wellness5

קיוטו - מקדש הייאן ופריחת האירוסים

ניסינו להתכונן לקראת קיוטו, לקרוא, ללמוד, לסמן אתרים נבחרים שנרצה לראות.


חבל היה על המאמץ, מהר מאד הגענו למסקנה שבקיוטו כדאי לזרום עם מה שיש, וכל תוכנית היא בסיס לשינויים ולאלתורים. הרבה דברים מכתיבים לתייר מה הוא יעשה בכל יום מימי הביקור שלו בעיר:
למשל - מזג האוויר. הוא מה זה משונה! יכול להתחיל בבוקר עם חום מעיק שקשה לנשום והזיעה ניגרת מהפנים והצוואר (באתרי מזג האוויר אומרים שזה 31 מעלות שמרגיש כמו 35) להתחלף במהלך היום למבול שוצף עם כדורי ברד (כן, אל תבקשו ממני הסבר לתופעה כי אין לי מושג איך זה קורה) ולהסתיים לקראת הערב עם משבי רוח קרירים שמצריכים שרוול ארוך (מטריה וסוודר קל הם פריט חובה בתיק).
משתנה נוסף שמשפיע על התוכניות הוא מקום הימצאותך המדוייק ביחס למקומות אותם תרצה לראות, או במילים אחרות איך מתנייעים ממקום למקום וכמה זמן זה ייקח להגיע. אני מתכוונת לייחד פרק נפרד לתחבורה, אז לא ארחיב כאן. רק אומר שבקיוטו התיירים מתנהלים באוטובוסים וממעטים להשתמש ברכבת התחתית שמוגבלת לשני קווים בלבד ולא ממש מביאה למקומות המעניינים. לרשת האוטובוסים  יש פריסה יפה ומקיפה, אבל כל נסיעה למקומות השווים לוקחת 40-50 דקות, ובשעות העומס אף יותר. ויש לאוטובוס מיליון תחנות. והקריינית שמודיעה על התחנות לא סותמת את הפה לרגע אחד, גם ביפנית וגם באנגלית, ומחרה מחזיק אחריה גם הנהג שמדבר רק ביפנית ומברך כל נוסע באלף ברכות ותודה שנסעת אתנו ושלום ולהתראות ומקווה שתיסע שוב וכו' וכו'. הנהג חובש על פניו מסכה לבנה כמו של רופא בחדר ניתוח, אבל מתחתיה יש לו כנראה מיקרופון זעיר וכל מילמול שלו נשמע בכל האוטובוס. לרגע בא לנו לצעוק טוב תשתקו קצת, אבל לא, אין רגע מנוחה לאוזניים ולראש. אז בקיצור, עם מרחקים כאלה בין אתר לאתר ומשכי נסיעה ארוכים, כל התוכניות הולכות לפח ובמקום זה עושים מה ש"משתלם" מבחינה גיאוגרפית, נמצא באותו קו נסיעה.
וגורם אחר שמתערב בתוכניות - אירועים מיוחדים שחלים בתאריכים מסוימים. כך קרה לנו שבמקום להתחיל בהיי-לייטס המפורסמים של קיוטו, התחלנו דווקא במקדש קטן ולא כל כך חשוב אבל - בדיוק באותו יום הגנים הנפלאים שלו נפתחו לציבור לרגל פריחת האירוסים. איך נפסיד את זה? הרי לגלבוע התעצלנו לנסוע כי הוא רחוק לנו, אז שגם בקיוטו נפסיד? חיש קל נשלפו מפות, תוכנן מסלול נסיעה, נקנה כרטיס "פאס" יומי שמאפשר נסיעה חופשית באוטובוסים ויאללה לדרך.
מסתבר שאנחנו לא היחידים שיודעים לקרוא את מדורי האירועים המיוחדים בקיוטו. אלפי אנשים, מקומיים ותיירים כאחד, מילאו את התחנות ונדחקו לאוטובוסים. בחיים לא הייתי מאמינה שאוטובוס יפני יכול להגיע למצב דחיסה של קו 18 הירושלמי שנוסע משוק מחנה יהודה ביום חמישי למשל. המגורים של סרדינים בתוך קופסת הואקום שלהם יכולים להיחשב מגורי לוקסוס לעומת אוטובוס יפני שדוחס עוד ועוד ועוד אנשים רק כי הם לא מוותרים ולא נותנים לדלתות להיסגר. פעמיים נתקלנו בתופעה הזאת - באותו יום שגני מקדש היינאן נפתחו חינם לציבור (בדרך כלל הכניסה עולה ששה ומשהו דולר לאדם) ובאחד מימי ראשון כשהאנשים חופשיים מעבודה ונוסעים לרחובות הבילוי והשעשועים. בחיי שהתגעגעתי לאגד בשתי הפעמים האלו.



