היום, אחרי חמישה ימים בקאבו ורדה, אני תוהה ביני לביני אם לא היה כדאי שהוא ישאר בגדר חלום.
כחלום – היו לו צבעים ומנגינות הרבה יותר יפים.
זה מזכיר לי את הנסיעה שלנו לקובה – גם לשם נסענו בעקבות המוזיקה, וגם שם התפכחנו מהר מאד ואמרנו שחבל שלא השארנו אותה בגדר חלום.

מיום ששמעתי בפעם הראשונה את סזריה אבורה שרה – רציתי לדעת מאיפה היא באה. להבין מאיפה היא שואבת את הערגה, את הכיסופים, את הגעגועים - געגועים למה ולמי? כמו בשיר המפורסם ביותר שלה –Sodade

Oy tan sodade (אוי כמה געגועים)

Sodade sodade (געגועים, געגועים)

Oy tan sodade (אוי כמה געגועים)

Sodade sem fim (געגועים בלי סוף)

אני ממליצה להשאיר את השיר מתנגן ברקע בזמן שקוראים...

(נדמה לי שעכשיו יש לי את התשובה – אני חושבת שהיא שרה על געגועים למשהו טוב, לחיים טובים יותר, לחופש, לעצמאות, לאיזשהו well being

של הפרט ושל המדינה שלה. כי מה שיש כאן בקאבו ורדה בהחלט משאיר מקום לגעגועים למשהו אחר. )
עם השנים הפכתי להיות ממש מכורה לשירים האלה. למדתי שלא רק סזריה שרה אותם, אלא אוסף של זמרים וזמרות, מדהימים, כולם בני האיים האלה. יש זרם מוזיקלי מיוחד שנקרא קאבו ורדה. התחלתי לאסוף שירים – של לורה, טיטו פאריס, מיירה ועוד. נראה לי שיש כאן תופעה דומה לעיירה שדרות שלנו שהצמיחה כל כך הרבה כשרונות מוזיקליים בבת אחת – משהו כנראה באוויר או בגנים גורם לריכוז הזה של זמרים וזמרות לצמוח דווקא במקום זה או אחר.
כשיצאנו למסע הזה, היה ברור לי שהוא חייב לכלול ביקור בקאבו ורדה.
התחלתי לעשות תחקיר על המקום, איך מגיעים, איפה לנים וכו'. התמונה שהצטיירה לא היתה מעודדת – זו קבוצת איים מאד פשוטים, כמעט נחשלים הייתי אומרת. באוקיינוס האטלנטי, בחצי הדרך בין פורטוגל לברזיל, ממש מול החוף של סנגל. התחקיר העלה שאין יותר מדי מה לראות, יש דלות וחיים קשים של עם קטן וגאה שנאבק במשך מאות שנים להשתחרר מכיבושים שונים (ההולנדים, האנגלים, הפורטוגזים) וכשסוף סוף קיבל את עצמאותו (רק בשנת 1972) התחיל מאבק מסוג חדש – מאבק של קיום יומיומי והישרדות.
האיים וולקניים ברובם, צחיחים וסובלים מבצורת תכופה, פני השטח חשופים וטרשיים, עם מעט מאד צמחייה בגלל מיעוט הגשמים. האדמה שלהם כמעט ולא מצמיחה כלום, והשמש מכה בהם ללא רחם. אמנם זרמים שונים של האוקיינוס דואגים שיהיה כאן מזג אוויר ממוזג, אבל אפילו עכשיו – רק 27 מעלות בחוץ – חם מאד, חום שלא נעים לשהות בחוץ. כנראה השילוב הקטלני של החום והלחות. מה שקצת מציל את המצב זה שיש כאן רוחות. האיים מתחלקים לשתי קבוצות, אחת שנקראת ברלו-וונטו – וונטו אני מכירה, זה רוח, אבל מה המילה הראשונה אין לי מושג, (הפירוש שהצלחתי למצוא לזה באנגלית הוא trade winds) והקבוצה השניה נקראת סוטו-וונטו, ושוב הפירוש רק באנגלית – win words wind, השד יודע מה זה. אין לי כאן מספיק זמן אינטרנט כדי לבדוק את זה.
ראיתי תמונות של האיים – נכון, מי האוקיינוס כחולים ויפים ויש קצת דקלים שנותנים אווירה טרופית, אבל טיפה פנימה לתוך היבשה הכל שחון, הכל שממה, הרחובות עלובים, עזובה ועוני וזבובים בכל מקום. לא בדיוק עושה חשק או מזמין. אפריקה הפרימיטיבית במיטבה. אז לנסוע או לא לנסוע?

ממליצה לשמוע את השיר בזמן הקריאה, אבל גם לראות את הוידאו כדי לקבל איזושהי הכנה לקראת מה אנחנו נוסעים...

