עזבנו את כפרי הזאגוריה בלב כבד. אחרי שלושה ימים בתקופת זמן לגמרי רחוקה מהמציאות, קצת קשה לחזור אל החיים הרגילים. פתאום יש בתי מלון,  כבישים עם תחבורה צפופה, רחובות הומים אנשים, חנויות, מסעדות, נו, החיים כמו שאנחנו מכירים אותם.

כשיורדים מההרים לכיוון יאנינה, קודם כל מתחיל להיות מאד חם. זה לא האוויר הצלול והקריר שהיה לנו למעלה. והנוף בדרך? לא משהו בכלל. אחרי הזאגוריה הכל מתגמד. 

יאנינה - Ioanina

יאנינה, על פי התרשמותי לפחות, היא עיר בנאלית ודי חסרת ייחוד. פעם היתה בה קהילה יהודית גדולה, אז אולי מבחינה  היסטורית/סנטימנטלית צריך להיות לנו איזה קשר מיוחד אליה. אבל לא הצלחנו לפתח קשר כזה. בחרנו בה כמקום שבו נוכל להעביר בשקט את יום כיפור. חלקנו צמים וחלקנו לא, וחשוב היה שכל אחד יוכל לפעול כצו לבו בלי להיות מוגבל. 

לפני בחירת המלון היתה לנו התלבטות לגבי המיקום. האם ללכת על משהו בתוך העיר, ואז אלה שצמים יוכלו לטייל ברגל כאוות נפשם?  אבל המלונות בתוך העיר העתיקה היו ממש יקרים, כמתבקש מן המרכזיות שלהם. קיבלנו החלטה ללכת על מלון בפרבר שנקרא פראמה, כ-4 ק"מ ממרכז יאנינה. זה הפרבר שבו שוכנת מערת הנטיפים הגדולה, ומאחר ממילא חלקנו רצה לבקר בה, חשבנו שזה רעיון טוב להתנחל שם. מצאנו מלון טוב, לא סתם חדרים/צימרים להשכרה או אפילו לא גסטהאוס, אלא מלון עירוני עם כל השירותים. מין חזרה לציויליזציה.

מלון דוביטל -  Dovitel נחמד, הוא מדורג 4 כוכבים ואני לא בדיוק מבינה למה, הוא משהו שמקביל ל-2-3 כוכבים בסטנדרטים המוכרים לנו. אבל לנו הוא היה ממש מצוין. יש בו כל מה שצריך. החדרים בסדר גמור, יש מיזוג אוויר טוב, יש אינטרנט אלחוטי (אגב, לא בכל החדרים כך שלמי שזה חשוב כדאי לבקש את זה כבר בצ'ק אין בקבלה.) חלק מהחדרים משקיפים לחצר האחורית והמראה די מדכא, ואילו בחזית יש חדרים יפים עם מרפסת שפונה לרחוב.  המלון היה בתפוסה מאד נמוכה וקצת הפליא אותי שהם בחרו לתת לנו מלכתחילה חדרים נחותים. רק כשביקשנו להחליף, עשו זאת בלי שום בעיה וכך שידרגנו את עצמנו גם מבחינת הנוף וגם מבחינת האינטרנט. 

כך נראה הפרבר של פראמה, והכביש הזה שבתמונה נמתח כך לאורך 4 ק"מ ובסופו של דבר מגיע למרכז יאנינה. הספורטיביים יכולים ללכת את זה ברגל. 

כשנכנסנו לתוך הפרבר, הרגשנו ממש כמו באיזו שכונה נחמדה של העיר. בעיקר ליד המלון, האווירה כמו בשכונות הישנות של פעם, כולם מכירים את כולם, יושבים בפתחי הבתים, שותים קפה, מרכלים על קבוצת התיירים החייזרית שזה עתה הגיעה. 

הבתים צבעוניים ומסוגננים. לאורך הרחוב יש שלוש-ארבע מסעדות מקומיות אותנטיות, לא מלכודות לתיירים. 

