wellness5

וולקאם טו יפן


האמת שכבר חשבתי שאצטרך לעזוב את העולם הזה בלי להגיע אף פעם ליפן.
רחוק מדי, יקר מדי, מאוחר מדי, יש הרבה מקומות אחרים ברשימת ההעדפות שלי בכיוונים אחרים על הגלובוס. מה לי וליפן. נשאיר משהו לסיבוב הבא של החיים.
שני ילדי, כל אחד בתורו, כבר היו שם וחזרו וסיפרו ושיתפו בחוויות ובתמונות, יכולתי להסתפק בזה.
אבל כשבתי הפתיעה אותי עם מתנת יום הולדת מדהימה בצורת שני כרטיסי טיסה ליפן, לה ולי, כל הטיעונים שלעיל נמחקו.
מה, יפן? אני הרי מתה להגיע לשם! איזו התרגשות.
כמו הגשמת חלום שלא העזתי לחלום אותו.
תכף ומיד נפתחו מפות, אתרי אינטרנט, בתי מלון, אפליקציות לנייד - מתחילים להתכונן ליפן.

רגע לפני יפן, ביקור קצר בסין. התור בצ'ק אין לטיסת צ'יינה איסטרן לשנחאי הרגיש ממש כמו סין עצמה. הסינים מציפים את תאילנד, רציתי לכתוב על זה עוד כשהייתי בצ'יאנג מאי כי שם זו ממש תופעה. הם באים בהמוניהם למסעות שופינג חסרי גבולות, שופכים טונות של כסף ויוצאים מתאילנד ברכוש רב, 3-4 מזוודות לכל נוסע ועוד תיקי יד וחבילות וקופסאות קרטון ארוזות בסרט דביק ומה לא.

משקל עודף? הצחקתם אותם.
מה זה 100$ נוספים לכל מזוודה עודפת, כסף קטן בשבילם. הסינים האלה הם האדונים החדשים של העולם, מראים לכולם מה הכסף שלהם יכול לעשות. כשאני אומרת סינים, אל תדמיינו בראש איכר שדוף שחי מקערת אורז אחת ליום, או נשים שפופות גב מבוססות במים בשדה אורז דל. לא, הסינים החדשים הם מעמד לגמרי שונה. כאן מדובר בסינים המתעשרים, אלה שקוטפים את פירות ההצלחה של הצפת העולם בסחורות הזבל שלהם, וממהרים לתרגם את התמורה המצטלצלת להנאות החיים כמו נסיעות, קניות, ארוחות פאר ו-SHOW OFF.
בחיים לא ראיתי כל כך הרבה שקיות של ג'וצי בבת אחת, בריכוז כזה. (מקנאה? אולי...) גם מקומם של מותגים יוקרתיים אחרים לא נפקד, הסינים האלה לא קונים חיקויים, מי כמוהם יודע שהחיקויים לא שווים כלום וכדאי תמיד להעדיף את המקור.


אז לפני הדלפק של צ'יינה איסטרן משתרך תור ארוך ארוך. הסינים רעשניים ולא סופרים אף אחד ממטר. הם נוסעים יחד בחבורות קולניות, והמושג של תור לא ממש קיים בשבילם. אלה שהרגע הגיעו, פותחים וסוגרים בלי חשבון את חבלי ההפרדה שנועדו לשמור על התור, ומצטרפים לחברים שלהם ש"שמרו להם מקום".

אם הצ'ק אין היה הולך מהר, אולי אפשר היה להתעלם. אבל כשעומדים ומחכים על הרגליים שעה וחצי מול דלפקים סגורים, העין קולטת כל דבר. פחות משעתיים לטיסה, והדלפקים עדיין לא מאוישים והתור מתפתל כמו נחש ארוך חסר מנוחה. ורעש, כמה רעש סיני והצחוקים הקולניים ושקיות הגוצ'י מנקרות העיניים - מפלס העצבים מתחיל לטפס. זה כל כך לא מתאים לתאילנד. ובטח לא ליפן. אבל כשקנינו כרטיס טיסה ליפן דרך סין, היינו צריכים לצפות את זה מראש כי הסינים הם לגמרי אחרים.
הצוות לא מיהר לפתוח את הדלפקים כי להם כבר היה ידוע שהולך להיות עיכוב בטיסה. לנו זה התגלה רק בהמשך. נתקענו להמתנה של כמה שעות מיותרות שדפקו לנו את טיסת ההמשך ורק ריצה מטורפת במסדרונות שדה התעופה של שנחאי הצליחה להביא אותנו בדקה התשעים למטוס לאוסקה.
אנחנו הספקנו, המזוודות שלנו לא.
כמה שעות אחר כך, בנחיתה ביפן, קידם את פנינו השלט הזה:


