה קופצת - כמו חלון פופ-אפ במחשב - על לוח המחוונים הקדמי, ואני מתחילה לשבור את הראש מה לעשות אתה. איך עונים לה? איך סוגרים אותה, איך משתיקים אותה?! כבר כמעט שבוע אנחנו נוסעים עם חלונית קטנה בצבע אדום שאומרת משהו כמו "תבדקו את הצמיגים ואחר כך תתחילו מחדש". מה להתחיל מחדש - לא ברור לי. בדקנו צמיגים - מעולים. כיבינו והדלקנו מחדש - נוסעים כמה מטרים, ההודעה שוב קופצת. עוצרים, מכבים, זה נעלם, ואחרי חצי דקה קופץ שוב. יאללה אתכם כבר, מרצדס-בנץ, תעזבו אותי קצת במנוחה.
התרגלנו לנסוע עם אור אדום מקדימה - זו לא הודעה בטיחותית או משהו, זה סתם ניג'וס.
מדליקים רדיו - קופצת הודעה - "אל תתן למערכת הבידור הזאת להסיח את דעתך מהנהיגה". ועוד כל מיני התנהגויות אינטראקטיביות יש לה, למכונית החכמה הזאת. רק מגיעים לרבע מיכל דלק, היא מתחילה לשגע לך את השכל. טוב בסדר, אני מחפשת תחנת דלק, למה את חייבת להלחיץ אותי כל עשרים שניות? משהו הגרמנים האלה. השאיפה לפרפקציוניזם.
אבל האכזבה הגדולה שלי היא מהנדסת האנוש של המכונית. היא אמנם מרווחת ונוסעת אחלה, אבל המושבים לא בנויים בצורה ארגונומית טובה, אני רק מתיישבת ונשענת לאחור - מתחיל לי כאב גב. כל הזמן אני זזה על המושב ומחפשת תנוחה נוחה, ואין. אם יש משהו שהסיח את דעתי מהנהיגה זה משענת הגב הדפוקה של המושב, לא הרדיו. וכן, שיחקתי עם כל הידיות והכפתורים, הזזתי קדימה ואחורה והשענתי והטיתי ועשיתי הכל - מרצדס לא מתאימה לגב הפלבאי שלי כנראה.
טוב, נו, לא התחתנתי אתה עם המכונית הזאת. עוד יומיים היא חוזרת הביתה שלה, ואני אחפש לי אוטו אחר, נוח יותר.

הדקות הראשונות של הנהיגה בצד שמאל קצת מלחיצות ומבלבלות. אני מפחדת להכנס למישהו לנתיב הנגדי, אז אני נצמדת לשמאל. בשמאל אני מגרדת את המדרכה, חוזרת לימין וככה מזגזגת לי בלחץ עוד כמה דקות, עד שאני מצליחה למצוא את המקום שלי על הכביש. מאותו רגע - זה הופך להיות קל ופשוט, כמו נהיגה רגילה. אני זוכרת שבניו זילנד נהגתי כמעט חודש וחצי בצד שמאל, פחדתי שאחר כך כבר לא אזכור איך נוהגים בימין. אבל הנה, המוח זוכר הכל, ומסתגל.

 

לוך לומונד

היעד הראשון שלנו אחרי גלאזגו הוא האגם המופלא לוך לומונד. מישהו עוד זוכר איך לימדו אותנו בבית הספר, בשיעורי האנגלית, את השיר על לוך לומונד? עד היום כל המילים חקוקות בזכרוני - where me and my true love will never meet again, on the bonnie bonnie banks of Loch Lomond...

הנה השיר מיוטיוב, שתזכרו גם אתם, ומי שלא מכיר - נא להכיר, זה השיר הסקוטי הכי מפורסם! ובתור בונוס יש גם קצת נופים ומראות של האגם.

עשינו לנו עצירת קפה ראשונה בבית קפה על שפת האגם, מקום מקסים שפשוט אין חשק לזוז ממנו:

שימו לב לצמחייה הצבעונית השופעת מכל עבר, זה קטע ממש חזק בסקוטלנד. הכל מטופח, הכל צבעוני ומלבלב, אין עלה אחד כמל בכל העציצים האלה.