למחרת, את הארוחה של שבירת הצום אכלנו במסעדה אחרת ברחוב שלנו, שגם עליה קיבלנו המלצות חמות.  מקום קטן וביתי, הבעלים הוא גם השף וגם המלצר, עושה הכל לבד ונראה שבהמון סבלנות ואהבה. כך נראית המסעדה הביתית שלו:

המסעדה נקראת "סטראטוס" והיא נמצאת ממש ליד הכניסה למערת הנטיפים של פראמה. האוכל היה טעים מאד ולא יקר. אנחנו מאוהבים במנה הזאת של השעועית הגדולה ומזמינים אותה בכל ארוחה:

אכלנו שם קרוקטים של גבינה, מעולים. עלי גפן צמחוניים, המבורגרים, צלעות כבש, צלי עגל אפוי בקערת חרס בתנור, בלוטות הרוק נכנסות לפעולה מוגברת רק לעצם המחשבה על כל המטעמים. 

שמץ של אווירת השכונה טעמנו כשלמשל הזמנו מנות אחרונות או קפה שאין אצלו. הוא קרא לכמה ילדים ששיחקו בחוץ, נתן להם כסף - אלה רצו להביא גלידה ממול, אלה הלכו להביא בקלאווה ממגדניה בהמשך הרחוב, ואחת השכנות  - או אולי בת משפחה שלו - בישלה בפינג'ן הביתי שלה קפה שחור. נהנינו מהכל.

מערת הנטיפים בפראמה

האטרקציה של הסביבה היא כמובן מערת הנטיפים שנמצאת במרחק של כ-100 מ' מהמלון שלנו.  חשוב מאד לציין שזוהי מערה גדולה מאד, הסיור לוקח בערך שעה בתוך המערה. מאד חם שם, ויש 100% לחות, הגוף נוטף מים כל הזמן. גם כל מסלולי ההליכה רטובים. הגישה אל המערה לא כל כך קלה - יש גרם מדרגות של כמה עשרות מדרגות עד הכניסה.

במהלך הביקור יש שתי אפשרויות מילוט למי שלא מצליח להחזיק מעמד עד הסוף. אחרי שעוברים את פתח המילוט השני, בערך אחרי שליש של הדרך, אין ברירה אחרת אלא להמשיך עד הסוף אפילו אם אתה נחנק. אי אפשר לחזור אחורה, וקדימה יש עוד שני שליש. גם החזרה למפלס הרחוב, אחרי שמסיימים את הביקור ויוצאים מהמערה, היא די ארוכה ולא קלה, בערך קילומטר וחצי של שליכה עד לגרם המדרגות ממנו נכנסתם. 

המערה כמובן יפה, יש בה את כל מה שצריך להיות במערת נטיפים, נטיפים וזקיפים וצורות סלע יפות וכו'. לי תמיד יש הרגשה שראית מערה אחת ראית את כולן, ההבדלים הם בניואנסים דקים. בכל אופן ביציאה מהמערה, על ראש ההר לפני החזרה לכניסה הראשית יש מרפסת תצפית יפה מאד על כל הנוף של יאנינה. שווה. 

חלק מאתנו שבכל זאת רצו לבקר במרכז העיר, עלו על מונית וביקשו לנסוע לשם. איזו נפילה זו היתה. 

באותו יום היתה שביתה כללית בכל יוון כמחאה של התושבים נגד המצב הכלכלי. באתונה היו התפרעויות מול הפרלמנט ובתחנות הרכבת התחתית, ראינו בערב בטלוויזה איך המשטרה מפעילה כוח אלים ומפזרת כל התקהלות. ביאנינה לא התפרעו, אלא ניצלו את זה ליום של כיף. כל החנויות ובתי העסק היו סגורים. הדבר היחיד שפתוח - בתי אוכל: מסעדות, בתי קפה, קיוסקים, מגדניות וקונדיטוריות וחנויות של ממתקים. אלה אוהבים מתוק היוונים, חבל על הזמן כמה. המוני המוני אנשים גדשו את בתי הקפה ומילאו אותם עד לכסא האחרון. ברחובות היתה צעדת מחאה עם הרבה דגלים אדומים וכרזות ביוונית. הכבישים כמובן נסתמו ונפקקו, והמונה של המונית רץ קדימה גם כשלא התקדם אפילו מטר אחד כל עשר דקות. בסופו של סיבוב, איפה שאפשר היה להימלט מהפקק, הנהג עשה אחורה פנה והחזיר אותם למלון כשחצי תאוותם בידם.

למחרת בבוקר נפרדנו מוקדם מהמלון ומהפרבר והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה לאתונה. 

נסענו  כ-80 ק"מ דרומה עד העיירה ארטא - Arta,  ואחר כך המשכנו עוד יותר דרומה עד כפר קטן על שפת המים שבתי גיליה היתה בו בעבר והשתוקקה לחזור לשם. אכן מקום שווה ביותר. 

