עזבנו את מנזרי מטאורה בשעת אחר צהריים, ונסענו את המרחק הלא גדול עד לכפר מצובון, כשעה נסיעה בדרך עם קצת פיתולים.

מצובון היווה בשבילנו את הפתיח לסיור בכפרי ה"זאגוריה חוריה" עליהם ארחיב את הדיבור בהמשך. הכפר  ההררי הקסום  הזה נחשב מזה שנים ליעד חובה במסלול של כל מטייל במרכז יוון, וכפועל יוצא מכך הוא הולך ומתמסחר ומאבד לאט לאט את צביונו המיוחד. ככל שעולה כמות התיירים המבקרים בו, כך הוא הופך יותר לסתם עוד מקום, יפה ככל שיהיה. למשל - לפני כעשר שנים, עוד אפשר היה לראות ברחובות הכפר דמויות פולקלוריסטיות של בני המקום, ובעיקר בנות המקום, הלבושים בתלבושות מסורתיות. תושבי הכפר הם צאצאים של  הוולאכים, שבטי נוודים שהגיעו לכאן מרומניה. אם אתם דוברי רומנית, יש סיכוי שתוכלו לפטפט ברומנית רצוצה עם כמה מזקני הכפר שעוד זוכרים את השפה. בכל אופן כיום, נדיר למצוא מישהו או מישהי שלובשים משהו שונה מהלבוש הסטנדרטי הנהוג בכפרי יוון. את כל החולצות והסינרים הרקומים שאפיינו את הנשים בעבר,  ניתן היום למצוא רק בחנויות המזכרות, לצד הרבה מפות רקומות ועבודות יד לקישוט הבתים. למרות האמור - אני ממליצה לא לוותר על ביקור בכפר. ובכל אופן, את הנוף שום כמות תיירים לא יכולה לקלקל. 

זו הגברת הכי "פולקלוריסטית" שהצלחנו למצוא:

הכפר הוולאכי מצובון - Metsovo

אין לי מושג מאיפה באה הנון הסופית, ביוונית הוא נקרא מצובו - Metsovo

הכפר קטן, הכל נמצא במרחק הליכה של כמה דקות. הקטע המרכזי של הרחוב הראשי שלו  מלא במסעדות, בתי קפה וחנויות מזכרות. ככה הוא נראה: 

 

המסעדות ובתי הקפה יפים, בעיקר לקראת שעות הערב כשהם דולקים בשלל אורות

אם לא שפע הירק והצמחייה המטופחת, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שזה איזה ביסטרו צרפתי בפריז:

בכמה מקומות  מתגלגל לו בשר צלוי על האש, והריח הנישא באוויר מה זה פותח את התיאבון! זו ה"שווארמה" המקומית של מצובון:

 

אבל רגע, לפני שנגיע לאוכל - הנה הפלטיאה של מצובון. זה מרכז ההתרחשויות של הכפר, כל מי שמגיע לכאן חייב לעבור דרך הכיכר הזאת. זקני הכפר יושבים  בצל עץ הדולב (שימו לב לגודל שלו) ומעבירים כאן את זמנם הפנוי בצפייה בהולכים ובאים:

הנה הם בתמונת תקריב. הם היו חביבים מאד ונתנו רשות לצלמם בלי בעיה. זה חלק מהבידור שלהם. מעניין אם מקל ההליכה הוא אביזר קישוטי בלבד, מעין סימן היכר של חברי "המועדון", או שהם באמת נעזרים בו כדי ללכת בעליות ובירידות של הכפר אל בתיהם. כן, העליות והירידות די משופעות.

אגב, בלילה התפאורה קצת מתחלפת, הזקנים האלה הולכים לישון ומפנים את מקומם לדור קצת צעיר יותר. טוב, המחליפים הם לא ממש צעירים. אם נגיד שאלה שבתמונה הם דור הסבים, אז אלה שבאים יותר מאוחר הם דור האבות, ואת מקל ההליכה מחליפות מחרוזות סטייל ה"מחבוסה" של הזקנים בכפרים הערבים.  

