5.12.10

איזו עיר מדהימה זו בנגקוק.
כמה חבל שאין תמימות דעים לגבי האמירה הזאת, כמעט כל מי שאני מכירה שהיה בבנגקוק - או אוהב אותה או מתעב אותה. אין באמצע.
אני נמנית על אוהביה. בכל ביקור היא מצליחה להפתיע אותי מחדש.
היא חמה ומהבילה, נכון - אבל על כל צעד ושעל יש מפלט לסביבה קרירה בחסות המזגן.

היא תמיד עמוסה ופקוקה - אבל לכבישים הסואנים יש חלופות זמינות וזולות - בין אם זו הרכבת העילית, הסקיי-טריין, או הנהר והספינות שמובילות אותך במהירות יחסית מקצה אחד של העיר לקצה השני במשהו כמו חצי שקל.

ויש בעיר הזאת אוכל --- כמה אוכל!  ואיזה אוכל, חבל"ז.
כמובן יש מי שמעקמים את הפרצוף לנוכח הסירים המבעבעים עם מרקחות לא מזוהות וטעמים לא מוכרים שנמצאים על דוכנים ומסעדות מאולתרות בכל קרן רחוב. אבל עם קצת מעוף ותעוזה - אפשר להיחשף כאן לקשת טעמים שבלוטות הטעם לא ישכחו אותם לעולם!
בקיצור, אני שפוטה של העיר הזאת.

הפעם אני לא מנהלת יומן מסע, מי שמתעניין יכול להציץ בפרקי היומן מאחת הנסיעות הקודמות.
אבל אי אפשר שלא להביא כמה "נגיעות" בנגקוקיות, ככה בשביל התיאבון והכיף וחיזוק הקשר עם העיר המופלאה.

אנחנו מתאכסנים במלון באיזור בנגלאמפו, לא רחוק מהקאוסאן המפורסם. המלון שלנו, ניו וורלד סיטי הוטל,  הוא מלון בבעלות מאלזית. רוב פקידות הקבלה מכוסות ברעלה כמו  נשים מוסלמיות חסודות. טוב, זו לא רעלה שרואים ממנה רק את העיניים, אלא כל הפרצוף גלוי, אבל בכל זאת זה מראה לא רגיל בבנגקוק. העניין הוא שהן כל כך נחמדות וחייכניות, וכל הזמן עושות את תנועת הצמדת הידיים התאילנדית החיננית ושובת הלב, עד שממש קשה לקשור אותן לאיסלם ולכל האסוציאציות שיש לנו ממנו.

המלון נמצא בלב שכונה תאילנדית טיפוסית ולא ממש ברחוב תיירותי, כך שאנחנו מרגישים בתוך העם... אפשר להגיד שזה ה"מאחורי הקלעים" של "גטו התיירים" של הקאוסן. אנחנו מוקפים בשוק של דגים ופירות ים מצד אחד, וברחוב של מכבסות ביתיות מצד שני. גם אנחנו מוסרים שם את הכביסה שלנו, נחמד לעבור ברחוב ולראות בגדים מוכרים מתייבשים  בשמש - היי, מה זה, חולצה כמו שלי! נו בטח, זו שלי, מסרנו אותה לכביסה היום בבוקר. מחר היא תהיה מקופלת וריחנית בשקית ניילון, והמחיר ממש פרוטות.

עוד מסביב - דוכני אוכל שמיועדים לתאילנדים ולא לתיירים, קומבינציות נעלמות של ירקות ודגים ובעלי חיים חתוכים לקוביות קטנטנות עד שאי אפשר לזהות אם זה ראש של חזיר או זנב של נחש. לדברים האלה אני לא מתקרבת, על אף שבעקרון אני אוהבת לנסות הכל, אבל עד כאן. יש גבול. אני צריכה לראות צורה של מה שאני אוכלת, צורה שתזכיר מי האבא והאמא שלו.