1
הפכנו ל- VIP או משהו?
לא, אנחנו סתם שתי נוסעות מותשות ומשוללות מטען. יפה שחסכו לנו את ההמתנה מורטת העצבים מול המסוע המסתובב והודיעו לנו מראש שהמזוודות לא הספיקו את הקונקשן. לכו למלון, אמרו לנו, נביא אותן אליכם מחר.
גם אני וגם בתי אוהבות לנסוע בקלילות, לעלות למטוס בלי שום תיק מיותר, תמיד שולחות הכל כדי שהידיים יהיו ריקות וחופשיות למשש כל פריט בחנויות הדיוטי פרי. אנחנו לא מהחכמות האלו שאורזות תיק עליה למטוס עם כל הדברים החשובים רק למקרה ש...
מה נעשה עכשיו בלי תחתונים להחלפה? מברשת שיניים? בגד נקי ללבוש מחר לכבוד היציאה לרחובות היפניים?
אנחנו לא מוותרות בקלות, מנסות לסדר את הדברים בדרך שנוחה לנו יותר משהיא נוחה לחברת התעופה. למה לחכות עד מחר אם אפשר להשתדל שזה יהיה עוד היום? אחרי התדיינות ארוכה עם יפנית חמודה שכדי להבין את האנגלית שלה היינו צריכות לפני כן לקחת קורס מיוחד בברליץ, קיבלנו הבטחה שהמטען יגיע בטיסה הבאה, כעבור כמה שעות. החלטנו להישאר בשדה התעופה ולחכות לו. יש לנו איך להעביר את הזמן - נחליף כסף, נאכל, נשתה, נאסוף חומר בלשכת המודיעין לתיירים, נתחיל ללמוד אותו. קטן עלינו להעביר 4-5 שעות בהסתגלות לכוכב החדש עליו נחתנו.



2


כאן אין מסדרונות ארוכים לצעוד בהם, כמו בבנגקוק או אפילו בישראל. יש רכבת פנימית שנוסעת כל הזמן הלוך ושוב ומקצרת את המרחקים:


3


התחלנו בהתארגנות. החלפנו כסף ואני ממליצה לבאים ליפן לא להקשיב למה שכתוב בכל מיני אתרים שאומרים ששער המטבע זהה בין כל הבנקים ושהשער בשדה התעופה דומה לזה שבעיר. ממש לא. גם בין שלושת נקודות ההחלפה באולם הנוסעים הנכנסים יש הבדלים, ואם מחליפים הרבה כסף ההפרשים יכולים להיות משמעותיים.

מאחר ונראה היה שזה לא בדיוק היום שלנו, כמובן החלפנו במקום עם השער הכי פחות טוב, ואת זה גילינו רק בדיעבד. אבל לא נורא, למזלנו החלפנו רק קצת כסף, להתנהלות ראשונית. כשאני אומרת קצת, אני מתכוונת למאתיים דולר. ביפן זה נחשב קצת. בתאילנד אפשר לחיות עם זה שבועיים.
את הכסף הראשון שלנו ביפן השקענו בסטארבאקס. באנו לשתות תה ירוק. אבל בסטארבאקס, כמו גם בהרבה מקומות אחרים ברחבי יפן, לא מוכרים תה ירוק פשוט כמו שמכירים מהארץ. כאן הם מגישים גרין-טי-לאטה, כלומר - תה ירוק עם חלב, ועם סוכר. בסדר, אם טעים לכם אז יופי, אבל לנו תכינו בבקשה בלי חלב ובלי סוכר. אי אפשר.
למה? ככה. אי אפשר.
הרבה צחקוקים של שתי מלצריות נבוכות, הרבה מלמולים שנשמעים כמו התנצלות, תנועת ידיים עדינה בה מונח פרק יד אחד על פרק היד השני בצורת "איקס" - תנועה שלמדנו בהמשך שמשמעותה היא אי אפשר. ותה ירוק רגיל ופשוט - אין.
בסדר, ניקח מה שיש רק שיהיה חם ורטוב. משלמים בשטר, ומקבלים טונה של מטבעות בתור עודף. שבעה דולרים אמריקאים לכוס תה למי שמתעניין לדעת, והיה ממש מגעיל. מין תה מנטה שהחיך חובב הנענע שלנו לא בדיוק אהב.


84


בהמשך, הארנק כמעט נקרע מכובד המטבעות, ולא פעם יצא שהסתובבנו עם כסף קטן בערך של 40-50 דולר לפחות, ממש כסף קטן. בארץ אין לי את הסכום הזה בארנק אפילו בשטרות.


