זהו נוף טיפוסי בחבל הזאגוריה:

יש לזכור שהגענו בשלהי הקיץ וחלקים נרחבים של השטח הצהיבו מחוסר מים. אני רק יכולה לדמיין איך נראה המקום באביב. מאידך, כמות הירק, גם בסוף הקיץ - לא מבוטלת. הלוואי על ארצנו הקטנטונת.

הכבישים מתפתלים - חבל על הזמן! זה מדהים להשקיף על הכביש מרחוק, לצלם, להתפעל - מה, אנחנו נסענו את זה? נסענו גם נסענו. חלקנו לא ישכחו את הנסיעה הזאת במהרה.

אבל לא לדאוג. למרות שהעקומות חדות, הכבישים בסך הכל טובים. צריך רק לנהוג בזהירות:

הצמחייה מתהדרת בצבעים של קיץ אינדיאני

כל מי שמתכוון לסמוך על ה-GPS שלו שיוביל אותו נכון במרחבי הזאגוריה, יכול לשכוח מזה. נובי שלנו, שמצויידת במפות הכי עדכניות של יוון שרכשנו במיוחד כמה ימים לפני הנסיעה - פישלה בגדול, עד כדי כך שהנהג ועוזרת הנהג ביקשו לסתום לה את הפה. לא רוצים לשמוע, מעדיפים להתברבר באמצעות המפה וקצת השלטים הכתובים ביוונית. (כמובן שאחותי ואני - כל אחת בנפרד וביוזמתה - למדנו ושיננו את האותיות היווניות ואפילו הורדנו אפליקציה שתהיה לנו לעזר בשעת הצורך. אנחנו יסודיות, לא משאירות פינה לא מטופלת...). 
ההתברברות לא היתה נוראה, כי על הדרך הרווחנו עוד כבישים ועוד מראות נוף, מה רע בזה.  

המקום הראשון אליו נסענו היתה העיירה קוניצה -  Konitsa. זהו הישוב הגדול  ביותר בחבל הזאגוריה, וחשוב היה לנו להגיע אליו לצרכי הצטיידות. זה לא כאילו שאנחנו נוסעים למדבר, אבל חשוב היה למלא מיכל דלק כי אין תחנות דלק בתוך האיזור, להצטייד בהרבה בקבוקי מים מינרליים, לקנות פירות וירקות ונישנושים לדרך - פשוט בין כפרי הזאגוריה אין כלום חוץ מטבע. 
לגמרי במקרה נפלנו על יום השוק בקוניצה, נו איך אפשר לוותר על סיבוב קצר. כבר כתבתי באיזשהו מקום שהשווקים האלה נראים כמו שוק רמלה-לוד כשהיה פעם קטן ועלוב? אני כל פעם נדהמת מחדש מהסחורות הירודות שמוצגות על הדוכנים. אצלנו לא היו נוגעים בהן במקל, לא כל שכן קונים או לובשים. ובכל זאת, עמית וקארה הצליחו למצוא לעצמם מכנסי פיג'מה/טרנינג יפים, באפור עם פסים שחורים. כמו גאטקעס חמים. ציידנו את האוטו בכל מה שצריך, וקדימה לדרך.  

היעד שלנו הוא הכפר מיקרו פאפיגו, 20 ק"מ של פיתולים לא הכי נעימים, חלקם בירידה וחלקם בעליה. אבל כולנו נועצים עיניים בכביש ובשילוט, מחפשים את האטרקציה הראשונה שאמורה להגיע אוטוטו. אכן, היא מיד הגיעה:

הגשר העתיק על  נהר הווידומטי

מה שתופס קודם כל את העין, עוד לפני הגשר העתיק, זה הצבע המדהים של המים, כל כך צלולים וכל כך טורקיזיים:

והנה ממבט יותר קרוב, ממש משפת הנחל:

כמובן שטיפסנו, עלינו, ירדנו, הצטלמנו מעל ומתחת לגשר, לא ידענו כנראה שזו רק טעימה קטנה משפע גשרים  עתיקים שמצפים לנו בהמשך הדרך.