בדוכנים של התיירים - האוכל הרבה יותר ייצוגי

שורות שורות של שיפודים - בעיקר של עוף, כדי לא "להבהיל" את התיירים עם דברים ביזאריים. יש כמובן הרבה חזיר וקצת בקר, אבל הכי הרבה הולך כאן העוף. מה שכן, לפני שבוחרים שיפוד עוף, לא מספיק לוודא שזה צ'יקן, רצוי לשאול איזה חלק של העוף. כי מה שהולך כאן חזק זה  Chicken ass - הצ'ופצ'יק המשולש שנמצא בטוסיק של התרנגולת... כולו בלוטת שומן, אבל התאילנדים משתגעים על זה.

אוכל רחוב טעים למדי, משביע, במחיר מצחיק - זה הפאד-תאי. תערובת איטריות וירקות מוקפצים קלות עם רטבים ובוטנים מרוסקים. במסעדות זה יותר טעים, אבל מה כבר אפשר לבקש ממנה שעולה 3-4 ש"ח?

את כל הכבודה הזאת מחליקים פנימה כמובן עם המון שייקים של פירות בכל קומבינה שעולה על דעתכם, לעזאזל כמה שזה טעים.
אבל כשמתעייפים קצת מהשייקים (הסוכר, הסוכר, והחלב המרוכז שהם מוסיפים לזה...) אפשר לעבור לאופציה היותר טבעית - מיץ מנדרינות/קלמנטינות בטעם מדהים!

המיץ טרי טרי, כל הזמן נסחט לנגד עיניך, מקלמנטינות קטנות וממזריות שהתאילנדים קוראים להן אורנג'. אלה התפוזים שלהם...

ואם חשקה נפשכם במשהו קצת יותר אקזוטי- מה דעתכם על ביצי שליו?

עשירייה של ביצי עין זו מנה סטנדרטית, מעניין כמה כולסטרול יש בעשרה חלמונים, גם אם קטנים. ומעניין גם איך הטעם - לא הספקתי לטעום. (אני עסוקה בטעימות אחרות, כל הזמן, פשוט עוד לא הגעתי לביצי השליו..)

במחלקת הקינוחים יש שפע שלא יתואר! אני כבר לא מדברת על הפירות הטריים - מקולפים וחתוכים ומוכנים לאכילה - זה בנאלי. אלא על כל מיני ממתקים מופלאים שאולי פעם אקדיש להם פרק נפרד. יש בננות צלויות על האש - מסוגים שונים: עם קליפה, בלי קליפה, צלויות על גחלים או מטוגנות במעטפת בצק עדינה, או טבולות בחלב מרוכז ובזוקות בקוקוס מגורד. יש תפוחי אדמה מתוקים - לא כמו בטטות כתומות אלא ממש בצבע חיור של תפוח אדמה לבן - עושים מהם פלחים גדולים כמו פוטייטוז של מק'דונלד, ומטגנים אותם במעטפת פריכה עם שומשום. ויש את הכדורים הנפלאים האלה - אין לי מושג מהם, אני רק יודעת שהם טעימים להפליא וכמה שקונים זה לא מספיק, נגמר מהר

אחר כך מגיע תורו של הלוטי - ה"בלינצ'ס" הממולא בננה. פעם קראו לזה תאי-לוטי, היום על כל עגלה כזאת יש שלט "בננה פנקייק"

אחרי שהבצק הממולא בבננה (ולרוב גם בביצה מקושקשת) מטוגן היטב בחמאה משני הצדדים -  נותנים לו את הפיניש: סירופ שוקולד, קוקוס מגורד, סוכר,

כל זה כמובן מאד מצמיא, לא? אז הנה, יש משהו מרווה במיוחד!

שימו לב לפלטת העץ שיושבת על העגלה - יש באמצע שלה חריץ משוייף ומחודד שעובד כמו מגרדת. האיש לוקח גוש קרח ומעביר אותו הלוך ושוב על פלטת העץ - הקרח מתפצלח לרסיסים קטנים ונופל למטה לתוך כלי קיבול. זה קרח נטו, פשוט מרוסק דק. אחר כך הוא מעצב ממנו איזו גבעה קטנה בתוך צלוחית קלקר, ומתחיל להלביש את זה בטעמים לפי רצונכם (בקבוקי הסירופ מימין)

צבעי מאכל? כמובן, אבל לא חשוב. הגוף ספוג ממילא בכל כך הרבה MSG (זה סוד האוכל התאילנדי הטעים) שעוד קצת רעל כבר לא ממש מזיז לו.
כדי לא לקפח אף צבע - אפשר לעשות חצי חצי. זה מרווה - לא להאמין כמה. בצהרי היום, בחום הגדול, זו באמת בריחה של כמה דקות למחוזות הקרח.

