wellness5

עדיין ואשישט - הימאצ'ל פרדש


יום חמישי, 29.8.02

שלום לכולם - אנחנו עדיין בואשישט.
עוד לילה אחד אחרון ודי...
היום הזמנו כרטיסי אוטובוס לדהראמסלה.. שוב אוטובוס תיירים דה-לוקס, שוב 12 שעות נסיעה. בברושור של חברת הנסיעות האוטובוס נראה נפלא. התמונה צולמה כנראה ביום בו הוא יצא משערי המפעל שייצר אותו, ולך תדע כמה שנים וכמה קילומטרים עברו עליו מאז..
בכל אופן, מאחר ואין אלטרנטיבה אחרת לאוטובוס - אין לנו ברירה אלא לתת לזה עוד נסיון. הפעם הנסיעה היא נסיעת לילה, ואנחנו מקווים לנמנם רוב הדרך... דיווח יגיע בפעם הבאה.

מצד אחד, חבל לנו לזוז הלאה.
המלון נוח ביותר וזול במיוחד.
הנוף מדהים.
אבל - אין ממש מה לעשות כאן, ויש לנו תחושה שמיצינו.

אני כותבת את זה בלב די כבד, כי זו קצת בועת אויר שמתפוצצת לנו בפנים: תלינו המון תקוות במנאלי, חשבנו שנתעכב כאן באיזור לפחות כמה שבועות, והנה אנחנו בקושי מחזיקים מעמד כמה ימים.
אבל האמת חייבת להיאמר - פשוט משעמם כאן.
אין מה לעשות, ואין מה לראות.
ולכל מי ששואל איך זה יכול להיות, כי הרי מנאלי רבתי היא אבן שואבת לאלפי ישראלים, אני אענה שחוץ מסמים אין כאן כלום.
ממש כלום.

מנאלי, העיר, היא מקום דוחה ביותר.
הייתי אומרת שהרחוב הראשי שלה דומה לרחוב של אחת מערי הגדה, אבל לא נעים להעליב את חברון וטול כרם עם השוואה כל כך לא מחמיאה. כל חנות שניה היא חנות אפלולית למכירת בדים בגלילים, ובכל אחת יושבים שלושה-ארבעה מוכרים משועממים. עם התלבושות הצבעוניות של הנשים כאן והמטרים על גבי מטרים בד שכל אחת נושאת עליה, נראה לי שעסקי הבדים הם הרווחיים והכדאיים ביותר כאן..
יש עוד כמה חנויות מדהימות בעליבותן לכלי בית וקצת מוצרי טקסטיל, כמה חנויות מזכרות לתיירים שמוכרות בעיקר צעיפים ושלים מחממים ( כולם מתעטפים בהם כי קר..). ומשלימים את התמונה כמה דוכנים של אוכל ומיצי פירות, ומספר משרדי נסיעות שבהם גם מחליפים כספים..
ילדים שהיו צריכים לשבת בשעה זו בכתה ה' או ו' של בי"ס עממי, מסתובבים ברחוב ומתעלקים על תיירים עם שקיות זעפרן קטנות שהם מוציאים מכיסם ומנסים להדביק לך בכוח תמורת 10 רופי, או עם ערכת צחצוח נעליים.. כמה פעמים אפשר להגיד לא, לא רוצה, תודה, בגשם הזה ובבוץ אין משמעות לציחצוח!
בסימטאות היוצאות מן הרחוב הראשי יש הרבה שלטים של גסט-האוסים שמדרגות רעועות מובילות אליהן, כמה תאי טלפון לשיחות בינלאומיות, ומספר כוכים מצויידים במחשב מיושן וקו אינטרנט איטי להחריד, שאפשר יהיה לכתוב לאבאמא פעם בכמה ימים שאנחנו בסדר, מבלים ועושים חיים משוגעים.. ממש..