ירדנו מהאוטובוס אחרי כארבעים דקות נסיעה ושחררנו עצמות. ההמונים מסביבנו התפזרו מיד, אצו רצו לראות את האירוסים לפני שייבלו. אנחנו לקחנו את הזמן שלנו לטייל ולצלם קצת לפני הכניסה למתחם המקדש.
את המעבר מחול לקודש מציין בדרך כלל שער גדול, לרוב צבוע בכתום אבל לא הכרחי. השער הזה נקרא טורי או טורי-אי, והוא מסמל את החיץ בין השגרה של יום חולין לבין קדושת מקום התפילה והמדיטציה.
שימו לב כמה אני, הגדולה, קטנה לעומתו...  



31



בכניסה למקדש תלויה מפה מוגדלת של כל המתחם


33


המקדש מתגלה במלוא הדרו



29



 כאמור, הוא  לא אחד החשובים או היפים מאד ובאנו הנה בגלל הגנים שלו, אבל בכל  הוא המקדש הראשון שלנו בעיר שכולה מקדשים, אז הנה הוא גם יותר מקרוב:


28



אנחנו התיירים זרמנו פנימה בלי שום טקסים מיוחדים, אבל היינו המיעוט. מאות המבקרים היפנים לקחו מאד ברצינות את הכניסה למתחם המקדש.
ליד בריכת מים שקופים ביצע כל אחד טקס קטן


26

בעזרת מצקת עם ידית ארוכה מילאו מים מהבריכה ושפכו אותם בארבע או חמש תנועות התזה לימינם ולשמאלם. אחר כך החזירו שוב את הכפות למקומן המדויק, בשורה ישרה ומסודרת.


25



בהמשך היתה עוד בריכה אחת קטנה, למי ששכח או לא הספיק להתיז את המים בכניסה:


35

עדיין לא התעמקתי כדי להבין מה משמעות פנסי הנייר היפים האלה שמקשטים את המקדשים, אני עוד צריכה לקרוא על זה:


27



בדוכן קטן שניצב בכניסה מוכרים כל מיני פריטי קדושה, סרטים וכרטיסי ברכה קטנים ומטבעות ורצועות בד עליהן מודפסת ברכה או איחול שתכף נראה מה עושים אתם:



66



את רצועות הבד הלבנות קושרים על ענפי עץ יבש שהופך להיות עץ המשאלות


36



וזה תקריב שאולי מאפשר לראות קצת מההדפסה המוטבעת על הרצועה, מהצד הפנימי כמובן. זה מקופל כך שאולי האלים שיבואו לקרוא יתקשו  קצת לפענח מה כתוב, בעיקר מתחת לקשר, אבל מי יודע, אולי יש להם כישורים שלנו אין. 



