ברלין - רציף 17
ברלין כל כך מבלבלת אותי.
מצד אחד אני רוצה - ואולי צריכה? - לשנוא אותה. כל כך הרבה רוע נעשה בה לבני עמי, כל כך הרבה זוועות נצרבו ברחובותיה, בבנייניה, במרצפות עליהן אני דורכת. צד אחד בי אומר לי שהייתי צריכה להחרים אותה, ואת גרמניה כולה, לעולמי עד.
והצד השני אומר לי נו יופי, אז תחרימי, ומה אז? זה ישנה את ההיסטוריה? הכל יישכח, הכל יימחק? הכל היה כלא היה?
ההגיון אומר לי שדווקא להפך - צריך לבוא, להתמודד, להסתכל לזכרונות בעיניים, לכאוב אותם, להבטיח לעצמי ולעולם שלא נשכח ולא נסלח, ואז להמשיך הלאה, בלי המטען השלילי. זה בעצם מה שאני מנסה לעשות.
זו לא פעם ראשונה שלי בברלין, הייתי כאן מספר פעמים בעבר. באתי במשך כמה שנים להשתתף בתערוכת התיירות הגדולה (ITB) שמתקיימת כאן מדי חורף. את הימים ביליתי במתחם התערוכה ואת הלילות במועדונים הפרועים של ברלין. בין לבין הגחתי לקצת קניות בקו-דאם ובקה.דה.וה. (כן, כנראה שהיה לי יותר כסף פעם...) לא זכור לי שנושא השואה עבר לי בכלל בראש באותם ימים, והתירוץ היחיד שיש לי לתת היום הוא שכנראה הייתי סתם צעירה וקלת דעת. כל מה שעניין אותי היה רק לחיות את הרגע. הפעם האחרונה שהייתי בברלין היתה בשנה של נפילת החומה, הביאו אותי לראות את הפלא הגדול שריגש את כל העולם - ערימות האבנים שפורקו מהחומה. כולם לקחו הביתה אבנים למזכרת ואני אמרתי השתגעתם? שיהיה לי משקל עודף בטיסה בגלל אבנים? אני מעדיפה לקנות עוד זוג מגפיים.
איזה מזל שהתבגרתי. היום כל אבן כאן שוקלת לי טונה על הלב. אבל איך כתבתי למעלה? לבוא, לראות, לדעת, לזכור, ולהמשיך הלאה כי את הנעשה אין להשיב.
וכך קרה שאחד המראות הראשונים אליו נחשפנו בברלין היה רציף 17, היום דומם, שקט ושליו - אבל כל כך זועק.
רציף 17 בתחנת גרונוולד
תחנת גרונוולד כיום היא תחנת רכבת רגילה דרכה עוברים מספר קווי רכבת עילית מסוג ה- S BAHN
היא נמצאת בפאתי העיר מצד מערב ומדי יום עוברים דרכה המוני אנשים. על פניה - זו תחנת רכבת סטנדרטית המשמשת את תושבי שכונת גרונוולד האמידה והיוקרתית. אין בה ,שום דבר יוצא דופן. רק מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שאי שם בקצה התחנה, במקום שבו היה פעם מסוף המטענים של התחנה, קיים רציף רפאים שמספרו 17. שום רכבת לא עוברת בו היום, אבל אז, במלחמה הנוראה ההיא, הועמסו דרכו 55,000 יהודים על קרונות מטען, (כמטען ולא כנוסעים) והובלו אל מחנות הריכוז וההשמדה.
הנאצים ניהלו את הגירוש כמו מבצע צבאי מתוקתק. הם ניהלו רשימות מדוייקות, ומי ששמו הופיע ברשימה הצטווה להתייצב בתחנה ביום ובשעה היעודה, להביא אתו רק מזוודה אחת קטנה, וגם - למרבית האירוניה - נדרש לשלם על כרטיס הנסיעה שלו, בכיוון אחד כמובן. נאמר להם כי הם מועברים למחנות עבודה במזרח המדינה, וכי מי שלא יתייצב כמתוכנן, דינו מוות.
