רק עוד טיפה על יהדות ושואה, ואז אפשר יהיה לעבור הלאה לסיורים כלליים בברלין. יש כל כך הרבה מה לספר בעיר הזאת. 

אנדרטת השואה

אנדרטת השואה בברלין, או כפי שהיא נקראת באופן רשמי "האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו" היא אחד ממיזמי ההנצחה היותר מטלטלים שתתקלו בהם. למעשה אנדרטה זו + המוזיאון היהודי של ברלין (שתיאורו יבוא בהמשך הפוסט) הם שני נ"צ הכרחיים לכל מטייל יהודי בברלין.

האנדרטה עצומת המימדים משתרעת על שטח של כ-20,000 מ"ר. היא מורכבת מ-2711 קוביות בטון דמויות קברים שמסודרות בצורת שתי וערב עם מעברים צרים ביניהם. קוביות הבטון הן בעלות אורך ורוחב זהה (2.38 על 0.95 מ') ורק הגובה שלהן משתנה, מה שיוצר בלגן בעין, בראש, בלב. אפשר להתהלך בין הקוביות, לשבת עליהן, לדלג מעל הנמוכות שבהן ולחטוף סחרחורת מהגבוהות, ובסך הכל התחושה של ההימצאות במקום מלווה בצמרמורת, במחנק, ברצון לברוח משם. כך לפחות אני הגבתי.

האנדרטה תוכננה על ידי אדריכל אמריקאי בשם פיטר אייזנמן ונחנכה בשנת 2005. האדריכל מעולם לא הסביר למה התכוון המשורר, הוא לא נתן שום הסבר מה הרעיון העומד מאחורי קוביות הבטון, מה משמעות הבדלי הגובה, או למה דווקא 2711 ולא 100 או 5000 או 6 מיליון. הכל לוטה בערפל כזה, וחוסר הבהירות יוצר אי נוחות. מסתבר שזה בדיוק מה שהוא רצה להשיג. לא עוד אנדרטה סטנדרטית שבאים, עומדים מולה, מחייכים למצלמה ומסמנים וי שהיינו, אלא משהו שיטלטל אותך, יטביע את חותמו עליך וייאלץ אותך לחשוב, להרגיש, להזדהות, להבין - ככל שאפשר - את כל נושא הרצח של היהודים בשואה. מבחינתי הוא השיג את זה, ובגדול.

להתהלך בין הקוביות הגבוהות זה להרגיש כמו ליליפוט במדינת הענקים,זה סוגר עליך, אתה מאבד את הכיוון, הולך כמו במבוך - למרות שהקווים ישרים קצת קשה למצוא את הדרך החוצה

קראתי שבמשך השנים מאז נחנכה היו כמה נסיונות לחבל באנדרטה, אבל כנראה שהציפוי של חברת דגוסה ממש עמיד וחזק (תמיד ידעו לעשות 'טוב' את העבודה שלהם ימח שמם)  שום דבר לא פוגע בקוביות הבטון, אין ולו גם סימן אחד של טוש או איזה ברוך ג'מילי קטן.

האנדרטה ממוקמת בלב העיר, לא רחוק משער ברנדבורג המפורסם והמתוייר. המיקום המדוייק שלה הוא על המגרש בו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר. איזו בחירה!

מתחת לאנדרטה, במבנה תת-קרקעי, הוקם מרכז מידע בו מתקיימת תערוכה בנושא השואה, וכן מוצגים בו שמותיהם של כל ההיהודים שנספו בשואה. שמעתי מאנשים  שאיתרו שם שמות  של בני משפחתם שזה מאד ריגש אותם. 

המוזיאון היהודי בברלין

כמה עוד אני יכולה להשתמש במילים מרגש, מצמרר, מטלטל, מחניק  - מבלי להיחשב לפאתטית? 

קצת רקע:

כך נראה הבנין הישן

עשרים שנה מאוחר יותר, ב-1999 הוא הפך למוזיאון עצמאי ונוסף לו מבנה חדש ומהפכני שתוכנן על ידי אדריכל יהודי/פולני/אמריקאי בשם דניאל ליבסקינד.