את כל היום בילינו בנופים ממש עוצרי נשימה - הנה קצת טעימה על קצה המזלג:

אל תשאלו אותי איזה לוך זה - הלכתי כבר לאיבוד ביניהם:

השדות המעובדים פשוט מרהיבים - כמו גלויה, או ציור

יש באוויר איזה מין מעטפת קסומה כזאת של ערפל דקיק, בעיקר על ההרים באופק. זה מוסיף לכל הנופים נופך קצת מסתורי, אבל משום מה בתמונות זה לא ממש מצטלם יפה. העין רואה את זה אחרת, ונפעמת:

מחשיך כאן בלילה לקראת שעה 9, אבל הרבה לפני כן אנחנו מתחילים כבר לחפש מלון. זה לא ייאמן -  הארץ הזאת מתפוצצת מתיירים. רוב בתי המלון וחדרי הבד אנד ברקפסט נמצאים בתפוסה מלאה. אנחנו מקבלים החלטה מנהלתית שממחר - מחפשים מלונות או באינטרנט או פיזית ממלון למלון - בשעות הבוקר! כך תיחסך מאתנו הדאגה והלחץ בערב.

ואכן, באותו ערב חיזרנו על הפתחים וקיבלנו תשובות שליליות אחת אחרי השניה - הכל מלא.
בסופו של דבר נפלנו על פנינה של ממש, ובמקרה לגמרי היה להם חדר פנוי, אמנם במחיר שצריך לקחת בשבילו משכנתא, אבל העיקר שיהיה איפה להניח את הראש אחרי יום די מעייף של נהיגה וניווט.

נכנסנו ל'טירה' הזאת - בעיירה  OBAN (המלון נקרא GLENRIGH)

וכמה שזה נראה עתיק ואנטיק מבחוץ - בפנים חיכה לנו שיא המודרניזציה:

על השידה למראשותנו הונח בקבוק קוניאק/ליקר/שרי - אין לי מושג מה זה, ובעלת המקום הזמינה אותנו להתכבד בו חופשי. מאד מקובל כאן "לשתות משהו" לפני שהולכים לישון. אנחנו ויתרנו, ילדים טובים ירושלים.

בבוקר התעוררנו לנוף המדהים הזה - האגם מצד אחד

והבתים על צלע ההר מהצד השני

כך נראה הרחוב, שכמעט כולו בתי מלון וגסטהאוסים:

אכלנו במלון ארוחת בוקר כזאת מפוארת! כמו בבתי האצילים של המאה שעברה. עם מפיות בד מעומלנות, כלי חרסינה מהודרים (יעקב לא התבייש להפוך אותם כדי לבדוק שהם לא מתוצרת סין. הם לא.) במרכז השולחן היה מונח תפריט מודפס, ממנו אפשר היה לבחור את ארוחת הבוקר החביבה עלינו. אגב, אנחנו חיות מאד מוזרות בעיניהם - אנחנו היחידים בכל מקום שלא אוכלים בשר על הבוקר. כל הבייקון והנקניקיות וההאגיס שלהם - איך אפשר, עוד לא פקחנו עיניים! אני עוד אספר בנפרד על ארוחות הבוקר.

מהעיירה אובן המשכנו להצפין לעצירה קטנה בפורט וויליאם, ומשם לכפר בשם MALLAIG ממנו יוצאת מעבורת אל האי סקאיי.  מה לעשות שהמעבורת יוצאת בעוד 50 דקות, אבל אנחנו עוד רוצים להספיק לאכול ארוחת צהריים במסעדה שהלונלי פלאנט גמר עליה את ההלל?
מבררים בלשכת התיירות מתי המעבורת הבאה (רק בעוד שעתיים ומשהו) ומחליטים לחכות. החנינו את המכונית בתור ההולך ומתהווה לעליה למעבורת, שמרנו לנו מקום.... והלכנו לאכול.
"מקדש פירות הים" שמחברי הספר הכתירו אותו כ"בחירת העורך" היה סתאאאאם עוד מסעדה סטנדרטית בנוסח מלכודות התיירים של ערי קייט. לא מקדש, ולא פירות ים. ביקשתי את הסקאמפי שלהם, המלצרית קצת עיקמה את הפרצוף ואמרה "יותר כדאי לך הדג שלנו". כך נגוז חלום פירות הים, אכלתי  דג, שילמנו עליו פי שניים ממה שמשלמים בחוץ בדוכן של פיש אנד צ'יפס, אני לא הולכת יותר למסעדות שהלונלי פלאנט ממליץ עליהן!