הכפר נקרא מנידי - Menidi, הוא יושב ממש על שפת המים וככה נראית הדרך אליו:

לי יש תזכורת נוספת מהמקום הזה, לא כל כך נעימה. זה המקום בו הפלתי את האייפד של גיליה מהיד, והמסך שלו התנפץ. וואו, איזה צער זה גרם לי. וגם לה וגם לכולם, איזו שלומיאליות זו היתה מצידי. החזקתי אותו לא נכון כדי לצלם משהו, וטראח!  עם האינטרנט האלחוטי שהיה שם התחלתי כבר לחפש איפה הסוכנות של אפל באתונה כדי להספיק להגיע בזמן ולקנות לה אייפד חדש. אבל לילדה שלי יש שכל וראש על הכתפיים, היד שלה לא כל קלה על הארנק כמו היד שלי, ולמרות שבכל זאת הגענו אחר הצהריים לחנות של אפל -  היא לא נתנה לי לקנות מכשיר חדש. בדיעבד היא צדקה, בארץ תיקנו לה את המסך תמורת סכום סביר והיה כלא היה. עכשיו אני צריכה להשתדל שהזכרונות ממנידי יהיו רק נעימים.

גשר ריו - אנטיריו 

נסיעה נוספת דרומה הביאה אותנו אל הקצה של יוון היבשתית, ואל הגשר הגדול המחבר אותה עם חצי האי של הפלופונז.  מהצד של היבשת - העיירה אנטיריו, ובצד של הפלופונז העיירה ריו, וביניהם נמתח גשר מדהים לאורך של כ-2.5 ק"מ.

מראה הגשר מהדרך מקסים, עצרנו במספר מקומות וצילמנו אותו מכל זווית אפשרית. הנה דגימה אחת:

והנה הגשר תוך כדי נסיעה עליו: (13.20 יורו זה מחיר הנסיעה לכלי רכב, וקצת אחרי שיורדים ממנו צריך לשלם סכום נוסף כי זה כביש האגרה, האוטוסטרדה לאתונה)

פלופונז

בפלופונז אפשר, וצריך, לעשות טיול מדהים, מלא בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, עיירות ציוריות וחופים נפלאים. אבל בשבילנו - לא הפעם. אנחנו נוסעים על האוטוסטרדה דוך לאתונה, יש המון קילומטרים לעבור ואין כל כך זמן. נבוא לכאן לטיול נוסף בהזדמנות אחרת. עשינו רק עצירה אחת לאורך הדרך, ולצערי אני אפילו לא זוכרת את שם הכפר אליו ירדנו מהאוטוסטרדה כדי לחפש משהו לאכול לצהריים. הייתי באאוט מוחלט, מבואסת מהאייפד ששברתי. בכל אופן נדמה לי שסתם בחרנו איזו ירידה מהאוטוסטרדה במקום שראינו שילוט של חוף רחצה. אמרנו - אם יש חוף רחצה, בטח יש לידו מסעדה. ואכן היתה.

זו תמונת החוף, שקט ושלווה, בלי המוני רוחצים:

מעט אנשים בכל זאת באו לשחות:

וכך נראה המשך החוף, פשוט מקום קסום.  

במסעדה אכלנו טוב כל כך!  זו המנה שלי, מנת פרידה מפירות הים שאני כל כך אוהבת:

ועוד סלט יווני אחד למזכרת, אני מעלה את התמונה למרות הבנאליות, כדי שלא נשכח אף פעם איך צריך להיראות סלט יווני טוב:

חזרה לאתונה - דרך תעלת קורינתוס?

זו היתה התוכנית. כולם רצו לראות את הפלא של התעלה. אבל נובי שלנו שוב פישלה בגדול. היתה לה בעיה טכנית של חוסר טעינה והתנתקות כל דקה וחצי, ועד שמחברים שוב והיא עולה מחדש וכו', כבר פיספסנו כביש או פנייה. אלכס ומלי ביקשו שנסתום לה את הפה אחת ולמיד, ואמרו שננווט בעזרת השילוט. וכך קרה שהניווט בעזרת השילוט לקח אותנו לכביש צדדי שלא רואים ממנו את תעלת קורינתוס. כל הזמן חיכינו וחיכינו, הנה תכף זה יגיע, ורק כשהיינו כבר בכניסה לאתונה, הבנו שאת תעלת קורינתוס כבר לא נראה הפעם.  מילא, נשאיר את זה לטיול הבא, זה שיהיה בפלופונז.