את נהר הווידומטי, ללא הגשר, פגשנו עוד מספר פעמים במהשך הטיול. המים השקופים והצלולים שלו פשוט מדהימים:

מגאלו פאפיגו - Megalo Papigo

פאפיגו הוא כפר הלינה שלנו. ראוי לציין שיש שני כפרים בשם זה, אחד נקרא הקטן והשני הגדול. או ביוונית - מגאלו פאפיגו (פאפיגו הגדול) ומיקרו פאפיגו (הקטן). שניהם כפרים עתיקים מאד, והיותר מתוייר וממוסחר מבין השניים הוא הגדול, מגאלו פאפיגו, שם גם נמצא המלון שלנו.

המלון נקרא ארכונטיקו גקי, משהו עתיק משנת 1876 כפי שמעיד השלט בכניסה. עתיק עתיק, אבל חוץ מהמעטפת החיצונית  שלו, הכל בו משוחזר ברמת גימור הכי טובה שיכולה להיות. שמרו על המקור ככל האפשר, תוך כדי שהסבו אותו לנוחיות מודרנית. 

ככה נראה המלון מבחוץ, בצל העץ הגדול (גובהו בערך פי שניים ויותר מגובה הבית):

מבחוץ קשה לדמיין מה מסתתר מאחורי דלת העץ של הכניסה:

החצר מרוצפת כמו הרחוב וכמו הכפר כולו, בשברי אבנים מסותתות. היא מטופחת להפליא עם צמחייה יפה, הכל נקי ומזמין אורחים. באחת הפינות ניצב תנור הבישול המקורי של דיירי  הבית  מהדורות הקודמים. היום נכדתם או נינתם מנהלת את המקום, אבל תהיו בטוחים שהיא משתמשת בתנור שהוא המילה האחרונה של הטכנולוגיה המודרנית. האשה הזאת גרה כמה שנים בגרמניה, וחזרה ליוון כי נקראה לדגל לנהל את המקום שהורישה לה משפחתה. 

זהו חדר המבואה של הבית ממנו מתפזרים אל החדרים השונים. אנחנו קיבלנו את הקומה השנייה שבנוסף לחדרי שינה יש בה גם סלון נחמד עם ריהוט עתיק. אם רק היה לנו יותר זמן פנוי, היינו ממש יכולים להתענג על המקום. 

כשיוצאים החוצה מהמלון, כך נראים רחובות הכפר, בצל הסלעים הענקים:

אלו הם בתים טיפוסיים של הכפר, רבים מהם הוסבו לחדרי אירוח לתיירים, אבל בחלקם עדיין מתגוררות משפחות בנות המקום:

גם בנייה חדשה, במידה ויש, נעשית בחיקוי מושלם של הבתים העתיקים, כדי לא לפגום במראה הכללי של הכפר. במבט מקרוב אפשר לראות את ההבדלים בין ישן לחדש:

מכל מקום ומכל זווית - הסלעים הגדולים האלה הם חלק בלתי נפרד של התפאורה במקום:

וגם ההצטיידות לקראת החורף בעיצומה - כמעט לכל בית מגורים יש איזה מבנה מיוחד לשמירת עצי ההסקה לחורף: 

מצד אחד, חבל שלא היה לנו יותר זמן לשהות במקום. מצד שני - אני תוהה, מה בדיוק היינו עושים שם? זה מתאים יותר למי שרוצים לצאת לטרקים, ואז משתמשים בכפר כבסיס יציאה לטיולים. אנחנו עשינו הכל בנוהל מזורז וממונע.

 
באותו לילה, הדור הצעיר יצא לבלות קצת בכפר. כפי שכתבתי בהתחלה, הסתבר להם שהמקום ממוסחר ומרביץ מכה על תיירים שמגיעים ללילה או שניים ונעלמים.  הם נפלו שם על מסעדה שעקצה אותם במחירי שחיטה על אוכל בינוני ומטה. לכן, אם רוצים לאכול, כדאי לעשות את זה בתיאום עם מקום הלינה שלכם - או שאוכלים אצלם אם יש אופציה שכזאת, או שמקבלים  מהם המלצה על מקום טוב באמת. 

לגמרי במקרה, בשעת צהריים  של אותו יום אנחנו נפלנו על מסעדה מצויינת שסגרה לנו גם את הפינה של ארוחת ערב. כשהיינו בדרכים, פתאום תפס את עינינו השלט הזה:

עצרנו, ירדנו מהאוטו ושלחנו אנטנטות של גישוש - האם זו מסעדה? 

