גיון - רובע השעשועים של קיוטו
על אף הירידה שחלה במעמדן של הגיישות ובצורך בשירותיהן, עדיין ממשיכים להכשיר בנות צעירות שרוצות להיות גיישות.
זהו מראה כללי של הרחוב הראשי של גיון - רחוב סואן אבל מלא חן שמשני צדיו חנויות, מסעדות והמוני המוני תיירים (שוב, רובם יפנים. תיירות הפנים כאן חזקה מאד!)
הבניינים כאן כל כך מסוגננים ויפים, הכבישים רחבים, המכוניות מהודרות
אגב, אוי-אוי מהתמונה למעלה - OIOI - הוא בית כלבו גדול ומהודר.
הרחוב הראשי עובר מעל הנהר, והגשר הגדול הוא נקודת מפתח ברובע. ממנה אפשר לצפות על גדת הנהר הציורית
אבל שימו לב רגע לעננים המאיימים... תכף מגיע המבול, ואנחנו באמצע הרחוב. בלי מטריה, בלי מעילי גשם, עם סנדלי עור שנרטבים מיד. דווקא באותו יום בדקנו את מזג האוויר, והיה כתוב שיש רק 10% סיכוי לגשם. עם 10% לא צריך להסחב עם מטריה, לא?
תוך דקות נפתחו ארובות השמיים ואנחנו בקושי הצלחנו למצוא איזו חתיכת מחסה
הרחוב מסתיים כמובן במקדש יפה (הבטחתי שלאן שלא תסובבו את הראש בקיוטו תתקלו במקדש)
על גדת הנהר ישבו מספר נערות צעירות, לבושות בקימונו מסורתיים. אני מיד בחרתי בגישה הרומנטית שאומרת שאלו הן ה'מאיקו' - פרחי הגיישות, אלו שמתלמדות להיות מארחות
בתי אמרה שאין מצב שפרחי גיישות ישבו ככה על הרצפה. זה לא לכבודן ולא למעמדן. אלו סתם נערות יפניות שהחליטו להתלבש באופן מסורתי, או בגלל שזה היום החופשי שלהן, או בגלל שהן באיזה משחק תפקידים, או שאולי פשוט יש תנועה של חזרה לשורשים. קרוב לודאי שזה נכון, אבל אני מעדיפה לחשוב שאלו גיישות בהתהוות. אין דרך לבדוק.
נערות המאייקו עוברות תקופת חניכה ארוכה שמכינה אותן לקראת עתיד של גיישה מקצועית. הגיישה, בניגוד למה שרבים חושבים בזלזול - זה מקצוע מכובד לכל דבר ועניין ודורש כישורים מאד גבוהים. הגיישה היא סוג של אמנית שצריכה לשלוט במספר סוגי אמנויות - שירה, נגינה, ריקוד, חריזת שירים, סיפור סיפורים, שזירת פרחים, הגשת תה לפי הטקס המסורתי ועוד. היא מארחת לחברה לאנשים שמזמינים את שירותיה ודואגת לגוד-טיים שלהם. התפקיד קשה. עוד בטרם היא מתייצבת במקום העבודה היא צריכה לעבוד קשה כדי להכין את עצמה למשמרת. התלבושת שלה מורכבת, לוקח לה שעות להתלבש, האיפור גם הוא אורך זמן רב, והתסרוקת... הקימונו כבד, זה טונה של קפלי בד ומתחת מחוכים וכל מיני בגדים תחתוניים לא נוחים. לא מקנאה בה, עדיף לי סלוגי.
