wellness5

לא על הלחם לבדו


את האוכל ביפן או שאוהבים או שלא אוהבים. אני נמנית על הסוג השני. מה זה לא אהבתי, בלשון המעטה.

תקצר היריעה מלתאר כמה נפילות היו לי. כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. אבל כאן בחרתי לתעד רק כמה דברים מיוחדים, לחיוב ולשלילה. 

הכי אהבתי את הטמפורות. בעברית שלנו זה פשוט מין ציפוי שניצל שעוטף עוף, דגים, ירקות, פירות ים וכו'. מטוגן בשמן עמוק, יאאא איך בריא, ומוגש לשולחן  עם כל מיני רטבים שנספגים בו לרווייה.  יש מקומות שעושים את הטמפורה עם פירורי פנקו וזה טעים נורא. יש מגדילים לעשות ומערבבים פנקו עם שומשום שחור ואז זה ממש ממש טעים. אבל יש כאלה שהטמפורה שלהם עשויה מסתם קמח לבן דליל ושמנוני והם ממש לא זה.

הנה כמה דוגמאות לטמפורה:

82

160

161

במגשית מימין אפשר לראות טמפורה אחת מפנקו ואחת מפנקו עם שומשום שחור, היה טעיםםםםם

97

זו למשל טמפורה די לא מוצלחת. חיוורת, שמנונית, בלי טעם ובלי ריח. גירדתי את הציפוי וניסיתי להנות מהג'מבו שרימפ שבפנים

180

מילה טובה אני חייבת לומר על הטופו היפני. פשוט נפלא. רך ונימוח בפה, כמו קרם בוואריה בערך... הוא מוגש בנתחים גדולים וסופג באהבה כל רוטב ששמים עליו. אם היה לנו בארץ טופו כזה, בחיי שהייתי שוקלת להפוך לצמחונית.

80

באחד הימים נעצרנו ליד מסעדת פועלים שלפתחה השתרך תור ארוך. אם יש תור - סימן שהיא טובה, זה כלל ברזל אוניברסלי, לא? עמדנו בתור. כשהתקרבנו קרוב לפתח, ראינו דרך חלון הראווה את הטבח מכין איטריות. איזה יופי של מראה זה היה, הוא לש וגילגל ועוד פעם לש ואחר כך שיטח לעלה דק וחתך עם סכין ואחר כך עם מספרים רצועות דקות וארוכות.  אין לי מושג אם זה איטריות אודון או ראמן, לא עמדתי על ההבדל ביניהם כי אני לא רוצה לאמץ לי לא את אלה ולא את אלה. הכמות האדירה הזאת של קמח לבן הממה אותנו. אכלנו, נהנינו, אבל נשפכנו מעייפות אחר כך, בעיקר בתי שכבר שנים לא אוכלת קמח לבן. אני עוד מזייפת פה ושם, אבל היא 'נקייה' לגמרי, ופתאום בוחטה כזאת של קמח. 

95

זה היה טעים, אבל די חד פעמי. אגב עוד אפשר בתמונה לראות  טמפורה של דג.

98


מטעם אחר שהולך כאן חזק מאד אלה הם משולשי האורז האלה

 עטופים באצה כמו של הסושי, ובתוך האורז טמונות להם חתיכות של דג או של עוף או של ירק - תלוי מה הזמנת. מה שמצא חן בעיני ולכן צילמתי - שימו לב למדבקה עם שעת ההכנה...

96

אמרתי שהאיטריות מהקמח הלבן היו חד פעמיות? לא בדיוק. נשברתי עוד פעם או פעמיים. לא היה שווה את הקלוריות.

88

בתי שרגילה לאכול בתאילנד המון ירקות, חיפשה גם כאן ירק בכל הזדמנות. המורנינג גלורי הזה בא טעים מאד, רק לא בכל מקום אפשר להשיג אותו

84


שנשבר סופית מהאיטריות, עברתי לאורז. הנה אורז עם דוגמית קטנה של בשר

148

ואורז במרק

149


הנה אוכל רחוב שאכלתי באיזה דוכן קטן באוסקה. כלומר הזמנתי, אבל לא בדיוק אכלתי

מדובר בכדורי בצק (אין לי שמץ של מושג איזה סוג של בצק) שמכינים אותם במין תבנית שקעים מיוחדת. באמצע שמים  איזו תוספת שאתה מבקש, אני ביקשתי שרימפסים, ואחרי שזה עשוי מצד אחד ושמו את התוספת - מכסים את זה בעוד שכבת בצק והופכים לצד השני.