תכף יצאה מהבית אשה קטנה ומבוגרת, מדברת בליל של יוונית גרמנית ואנגלית. כן, כן, זאת מסעדה. אין לי הרבה אוכל מוכן, אבל תשבו, אני אוציא לכם מה שיש...היא הסתערה כנראה על המקפיא והמקרר והתחילה להוציא לנו כל מיני שאריות אוכל, מנות בלי שם ובלי מחיר, אבל הכל טעים להפליא. אני לא זוכרת להגיד מה אכלנו, הכל היה מין מיש מש כזה, ערבובים של ירקות ברוטב עגבניות ועשבי תיבול. ניסינו לפענח מה הטעמים שאנחנו אוכלים, הדודה שלי ידידה אפילו הצליחה לשחזר בבית שלה מנה אחת או שתיים מאז שחזרנו. עכשיו היא עושה את "החצילים של הגרמניה" יותר טוב מהמקור!

ההמתנה לאוכל לקחה די הרבה זמן, טוב זה לא עניין פשוט לפול עליה ככה בהפתעה. בינתיים ישבנו מתחת לסוכת הגפן שלה, הענבים היו כל ענב מלמיליאן:

חשבנו שאם לא תהיה לה מנה אחרונה, פשוט נבקש לשלוח יד ולקטוף לנו קצת ענבים. אבל לצערנו - או בעצם לשמחתנו - היו לה שתי מנות אחרונות, אחת יותר מדהימה מהשניה:

מרקחת של סוג שזיפים קטנים שאנחנו בכלל לא מכירים. היינו סקרנים והיא הביאה לנו לראות את הפרי כפי שהוא נראה לפני הבישול. והמנה השניה מרקחת של דלעת בדבש ולימון - שפתיים יישקו:

גם אם טעם האוכל שלה יישכח מפי, אני את הגרמניה הזאת לעולם לא אשכח. על כף היד היתה לי כווייה מאד אכזרית שחטפתי יום לפני שנסענו מהתנור הלוהט בבית. מה היה כל דחוף לי לאפות ערב נסיעה? לא זוכרת. בכל אופן זו היתה כווייה גדולה, עמוקה, ומכוערת למראה. השתדלתי כל הזמן לכסות אותה עם שרוול ארוך. אבל כשניגשתי לשלם לגברת, איכשהו השרוול השתרבב והכווייה נגלתה לעיניה. היא ציקצקה בלשון כאילו אני איזו פצועה מסוכנת ברגעי חייה האחרונים, אוי אוי אוי, נו גוד נו גוד. ואז היא סימנה לי לחכות רגע, הלכה לחדר אחורי וחזרה עם קופסת קרם קטנה. היא מרחה לי בנדיבות שליכטה של מין משחה כאת - משהו שהיא אמרה שהיא רוקחת בעצמה מצמחים שגדלים באיזור. המשחה לא נספגה מיד  אלא נשארה לי על העור שעות ארוכות. למחרת בבוקר - מי שלא רוצה להאמין, שלא יאמין - לא היה זכר לכווייה. שום סימן לא נשאר, אם מישהו יבקש ממני היום לזכור מה המיקום המדוייק של הכווייה או לנסות לחפש בזכוכית מגדלת שמץ של צלקת - פשוט אין!  בחיי שהייתי נוסעת לשם שוב רק כדי לקנות ממנה סטוק של משחת פלאים כזאת, כי אני - יש לי סיפור ארוך עם כוויות. כל חגי ישראל וכל הארוחות החגיגיות בעשרות השנים הארחונות קיבלו ייצוג של כבוד על הידיים והזרועות שלי, ותמיד זה כרוך בסבל. אז מי שנוסע שם לאיזור ונתקל בשלט של המסעדה שהצגתי למעלה, קודם כל  לפני האוכל, תבקשו לקנות קופסת משחה. לצערי אני לא יודעת לשחזר איפה בדיוק המסעדה נמצאת.

מיקרו פאפיגו -  Mikro Papigo

למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר דשנה במלון גקי, והתענגנו על הריבות שבעלת הבית רוקחת במו ידיה. אפילו קנינו ממנה כמה סוגים של ריבות, 5 יורו לכל צנצנת. אלו ריבות מפירות לא מוכרים ולא ברורים אבל  מה בשטוח - טעימים.

