אחרי שקצת  התעייפנו מערי חוף וכפרי דייגים, קיבלנו החלטה ספונטנית לתת קפיצה לעמק הלואר. 400 ק"מ מכה אחת, והופ - הנה אנחנו בעיירה בלואה (BLOIS) בלב עמק הלואר.

המלון שלנו נמצא במרחק של דקה הליכה מהטירה, אבל היא לא מי יודע מה מרשימה. ראינו אותה רק מבחוץ

הגנים מסביבה יפים מאד, מגוננים ממש ביד אמן

הטירה נמצאת בלב העיר הדי סואנת, אבל ברגע שנכנסים למתחם שלה - זה אי של שלווה ורוגע.

בין היתר נחים שם מנוחת עולמים שלווה כמה מהדיירים העתיקים של הטירה, בגן שלה יש מין בית קברות כזה (או אולי רק מצבות? אין לי מושג)

והכיתוב על אחת המצבות מראה כמה היא עתיקה ( בעליה, אבא של לואי ה-12, חי משנת 1391 עד 1465 )

מאחר והטירה נמצאת קצת גבוה מעל העיר עצמה - הנופים הנשקפים ממנה יפים נורא, ובכלל בתצפית מרחוק המראה מקסים

אחר כך, כשירדנו מהטירה והתחלנו לשוטט ברחובות שזה עתה ראינו מלמעלה - זה נראה כמו סתם עיר רגילה, הקסם הולך לאיבוד. רחובות רגילים, קצת חנויות, קצת אנשים, לא משהו מיוחד. אבל מרחוק  זה ממש מראה של עיר מהאגדות

א-פרופו אגדות, לא הרחק מכאן נמצאת הטירה ששימשה השראה לטירה של וולט דיסני - הטירה של היפהיפה הנרדמת או סיפור אגדה זה או אחר.

מכירים את הטירה מיורו דיסני או דיסנילנד/וורלד? אז היא ממש קיימת במציאות, עם כל הצריחים והמגדלים. אבל לנו לא היה מספיק זמן וחשק להגיע אליה.

אחת החנויות הנחמדות ברחובות הצרים של בלואה היתה חנות מתנות. אבל לא סתם מתנות אלא מתנות גסטרונומיות - כל הפריטים בחנות הם אכילים, אפשר לעמוד שעה ארוכה מול חלון הראווה ולאכול אותם בעיניים רעבתניות - החל מאריזות שונות של כבד אווז וכלה בשוקולדים ועוגיות ומשקאות ומה לא. נראה לי נחמד הרעיון של חנות מתנות על טהרת הגסטרונומיה...

או שהצפיה בחנות הזאת פתחה לנו תיאבון, או שבאמת הגיע הזמן לאכול... השעה 4 אחה"צ ועוד לא אכלנו. חרשנו את כל הרחובות מסביב - ואין אף מסעדה שמוכנה להגיש לנו אוכל! כולן סגורות, או אם הן פתוחות - אז המטבח סגור, והן יכולות להגיש רק משקאות. יש כמה קיוסקים או חנויות מזון מהיר שמוכרות את הסנדוויץ' הסטנדרטי של גבינה ונקניק, אבל אנחנו לא נוגעים בזה. ובכלל, הכרזנו חרם על סנדוויצ'ים, לא רוצים לראות אותם יותר! 
יכול להיות שהשיטה האירופאית הזאת של זמני ארוחות קבועים טובה יותר מאשר אצלנו שאפשר להרביץ ארוחה מתי שמתחשק ומתאים. במצב הרעב שלנו התגעגענו למסעדות של הארץ, אבל במחשבה שניה אולי הזמנים הקבועים האלה עדיפים, זה מכניס סדר באכילה.
בכל אופן, בלית ברירה נאלצנו לחכות לשעה 7:30, שאז נפתחות המסעדות מחדש. ניצלנו את הזמן למנוחה בחדר עם בטן מקרקרת, וב-7:29 בול ירדנו למסעדה של המלון.
התמזל מזלנו להתאכסן במלון שיש לו מסעדת שף. לא איזה שף גדול עם מזלגות מישלן וכאלה, אבל בכל מקרה מסעדה מעל לסטנדרט הממוצע. היא היתה מלאה בסועדים שהגיעו מבחוץ, כולם עם הזמנות מראש. אנחנו כאורחי המלון לא חשבנו שצריך הזמנה, מזל שהצליחו למצוא לנו שולחן פנוי.