170

כשזה מוכן, מזליפים על זה רוטב מזעזע, ומגישים 8 כדורים כאלה בתבנית נייר עם מקלות אכילה. אין מזלג. כמובן שלא השתלטתי על מקלות האכילה, אבל זה לא היה נורא כל כך כי ממילא לא התכוונתי לאכול את החולירע הזה. טעמתי כדור אחד והשארתי את השאר: אגב מלמעלה מפזרים שבבים של משהו שאולי נראה בתמונה כמו שבבי פרמזן, אבל זה ממש ממש לא זה. אין לי מושג מה זה היה

169

תגידו אתם, מרק כזה מעורר אצלכם חשק לאכול אותו? אבל ת'אמת. 

179

הבת שלי אוהבת מאד איטריות סובה. אלו איטריות של כוסמת שלפעמים נאכלות חמות ולפעמים קרות. אני מתעבת כוסמת ולכן לא נגעתי

181

 

אחת המנות הפופולריות כאן היא אורז עטוף בביצה - חביתה מגולגלת - שוחה בתוך שלולית של  רוטב קארי. זה פחות נורא ממה שזה נשמע, וזה משביע

188


אכלנו את המנה הזאת במסעדת קארי נחמדה בקומה ה-13 של כלבו איסטן (ISETAN )שנמצא בתוך טוקיו סטיישן. ממרומי הקומה ה-13  נשקף הנוף של קיוטו


187


עוד בענייני אוכל - רציתי להראות לכם חשבון של ארוחה

78


מישהו הבין משהו? גם אני לא. כמה לשלם? ליפנים פתרונים.
אבל הסיבה שאני מספרת את זה היא כדי לתאר את שיטת התשלום. החשבון מגיע לשולחן יחד עם האוכל. בדרך כלל מניחים אותו הפוך, או מגוגלגל בתוך כוסית, כדי שלא תראו אותו ויתקלקל לכם התיאבון. כשמסיימים ורוצים ללכת, לא מסמנים  למלצר בתנועת כתיבה באוויר שיביא חשבון. כאן מתכבדים וקמים לקופה עם החשבון, ומשלמים שם. המלצר סיים את תפקידו כשהביא לכם את האוכל. בכל המסעדות שהיינו בהן - התשלום הוא בקופה ביציאה מהמסעדה.  ואגב - אין ביפן טיפים. לא צריך להשאיר שום דבר לאף אחד. מה שכן, יש להם מס מקומי של 8% שלא כלול באף אחד מהמחירים המוצגים - לא בחנויות ולא במסעדות ולא בשום מקום. צריך פשוט לחשב בראש ולקחת בחשבון תמיד 8% תוספת. כמו בארה"ב.

ועוד משהו מפלאי הטכנולוגיה: במספר מסעדות בהן עמדנו מול החלון וניסינו לגלות אם יש שם משהו שמתאים לנו לאכול, ראינו שמתחת למנות המוצגות יש מסך טלויזיה דרכו רואים את מה שנעשה במטבח. שקיפות מלאה, רעיון נחמד לבחור כך אם מתאים לאכול במסעדה כזאת או לא

142


 

וסוג של מסעדה מעניינת שהיינו בה באחד הימים. התיישבנו באולם הכללי עם המון סועדים ומישהו התחיל לעשן לידינו. כנראה שזה מותר, אבל לנו זה הפריע. ביקשנו לעבור ואז המלצרית אמרה שתעביר אותנו לתא פרטי בקומה השניה. שיהיה. אם צריך לצאת לגלות כדי לא להריח עשן סיגריות - נצא לגלות. 
בקומה השניה הסתבר שמדובר בשולחנות נמוכים מאד וכריות ישיבה על הרצפה. לא, לא תודה, לא בשבילי. אני רוצה לשבת כמו בני אדם, עברתי את הגיל של ישיבה מזרחית על הרצפה. ואז המלצרית הסיטה קצת את המפה של השולחן ולמטה התגלה בור קטן לתוכו מכניסים את הרגליים. צחקנו וניסינו - היה דווקא נוח. אז באמת יושבים על הרצפה והשולחן נמצא בגובה של 20-30 ס"מ מעליה, אבל במקום שהרגליים יהיו מקופלות הן פשוט משתלשלות להן לתוך בור. זה בדיוק כמו לשבת על כסא....

 

143 


עכשיו אני רוצה לספר על עוד חוויית אוכל מעניינת שהיתה לנו.

באחד הימים בקיוטו ביליתי שעה ארוכה בקניות בחנות של 100 ין - המקבילה של הכל בדולר.  אני אספר על זה בהמשך. בתי התעייפה ויצאה לשבת על המדרגות מחוץ לחנות.  כשסיימתי את הקניות והצטרפתי אליה מצאתי אותה שקועה בשיחה ערה עם יפני צעיר. או, אמא, טוב שבאת, היא אומרת לי. אולי תוכלי לעזור כאן. הבחור הזה - היא הציגה אותו בשמו  אבל שכחתי מהו - רוצה להתקבל לעבוד במוסד. את יודעת להסביר לו איך לעשות את זה?? חהחהחה, מה לי ולמוסד. ומה לו ולמוסד. ואז הוא שטח את משנתו בפנינו. היהודים הם העם הכי חכם בעולם. ובתוך העם הכי חכם בעולם - אנשי המוסד הם החכמים מכולם. הוא רוצה להיות שם, בשפיץ של החוכמה. 