אחרי האוכל התפצלנו לשתי קבוצות.  הנחנחים שנוסעים באוטו (אני, אני)  והקוליים שהולכים לעשות טרק קטן כדי להציל את כבודנו. שלא יגידו שבאנו עד כאן ויצאנו פטורים אפילו בלי טרק אחד. 
המסלול שנבחר פשוט וקצר, רק טעימה קטנה  - חצי שעה הליכה בין מגאלו פאפיגו למיקרו פאפיגו. קיבלנו הוראות מדוייקות איך ומה ויצאנו לדרך.

כך נראה הכפר מיקרו פאפיגו מרחוק, כמעט משתלב עם ההר.  כל בתי האבן שלו אפורים והגגות עשויים ציפחה או משהו דומה:

בני המשפחה שלי תמיד צוחקים עלי שאני לא יודעת להגיע בעקבות הוראות שנותנים לי. תמיד אומרים לי א', אני עושה בדיוק מה שאומרים לי ומשום מה מגיעה לב'. ככה במקום לצאת לכביש 4 אני מגיעה לקלקיליה, ובמקום צומת נחשון משום מה מוצאים אותי בערך בקריית גת. משהו כנראה במצפן הפנימי שלי משובש.
כמה שמחתי לגלות שזו לא רק אני! הנה, חבורת הג'בארים שלנו יצאה לדרך, לקחה את השביל הלא נכון ובמקום להגיע תוך חצי שעה למיקרו פאפיגו, נאלצה לפלס דרך בסבך עבות ולסלול שבילים חדשים שרגל אדם לא דרכה בהם. למעלה משעתיים לקח להם להגיע..
בינתיים, אני והאוטו ואלה שלקחו לעצמם גימלים, הגענו למיקרו פאפיגו תוך 4-5 דקות נסיעה. 

זו הכיכר המרכזית של הכפר מיקרו פאפיגו - שני הקטנועים המיותמים מצביעים על כך שאנחנו ממש ממש לא בעונה המתאימה. הכפר ריק,  נראה לגמרי נטוש, לא רואים בו תיירים ואפילו לא תושבים.

כמובן שגם כאן לא נפקד מקומו של העץ המיתולוגי:

אין לי מושג למה שימש המבנה הנטוש הזה:

בהתחלה החלטנו לחכות לחבר'ה שלנו בכיכר. הרי תוך חצי שעה הם אמורים לסיים את הטרק ואיפה מקום יותר טוב למפגש מאשר הכיכר המרכזית? חיכינו וחיכינו...

ובסוף התייאשנו. חיפשנו מקום לשתות קפה, שיקל על ההמתנה. צעדנו בכבישי הכפר הציורים - זו ממש חזרה של מאות שנים אחורה בזמן:

או, כאן הגענו אל המנוחה והנחלה. אחותי ממהרת להתעדכן בעיתון (ביוונית? בטח היה להם משהו באנגלית), ואני עם כוס הפראפה - הקפה הקר המוקצף שלהם. בתור מכורה לאייסים של ארומה וקפה הלל - זה תחליף לא בדיוק מספק, אבל זה מה יש. 

בעל בית הקפה אמר שכל מי שמגיע מהטרק חייב לעבור בכביש הזה ולכן אין סיכוי שנפספס אותם, אז ישבנו לנו בנחת ונהננו מהגן הנעים שמסביבנו.

אחרי כמעט שעתיים ניצולי ה"הישרדות" הגיעו.  עייפים, מיוזעים, שרוטים. חבל שהמצלמה לא תופסת טוב יותר את הפנים האדומות והנפוחות, את אגלי הזיעה, את ההתרגשות ואת האדרנלין הגועש.  ככה הם הגיעו:

כמובן סיפרו על השביל הלא נכון שלקחו ועל הסיוט שזה היה למצוא את השביל הנכון. למזלם, מרגע שירדו מכביש האספלט במגאלו פאפיגו, ליוותה אותם הכלבה הנאמנה שבתמונה. הם קראו לה נובי, על שם הג'י.פי.אסית שלנו. היא צעדה אתם לאורך כל המסלול, בלי להכיר ובלי לדעת מי הם ומה הם. אולי קארה דיברה אתה בשפת הכלבים. 