המפגש הראשון שלנו עם השירותים גם הוא היה חוויה מיוחדת, אבל מאחר ואני רוצה לייחד פרק נפרד לשירותים ביפן (איך אפשר שלא...) אני לא ארחיב כאן ורק אתן דוגמית למודרניזציה שלהם.
בכיור  המבריק שני "ברזים" - אחד לסבון ואחד למים. הכל עם חיישנים אופטיים, לא צריך לגעת בכלום. תענוג. והסבון ריחני ונעים, ממש איכותי. לא מהול ולא מייבש את העור, ממש כמו שצריך להיות:


4


לשכת המודיעין לתיירים מצוידת בהמון חומר כתוב, מפות ועלונים והצעות למסלולים ולאירועים. מי שרוצה - יכול להיעזר בצוות האדיב שלמרבית הפלא גם האנגלית שלו טובה וברורה. מי שרוצה לנבור בחומר לבד - מוזמן לשבת בניחותא ליד שולחנות כמו בכיתת בית ספר, ולהתחיל ללמוד. 


6


ואם במקרה אחרי טיסות ארוכות נתקעתם בלי סוללה טעונה לטלפון לטאבלט או למחשב, אל דאגה, חשבו גם על זה וסיפקו לכם שקעי חשמל:


7



אחרי שהרמנו ידיים מלהבין את מערך הרכבות, החלטנו שזה כנראה לא נכנס לראש בגלל שהבטן מקרקרת וצריך ללכת לאכול. אבל אני חייבת לציין שגם אחרי האוכל - קטונו מלהבין.
אני רגילה ללמוד כל מקום חדש לפני ולפנים, להבין אותו ולשלוט בחומר כאילו אני בת המקום. עשיתי את זה כמעט בכל מקום אליו הגעתי בעולם. אני מנווטת ברכבות תחתיות הכי מסובכות ומסועפות, שולטת בקווי אוטובוסים ומסלוליהם בכל עיר אליה התגלגלתי. אבל יפן - גדולה עלי. לכו תבינו משהו ממפה כזאת:



83


העניין הוא שבאוסקה למשל יש רכבת תחתית עם כמה וכמה קווים. בנוסף יש מספר רכבות פרטיות שמפעילות גם הן תחבורה בתוך העיר, התחנות שלהן בדרך כלל ממוקמות בנפרד מתחנות הרכבת התחתית, אבל כדי לבלבל את האויב הן נקראות באותם שמות. אז כשאומרים תחנה X זה לא מספיק, צריך לדעת אם זה X של התחתית או X של החברה הפרטית, ואיזו חברה כי יש כמה... וזה לא נגמר כאן, כי בנוסף לזה יש גם את את הרכבת הרשמית של יפן שנקראת JR - JAPAN RAIL - והפלא ופלא, גם היא מפעילה תחבורה בתוך העיר עם קווים משלה ותחנות משלה, וגם השמות של התחנות זהים.

פשוט ויתרנו. לא צריך להבין. כל פעם נשאל נקודתית ואיכשהו נגיע. יאללה, נלך לאכול את הארוחה הראשונה שלנו ביפן.


אני נורא דאגתי מנושא האוכל, ידעתי שלא מחכה לי גן עדן קולינרי, פשוט כי אני לא חובבת דגים, ובשבילי סושי זו מין קללה או מילה גסה. בנוסף, אני לא אוכלת מוצרי חלב, לא נוגעת בחזיר ומשתדלת להתנזר גם מבשר בקר, אני נמנעת מגלוטן אז שלום לכל האטריות הלבנות, אני לא נוגעת בסוכר, לא משתגעת על טופו ומיסו, ומה יהיה, מה אני אוכל? דאגתי וידעתי למה אני דואגת, כי אכן היתה בעיה. רוב הזמן הסתובבתי רעבה,או אולי שבעה אבל עם העוויית גועל על הפנים. שום דבר לא היה טעים לי.

זו בטח בעיה אישית שלי, כי אני שומעת שאנשים מתעלפים מהנאה מהאוכל ביפן, וגם בתי לא ממש התלוננה ודי נהנתה מהאוכל. אז זו כנראה רק אני, קחו את הדיווחים שלי בנושא האוכל בעירבון מוגבל.


עלינו לקומה השלישית של שדה התעופה ושם יש מה שנקרא Food Street-. מסדרון ארוך וצר שמשני צידיו מסעדות משוכפלות. כולן נראות אותו הדבר ומציעות כמעט אותו הדבר. חלון הראווה עמוס במנות מפוארות שהסתברו אחר כך כדוגמיות פלסטיק. כל מסעדה מסדרת על הצלחת את אותם פריטים רק בסדר אחר, לפי הפנטזיה של השף, ואגב מה שמקבלים - דומה לחלוטין למה שמופיע במנת הפלסטיק. הם משחזרים את המנה אחד לאחד.