הוא היה לגמרי רציני. הסברנו לו שלמיטב הבנתנו, הדרך הכי טובה היא להכנס לאתר האינטרנט של המוסד, למצוא שם איזה 'צור קשר' ולכתוב להם. הוא היה אסיר תודה על הטיפ הזה ורצה לגמול לנו בטיפ משלו. בבנין הסמוך יש כלבו גדול, אמר לנו, שמו יודובאשי, ושם בקומה השישית יש מסעדות מסוג שנקרא אקונומיאקי. זה האוכל הכי הכי טעים בקיוטו, משהו שאתן חייבות לנסות!

אקונו - מה?

אקונומיאקי. האמת שקראתי על זה באיזה ספר או באיזה אתר אינטרנט ודווקא רציתי לנסות.
אוקיי, ניסיתי. לפחות לא אצטרך לחזור  לעולם הבא לסיבוב נוסף כשישאלו אותי מה לא הספקתי לעשות. על האקונומיאקי סימנתי וי. הנה הסיפור בתמונות:

נכנסים למסעדה ומתיישבים מול פלטת מתכת לוהטת. זה מה שנקרא היבאצ'י? אולי, לא בטוחה

190


הפלטה הזאת יכולה לשמש תנור חימום או אח בחורף, היא מקרינה חום עצום. אבל עכשיו קיץ וחם לנו ודי מחניק במסעדה כי על כל שולחן יש פלטה כזאת וכולן מפיצות חום.

המלצרית שמקבלת את פנינו מציגה תפריט ומסבירה באנגלית מאד מאד בסיסית במה מדובר. למזלנו יש לה גם משהו כתוב - היא מיד שולפת את הדף באנגלית ואנחנו קוראים שאקונומיאקי הוא מין פאנקייק של כרוב שבתוכו שמים מלית לפי בחירה.  הבת שלי מיד ויתרה על התענוג, לא יודעת למה. החליטה ללכת על משהו יותר סטנדרטי כמו קוביות תפוחי אדמה ואספרגוס. אחחח איזו בחירה נבונה יש לילדה הזאת!

אני הלכתי על אקונומיאקי עם שרימפס.  המלצרית דואגת לבשל לנו את האקונומיאקי, לנו אסור לגעת בו עד שהיא מסיימת את התהליך. פעולת הסיום היא ריסוס של האקונומיאקי משני מיכלים - של קטשופ ושל מיונז. כך כתוב בדף - רק אחרי שאתה רואה את המיונז והקטשופ מותזים על המאכל - סימן שהוא מוכן.
רגע רגע, תעשו אתי חסד. אני לא רוצה לא קטשופ ולא מיונז, אפשר? אפשר, אם כי זה מתייג אותי כלא נורמלית. מי יכול לאכול את הדבר הזה בלי רוטב? 


אוקיי התהליך מתחיל. המלצרית מגבירה את עוצמת החימום של הפלטה, ומנגבת אותה עם מטלית ספוגת שמן. ענני עשן חרוך מתמרים באוויר. ואז היא מביאה קערה עם מרכיבי האקונומיאקי

192

במשך עשרים הדקות הבאות, המלצרית הולכת ובאה וחוזרת ושוב הולכת - יש לה כמה וכמה שולחנות לבשל בהם, אנחנו לא לבד. בכל פעם היא משטחת קצת את הכרוב, מזיזה מצד לצד.

בשלב מסויים, כשהתחתית כבר די עשויה, היא מוסיפה לזה את התוספת שהזמנתי. 3 שרימפסונים בגודל זית 

193

אחר כך היא מכסה אותם בשכבת כרוב נוספת, והופכת את הפאנקייק לצד השני

194

הנה הוא, מוכן

195

הנה כאן רואים שרימפסון אחד קטנצ'יק

197

ואני לא אוסיף עוד מילה. אני חושבת שפני בתמונה הבאה אומרות הכל. 

196


בזמן הזה בתי התענגה על קערית תפוחי אדמה עם אספרגוס ומעליהם קוביית חמאה שנמסה לאיטה. כמובן שאכלתי לה, את האקונומיאקי שלי השארתי על הפלטה. אם פעם ארצה להגיש אוכל לאויבים שלי, האקונומיאקי הזה יהיה מועמד בטוח להכנה.

191


ובנימה אופטימית זו אני אחתום את פרק האוכל שלנו ביפן.


הפרק הבא יהיה פרק של סיכומים ומכל הבא ליד. מספיק, התעייפתי. זה לא פשוט כל התיעוד הזה...


לקריאת הפרק הקודם                               לקריאת הפרק הבא