37



בהמשך יש את הרצועות האלו גם על מתקן מתכת בצבע כתום, נבצר ממני להבין את המשמעות או ההבדל.
ליד מתקן הפתקים הלבנים יש מתקן לתליית ברכות או משאלות מודפסות אותן קונים בחנות. בטח יש ברכות לבריאות, להצלחה, לפרנסה, לזיווג. את האגרות הקטנות עם כיתובי הקליגרפיה היפנית מכניסים למעטפות ותולים על ווים. (מעניין אם בלילה באים אנשי החנות, מורידים את המעטפות וממחזרים אותם למכירה מחודשת למחרת?) אני לא רוצה לזלזל באמונה של אחרים, הרי במה זה שונה מתחיבת פתק לסדקים שבכותל המערבי? אבל באמת שאני לא מבינה, אין בפתקים הקנויים האלה שום דבר אישי,  שום בקשה ממעמקי הלב, רק טקסט מוכן מראש שנקנה בכסף בחנות. אצלנו לפחות אנחנו יושבים וכותבים על הפתק את תחינות לבנו. אבל קטונתי מלהבין ואני בטח לא מבקרת או שופטת את מה שאני לא מכירה, אז רק אגיד שאיש באמונתו יחיה, וכל אחד יעשה מה שעושה לו טוב.



68



אה, רגע. מי שרוצה לכתוב לעצמו איחול יותר אישי, יכול לעשות את זה באמצעות עמדת מחשב בכניסה.



34



מכניסים מטבע, נפתח מסך של מעבד תמלילים ביפנית. חבורת תלמידות בית ספר השתעשעה ליד המתקן עם הרבה צחוקים שקטים כשכל אחת הציעה לחברתה מה לכתוב. ראיתי אותן מוחקות ומשנות ומקריאות שוב עד שזה קיבל את אישור הבנות האחרות, ואז לוחצים 'הדפס' ויוצאת אגרת מודפסת שיש בה משאלה אישית.
ובמתקן קטן נוסף, מכניסים מטבעות ין רגילים בערך שרוצים, ומקבלים בתמורה מהמכונה מטבע מוזהבת בערך של הכסף שהכנסתם.



32



את המטבע הזאת מניחים בקופה מיוחדת בתוך המקדש, תוך הבעת משאלה. זו תרומה בדרך הכי מתוחכמת שיכולה להיות. לגמרי יפנית. אין מעבר של כסף מיד ליד, הכל במכונות. נתקלנו בזה בעוד כל כך הרבה מקומות. באוטובוס - הנהג לא נוגע באגורה אחת. יש לידו מכונה לתוכה משלשלים את הכסף (בבת אחת, החור גדול ולא צריך לשלשל מטבע מטבע) המחשב קורא את הערך של המטבעות ומציג את הסכום על הצג, הנהג מהנהן והנוסע יורד מהאוטובוס. לא צריך כרטיסים, לא צריך עודף. זה מעביר את האחריות למקבל השירות במקום לנותן השירות. אתה צריך לדאוג כמובן שיהיו לך המטבעות המתאימים, המכונה לא מחזירה עודפים.
אני אחזור לנושא הזה של מכונות גבייה במקום אנשים בהמשך, עכשיו אנחנו במקדש.
רחבת המקדש מכוסה בחצץ לבן, אבנים קטנטנות.



img_2651



בתי הסבירה לי שזה משהו ששיך לתפיסת הזן של משהו פשוט ולא מתבלט שמשאיר את כל המקום למה שיבוא לידו או עליו. כמה יפה. קצת דאגתי איך נחצה את הרחבה הגדולה הזאת עם סנדלי האצבע הפתוח שלנו, בטח גרגרי החצץ יהרגו אותנו. אל תשאלו אותי, אבל אפילו גרגר אחד לא נכנס לנו בין הרגל לסנדל, עדינים החצצים האלה...
סוף סוף ראינו שתי נשים בלבוש מסורתי, ממש לא רואים  הרבה את המלבושים האלה כאן ברחובות:



67



ההמונים המקומיים נהרו לתוך המקדש הראשי ולמקדשים הקטנים הניצבים מסביבו.