אני מזל שור. כשמשהו נכנס לי לראש – אי אפשר להזיז אותי ממנו. וקאבו ורדה נכנסה לי לראש...
לקחנו לנו כמה ימים "מיותרים" בליסבון כדי ללמוד את הנושא – לגשת לקונסוליה ולקבל ויזה, לעשות סבב משרדי נסיעות ולראות מה הם מציעים. לקרוא בפורומים באינטרנט מה אנשים שחזרו משם כותבים, ושם הפחידו אותנו עד מוות: במחצית הראשונה של אוקטובר ירדו קצת גשמים בקאבו ורדה (ספטמבר ואוקטובר זו העונה הרטובה שלהם) ויחד עם הגשמים הגיעו היתושים, כולל אלה שמדביקים בדאנגי . שלא נדע מצרות, זו מחלה נוראה שמסתיימת לא פעם במוות, יותר גרועה ממלריה כי אין נגדה שום צורה של חיסון, אי אפשר לקחת שום אמצעי מונע חוץ מאשר להשתדל לא להיעקץ.
בקיצור – הכל מצביע על לא לנסוע.

מצד שני, מה יהיה עם החלום? ואנחנו כבר נמצאים בליסבון שהיא נקודת המוצא האולטימטיבית לקאבו ורדה. למעשה היא ה"טורקיה" של הפורטוגזים, ואלפים מבלים כאן את החופשות שלהם.
מסתבר שיזמים זריזים הבינו את הפוטנציאל הגלום במקום בתולי כזה, וידעו שביחד עם המוזיקה הנפלאה המהלכת קסם על רבבות אנשים בעולם – אפשר יהיה לתרגם את המקום לכסף, הרבה כסף. וכך הקימו כאן תשתית תיירותית שבשביל תושבי האיים זה כמו זכייה במפעל הפיס. ובשביל התיירים – זו מין בועת נופש כזאת, שבמקרה ממוקמת בקאבו ורדה, אפשר היה לשתול אותה בכל מקום אחר בעולם בלי להרגיש בהבדל.
זה מסוג הריזורטים האלה שברגע שאתה בא בשעריהם – כל העולם החיצון לא מעניין בכלל. אתה בפנים.
זה לא בדיוק מה שתכננתי או רציתי, אבל לא נראה לי שהייתי יכולה לבוא לכאן אחרת, ומוטב לבוא כך מאשר לא לבוא בכלל.

אין בקאבו ורדה הרבה מלונות, אבל אלה שישנם הם גדולים, ענקיים, 500-1000 חדרים במלון אחד, והסיבה שכתבתי קודם שבשביל המקומיים זו זכייה במפעל הפיס היא בגלל התעסוקה. המלונות האלה מעסיקים אלפי עובדים שבנסיבות אחרות היו יושבים בפתח הבית שלהם, ברחוב, וסופרים את השעות. מי שלא זכה להתקבל לעבודה באחד המלונות אכן עושה בדיוק את זה – מורח את היום בישיבה על שפת המדרכה או בפתח הבית, ובהמשך יש תמונות.

אוקיי, אז אם רק כך אני יכולה להגיע לקאבו ורדה – שיהיה. אני שונאת מלונות גדולים וריזורטים ובעיקר את אלה מהזן של הכל כלול, אבל לא היתה ברירה. זו היתה הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים "לעכל" את קאבו ורדה. לא יכולתי לראות את עצמי נמסה בחום האפריקאי בחדרי מלון עלובים בלי מזגן, עם היתושים והזבובים.
נכון שזה בא על חשבון האותנטיות, ולא מאפשר לראות את הארץ כמות שהיא, אבל חשבתי שלזה אני אדאג כשנגיע למקום - ניקח טיולים, נדבר עם אנשים וכו'.
יש רשת של בתי מלון שפרוסה כמעט בכל העולם, היא נקראת RIU. הם מתמחים בכפרי נופש בשיטת הכל כלול, ויש להם מלונות בכל המקומות האקזוטיים ביותר בעולם. קאבו ורדה מילאה להם בול את המשבצת החסרה באוקיינוס האטלנטי, מין אפריקה-לא-אפריקה כזה. הם הקימו כאן שלושה בתי מלון ענקיים, שניים באי סאל (SAL) שבו אנחנו נמצאים ואחד באי בואה-ויסטה (BOAVISTA). אני בחרתי באי סאל כי ממנו יוצאות טיסות לאיים האחרים. לתומי חשבתי שאחרי שייגמר השבוע "הכל כלול" שלנו, נוותר על כרטיס הטיסה חזרה לליסבון שכלול בחבילה, ונצא לשוטט בכל מיני מקומות אחרים, כולל טיסה לאי של סזריה אבורה – סאו ויסנטה (SAO VICENTE) – שבגללו בכלל באתי הנה.
עכשיו כבר לא נראה לי שנעשה את זה, השבוע הזה מספיק לנו.
אמנם אנחנו לא נמצאים כאן בדיוק במדינת קאבו ורדה - אלא במדינת RIU, אבל הצלחנו להבין את המקום.
מה שרשת המלונות RIU עושה – היא בונה בועה גדולה על שטח פיזי של מדינה מסויימת, אבל בפנים – בתוך הבועה – הכל אוטונומי, והכל מתנהל לפי שטאנץ קבוע שחוזר על עצמו בכל המלונות שלהם. נוסח מועדון הים התיכון, רק עם הרבה פאר והדר של חמישה כוכבים. אתה יכול להיות באינדונזיה או בערב הסעודית – בתוך המלון הכל ירגיש וייראה אותו הדבר כמו בקאריבים או במרוקו. הם כמעט ומוחקים לגמרי את הזהות המקומית של אתר הנופש, ומשליטים שם את הזהות התיירותית הגלובלית האולטימטיבית – חוף ים מטופח, בריכות ענק, שפע מסעדות, ברים עם שתיה חופשית זורמת כמים, כולל אלכוהול, הופעות "פולקלור" בערבים, חדרי אירוח ממוזגים ונוחים שיהיה לך כיף בהם, תהנה, אתה בחופש ב-RIU. בכניסה מצמידים לך ליד צמיד כחול, מודיעים לך שסיסמת המקום היא NO STRESS, בלי לחץ, ומאותו רגע אתה אזרח של המדינה שלהם.
בלי חובות (החוב והחור יהיו אחר כך בחשבון הבנק שלך...) רק זכויות.
ברוכים הבאים לחווה לפיטום אווזים
זה המלון שלנו – ריו גרופה