לטובת מי שקורא כאן ומתכנן טיול במקום - אלו הן הוראות הטרק הפשוט ממגאלו למיקרו:

ביציאה ממגאלו פאפיגו צועדים כ-400 מטר על כביש האספלט. מצד ימין רואים שלט כחול קטן שמכוון לרדת מהכביש אל תוך שביל  שיוביל תוך כחצי שעה למיקרו פאפיגו.  שימו לב, זה לא השביל הראשון ימינה מדרך האספלט. יש כמה שבילים שקודמים לו, ומי שלוקח אותם אמנם יגיע, אבל בדרך ארוכה שעושה עיקוף גדול. צריך להמשיך על דרך האספלט עד השלט הכחול ולא לפני כן. מה כתוב על השלט? אין לי מושג, הוא ביוונית. 

החברה התרעננו עם משקאות ועם שתיים-שלוש מנות של ספנאקופיטה, מין בורקס תרד וגבינה. אחרי הכל הם שרפו הרבה אנרגיה ביער, מגיע להם. 

אוקיי, סימנו וי על הפאפיגו'ס. תהינו מה תעשה עכשיו נובי הכלבה - אולי תרצה לבוא אתנו? אבל לא, בלי שום גינוני פרידה, כשאנחנו עלינו לאוטו היא הסתובבה כלעומת שבאה וחזרה הביתה. 

ואנחנו, רגע לפני שעזבנו את מיקרו פאפיגו, גילינו שלמרות שהכפר נראה ריק וכמעט נטוש - בכל זאת יש בו חיים. האנשים פשוט ספונים בבתיהם, אבל לאכול צריך, ולשתות על אחת כמה וכמה. הנה איך שהם מקבלים אספקה שוטפת של צימוקים ליין הביתי שהם מכינים:

ניסינו לדובב אותם, להבין מה התהליך, אבל נופפו אותנו במין תנועה של יאללה, אל תבלבלו במוח. לפחות הסכימו שנצלם אותם. 

בריכות הסלע

נסענו חזרה בכיוון ממנו באנו, ובערך אחרי 1 ק"מ יש שלט, שוב רק ביוונית, שמוביל אל בריכות הסלע המפורסמות. מסלול ההליכה מהחניה הוא קצר למדי, משהו כמו 200-300 מטר, עם מעקה. קל מאד להליכה ומומלץ לא לפספס. במקום יש סידרה של בריכות טבעיות החצובות בתוך הסלעים וביניהם, בגבהים ובמפלסים שונים  כך שלפעמים נוצרים מפלים קטנים בין בריכה לבריכה. המים צלולים בצורה בלתי רגילה, ממש זכוכית שקופה שדרכה ניתן לראות כל מילימטר של הקרקעית. אפשר  להמשיך ללכת לאורך הבריכות כמה עשרות מטרים ו הלאה, אולי אף יותר. אנחנו נעצרנו כשהגענו למקום יפה ולא התקדמנו עוד:

מזג האוויר היה מאד נעים והסלעים חמימים למגע. סוף סוף יכולנו להזדהות עם המושג 'להתחרדן בשמש'

במים היו כל מיני דברים מעניינים - צפרדעים/קרפדות וראשנים

מכאן המשכנו לכפר אריסטי. לא התעכבנו בו, עיקר החשיבות שלו היא למי שרוצה לעשות ראפטינג בנהר, בעונה שלנו אין מספיק מים. המשכנו לנסוע לעבר הכפר ויקוס. ויקוס הוא גם שמו של הקניון הגדול בו ניתן לטייל רק ברגל.  אנחנו החלטנו להסתפק בלצפות עליו מכל מיני נקודות תצפית מרהיבות, והיפה שבהן נמצאת בכפר ויקוס.