הבנין החדש הוא הכי שונה וניגודי שיכול להיות. בתמונה הוא נראה בהיר אבל למעשה זה בנין לגמרי שחור, קודר, בעל מראה משונה שמעורר אי נוחות:

ההליכה בתוכו היא במין מין זיג-זג שדי קשה לעקוב  בו אחרי נתיב מסודר, כל הזמן יש תחושה שהולכים לאיבוד, שמפספסים משהו. בילבול, אובדן מיקוד, קלאוסטרופוביה. הרצפה והקירות עשויים אבן ציפחה שחורה, זה ממש מדכא. יש גם כל מיני שיפועים, ירידות ועליות, גבהים שונים של הרצפה והתקרה מה שלפעמים עושה סחרחורת. המוצגים שקועים בתוך קירות כפולים, במין  חללי תצוגה כהים המוקפים בטבעת אור ממוקדת. בהרבה מקרים צריך ממש לעשות אקרובטיקה  עם הצוואר כדי להצליח לראות את כל המוצג או לקרוא את התיאור שלו. השחור  פשוט סוגר עליהם סביב סביב. 

לקחנו את  מערכת האודיו עם הסברים בעברית. קיבלנו נגן אייפוד עם אוזניות, והיה לנו ליווי צמוד לכל אחד מהמוצגים. צריך הרבה סבלנות והפגנת עניין - יש למעלה מ-150 נקודות הסבר לאורך הביקור. אותי זה עניין מאד והייתי ממש מרותקת. 

אני מביאה הנה קטע מויקיפדיה שמתאר יפה את מבנה המוזיאון ואת המשמעות  הרעיונית שמאחוריו. נראה לי מאד חשוב לקרוא את זה וסליחה אם זה ארוך..

 צורת המבנה כצורת זיגזג או ברק. המבנה מצופה אבץ וחלונות המבנה מפוזרים בקירות המבנה בצורה רנדומלית. מבנה המוזיאון ומיקום חלונותיו נוצרו על ידי ליבסנקינד בכך שלקח את מפת העיר ברלין וקישר עליה בקווים את האתרים היהודיים בעלי החשיבות בעיר, וכן בתים של יהודים שגורשו מהעיר למחנות ההשמדה בתקופת השואה. הצורה האקראית שנוצרה היוותה את הבסיס לתכנון המבנה ומיקום חלונותיו.

למבנה המוזיאון אין יציאה לרחוב. הכניסה למוזיאון היא דרך מעבר תת-קרקעי מהמבנה הסמוך (המהווה חלק מהמוזיאון הגרמני להיסטוריה). מעבר תת-קרקעי זה מסמל את הקשר הבלתי מנותק בין ההיסטוריה של גרמניה לבין ההיסטוריה של היהדות - קשר שלדברי המתכננים נותר בלתי מנותק גם שהיה סמוי מן העין. המעבר התת-קרקעי מוביל לשלושה מסדרונות (הנקראים "שלושה צירים"). אין מסלול עיקרי לעבור במוזיאון, דבר שנעשה במכוון במטרה להביא לרגשות של בלבול וטעיה בקרב המבקרים במוזיאון.

ציר המוות ומגדל השואה - ציר זה מוביל למגדל השואה - מגדל בטון שאין בו מוצגים. לאור קירות ציר זה מוצגים חפצים שהיו שייכים למשפחות יהודיות שנספו בשואה. לצד כל חפץ מסופר על המשפחה וכיצד החפץ הגיע למוזיאון. במגדל עצמו אין תאורה למעט מחרך אחד הפתוח לרחוב. דרך חרך זה שומעים את קולות הרחוב. המגדל עצמו בלתי ממוזג ועל כן המבנה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף בהתאם לטמפרטורת הסביבה. מגדל זה משמש מחד מקום לזיכרון ומחשבה ומאידך מהווה מעין סמל למחבואים בהם נאלצו היהודים להסתתר בתקופת השואה.