למעלה מ- 500 חדרים יש בו, והם מלאים כמעט כל השנה. במשרד נסיעות אחד בליסבון לא הצליחו להשיג לנו חדר פנוי, קיבלו תשובה שהכל מלא. הצלחנו לקבל אישור רק אצל סוכן אחר שהיו לו עוד מספר חדרים שמורים מתוך ההקצבה שלו. חלק מחמש מאות החדרים הם זוגיים, אבל חלק גדול מאד הם חדרי משפחות וסוויטות, עם 2-3 חדרי שינה, זה מקום לנופש משפחתי ויש כאן המון משפחות עם ילדים ונוער. עכשיו לא העונה ומלא, אני רק מתארת לעצמי מה הולך כאן בקיץ, או בחופשות חג המולד והפסחא. גם עכשיו יש כאן פשוט אלפי אנשים נופשים.
המלון פרוס על פני שטח ענק, החדרים מסודרים במבנים נמוכים של שתי קומות

ומרחקי ההליכה הם עצומים – שבילים אין סופיים מחברים את החדרים אל הקבלה, הבריכה, המסעדות, הספא וכו', צריך לצעוד קילומטרים ממקום אחד לאחר.

ההליכה הזאת טובה, בעיקר אחרי הארוחות – היא עוזרת להוריד טיפה את כמויות האוכל הנבלסות כאן. ובגלל הגודל של המקום ושפע המסעדות ומקומות הישיבה הפזורים בשטח – לא מרגישים את כמויות האנשים, אין צפיפות,שום דבר לא ממש מלא או דחוס, אף אחד לא יושב לשני על הנשמה. החדרים בנויים בצורה נפלאה, יש פרטיות מוחלטת עם מרפסת נחמדה לכל חדר. תענוג.
וכאילו לא הספיק לרשת RIU מלון אחד במקום הזה – הם הקימו לו אח תאום. ממש צמוד לריו גרופה, יש את מלון ריו פוננה, שוב 500 ומשהו חדרים ושוב כל המערכת של מסעדות בריכות וכו'. שני המלונות נמצאים גב אל גב, בנויים כתמונת ראי האחד של השני, ולמעשה אפשר להגיד שזה מלון אחד כי כולם מסתובבים בכל מקום חופשי, אוכלים במסעדות של איזה מלון שרוצים ומשתמשים בכל השירותים של שני המלונות בלי קשר לאיפה הם ישנים.
זה כמובן מכפיל את מרחקי ההליכה! אם אכלנו בערב במסעדה בריו פוננה וצריך לחזור "הביתה" – אז אפילו עם דרכי הקיצור שהמצאתי זה משהו כמו רבע שעה עד 20 רגע של צעדה בשבילים הארוכים.
שני המלונות יפים יפים. נתנו להם כאן מין צביון אפריקאי

יש כמה בריכות שחייה

.וכל מיני גומחות עם זרמי מים בעוצמות משתנות שעושים מסאג' לגוף ולנשמה

יש אין סוף של משטחים ציבוריים – לובי, לאונג'ים, ברים, כורסאות הסבה נוחות, אין מצב שתתעייף מדי בלי שיהיה לך מקום לשבת ולנוח. (אני בכוונה לא מזכירה עדיין מילה אחת על אוכל ושתיה, אבל בטוח שהם יהיו כמטחווי הושטת יד מכל מקום בו אתה יושב, ובכל שעה של היום או הלילה)
העיצוב מאד מהודר ויפה

יעקב קם באחד הבקרים מוקדם כדי לצלם את המקום לפני שהוא מתמלא באנשים. היחידים שהיו באותה שעה בלובי הם עובדי הניקיון עם הדלי והמגב...