57



58

אנחנו צעדנו הישר לגן המקסים


img_2662


אני לא יודעת איך לתאר את הגן הזה - כל כך הרבה יופי ופשטות, כאילו נותן לטבע את המקום המכובד שלו בלי להתערב לו יותר מדי
השבילים עוברים בתוך הצמחיה



52



בין מים זורמים וגשרים קטנים



38



בין בריכות ואגמים קטנים שצמחיית מים מרפדת אותם



51



במקומות עם שיפוע קטן בקרקע, שתלו חלוקי נחל רבים שמהווים מעין מעצור קטן למים הזורמים. לא ממש חוסמים את המים, אבל מעכבים אותם קצת ויוצרים דוגמאות  יפות בזרימה. אפשר לעמוד ולהתבונן הרבה, זה ממש מהפנט:



54


59


לאורך מסלול ההליכה בגן לא היו מקומות ישיבה למי שהתעייף או למי שסתם רוצה לשבת ולהעריץ את המראות. הישיבה היתה מאורגנת ומרוכזת. במין מבנה עץ יפהפה עם שורות ארוכים של ספסלים למנוחה


60


61



כמעט ולא היו פרחים בגן המקסים הזה, (חוץ מהאירוסים אליהם תכף נגיע) ובכל זאת הוא היה מדהים. היו בו עצים משגעים שמצד אחד לא התערבו להם בגדילה ונתנו להם להתפרע, אבל מצד שני עשו להם טיפולים קוסמטיים של שיפצור שהמראה יהיה הרמוני. נתנו לעץ לגדול כמו שהוא רוצה וכך הוא הגיע לצורה שלו



53


42



אבל כן גזמו פה ושם ענפים סוררים כדי לתת לעץ מראה של פסל חי



75



היו גם כמה עצי פרי שאני לא מזהה - אולי שזיף, אולי אפרסק?



55



וכמה עצים אדומים מרהיבים על רקע הירוק



56



בין שאר העצים והשיחים בלטו כמה יוצאי דופן ביופיים:



40



41



72



שרך כל כך בשרני ובריא כזה



73



גם איזה פרח בודד הפציע פה ושם



71



והמון צמחי מים - חבצלות מים ועוד כאלה שאינני יודעת לקרוא להם בשם



39



74


התכנסנו כאן בשביל האירוסים, לא? הנה קבלו אותם (את התמונות הכי יפות צילמה בתי שיש לה עין בלתי רגילה, את כל הפושטיות צילמתי אני. יעקב חסר כאן...)


48



44



43



45



46



47



זה הקטן גדול יהיה



49



50



69





אי אפשר לשבוע מהמראה והמצלמה פשוט חוטאת לטבע ולמה שהעין רואה



70



אכן אי אפשר לשבוע, אבל בכל זאת הבטן מקרקרת וצריך למלא אותה במשהו. כשיצאנו מהמקדש נתקלנו בדוכן של גלידה ירוקה. שנייה לפני שתגידו איכס, תטעמו אותה!
זו לא גלידת פיסטוק, וגם לא שום סוג של מנטה. זו גלידה של תה ירוק.



76



וזה טעים!
בכלל, היפנים עושים כאן שימוש מופלג בתה ירוק ואפשר למצוא אותו בכל מיני מקומות לא צפויים: בלחם, בעוגות, בממתקים, בבישולים. אני עוד אראה בהמשך איך הארץ הזאת צבועה בירוק..