כל העיירה הזאת - מאליג - בנוייה מסביב לנמל של המעבורת, כולה רחוב וחצי עם כמה חנויות ומסעדות. כך נראית הנקודה הכי מרכזית שלה -

לגמרי במקרה אני צילמתי את התמונה הזאת - להבדיל מכל השאר שיעקב צילם. ולמה אני מספרת את זה - כי בסך הכל רציתי לתפוס את השחפים שעמדו על הגדר לידינו, ובלי כוונה יצאה לי תמונה למזכרת מהעיר כולה...

המעבורת לאי סקאיי ענקית - כשהיא הגיעה גלשו ממנה בקלילות 4 אוטובוסים גדולים של תיירים ועוד כמה עשרות מכוניות... הכל התנהל בסדר מופתי,  גם הירידה וגם העליה של הנוסעים החדשים והרכבים שלהם. אנחנו עלינו בין הראשונים, תודות לשמירת המקום בתור המכוניות, וכמובן גם ירדנו ראשונים כשהגענו לאי, מה שחסך לנו נסיעה בשיירה ארוכה. אני לא יודעת איך האי הזה לא שוקע מכובד התיירים שיש עליו.

ההפלגה לוקחת פחות מחצי שעה. בחוץ על הסיפון קר ויש רוח לא נעימה. אבל כולם צועקים בהתרגשות על הסיפון העליון ואנחנו ממהרים לראות מה קורה - 3 דולפינים ענקיים מלווים את המעבורת בשחייה צמודה. נחמד, הם לא ממש עשו את קפיצת הדולפינים המפורסמת שלהם, אבל ההתרגשות בכל זאת היתה גדולה. זה מפגש אמיתי עם דולפינים ב"בית" שלהם, לא באיזה חוף מגודר או בדולפינריום כזה ואחר.

 

האי סקאיי

לאי סקאיי הגענו ממש בלי שום הכנה מוקדמת, פשוט כי לא היינו אמורים להגיע אליו כל כך מהר. את הלילה הזה תיכננו לבלות בפורט וויליאם, אבל כשהגענו אליה - היא לא ממש משכה אותנו והחלטנו לדהור קדימה. כך שבאנו בלי ידע, בלי מלון מוזמן, בלי תוכנית מוגדרת. החלטנו לנסוע ולנסות למצוא מלון על הדרך.

מלון אחד מלא, שני מלא, שלישי מלא. יעקב מתחיל להילחץ - הלילה אנחנו ישנים באוטו! (זה איום, לא הבטחה...)
אני מושכת לכיוון של אכסניית נוער, אבל אנחנו לא מצליחים לאתר אותה. ומה פתאום אכסניית נוער? אנחנו נוער?  פשוט למדתי שזה המקום הכי נוח לשהות בו כשיש לנו כביסה לכבס... ברוך השם כבר הצטברה לנו שקית עמוסה, ואיפה נלך ונתחיל לחפש מכבסה? באכסניות יש בדרך כלל מכונה ומייבש שפועלים על מטבעות, וזה פתרון מצויין. אחת לכמה זמן זה לא נורא לרדת בתנאים (שמלכתחילה הם לא מי יודע מה גבוהים בשל אילוצי תקציב) ולישון בחדר ספרטני, עם שירותים בחוץ... מטרת הכביסה מקדשת את האמצעים.

אבל זה לא הסתדר. סקוטי חלקלק אחד, בעל בית של גסט האוס קטן, התלבש על יעקב ושכנע אותו לקחת חדר אצלו, במחיר שערורייתי, ומרוב "פחד" שנצטרך לישון באוטו - הפסקנו את החיפושים והתמקמנו אצלו. הוא היה איש דוחה ביותר, ממש קילקל לנו את הדעה החיובית שהיתה לנו על הסקוטים.
למחרת בבוקר, בשמונה בבוקר הוא כבר ביקש לקבל את כלי המיטה "כי עושים עכשיו כביסה". נפנף אותנו באלגנטיות. זה לא שרצינו להמשיך לישון, אבל אני שונאת שדוחקים בי, בעיקר שכשאני משלמת כל כך הרבה כסף. לצערי אני לא יודעת אפילו מה שם הגסטהאוס שלו כדי לתת כאן דיס-המלצה, אבל העיירה נקראת BROADFORD.
הדבר הכי נחמד שאני יכולה להגיד על החדר הזה - הוא שבחצר האחורית שלו אפשר היה לראות שפנים. הנה תפסתי אחד שהיה עסוק בלכרסם משהו, והואיל להרים את הראש ולעשות לי פוזה לצילום:

אחרי שבלילה עשיתי קצת שיעורי בית על המקום, הבנתי שהברודפורד הזאת יושבת ממש במקום מעולה לכל הטיולים, והיא המקום האידאלי להתמקם בו לעוד לילה או שניים. אפשר להשתמש בה כנקודת מוצא לתור את האי במשך היום ולחזור אליה ללינת לילה, אבל ממש לא באותו גסטהאוס של הלילה.
עכשיו כבר ממש התעקשתי למצוא את אכסניית הנוער. ואכן - יגעת ומצאת - תאמין.
מצאנו אותה מסתתרת בתוך איזה מרכז רפואי, ממוקמת בתוך משהו שהיה פעם כנראה איזה מוסד טיפולי. המון חדרים חדרים עם הרבה שירותים ומקלחות מחוץ לחדר. זוג צעירים נחמדים כנראה קנו את המקום, צבעו, שיפצו, קישטו - הכל נראה "תוצרת בית" כזה, והם מפעילים את זה כאכסניית נוער לכל דבר ועניין. מטבח משותף מצוייד בכל מה שצריך, חדר אוכל משותף.

למזלנו היה להם חדר זוגי פנוי עבורנו, ואפילו שהעלינו שם את ממוצע הגיל בכמה עשרות שנים - קיבלו אותנו ממש יפה, במין הערצה כזאת על שבגילנו המתקדם אנחנו עושים טיול כזה. ומה שהכי אהבתי זה שבכל חדר יש מין חלון תקרה משופע כזה - זה מכניס כל כך הרבה אור ונוף לתוך החדר:

עכשיו כשנושא הלינה היה מסודר - יכולנו לצאת בשקט לטייל בסביבה.

התחלנו בבירת האי - העיר הגדולה והמרכזית שלו - PORTREE. גם היא לא יותר מאשר שני רחובות וחצי, עם נמל קטן למעבורות.

יש לעיר למעשה מפרץ סגור עם פתח די צר אל הים:

 

על צלע הגבעה שתולים בתים יפהיפיים - רובם בתי מלון

 

מפורטרי יצאנו להקפה של כל האיזור הצפוני של האי, דרך העיירה עם השם שנשמע כמו מה שאתה אומר כשמישהו מדגדג או צובט אותך - אוייג! uig  או uige  בכתיב גאלי.

האוייג הזאת לא שווה הרבה - אבל הדרך אליה וממנה פשוט נפלאה.
קודם כל - חלק גדול מהמסלול הוא מה שנקרה "סינגל" - כביש צר ביותר, נתיב אחד בלבד. אבל הוא משמש לתנועה דו סיטרית. בהתחלה זה ממש מפחיד - רכב בא ממול ועוד רגע נותנים נשיקה פגוש מול פגוש. אבל לא, יש שיטה וסדר בבלגן.

כך נראה הכביש

 

אבל כל כמה עשרות מטרים - יש לו התרחבות קטנה כזאת

 

לא יודעת מי תכנן את ההתרחבויות האלו ואיך, אבל הן נמצאות ממש במקומות אסטרטגיים שמהם רואים אם רכב בא ממול. תמיד צריך להסתכל למרחק, קדימה, ואז אם רואים רכב מתקרב - מי שנמצא הכי קרוב להתרחבות הזאת סוטה אליה וממתין שם עד שהרכב ממולו חולף. לפעמים ההתרחבות היא מימין ולפעמים משמאל, פעם אני מחכה ופעם אחרים מחכים לי, כל הנהגים אדיבים בצורה בלתי רגילה - תמיד מנופפים לתודה על ההמתנה ולשלום...

הנה עוד דוגמה של הכביש

הדרך עברה באיזורים חקלאיים יפים, הפסטורליה בהתגלמותה:

הכדורים האלה הם ערימות חציר שנעטפו במעטפת פלסטיק שחורה, להגן עליהם מפני הגשם

יש יערות צפופים כל כך שאי אפשר לזרוק סיכה בין עץ לעץ (איך הזאבים והשועלים מתהלכים שם?)