מסתבר שכמו לכל מסעדת שף, גם כאן יש סטאז'רים מאיזה בית ספר למלצרים או משהו כזה - שירתו אותנו נער ונערה בגילאי 16-17 שממש עשו לנו את הארוחה.
כמה שאני צחקתי באותו ערב, ונהניתי. לא רק מהאוכל - שהיה ככה ככה - אלא מכל הסיטואציה.
הנער המלצר, ילדון צנום וקטן, הולבש בחליפת 3 חלקים עם עניבת פפיון ונראה ממש קריקטורה מהלכת. כנראה שלא מצאו לו חליפה במידתו הקטנה, והלבישו אותו במשהו שנראה כמו של אחיו הגדול, השרוולים משתלשלים מעבר לזרועות והגוף שלו טובע בתוך קפלי הבד. הוא התהלך כל הזמן עם יד אחת מקופלת לפנים, ועליה מפית לבנה מעומלנת, ושמר על כל גינוני הטקס. מזלג כזה מכאן ומפית כאן, והכוס הזאת כן והכוס ההיא לא, וכל דבר חייב להיות מיושר על המילימטר. יאללה כבר, תביא אוכל, אנחנו מתים מרעב! חסרי תרבות מורעבים שכמונו, ממש לא יכולנו לסבול את ההתמזמזות עם כל הכלים והגינונים. שעה ארוכה עברה לפני שקיבלנו את התפריטים לעיון, ועוד שעה ארוכה עד שהגיע האוכל. בינתיים חיסלנו את כל הלחמניות מאפה בית שהם הביאו ולא התביישנו לבקש עוד.
עצם המעשה הזה פלוס העובדה שלא הזמנו יין, סימן אותנו כחייזרים שמי יודע מאיפה באו.

הנערה המלצרית, שלא כמו הנער, היתה לבושה בבגדים בדיוק למידתה. חצאית שחורה קטנה, וחולצה לבנה  מחוייטת רשמית כזאת, עם צווארון מעומלן וכפתורים. היא נראתה שברירית ועדינה ודיברה בלחש, אבל הסריחה מזיעה בטירוף. בכל פעם שהיא התקרבה אלינו התפללנו 'לא, לא, את לא באה לכאן, את בדרך לשולחן אחר....'  לפעמים התפילה הצליחה ולפעמים לא.
גולת הכותרת היתה בין מנה למנה, כשהיא באה לנקות את השולחן מפירורים. ביד היא החזיקה מסרק/מברשת כזה קטן מכסף, והתנועה הזאת של הניקוי שלחה לנו גלי ריח מבית השחי שלה. במקום לאבד את התיאבון - זה גרם לי להתקף בלתי נשלט של צחוק, ממש ירדו לי דמעות, והילדה המסכנה לא הבינה על מה אני צוחקת, ויעקב נבוך ומנסה להשתיק אותי ואני לא יכולה לעצור את ההתקף. הניגוד הזה בין מסרק הכסף והגינונים לבין הריח הזוועתי, והתמימות של הילדה הקטנה הזאת שכל מה שצריך זה שמישהו יסביר לה את כללי ההיגיינה הבסיסים - זה היה חזק ממני.
בכל אופן בדרך החוצה בסוף הארוחה חייכתי אליה ואל הבוסית הנוקשה שלה ואמרתי כמה מילים טובות ותודות וכו', שלא תישאר עם הרגשה לא טובה כאילו צחקתי עליה.
טוב, אחרי כל הסיפור הזה אני חייבת גם להראות מה אכלנו...  חלק מהצחוק נבע גם ממה שהגיע לשולחן.
המנות הראשונות היו טובות
סלט ירקות בשבילי ((את רואה, גיל, יכולתי להתפרע עם כבד אווז אבל העדפתי ירק חי!))

ויעקב קיבל את הפאטה הלא מזוהה שלהם, פאטה הבית, שיש בו קצת מכל דבר - שומן, כבד, בשר , מי יודע מה עוד.

הכל הוגש בצורה מאד אסתטית, וזה כבר עושה חצי מההצלחה של המנה
המנות העיקריות תוארו בתפריט עם הרבה הרבה מילים שלא הבנו מהן כלום. ניסינו לברר מה זה בדיוק, אבל זה לא כל כך עזר. אני הבנתי שהמנה שלי היא דג, בסדר. אני בקטע של שמירה על הבריאות... ויעקב, שהמנה שלו נקראה "בלאנקט" הבין שהוא הולך לקבל עוף עם פטריות. מה רע? צחקנו קצת על הבלאנקט, יענו שמיכה, שבטח האוכל יגיע מכוסה בשמיכה של פטריות...  אבל מה שקיבלנו היה שמיכה של רוטב שמנת כבד, ממש שמיכת פוך...