כדי להשקיט את הרעב, חיפשנו מסעדה קרובה והתייעצנו באפליקציית האוף-ליין של טריפאדוייזר שבתי מפליאה להשתמש בה. מלבד המלצות היא גם נותנת הכוונה של מיקום מדוייק, כמו GPS להולכי רגל, ומראה לך כמה צעדים (נו, טוב, לא צעדים אלא מטרים/פיט וכו') נשארו לך עד היעד. מצאנו משהו מומלץ במרחק לא רב מהמקדש, אם מישהו יזדמן וירצה להגיע לשם - לצאת מהמקדש שמאלה עד הרמזור ולפנות בו שמאלה, כעבור 200-300 מטרים יהיה השלט של מסעדת קודאקארה



63



אני מספרת על המסעדה הזאת גם בגלל שאפשר היה לאכול בה אוכל נורמלי, לא מאה אחוז יפני אלא תערובת יפנית ומערבית, ולשבוע, בלי שום עיוויי פרצוף וכאלה (זה יתן לכם רמז של מה עבר עלי במסעדות האחרות...:-))
אבל בעיקר אני מספרת על המסעדה הזאת בגלל שלושה דברים:
התפריט המצחיק שלה:



62



שימו לב לשמות המאכלים - כל דבר נגמר ב"רייסו" שזה עיוות של המילה רייס - אורז.
צ'יקן-רייסו, האם-רייסו- אומ-רייסו (אומלט, ביצה) וכאלה. כמה צחקנו. המנות גדולות וטעימות!


אני צריכה להרחיב על זה את הדיבור אבל כרגע אין לי זמן. רק אגיד שיש ליפנים דרך מאד חמודה לדבר יפנגליזית:  תפנו לפטו, תמשיכו סטרייטו, אחר כך רייטו, אחר כך תאכלו גבינה שזה צ'יזו ותקנחו בגלידה שזה אייסוקורימו... והכל במבטא יפני מודגש, למות מצחוק.

הסיבה השניה - שסוף סוף יכולנו לקבל סלט ירקות נורמלי, טרי, פריך, טעים ולא ממש יקר, 5$ למנה קטנה. מי שמכיר את מחירי הפירות והירקות המטורפים ביפן יודע שזו ממש מציאה.


64




והסיבה השלישית - ההצגה שהמלצר עושה כאן כשהוא ממלא לכם שוב ושוב את הכוסות במים קרים ונפלאים:



65



הוא כל פעם עושה מחדש תחרות עם עצמו מאיזה גובה הוא יכול למזוג את המים מבלי לשפוך, וכשהכוס מלאה הוא עוצר בבת אחת בנקישת רגליים וקריאת "האי". מצחיק ונחמד, ואני מבטיחה לכם ששתינו המון מים, יותר משהיינו צריכות, רק כדי לראות אותו חוזר על זה שוב ושוב בלי להתעייף. גימיק נחמד.


אני חייבת לצאת שוב לרחובות, ביפן טיים איז מאני, אז להתראות בפרק הבא...


לקריאת הפרק הקודם                        לקריאת הפרק הבא 

 

תגובות 

 
+1 # פרק מופלא תודה חמדה שמרתי ליריקי קלדס 2014-06-09 19:11
2 תמונות נפלאות מהאירוסים....האם אפשר יהיה להשתמש בהן? אני חושבת שלא - זכויות יוצרים וכאלה- אבל שיהיה לי בתמונות....
תמשכנה להנות ולהנות את הקוראים.
הגב
 
 
0 # ריקי, השתמשי כאוות נפשךחמד ה 2014-06-11 05:45
אני לא אקח שום קרדיט על הטבע..☺☺
הגב
 
 
0 # תודה חמדהריקי קלדס 2014-06-11 20:21
:D
הגב
 
 
+1 # מהמםחנה שי 2014-06-16 15:40
היי חמדהלה תודה על השיתוף,התמונות יפייפיות ואת נראית נהדר ,אני שמחה שאתם נהנים ומשתפים
תודה !
הגב
 
 
+1 # כייף!רותי גילאי 2014-06-24 12:35
למרות שהכינוס המדעי שבו אריק הירצה היה בקיוטו ובעיר הזאת בילינו את רוב השהות שלנו ביפן - לא ביקרנו בגן המופלא הזה. חמדה את ממש מתחרה ביעקב באיכויות הצילום שלך. ואיזה כייף לך שאת עם גיליה. תודה על הכל.
הגב