מעל הרחוב הראשי מצטופפים בתי הכפר במעלה ההר, כמו בעיירה בהרי האלפים:

המלון שלנו נקרא אפולון, והוא נמצא במרחק של שתי דקות הליכה מהכיכר המרכזית.  מלון חביב עם אווירה משפחתית, ומהחדרים נשקף נוף הררי נפלא: 

 

במהלך הסיור הרגלי שעשינו בכפר הגענו לקונדיטוריה שהיתה לנו המלצה חמה עליה. אמנם היינו רעבים והיינו בדרכנו לארוחת ערב במסעדה, אבל הקונדיטוריה נסגרת מוקדם ולא רצינו להפסיד את מעדניה, אז קצת הפכנו את הסדר וקילקלנו לנו את התיאבון עם כל מיני דברי מתיקה. המבחר פשוט מדהים, צילמנו הכל כדי לא לשכוח אף סוג! 

 

 

 

הכל נוטף סירופ דבש וסוכר, ובסיכומו של דבר הרוב נטעם אותו הדבר. כל אחד הצטייד בקופסה קטנה, "בשביל אחר כך", אבל אני יודעת מעדות ראייה שכמה מן הקופסאות מצאו דרכן אל הזבל יחד עם התכולה, כי כמה אפשר מהמתוק הזה. כדאי לא להסחף בקנייה מוגזמת, תפסת מרובה - לא תפסת. 

 מצובון מפורסם מאד בגבינה המקומית שמיוצרת בכפר.  יש מספר סוגים, ומעבר לצריכה המקומית, הגבינה הזאת היא כמעט פריט חובה ברשימת הקניות של כל תייר. היא נמכרת כמעט בכל חנות בכפר, וכאן בקונדיטוריה הזאת יש מבחר של כל הסוגים::

 

 

וכאילו לא די בכל המתוק ובכל הכולסטרול של הגבינות עתירות השומן, הנה יש גם קינוח. מקרר של ארטיקים, קסטות, גלידות. כמה מאתנו התאהבו מאד בגירסת הארטיקים המקומית. לכל מקום שהיינו בו ביוון יש את  התוצרת הביתית שלו, אבל העקרון דומה. הארטיקים קטנים וטבולים במעטפת שוקולד. זה שינוי מרענן מהארטיקים התעשייתיים של מאגנום/נסטלה/שטראוס שעטופים באריזות אישיות ומשונעים לכל העולם במשאיות ענק. כאן הארטיקים יותר דומים למשהו שאנחנו מכינים בבית עם סט של קרחונים מפלסטיק צבעוני. אגב, מאגנום יותר טעים, וגם - אתה יודע למה לצפות. ובארטיקים האלה, זה כמו רולטה. פעם זוכים ופעם מפסידים, כי אין מושג מה הולך מתחת למעטה השוקולד. 

כמובן שכל המתוקים האלה  לא ביטלו לנו את הצורך באוכל של ממש, ולכן צעדנו במרץ לקצה האחר של הכפר (הליכה של בערך 300 מטר)  למסעדה עליה קיבלנו המלצות חמות מבעלי מלון אפולון. אולי יש קשר משפחתי?  המסעדה נקראת "קוטוקי ניקולא" וזו הדרך המובילה אליה. ארגזי הקוקה קולה אדומים הם הכניסה למסעדה, שנראית כמו בית מגורים רגיל:

בפנים - המסעדה ריקה. בעל ואשה ושני ילדים קטנים, שהמסעדה היא  אכן חלק מהבית שלהם. הם ישבו שם בשולחנות של הסועדים, והעבירו ערב משפחתי נעים ושקט עד שאנחנו באנו והפרנו להם את השלווה... 

האח המבוערת נתנה אווירה מאד חמימה ונעימה (כן, בחוץ קריר למדי) אבל בהמשך הערב העיניים קצת התחילו לצרוב. 