אנחנו גילינו כבר לפני כמה שנים מסעדה קטנה ומופלאה של אשה אחת, שעובדת לבד - היא הטבחית והמלצרית והקופאית ועובדת הנקיון. היא לא מדברת מילה באנגלית, אבל מבינה מה מבקשים ממנה, וכל הזמן מהנהנת בראש וממלמלת משהו דומה למה שביקשתם, שתדעו שהבינה. המקום שלה פשוט עד להחריד - כמה שולחנות, מאוורר בתקרה, אוסף לא אחיד של שולחנות וכסאות, יש מסך טלויזיה שנעול כל הזמן על ה-BBC ולכן מושך לשם הרבה זרים שצמאים להתעדכן. בכל בוקר היא מפזרת על השולחנות עיתון יומי באנגלית, וכך אפשר להעביר את ההמתנה לאוכל בהתעדכנות במה שקורה בבנגקוק ובעולם.
והיד שלה --- איזו יד מוצלחת בבישול יש לה! כל מנה שהיא מוציאה מתחת ליד - מתפוצצת בפה בשלל טעמים שסוחטים מאתנו קריאות עונג ומיצמוצי שפתיים. אנחנו מתחילים את הבוקר בקערת מרק מהבילה, עשירה ונהדרת. זה מרק עוף עם אורז, מטעם טיפוסי בארוחות בוקר תאילנדיות. כמו דייסה - רק שזה מרק, מלוח, נראה חיוור ואנמי אבל ממש לא - טעם גן עדן.

לפעמים - כשמפלס האורז יוצא מהאוזניים - אנחנו מחליפים את המרק הזה במרק נודלס, אבל אנחנו מרמים רק את העיניים, לא את הבטן - הנודלס הם איטריות האורז  השקופות הדקיקות - כך שזה אותו הדבר.

בימים האחרונים יעקב קצת נשבר מהאורז והתחיל להזמין ארוחת בוקר מערבית רגילה - טוסטים וחביתה ומלפפונים ועגבניות. אני נאמנה למרק שאהוב עלי כל כך ואני מוכנה לאמץ אותו כארוחת בוקר לשארית חיי. הדבר היחיד שמתחרה אצלי במרק זה סלט הסום-טאם שאני מתה עליו, סלט פפאיה ירוקה. בדרך כלל מכינים אותו חריף אש, אבל יש כבר כמה מקומות שמכירים אותנו ויודעים שצריך להכין לנו "מאי פד" - (MEY PED) שזה אומר - לא חריף!
אין, אין טעמים כאלה, זה משהו מדהים הסלט הזה. על קצה המזלג אפשר לראות קצת "סטיקי רייס" - אורז דביק שמשמש לאיסוף הרוטב החמוץ של הסלט. זה הולך ביחד סום טאם וסטיקי רייס.

בצהריים אנחנו בדרך כלל אוכלים עופות צלויים - יש לנו כבר לול שלם בבטן. זה כל כך טעים שפשוט מתמכרים לזה. הבת שלי טוענת, ובצדק, שהתמכרנו למונוסודיום גלוטמט שהוא זה שעושה את האוכל לכל כך טעים, ובמיוחד את העופות האלה שספוגים בו. הבטחתי לה שאני אנסה לבקש ממי שמכין את האוכל - בתאילנד מכינים הכל על המקום לנגד עיניך בדרך כלל - שלא יוסיף לי את ה-MSG, זה מאד מקובל כאן אצל מערביים שלא רוצים את החומר הזה בגוף שלהם. אבל אני מפחדת שהאוכל יהיה פחות טעים, וחבל לי לקלקל את זכרונות האוכל מתאילנד! כשנעזוב את תאילנד בעוד חודש וחצי - אני מבטיחה להתנזר שוב מהמונוסודיום גלוטמט!
יאללה, נעזוב אוכל, נושא רגיש...

נעבור לחגיגות - מה פשר הכותרת בנגקוק חוגגת?