רבים מהיהודים היו חסרי פרוטה. את הדרך הארוכה משכונות היהודים בברלין עד לתחנת גרונוולד המרוחקת הם עשו ברגל. כמדומני שבכלל היה צו שאסר עליהם לנסוע ברכבות, כך שלא היתה להם ברירה אלא להגיע ברגל. הנתיב בו הם צעדו עד לרציף המטענים הוא אותו נתיב בו אנו התיירים צועדים כיום:
רבים מהיהודים שהובלו כמו צאן לטבח דווקא ראו בזה מין סוג של תקווה, התחלה של חיים חדשים הרחק מברלין שחנקה אותם עם הצווים והאיסורים. צחוק הגורל, כי באמת חיכו להם 'חיים' חדשים.
במשך שנים רבות התכחשה חברות הרכבות הגרמנית לחלק שהיה לה בהתנהלות הטראגית של אותם ימים. מבחינתה - היא הסיעה נוסעים וגבתה תמורת זה כסף, זה הכל. אבל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה הם הכירו באחריות שהיתה להם ונקטו בפעולות לשימור והנצחה של האתר.
כיום יש במקום מקבץ של אנדרטאות שונות. הראשונה שהוצבה להנצחה היתה דווקא יוזמה פרטית של כמה נשים נוצריות אוונגליסטיות תושבות השכונה. זו אנדרטה פשוטה אבל חזקה - אדני רכבת מקוריים מונחים כשתי וערב שלא מאפשר נסיעה עליהם, והכיתוב מנציח את תאריך הטרנספר הראשון - 18.10.1941
האנדרטה המרכזית היא פסי הרכבת המקוריים האלה שבמרכזם נטעו עצים - להבטיח שעל הפסים האלה שום רכבות כבר לא יסעו
משני צדי הרציף, לוחות ברזל כבדים עליהם חקוקים הפרטים של כל משלוח
משמאל - התאריך של הטרנספורט, אחריו מספר היהודים שהיו עליו ומימין - לאן הם נשלחו
המשלוחים הראשונים בסוף 1941 היו גדולים, כאלף ויותר אנשים בכל פעם. אחר כך המספרים הלכו וקטנו - כאן למשל בלוח הבא מ-21.9.1942 רק 99 יהודים שנשלחו לטרייזנשטאט. בהתחלה נלקחו היהודים קודם לגטאות בלודג', וורשה וריגה ומשם הועברו למחנות ההשמדה. בהמשך כבר קיצרו הליכים והעבירו ישירות לאושוויץ או טרייזנשטאט.
נראה לי שכל קבוצה יהודית שמבקרת בברלין מגיעה לכאן, חייבת להגיע. אם מישהו במקרה בא באופן פרטי ומחפש מסגרת, אני ממליצה על סיור 'ברלין היהודית' של 'נדב טיולים' בעברית. יש את כל הפרטים באינטרנט, וזה עובד מצויין. המדריכים מעולים אחד אחד (היינו בשלושה סיורים) והסיור מקיף וממצה. המדריך שלנו בסיור ברלין היהודית היה ליאור, דוקטור לפילוסופיה, שהיה פשוט מעולה, מומלץ בכל פה.
ביום בו סיירנו, היתה במקום קבוצה מעמק יזרעאל - הם הביאו דגלים ופרחים ונרות ואפילו שרו בצורה מאד מרגשת את עושה שלום במרומיו - עמדנו והקשבנו וזה העצים את הריגוש.
עוד אנדרטה מצמררת בתחנה - הקיר ועליו דמויות חסרות, נמוגות, שכל מה שנשאר אחריהן זה חור ריק
כואב כואב, אבל חובה.
יש עוד המון מה לספר ולהראות, אבל קשה להכיל בבת אחת.
אני אחלק את הסיפור למספר פרקים, שיהיה יותר קל להחליק בגרון.
לקריאת הפרק הבא לקריאת כל יומן גרמניה 2014