ויקוס - Vicos

כך נראה קניון הויקוס מהתצפית:

הדרך ממגרש החנייה אל סוכת התצפית אינה ארוכה אך היא במין עלייה קטנה, לא רצינית.  על הדרך יש בית הארחה קטן ומאחוריו בית קפה/מסעדה/חנות מזכרות. אני חייבת לציין לגנותם שלמרות שקנינו אצלם בחנות כמה וכמה ממתקים ופיצ'פקעס, כשמישהו מאתנו ביקש להשתמש בשירותים שלהם, הם סירבו בלי לתת הסבר. פשוט לא. זו הכניסה למתחם שלהם:

ואלה השטויות שמוכרים שם, בין היתר:

הנוף מסביב, אפילו עוד לפני שהגענו לראות את הקניון עצמו, הוא פשוט עוצר נשימה:

זוהי סוכת התצפית שממוקמת בנקודת מפתח  ממש מעל  התחלת הקניון:

וכאן עמית מסתלבט, בטח חושב לעצמו שלא היה מתנגד להתעורר אל נוף כזה כל בוקר

יפה איך שהם תחמו שם את מעגל האבנים, כדי שיהיה ברור לכולם איפה כדאי להצטלם כדי לתפוס את הסלע המהמם בתמונה. כמובן שהרבצנו בוק תמונות שלם לכולנו.

מי שקצת ירד מהשבילים המסומנים, מצא את עצמו בתוך שדה צהוב של חלמוניות. בהמשך הדרך ראינו אותן שוב ושוב במרבדים צפופים יותר, אבל לא תמיד היה אפשר לעצור ולצלם:

אחרי ויקוס המשכנו  לעבר הכפר ויטסה וגם בו לא התעכבנו יותר מדי. היעד שלנו הוא מונודנדרי, במרחק של 18 ק"מ נוספים. זהו כפר הלינה שלנו, ובכניסה קידמו את פנינו כמה שלטי של "ברוכים הבאים", כולל  שלטים בעברית. 

מונודנדרי -  Monodendri

פירוש השם מונודנדרי הוא 'עץ אחד' (מונו=אחד, דנדרי=עץ), אבל בכפר יש הרבה מאד עצים. יכול להיות שהכל התחיל פעם מעץ אחד יחיד ומיוחד. 

התלבטנו קצת מה לעשות קודם - צ'ק אין במלון שלנו, או אוכל?  כף הרעב הכריעה, המלון הרי יהיה שם גם מאוחר יותר.
מיד אנחנו פוצחים במשימת בילוש אחרי מסעדה שכל מה שאנחנו יודעים עליה זה שמה - היא נקראת פרוסו -   Frosso.

זה הרחוב  היפה שמוביל אל מסעדת החלומות שלנו:

לא היה פשוט למצוא אותה, אבל בסוף הגענו. בהתחשב בעובדה שהיא נמצאת ממש בפלטיאה של הכפר, היה מאד משונה שהתקשנו למצוא אותה. פשוט כל מי ששאלנו עשה את עצמו לא יודע או כיוון אותנו למקומות אחרים. נדמה לי שהרחנו שמץ של צרות עין או קנאה במסעדה המצליחה, אבל מה זה חשוב, העיקר שמצאנו אותה. אם תגיעו לשם, סעו ישר לכיכר המרכזית, המסעדה נמצאת ממש שם, מתחת לעץ.  רק שימו לב, יש שתי מסעדות בכיכר, השולחנות ממש סמוכים אלה לאלה. כדאי לשאול איזו מהן היא מסעדת פרוסו, ובכל מקרה לחפש את שלט העץ העומד שלה (תמונה ממנו תוצג בהמשך). 

ככה ישבנו לנו שם בכיכר,  במסעדת פרוסו, בצל העץ הגדול: 

חתיכת שולחן פתחו לנו שם... אלו הן מקצת מן המנות, אני מעלה אותן פשוט כדי להזכר מפעם לפעם בטעם המופלא:

כל המנות האלו מדהימות אחת אחת, אבל גולת הכותרת של המקום זה מין מאפה גבינה שבשבילו כולם באים הנה. זה הספציאליטה של מסעדת פרוסו - הפאי המיוחד שלהם. על השלט הניצב בפתח המסעדה מפורטות האופציות - אפשר לקבל את הגירסה המסורתית עם הגבינה, ואפשר עם תוספות כמו תרד, עוף, בשר שעועית ועוד. אנחנו הלכנו על המסורתי, בלי התחכמויות

וזה מה שהצלחנו להציל בשביל התמונה:

קיבלנו מין "משטח" בצק ענק ועליו גבינה מפוררת. צריך להמתין למאפה הזה חצי שעה, כי מכינים אותו על המקום מרגע שמתקבלת ההזמנה. במגש גדול יש בערך 15 מנות, קטן עלינו. אבל לקבוצה יותר קטנה אפשר כמובן לקחת מגש קטן יותר. הגדול עולה 15 יורו. היה לנו כל כך טעים, שלא היה מצב שאצא משם ללא המתכון. הגברת בקושי מדברת אנגלית, ולא היה פשוט להבין אותה. אבל אני חייבת לציין שהמתכון טוב ומדוייק. בשבוע הראשון שהגענו הביתה הכנתי את המאפה לפי המתכון ויצא מדהים! 