העיר הזאת כל הזמן נמצאת בחגיגה מסוג זה או אחר. מאז שאנחנו כאן - חודש ימים - כבר היו לנו 3 חגים/חגיגות. וכל חגיגה באה לידי ביטוי - בין היתר - בפיצוצים!
בלילה הראשון שהגענו למלון הזה הלכנו לישון מוקדם, עייפים מטיסה ולילה קודם בלי שינה. בשעה תשע - היינו בטוחים שסוף העולם הגיע. פיצוצים מחרידים פשוט ניענעו את החדר שלנו. בשום אופן לא קישרנו את זה עם חגיגה, היינו בטוחים שזה מהומות, יריות, מלחמה. זה נשמע ממש כמו מכונות יריה ותותחים.לא רואים כלום - רק שומעים.  התחלנו להעלות השערות מה זה יכול להיות. המלון הזה בונה אגף חדש, אולי זה קשור לבניה? אנחנו נמצאים על גדה של תעלה - אולי מרוקנים כל מיני דברים לתוכה? כבר היינו על סף ירידה לקבלה לבקש מהם להחליף לנו חדר לכיוון אחר רחוק מהתעלה, כשפתאום השמיים הוארו בזיקוקים - ואז הבנו שזה לא מלחמה אלא רק חגיגה.

למחרת בבוקר, במעלית, ראינו דף הסבר שההנהלה תלתה כדי להסביר ולהתנצל. יש שלושה ימי חג (אין לי מושג איזה) והלילות יהיו מלווים ברעשים של פיצוצים - אלה ביטויי השמחה של העם החוגג.
שלושה ימים? אמאל'ה, אנחנו נשתגע מזה. או נתחרש.
זה באמת היה לא קל...  אבל כשיודעים מה זה, זה כבר לא מפחיד.

באותו בוקר יצאנו לרחובות - ואכן העם חוגג.

כל  בתי העסק מקושטים בשרשרות צבעוניות. כל חנות, מסעדה, מלון וכו' - מציבים בפתח העסק שולחן קטן עם מנחות:

רואים את השרשרת בחלק העליון של התמונה? נראית קישוט נחמד שתולים, כמו קישוטי סוכה. אבל זו שרשרת ממזרה, שרשרת של קפצונים או פאלינים או לא זוכרת איך היינו קוראים לצעצועי פורים ששיחקנו בהם בילדות. השרשרת ארוכה - 2-3 מטר- נראית כמו עלה של צמח שרך. אבל ה"עלים" האלה הם חומר נפץ -  מדליקים בקצה השרשרת, האש מתחילה לזחול למעלה ולפוצץ את העלים בקול רעש מחריד שנשמע באמת כמו מכונת ירייה.  
עכשיו תכפילו את השרשרת הזאת במספר בתי העסק שנמצאים ברחוב, כשכולם מדליקים את השרשרת שלהם בו זמנית, ונותר רק לחשב את הדציבלים.

ברחוב - תהלוכות ומצעדים, תלבושות אחידות, תזמורות, דגלים ובאנרים

אבל הקטע הכי יפה בא אחר כך. קבוצה של דמויות בתחפושת עברה מחנות לחנות (כאן רואים יפה את שרשרת "מכונת הירייה)

וניהלה איזה טקס קצר שנראה כמו ברכה לעסק או משהו כזה

מיד אחרי הדמויות המחופשות - מגיע דרקון ענק נישא על ידיהם של בחורים בתלבושות צהובות

את הדרקון מלווה תזמורת של מתופפים צעירים

ותאמינו או לא - הדרקון הזה מכניס את ראשו לפתח החנות/העסק, ופותח את פיו לרווחה - בעלי החנות דוחפים לו לפה כל מיני פתקאות בצבע ורוד, נראה לי שאלה שוברי תרומות שהם קנו מראש

ה"צהובים" מכניסים אותו קצת פנימה לתוך החנות, והוא מנענע את ראשו מצד לצד - זהו, העסק מבורך

זה היה טקס ביזארי לחלוטין. אני מצטערת שאין תמונות יותר ברורות ויפות, פשוט יעקב יצא בלי הציוד כי בסך הכל רק הלכנו לאכול ארוחת בוקר מעבר לכביש - מי חשב שדבר כזה יקרה על דרכנו... נאלצתי להסתפק במצלמה הקטנה שלי וזה מה שהיא הצליחה להפיק.