ראינו פעם שתי נשים בקצה השני של הרחוב ומיהרתי לצלם. אם הן היו גיישות או לא - אין לי מושג
הכי קרוב לגיישה שראינו זו הבובה בחנות הזאת
זה המראה שמקבל הרובע כשמחשיך, והאורות משתקפים בנהר
בכל בניין כזה יש חדרי אירוח רבים, חלקם עם גיישות וחלקם בלי
הנה תקריב של אחד ממקומות האכילה - אני לא רואה בו שום גיישה
כשפונים מהרחוב הראשי לסימטאות, התפאורה משתנה. לא עוד בנייני ענק ועסקים נוצצים, כי אם חנויות קטנות, פנסים דולקים ודגלי-דלת מתנפנפים:
חלק מהרחובות רחבים יותר ומשופצים יפה
ובתי התה והמסעדות מסתתרים מאחורי הוילונות שלהם:
תיאטרון גיון-קורנר - GION CORNER
זה התחיל בטקס תה נחמד
היתה שם תזמורת עם כלי נגינה מסורתיים
היו כל מיני קטעי מחול של גבר ואחר כך אשה שהיו לה תנועות כל כך עדינות ומקסימות
היה קטע של תיאטרון בובות
וזו ההצגה שהיתה מסמר הערב, כולה על טהרת היפנית
סוף סוף סושי
בביקור בגיון בתי החליטה לעשות לי את טבילת האש במסעדת סושי יפנית אמיתית. אני הייתי אמיצה והסכמתי לנסות, אבל בלי התחייבות. אם לא טעים - אני מזמינה דברים אחרים!
התייעצות קלה עם אפליקציית הטריפאדווייזר שלנו - והנה מסתבר שאחת ממסעדות הסושי הטובות והמומלצות ביותר בקיוטו נמצאת ממש 200 מטר מאתנו. האפליקציה הופכת להיות GPS רגלי ומובילה אותנו ישר לשם. בחיים לא הייתי מאמינה שמאחורי הוילון הפשוט הזה מסתתרת מסעדת סושי מעולה.
זה התפריט שקידם את פנינו:
בקשתי מבתי שתזמין מה שהיא רוצה, גם בשבילי. אבל תזמיני הרבה, הודעתי לה, שאני אוכל לנסות ולהתנסות בהכל. זה הולך להיות מבחן הסושי שלי, ולא יהיה מועד ב'. אם לא יהיה טעים לי כאן, זה סוף הקריירה המשותפת של הסושי ושלי. כי כבר ניסיתי כמה פעמים בעבר ולא אהבתי. הארוחה הזאת אם כך גורלית ביותר (בשביל הסושי, לא בשבילי...)
על השולחן שלנו ניצב מכשיר אייפד, והמלצרית ממליצה לנו להזמין דרכו:
נו, אם ביפן לא יהיה תחכום טכנולוגי כזה - אז איפה כן? אגב, אם מישהו ירצה פעם להגיע למסעדה הזאת - זהו שמה, בפינה הימנית העליונה של האייפד. היא נמצאת קרוב מאד לגשר המרכזי של גיון - כשהולכים מהגשר במדרכה הימנית אחרי שעוברים את גדת הנהר שבתמונות למעלה - פונים בפניה הראשונה ימינה ומיד רואים את השלט של המסעדה.
אחרי שמסרנו את ההזמנה שלנו למלצרית (את האייפד לא יכולנו לשאול את כל השאלות שהיו לנו) התפנינו להכין לעצמנו כוס תה ירוק. הכל נמצא על השולחן
וגם ברז המים החמים... אישי לכל שולחן. איזה רעיון מבריק.
זה מה שאכלנו:
הבת שלי אומרת שזה היה הסושי הכי טעים שהיא אכלה בחייה, והיא אכלה ואוכלת הרבה, כל הזמן. כך שנראה לי שזו באמת מסעדה טובה ומומלצת. אגב, את השרימפס בטמפורה בתמונה האחרונה היא הזמינה בשבילי, למקרה שלא אשבע או לא יהיה טעים לי הסושי. גם שבעתי וגם טעם לי, אבל בפעם הבאה נראה לי שאני אלך על סטייק טוב...
ובזאת נחתום את פרק גיון שלנו. על השאר - בפרק הבא...
לקריאת הפרק הקודם לקריאת הפרק הבא