אני מקווה שאני לא מקלקלת לגברת את הפרנסה בזה שאני שמה כאן את "המתכון הסודי" שלה...

פאי הגבינה של פרוסו -  Frosso traditional cheese pie

5 חופני קמח רגיל (כן, כן, חופנים מלאים, לא גרמים ולא כוסות)

2 ביצים

כפית מלח

טיפת סוכר

כוס מים

כוס חלב

50 גרם חמאה רכה מאד

אופן ההכנה

לערבב הכל יחד לבצק חלק וגמיש. אם דביק מדי - מוסיפים קצת קמח. אם יבש מדי מוסיפים טיפת מים. צריך "להרגיש" את הבצק.

לשמן תבנית אפייה גדולה (אצלנו מעדיפים להשתמש בנייר אפייה) לסדר את הבצק על כל השטח בעזרת האצבעות

לפורר מלמעלה גבינת פטה בכמות נאה שתכסה את כל פני המאפה

להכניס לתנור בחום של 180 מעלות למשך חצי שעה

בתיאבון!

המלון שלנו במונודנדרי נקרא זארקאדה. זהו מתחם גדול שמתפרס על פני כמה וכמה בניינים. מנהלת אותו בחורה צעירה עם אנגלית מצויינת, ואבא שלה משמש הבל-בוי שעוזר עם המזוודות או מביא מגבות. כך נראה המלון:

יש בו בריכת שחיה קטנה וכמה סוכות גפנים שנעים לשבת בהן. אבל רובנו היינו כל כך עייפים, נשפכנו בחדרים ולא הוצאנו את האף עד למחרת בבוקר.

שלושה חרוצים  מהקבוצה שלא רצו להפסיד את האטרקציה של המקום - מנזר אגיה פרסקווי - לא נכנעו לעייפות ובכל זאת ביקרו במנזר. אלכס שחייב תמיד לפרוק את האנרגיה שמצטברת לו בגוף אחרי יום שלם של נהיגה, עלה  למנזר בריצה, וחזר מלא התפעלות, ואז עמית וקארה החליטו שגם כוחם במותניהם וטיפסו גם הם.  מאחר ולא הייתי שם, אני מביאה את הנחיות הדרך כפי שסופרו לי על ידי מי שהיה: 

מנזר אגיה פרסקווי

מהכיכר המרכזית של מונודנדרי יש הליכה של כ-500 מטר בשביל אבנים מוסדר, הרוב בירידה של בערך 10 דקות . מגיעים לרחבה שטוחה ופתוחה, לא מגודרת, אפשר לשבת שם מול הנוף ולהתפעל. מהרחבה הזאת יוצא שביל הגישה אל המנזר,  שזה בערך עוד כמאה מטר הליכה. המנזר פתוח לכניסה חופשית, אפשר לטייל בו בפנים ובחוץ והוא מאד ציורי ויפה. מצד ימין שלו יש שתי דלתות נמוכות שמובילות למרפסת ממנה יש תצפית נוף מדהימה, לא לוותר עליה. 

לפני שיוצאים מהמנזר, לחפש את המדרגות שמובילות לשביל עם שלט למערה הגדולה ולגשר העתיק (Grand cave + old bridge). זה שביל שחצוב ממש על צלע ההר, קצת מסוכן. מי שיש לו בעייה של גבהים או שיווי משקל - לא כדאי. המערה מומלצת רק למיטיבי לכת. הנוף הנשקף ממנה הוא שונה מזה שרואים מהמרפסת של המנזר,  זה כיוון אחר.  מהמרפסת זו תצפית על הנוף ואילו מהמערה - אתה ממש בתוך המצוק. 

החזרה מהמנזר קצת קשה, גם כי עייפים וגם כי צריך לעלות בחזרה את כל מה שירדתם. חובה לקחת מים לדרך!