כאן התחילו הצחוקים. יעקב הרעב והמאוכזב (היו שם לא יותר מאיזה ארבעה חמישה נגיסוני עוף) הפיג את האכזבה בהומור מסוג של "הרבה חורים יש בשמיכה הזאת..." והצחוק הפריע לי להנות מהמנה שלי

אבל בסוף נהנינו מהמנות האחרונות....... נחמד נורא שמגישים דגימות מיניאטוריות, כך אפשר לטעום כמה וכמה דברים ביחד


טוב, נעזוב אוכל ונתמקד בטירות...
מבין עשרות (מאות, יותר נכון) הטירות בעמק הלואר, אנחנו בחרנו לבקר רק בשתיים. אי אפשר יותר, זה יוצא מהאף. ברגע שתפסת את הפרינציפ, אין מה לראות טירות נוספות - ראית אחת ראית את כולן.

.

התחלנו בטירה הגדולה מכולן, טירת שאמבור.  המקום שימש את המלך פרנסואה הראשון כשהיה יוצא למסעות ציד, ומאחר וזה לא היה מעונו הרשמי - אז לא הקפידו שם על הידור מיוחד. זה "סתם" בית ציד, לא ארמון...כך נראית טירת שאמבור מבחוץ

ידעו איך לחיות המלכים האלה, הא? 

בכניסה לטירה יש תוספת מודרנית, ארבעה פסלי נשים שאהבתי מאד, שניים מכל צד. לא יודעת אם יש לזה משמעות כלשהי או שזו אמנות לשמה, אבל ה"כובעים" נהדרים.

עדיין בחוץ - יעקב תפס כמה זוויות מאד יפות

ואז נכנסים פנימה, ולמרות מה שאמרתי שזה לא ארמון ולא מפואר, בכל זאת יש שם הדר מלכותי


הקירות מעוטרים בתמונות ובפסלים ובפוחלצי חיות שניצודו


אני ממש יכולה לדמיין את המלך פרנסואה רודף על הסוס שלו אחרי השועלים המסכנים האלה (או שאולי אלה זאבים? לא יודעת, זה נראה לי שועלים)


עולים בגרם המדרגות המעוצב הזה

ומגיעים לכמה חדרי שינה מפוארים, עם מיטות אפיריון מלכותיות, אחד של המלך, שני של המלכה, שלישי של הפילגש, רביעי של האורחים וכו', כל אחד בצבעים ובמוטיבים אחרים. לא יודעת איך הייתי נרדמת בתוך הקופסה החונקת הזאת...


לכל בוגרי וורסאי התמונות האלו ודאי לא יראו מרשימות, אבל למי שלא ביקר באף ארמון - זה משהו


משם נסענו לטירת אמבואז (AMBOISE) אבל לא מצאנו חניה והזמן התחיל להיות דוחק. ויתרנו עליה והחלטנו להסתפק בפארק של ליאונרדו דה וינצ'י, שם ניצבות כמה מההמצאות שהראש הגאוני שלו תכנן.  גם בכניסה לפארק יש איזו טירה צנועה

אבל הדבר הכי מעניין היה דווקא בדרך לשם. חנינו רחוק נורא - כי ממש קשה למצוא חניה אפילו שזו לא העונה הבוערת עכשיו - והלכנו בסימטה צרה שמובילה אל הפארק. מזל שהיה לנו ספר הדרכה שאמר לשים לב לצדדים, לבתים שחצובים בתוך הסלע בצלע ההר. לתושבים כנראה נמאס שמציצים עליהם כל מיני תיירים סקרנים, והם מתחו סרט אדום בפתח הרחוב שלהם, כמו זה שהמשטרה מותחת בזירת רצח... בכמה מקומות היתה ממש שרשרת עם מנעול, אז צילמנו רק מעבר לה... מגורים מודרנים במאה ה-21


מעל הבתים ממשיך להתנשא  ההר/צוק שבתוכו הם נחצבו. נראה לי קצת מפחיד לגור כך בתוך ההר, אני בטוחה שיש להם ביטוח טוב נגד רעידות אדמה או מפולות, שטפונות וכו'.
המשכנו משם לטירת שנונסו. זו הדרך היפה המובילה אליה

יש תיירים שעושים את הדרך בעגלה רתומה לסוסים, סימולציה לעבר הרחוק בו ודאי כך הגיעו האורחים לטירה...

הטירה המדהימה הזאת יושבת על המים


ויש לה גנים נהדרים

אבל אנחנו כבר די עייפים ושבעים מלראות איך חיה האצולה הצרפתית בזמנים שבהם לדלת העם לא היה לחם והציעו להם לאכול עוגות.
בכל זאת הנה כמה תמונות מבפנים:



זהו, עד כאן הגיחה לעמק הלואר. סה"כ יומיים, אבל זה הספיק. מכאן חזרנו לקו החוף של מערב צרפת והמשכנו בטיול שמטרתו לעשות את כל הדרך צמוד לחוף של האוקיינוס האטלנטי.
הפרק הקודם - חופי הפלישה של נורמנדי                      הפרק הבא - מערב צרפת - בריטני ואקיטן