(אני חייבת לומר, וסליחה אם אני חוזרת על עצמי, שהתחושה בתוך המגדל הזה, עם החרך הקטן למעלה דרכו נכנס קצת אור, פשוט מצמררת ומגמדת כל מה שידענו ולמדנו וחשבנו על השואה. כאן מרגישים, לא חושבים.)

ציר הגלות וגן הגלות - מסדרון זה מוביל לגן בו 49 עמודי בטון זקופים - הבנויים על פני משטח הנוטה בזווית של 12 מעלות. חוסר ההתאמה בין זקיפות העמודים ביחס למשטח הנטוי - לבין הכיוון של כח המשיכה - יוצר אצל המשוטט בין העמודים תחושות סחרחורת ובחילה קשות - המדמות את תחושותיהם של היהודים אשר נעקרו מהמקום בו נולדו ואשר בו חיו אבותיהם משך דורות רבים, ונאלצו לחפש לעצמם ארצות אחרות בהן יוכלו לחיות. גן זה מזכיר במידת מה את האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בצורתו, אולם בראש 49 העמודים גדלה צימחיה המצלה על הגן (48 עמודים כנגד שנת 1948 בה נוסדה מדינת ישראל, ועמוד אחד נוסף המסמל את העיר ברלין). ציר זה מסמל את בריחת יהודי גרמניה מגרמניה בשל עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

במסגרת כוונת מעצבי המוזיאון ומתכנניו להדגים באמצעות המבנה את החללים והחוסרים שנוצרו בתרבות היהודית בגרמניה, בתרבות היהודית בכלל ובתרבות הגרמנית - חלק מהתצוגות במוזיאון הן "תצוגת חסרות" - מוצגים שחורים בהם המוצג עצמו מוסתר על ידי ארון תצוגה אטום, ובהיעדר כיתוב מה נמצא בארון התצוגה האטום המבקרים לובשים אוזניות ושומעים בשידור רדיו איזה מוצג היו רואים אלמלא אירעה השואה (כך למשל "מוצגים" בתיבות תצוגה אלה ספרים שנשרפו על ידי הנאצים או מוצגים שהושמדו על ידם).

המולטימדיה חוגגת במוזיאון הזה, ולא הפסקתי להתפעל משלל השימושים שעשו בה.  

למשל מין עמודי משקפת עם גלגל שיניים שמסובב תמונות/שקופיות (על היינריך היינה למשל), או כורסאות שכאשר  משעינים עליהן את הגב והראש שומעים הקלטה בנושא של אותו חדר:

אחרי שמסיימים את הסיור בשלושת הצירים שתוארו לעיל, עוברים לתצוגה מוזיאונית  קצת יותר קונבנציונלית, אבל עדיין חדשנית ועשויה כל כך יפה שפשוט רוצים לבלוע עוד ועוד:

בחלק הזה התצוגה יותר 'מאורגנת',  זורמת כרונולוגית, יש הכוונה מאולם לאולם ומתקופה לתקופה:

על הרצפה יש חצים שמכוונים בנתיב מסודר, ואם יש מוצג שצריך ללכת מסביבו החצים מסומנים במעגל. 

לנוחיות המבקרים פזורים בכל מיני מקומות במוזיאון כסאות מתקפלים, אפשר לשאת  כסא כזה ביד (זה קל) ולשבת בכל מקום שמתעייפים או שרוצים להתעכב מולו:

בשביל לסיים במשהו קצת יותר קליל אני אספר על עץ הרימון שניצב באחד האולמות. הבחירה ברימון מאד סימבולית, והוא גם מככב על הלוגו של המוזיאון. איך הולכת הברכה על הרימון בראש השנה? בכל אופן כאן קוראים לעץ הרימון הזה עץ המשאלות. (הכל מפלסטיק, כן? שלא יהיו אי הבנות, לא נראה לי שרימון אמיתי יכול לגדול בכלל במזג האוויר המשוגע של ברלין):

ובנימה אופטימית זו נחתום את הביקור במוזיאון היהודי בברלין. אני לא ממליצה סתם ללכת לשם, אלא לרוץ. 

לקריאת הפרק הקודם                                 לקריאת הפרק הבא