לצערי, וזה באמת צער גדול - אין תמונות. עמית וקארה צילמו תמונות מדהימות, אבל באותו לילה החבר'ה של סטיב ג'ובס שלחו עידכון אוטומטי לאייפונים ולאייפדים, והאייפון של עמית נדפק. הוא ננעל על מסך החירום ואי אפשר היה לצאת ממנו. האייפון הושבת מיידית עד שיגיעו הביתה ולמחשב ולאייטיונס - כדי לנסות להציל את כל החומר שהיה עליו, אבל שום דבר לא עזר. נאלצו לפרמט את המכשיר וכל התמונות נמחקו. כמה חבל, זה ממש לאכול את הלב על אובדן הרגעים והמראות  שהונצחו. 

יער פסלי האבן

אחרי ארוחת בוקר וצ'ק אאוט ממלון צארקאדה, יצאנו בדרכנו להמשך הטיול. היום ערב כיפור, אנחנו רוצים לסיים את כל הטיולים עד שעת צהריים כדי להגיע למלון ביאנינה ולהתארגן ליום וחצי של שקט ומנוחה. יער פסלי האבן נמצא במרחק של כ-5 ק"מ ממונודנדרי, במעלה הרחוב של מלון זארקאדה. בהתחלה לא רואים כלום בצידי הכביש, ואז פתאום מתחילות להתגלות שכבות האבן:

התופעה הזאת נמתחת על פני שטח די גדול, כולל לעומק  - אנחנו ירדנו לראות ולצלם רק מה שנמצא בשולי הכביש. אבל מאחור, פנימה לתוך השטח, זה ממשיך עוד ועוד, ממש כמו יער אמיתי שאפשר ללכת בו ולתעות בין ה"עצים" מאבן. האסוציאציה שלי זה עשה היתה דווקא של ספרייה, עם אלפי ספרים מונחים בשכיבה אחד על השני. 

תצפית OXYA

אם ממשיכים לנסוע ישר באותו כביש, כעבור כ-2 ק"מ מגיעים לשלט המכוון לתצפית בשם OXYA. על השלט כתוב שהתצפית היא במרחק של 100 מטר הליכה מהכביש, אבל לדעתי המרחק הוא יותר מכפול. 

זו לא הליכה קשה, אבל חשוב מאד להיות עם נעלי הליכה נוחות, כי השביל עשוי מאבנים שמונחות  בצפיפות זו ליד זו. נעלי עקב לא הולכות כאן.  התצפית  עצמה שווה מאד, מדהימה. 

בנקודת התצפית יש מפה לטובת מי שרוצה להבין את האיזור:

אני הסתפקתי במראה העיניים:

בדרכנו החוצה מאיזור כפרי הזאגוריה נותר לנו עוד לבקר בכפר קיפי ובתצפיות על הגשרים העתיקים. האמת, הם מדהימים. לא ממש ברור לי לאיזה צורך הוקמו כל כך הרבה גשרים, גדולים ומושקעים. הרי אין כאן יותר מדי כפרים ויותר מדי תושבים. אבל טוב, אבנים יש להם בשפע,

ובטח גם זמן פנוי. אז בשביל הנוחיות של רועה זה או אחר שיוכל להעביר את העדר שלו מצד אחד של הנחל לצד השני, כנראה היה שווה להם להשקיע. 

הגשרים של מחוז זאגוריה

זו מפת הגשרים של האיזור:

וכך הם נראים בפועל:

בתוך סבך הירק, מחברים בין כלום לשום דבר:

על חלקם ניתן לטייל:

ומי אנחנו שנחמיץ הזדמנות כזאת, להלך על גשר עתיק כזה, בתוך הטבע המדהים:

זהו, היום קצר והמלאכה מרובה, כיפור בפתח. יש לנו 38 ק"מ נסיעה ליאנינה ואנחנו מזדרזים לגמוע אותם במהירות ולהתמקם במלון. 

לפרק הבא - יאנינה             לפרק הקודם - קסטוריה               לכל פרקי יומן המסע של יוון

תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגוריה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה,  זאגוריה, נהר הווידומטי, ארכונטיקו גקי, מונודנדרי, בריכות הסלע, זארקאדה, יער פסלי האבן, מנזר אגיה פרסקווי, מסעדת פרוסו, FROSSO, פפיגו,