 

ביקשנו מבעלי המסעדה המלצות על מה הכי טוב אצלם והזמנו על פי המלצותיהם. לא הצטערנו. האוכל ברובו היה טוב וטעים - לא מדהים ולא גורמה, אבל משביע וערב לחיך של כולם. 

מי שלא יכול היה להסתדר בלי השניצל הקבוע - קיבל מנה ענקית, מטוגנת היטב עם פירורי לחם טעימים וצ'יפסים מצויינים. לא תפוגן, אלא צ'יפס ביתי, חתוך ביד, מזן תפוח אדמה שמקבל מעטה קריספי אבל הבפנים נימוח בפה. 

זו מנה של פסטה עם הגבינה המפורסמת של מצובון

זו מנה של גבינה מבושלת ברוטב עגבניות ומותכת בתנור, טעימה בטירוף אבל גם כבדה מאד מאד, יושבת אחר כך על הלב... אכלנו אותה גם במסעדת קריצה, והנה נזכרתי בשם המנה - היא נקראית סגאנאקי. 

זוהי מנה של מוסאקה עם חצילים בשר וגבינה

וזה מאפה של בצק פילו במלית תרד, ספנאקופיטה:

מרק השעועית היה מעולה!

והצאזיקי נפלא. סמיך כל כך ועז טעמים, אולי הטוב ביותר שאכלנו עד לאותו רגע ביוון:

זו מנה של עשבי האיזור שמוגשים כסלט חם - האמת, לא משהו. אפשר לוותר. גם הטעם קצת פרא/בר מדי, וגם זה מטוגן בהמון שמן ומגיע שוחה ממש בבריכה, אפשר לראות בתמונה. אמנם שמן זית, אבל יש גבול.

 

סה"כ הביקור במצובון חביב למדי. לא לצפות להרבה כדי לא להתאכזב. כל ההבטחות באתרי האינטרנט השונים, על תלבושות מסורתיות ודמויות פולקלוריסטיות וכו' - קחו בערבון מוגבל. הדמויות מן העבר כבר הרוויחו מספיק כסף מההצלחה הכלכלית של הכפר ועכשיו הן  נשארות ספונות בבתים, צופות בטלויזיה. או אולי בכלל נסעו לעיר הגדולה לקנות בגדים מודרניים.

הקפיטליזם משחית....? (סתם בצחוק).

 

למחרת בבוקר, אלכס, שטיולי האופניים שלו מתחילים להיות חסרים לו עד רמה של קוצים בגוף, יצא לטיול רגלי מסביב לכפר. חייב לשחרר אנרגיה הבחור. כשחזר, סיפר לנו שבפלטיאה התמקם לו שוק קטן וכדאי לנו לבוא מהר כי זה מסוג השווקים של 'גומרים - הולכים', ויש תנועת קונים ערה. דחינו את הצ'ק אאוט ורצנו מהר אל השוק, שלא נפסיד חס וחלילה מציאות כלשהן.  השוק שמצאנו הוא איך שהיה נראה שוק רמלה/לוד אילו היה קיים בשנות החמישים של המאה הקודמת. לצד קצת דוכני פירות וירקות במחירים יקרים מאד (3.5 יורו לקילו כרובית? ), נצבו קומץ דוכנים עם  בליל של חפצי בית  (מסננות, משפכי פלסטיק, פרחים מלאכותיים) וקצת בגדים מהאופנה של המאה שעברה.

חושבים שיצאנו משם בלי שקיות? אין מצב. הקניינים שבינינו מוצאים משהו לקנות בכל מקום ובכל מחיר. 

זהו, נפרדנו ממצובון ויצאנו לדרך - 125 ק"מ צפונה, לעיירה קסטוריה. 

 

לפרק הבא - קסטוריה  /  לפרק הקודם - מנזרי מטאורה  / לכל פרקי המסע ליוון

 

 

תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה,  זאגוריה, Tsipoura, Volos, וולוס, קסטראקי, קלמבאקה