קניות לקינוח

המקום שאליו דווקא כן הגענו, בגלל צמא משווע לקניות (של כולנו, לא רק של חלקנו...)  הוא קניון-אאוטלט מק'ארתור גלן - McArthurGlen Designer Outlets

מי שמכיר את המותג הזה מיעדים אחרים באירופה, יודע שאסור להחמיץ אותו.  

זהו קניון פתוח, בסגנון האאוטלטים הגדולים של ארה"ב, אבל כמובן במימדים יותר צנועים ובמחירים לא מי יודע מה של מציאה. אבל רבאק, שבועיים בלי קניות הבשילו אצלנו את הנכונות לשלם כל סכום כדי לצאת משם עם כמה שקיות ביד... הנה, אפשר לסמוך על נשות הקבוצה  שיעשו את המתבקש:

הקניון מאד נעים להסתובבות,  הוא מטופח עם צמחייה יפה ויש בו הרבה מותגים מוכרים.  מצליחים לראות את H&M על הקיר מאחורי העץ?

יש לו חניה גדולה וטובה, חינם, ובכלל - גם למי שמגיע רק ליומיים-שלושה לאתונה, זה מקום קניות מומלץ. 

אנחנו מתחילים להריח את הסוף. נשאר לנו רק עוד לילה אחד באתונה, ולמחרת - טיסה הביתה. 

כשהזמנו מלון ללילה האחרון, השיקול היה נגישות נוחה לשדה התעופה למחרת בבוקר. הטיסה היתה בשעה כזאת שחייבה אותנו לצאת מהמלון בדיוק ב - RUSH HOUR של הבוקר, ופחדנו להתקע בפקקים.  עשינו חיפוש ומצאנו מלון בפרבר מרוחק ממרכז העיר ודי קרוב לשדה התעופה וחשבנו שכך פתרנו את הבעיה. בדיעבד, לא בטוח שזה היה חכם. קודם כל - לא היה פשוט למצוא את המלון כשהגענו בלילה. (נובי מושבתת, זוכרים?) שנית, כשהגענו - הכל היה חשוך וסגור מסביב. אין מסעדה, אין לאן לצאת. כלום. לעלות לחדר ולישון. אם אני לא טועה  - הרעבים הזמינו איזה טייק אוויי שפקידת הקבלה נתנה מספר טלפון שלהם. אבל הכי מעצבן - שלמחרת בבוקר התברברנו כהוגן בדרך לשדה התעופה. ממרכז העיר יש לפחות שילוט ברור שמכוון ישר לשדה התעופה. מהפרבר הזה - שילוט לא היה קיים, נכנסנו לכל מיני שטחים חקלאיים  ורחובות בתוך שכונות מגורים ועשינו רונדלים, אף אחד לא מבין אנגלית ולך תעשה להם בידיים תנועות פנטומימה של מטוס ממריא. 

בסוף הגענו, אבל די מותשים.  כדי לא לסיים את יומן המסע הזה באקורד שלילי, אני אוסיף כמה מילים על החווייה הנהדרת שהיתה לנו בכללותה.

בשבילי, לנסוע עם המשפחה המורחבת זו לא רק זכות גדולה אלא חובה נעימה. ולמה חובה? כי לדעתי כל משפחה חייבת את זה לעצמה. את הביחד הזה. את 'קופסת הזכרונות' המשותפים, שכל אחד ימשיך לשאת אתו עוד שנים אחרי שהטיול יסתיים. ככל שזה תלוי בי - אני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה הרבה טיולים כאלה, עד שהקופסה שלנו כבר תעלה על גדותיה. ואז תיפתח קופסה חדשה, של הדור הבא.

המלצה ממני - סעו ביחד!

וסעו ליוון, היא מקסימה!

לקריאת הפרק הקודם  - כפרי הזאגוריה                 לרשימת כל פרקי המסע ליוון

תגיות: יוון, אתונה, פיראוס, חצי האי פיליון, פורטאריה, מקריניצה, איוס יואניס, חורפטו, מטאורה, המנזרים התלויים, מצובון, קסטוריה, כפרי הזאגורה, מיקרו פאפיגו, מגאלו פאפיגו, קניון ויקוס, אריסטי, יאנינה, יואנינה,  זאגוריה, פלופונז, גשר ריו-אנטיריו,