בכל מיני מקומות מוצבים פסלים גדולים של חיות - כמיטב הדמיון האפריקאי

פרחי היביסקוס אדומים מקשטים את פינות הישיבה

ובכלל צוות הגננים כאן הוא עצום, המסכנים צריכים להתאמץ מאד בכדי להוציא משהו יפה מתחת ליד באדמה היבשה שלהם. רוב האיזורים מטופחים ככה

ובכל מקום שיש צמחייה הגננים עובדים – גוזמים, מנקים, משקים, מרססים

מאחר ואין כאן יותר מדי מה לעשות חוץ מלנוח – האוכל הופך להיות ממש אישיו – מתי נלך לאכול, באיזו מסעדה, מה ניקח, ואיך נתגלגל על כרס מלאה חזרה עד לחדר, למנוחה וליקיצה ממש לפני הארוחה הבאה וחוזר חלילה. היום זה היום החמישי שלנו, אנחנו כבר מדלגים על ארוחות, אני מוותרת כבר יומיים על ארוחת הבוקר (יעקב מביא לי סנדוויצ'ון קטן...) אתמול ויתרנו על צהריים וכנראה גם היום. לשולחנות הקינוחים אנחנו בכלל כמעט ולא מתקרבים, מקסימום חתיכת פרי.
המבחר  עצום, יש גיוון מסוים מיום ליום אבל לא יותר מדי. יש תחנות בישול שפזורות באולם והטבחים כל הזמן מזרימים עוד ועוד בשר על האש, דגים, פיצות, די – רק הכתיבה על זה עושה לי סחרחורת. בגלל זה אני גם לא מביאה תמונות. (יש, צילמנו הכל, אולי אחרי שנתרחק מהמקום הזה ונהיה באיזה יעד מזה-רעב, אולי יהיה נעים להיזכר בכמויות האוכל ואז אני אביא תמונות...)
אני רואה מסביבי את האנשים אוכלים – ומשתגעת. 4-5 גיחות למנה עיקרית זה נראה סטנדרט כאן. והכל נשטף בשתיה חופשית בשירות עצמי – בירה מהחבית עם ברז דראפט, מכונות עם כל המשקאות המוגזים – קולה, פנטה ספרייט וכו', מיצי פירות טבעיים, חביות יין אדום, לבן, רוזה, אה וכן, גם מים קרים תודה לאל.

סנטה מריה

קאבו ורדה מורכבת מעשרה איים מיושבים ועוד כמה קטנים ולא מיושבים. האי שאנחנו נמצאים עליו נקרא סאל, הוא אחד הקטנים, אבל הוא האי בעל התשתית התיירותית הכי מפותחת ובגלל זה בכלל הגענו אליו. אבל חוץ מבתי המלון שהם כמו "איים" או בועות אוויר שמבודדות משאר האי – באמת שאין בו שום דבר.
הציעו לנו כאן להצטרף לסיורים מאורגנים של המלון או של חברות התיירות הגדולות, ואני החלטתי שאין לי חשק למתוח את חוויית "מדינת RIU" גם החוצה. בחוץ אני רוצה לראות לבד, להבין את המקום כמות שהוא, בלי פילטרים של אוטובוס ממוזג ומדריך מטעם שיסבירו לי מה זה מה. רוצה לראות בעין.
אז החלפנו קצת יורו לכסף מקומי ויצאנו לדרך עם מונית לעיר הקרובה – סנטה מריה.
וואיי וואייי איזו אכזבה. פשוט אין כלום! אין לי מילים לתאר את זה. כביש מרופט (עשוי חלקיקי אבנים כמו פסיפס עם הרבה חורים) עובר בתוך שטחי עפר ריקים. פה ושם שלד של מלון נוסף בשלבי בניה שונים, או קצת בתים פרטיים פשוטים להחריד.
נהג המונית הוריד אותנו ברחוב קטן בתוך העיר.
"קח אותנו למרכז" אני מצליחה להגיד לו בפורטוגזית מגומגמת, והוא טוען "זה המרכז". שומו שמיים.

הבתים מאד פשוטים אבל צבעוניים, והעיקר שיש עץ פפאייה בחצר

ןמופע הקפוארה שהם הרביצו שם היה לא פחות ממדהים