ומפעם לפעם - שטחי יער עם עצים שפשוט מתים זקופים - אין לי מושג איך זה קורה, אבל ראינו הרבה מקומות כאלה בשלבים שונים של עץ יבש. החל מכאלה שעדיין עומדים על גזעם, וכלה בכאלה שהם כבר סתם קרשים לבניין או להסקה שמסודרים בערימות בקרחת היער שנוצרה:

בשלב מסויים התחלפו האגמים בהרים - בצורות שונות ומשונות

אתר אחד, המפורסם בכל האיזור, נקרא "אולד מן סטור" - ויש בו סלעים בצורות מופלאות (התמונה מרחוק כי התעצלנו לעשות את המסלול הרגלי שמתקרב לשם)

יש כמה הרים מפורסמים שהמון מטיילים עושים בהם מסלול רגלי (לא אנחנו כמובן, פדלאות שכמונו)

 

בין לבין כמובן שיש עוד כל מיני אגמים ואיים קטנים בתוכם

או כל מיני עיירות ציוריות עם מרינה יפה

וכשמתרחקים טיפה, ההרים הופכים להיות האופק הקסום, הערפילי והמסתורי משהו - אפשר להגיד "אי שם, הרחק, מעבר להרי האופל..."

אגב, סצינות רבות מהסרטים של הארי פוטר צולמו באיזורים האלה.

השמות של הכפרים והעיירות כמעט ולא ניתנים להיגוי, שוברים שיניים, ומקשים מאד על הניווט. לוקח זמן לקרוא כל שם, ולא תמיד אפשר להאט או לעצור כי יש שיירות של מכוניות אחרינו. מצד שני - אין יותר מדי מקום לטעויות, אין הרבה כבישים, ובמקומות רבים זה רק כביש אחד ויחיד שסובב את האי. נסו לקרוא משהו!

כמובן שגם מקומן של הטירות העתיקות לא נפקד - סקוטלנד (ואנגליה כולה בכלל) משופעות בהן

בפתח אחת הטירות, סוף סוף היה מישהו בחצאית סקוטית וחמת חלילים (אני לא ראיתי בעין כי נשארתי במכונית והתעמקתי במפת הדרכים כשיעקב הלך לצלם)
אבל התמונה היא הוכחה שאכן יש עדיין בסקוטלנד  גברים בחצאית וחמת חלילים...

בין טיול לטיול יש כמובן עצירות לתדלוק, לא רק של המכונית (ששותה דלק כמו ששותים מים) אלא גם שלנו, והדלק שהכי הולך כאן זה אוקטן "פיש אנד צ'יפס"...

אני עוד אספר בהרחבה על המנה השמנונית והטעימה הזאת...

יש לי הרבה מה לספר על סקוטלנד, אבל זמן האינטרנט שלי די מצומצם וגם האינטרנט לא תמיד מי יודע מה עובד חלק. ברוב בתי המלון יש אינטרנט WI-FI חינם, לא תמיד בחדרים אלא בעיקר באיזורים הציבוריים של המלון. אבל כשיש משהו בחינם - קשה לבוא אליו בטענות כשהוא לפעמים הולך ובא ונעלם לשעות. באי סקאיי הודיעו לנו מראש שיש שעות שאין אינטרנט בכלל בכל האי, ואכן - דווקא כשהיה זמן ורציתי לכתוב ולספר - לא היה איך.

בכל אופן אני מקווה שהתמונות הנפלאות שיעקב צילם וקצת הכיתובים שהוספתי עליהן בכל זאת מספרים את סיפור הדרך שעשינו.

המשך יבוא!

והיום, ערב ראש השנה - אני מנצלת את הבמה הזאת כדי להגיד שנה טובה וחג שמח לכל אהובינו, ידידנו, מכרינו, קוראינו, ובכלל - לכל בית ישראל.

קצת קשה - טכנית - לכתוב לכל אחד ואחד באופן אישי - אז אנא קבלו ברכת חג גלובלית ל-כ-ו-ל-ם ממני ומיעקב.

לקריאת הפרק הקודם - גלאזגו                                            לקריאת הפרק הבא - פיטלוקרי