הרחובות מלאים בדוכנים שמכינים מחרוזות פרחים למנחה

הבחורים והבחורות ששוזרים יושבים ליד וממשיכים בעבודה - תכף יתחסלו כל הפרחים והם חייבים להכין עוד ועוד

יש ברחוב גם מיכלי מים גדולים שמקשטים אותם בפרחים - זה נמצא שם כל יום בלי קשר לחג - כל כך יפה

ברחובות של ה"שכונה" של המלון שלנו הוקמו כל מיני במות בידור עם הופעות - בעיקר של ילדות רקדניות

ההופעות בליווי מוזיקה מרמקולי ענק נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, כשמסביב המוני אדם חוגגים באכילה אין סופית, והפיצוצים והזיקוקים ממשיכים להחריד את מעט הציפורים שיש בבנגקוק. אותנו זה כבר לא הפחיד, ואחרי שלושה ימים כבר כמעט ולא שמנו לב אליהם, התרגלנו...

כמה ימים אחר כך, בעודנו מבלים לנו להנאתנו בעיירת החוף הידועה לשימצה פטאייה, חל חג אחר - לוי קראטונג. אבל הוא שווה דיווח נפרד אז אני אספר עליו בפרק הבא.

והיום - 5.12, זה יום הולדתו של המלך של תאילנד. איזה חגיגות הולכות כאן!

מופעי זיקוקי דינור כאלה לא ראיתי בחיי - לא בצבעים ובצורות, לא בכמות ובאינטינסיביות, ולא בפיזור - הזיקוקים נשלחו לפחות מעשרה מוקדים שונים שהצלחנו לראות ממרפסת חדרנו בקומה השביעית בבית המלון. כל השמים - מקצה עד קצה - נמלאו בצבעים מדהימים, וקיבלו תאורה של כמעט אור יום! עמדנו פשוט פעורי פה,  לא ראינו דבר כזה.

זה נמשך כל הערב, כל חצי שעה - סידרה חדשה של זיקוקים.
החגיגות ההמוניות התרחשו על שפת הנהר ובמתחם ארמון המלך - אנחנו ויתרנו כי יש לנו טיסה לתפוס בעוד שעתיים-שלוש.

את תמונות הזיקוקים אני לא יכולה להביא, אין, המצלמה לא יכולה לתפוס את מה שהעין ראתה. אבל תמונה אחת או שתיים של שמי בנגקוק הלילה - אני חייבת להראות.
יש כאן בתאילנד מין פנסי רוח כאלה, אבוקה בוערת שמוקפת בגליל נייר  - כמו אהיל. מדליקים את האבוקה ומשלחים את הפנס לאוויר, הרוח מרימה אותו ונושאת אותו הרחק לשמיים. בפרק הבא, כשאספר על חגיגות לוי קראטונג בפטאייה  אני אראה מקרוב תמונות של פנסי הרוח האלה. כאן בבנגקוק - התמונות הן מרחוק, מדובר באלפי פנסים קטנים שממלאים את שמי הלילה:

לאן שסובבת את הראש - השמיים היו זרועים בנקודות אור. כל תאילנדי שמכבד את עצמו ואת המלך - הדליק פנס, לחש לתוכו ברכה, ושלח אותה למעלה לשמיים - המראה מדהים
מאחר והפנסים נישאים ברוח, והרוח עקבית - אז  נוצרו ממש מקבצים כאלה של אור, כמו גלקסיות, שביל החלב, כוכב שביט וכל מיני אסוציאציות דומות שעולות בראשי. כל נקודה בוערת כזאת בשמיים - ברכה למלך. אשריו שזכה לכל כך הרבה ברכות.

התאילנדים אוהבים את המלך שלהם. אומרים שהחגיגות יימשכו ללא הפוגה עד מחר בלילה.
אני מקווה שהדרך לשדה התעופה תהיה פתוחה ושלא ניתקע יותר מדי בפקקים.
אם נצליח להגיע לשדה בזמן, מחר בבוקר נהיה כבר בהאנוי, וייטנאם.

להשתמע משם...