בחרנו במסעדה שהציעה SET - כלומר ארוחה מלאה במחיר קבוע.


9x


בארוחה כזאת מקבלים קערת אורז לבן סתמי וחסר טעם (איפה האורז הריחני אחד אחד שאני מכינה בבית...), קערת מרק מיסו שזה מין מים דלוחים בטעם מוזר עם קוביות טופו טעימות, צלוחית עם חמוצים מקומיים לא רעים, בטעם חמוץ מתוק כזה, ואיזו מנת ירק - במקרה שלנו מין שעועית ירוקה עם ג'וליאנים של גזר, מוגש קר.

למנה העיקרית בחרנו דג (אני סלמון ובתי מקרל שנקרא כאן סאבא). מה שרואים ליד הדג זה לא חס וחלילה פירה טעים, מה פתאום. זה דייקון - צנון יפני - מגורר.
אתם מבינים למה היפנים רזים?
אה, ולא לשכוח, תראו בתמונה בין האורז לדג צלוחית עם כדורים לא מזוהים. זה הממתק שלהם שנקרא מוצ'י והוא מגעיל ברמות על. ככל שאני יודעת הוא עשוי ממחית של שעועית והוא מתוק להחריד. 
לא ידעתי אז שזו היתה אחת הארוחות הכי טעימות שאתנסה בהן. משם והלאה נושא האוכל רק הלך והסתבך.


כשהמזוודות הגיעו כעבור כמה שעות (אחת קרועה!) קנינו בלשכת המודיעין לתיירים כרטיסים לאוטובוס ה'לימוזין באס' שיביא אותנו עד לפתח המלון. אחת הסיבות שבחרתי לנו את מלון שרתון מיאקו באוסקה היא הקרבה שלו לתחנת האוטובוס ולתחנת הרכבת. מאד נוח להתנייע ממנו ואליו. והוא מלון נהדר, אני ממליצה בכל פה.


קנסאי, שדה התעופה של אוסקה בנוי על אי מלאכותי שנבנה בתוך הים ומתחבר ליבשה עם כביש-גשר ארוך. קראנו שהאי הזה שוקע בים לאט לאט ( בערך סנטימטר אחד בשנה) והיה נדמה לנו שמורגשת בו איזו חוסר יציבות, או אולי תנודה קלה שגלי הים יוצרים. היתה הרגשה משונה ושמחנו כשהאוטובוס התרחק מהאי ועלה כעבור כמה קילומטרים על קרקע יציבה.
אוסקה היא לא עיר תיירותית בעיקרה, אלא מרכז מסחרי ותעשייתי. הדרך משדה התעופה למרכז העיר מלאה משני צידיה במגדלי מתכת ומפעלי תעשייה עם ארובות מעשנות, הכל חום/אפור/קודר כזה, ואת זיהום האוויר ניתן לחתוך בסכין, כל כך מוצק הוא נראה. השמש הסתתרה מאחורי מסך של אובך כבד, ומזל שמיזוג האוויר של האוטובוס חסך לנו את הצורך לנשום את האוויר הזה. ככל שמתקדמים לעבר העיר, פוחתים המבנים התעשייתיים ומתחילים לצוץ בנייני מגורים. הצבע השולט הוא חום או אפור, הבניינים ענקיים ומרובי דירות, בנויים יותר לרוחב מאשר לגובה. הצפיפות מדהימה, נראה כאילו רק סנטימטרים אחדים מפרידים בין דירה לדירה. בלוקים גדולים של מאות דירות בכל אחד, והכל די חסר חן. מאד טכני, פונקציונלי כזה. לא אהבתי את המראות הראשונים של יפן, אבל ידעתי שכמובן זה יתחלף בהמשך ואכן כך היה. מחר יום חדש וסיפורים חדשים. להתראות בפרק הבא.


לקריאת הפרק הבא                 

 

תגובות 

 
0 # יופי !!!! כל כך שמחהרותי ב. 2014-07-04 06:37
על הטיול החדש והפרקים שמצפים לי לקריאה לאורך השבת.
אחלה הפתעה עשתה לך בתך.
הגב
 
 
0 # פרק 8 - לא מצליחה להעלותרותי ב. 2014-07-07 18:19
אותו. מיד אחרי שהוא עולה זה מתחלף למשהו שונה לגמרי.
הגב