לזכותם של רוב הישראלים ייאמר, שהם יודעים איפה לא טוב להם, ומחפשים חלופות.
ככה כמעט ואי אפשר למצוא ישראלים שמתגוררים במנאלי עצמה, אלא רק בפרברים. באולד מנאלי, או בואשישט.
נסענו לאולד מנאלי, ומזל שכך - כי זה קצת שיפר את תמונת המצב. שמה לפחות יש רחוב ראשי אחד יפה, מלא חנויות משני צידיו עם שפע של בגדים הודים, צעיפים, תיקים, תכשיטים.. ומסעדות ובתי קפה..
כל בעל חנות גייס לעצמו אחד מהחבר'ה שיכתוב לו שלט בעברית לקידום עסקיו:
תכשיטים מהאגדות - כאן תמצא את המבחר הכי גדול והכי יפה ובמחירים הכי מצחיקים.
בנות בנות, בואו להתפנק: טיפולי שיער, צבע, פן. שעווה לפנים ולגוף. פינוק חוויה.
פלאפל יהודה האורגינלי. פלאפל וסביח כמו בבית.
ועוד ועוד שלטים שמבלבלים אותך לחשוב שאתה נמצא בנחלת בנימין למשל.
על מספרה אחת מצוייר שלט על החלון:
מספרת שוקי זיקרי ליין בע"מ.
מעניין אם שוקרי זיקרי נתן לו זיכיון, או שזו סתם בדיחה פרטית של הישראלים המסתלבטים על חשבון הסלון הפרימיטיבי הזה... ויודעים שהשלט יעלה חיוך על פניו של כל ישראלי שיקרא אותו.

שעות ארוכות חיפשנו משהו יפה לצילום, גם במנאלי וגם באולד מנאלי.
לא מצאנו.
המראה הכי מלבב היה זה של שורת הריקשות שאחת מהן תכף תחזיר אותנו 'הביתה' לואשישט:

מחכים לפרנסה

לא סתם כתבתי על ואשישט 'הביתה'...
סה"כ חמישה ימים אנחנו כאן, וזה באמת מרגיש כמו הביתה.
כולם מכירים אותנו.
כבר ביום הראשון שהגענו, ניהלו בעלי החנויות דיונים מעמיקים במי אנחנו ומאיפה. אחד סיפר לנו שאפילו היתה התערבות, והוא הפסיד כי אמר שאנחנו איטלקים.. ברגע שמישהו שמע שאנחנו ישראלים, הוא מיד רץ להעביר את השמועה הזאת הלאה, כדי לקטוע את הניחושים וההתערבויות....
כל יציאה שלנו מן המלון מסוקרת ומדווחת מיידית על ידי בעלי החנויות היושבים בפתח החנות שלהם ועל ידי חבורה של יושבי קרנות מובטלים שפשוט יושבים ברחוב וצופים בעוברים ושבים. כל אחד ואחד מאלה, בלי יוצא מן הכלל, מברך אותנו לשלום, אפילו אם אנחנו עוברים לידו שמונה פעמים ביום..
הכפר קטן, וכל הזמן כולם נתקלים בכולם, אם זה במסעדות, בבתי הקפה, במכבסה בה מסרנו בגדים לניקוי או בכיכר בה יורדים/עולים על הריקשות..
אין ספק שהכפר הזה הוא המקום הכי נחמד בסביבה.
הוא ציורי, הוא אותנטי.
התושבים נחמדים וחייכניים
יש כאן טיפוסים -- כל אחד סיפור הרפתקאה מהלך.. יש פרטים ויש תמונות, אבל נראה לי לא יפה לפרסם.
הנוף כאן מהמם, אבל מה בדיוק עושים עם זה חוץ מלשבת ולהשקיף עליו כל היום?
שאלנו אם יש לאן לטייל בסביבה. הציעו לנו לטייל ברגל למפל המים, מרחק של בערך שעה הליכה בהרים.
יצאנו לדרך בשביל עיזים צר, בוצי וחלקלק. לפעמים היינו צריכים לחכות עד שפרה עצלנית תפנה את הדרך. לאט לאט הפך השביל לבלתי עביר כמעט. שלוליות מים הציפו אותו וצריך היה לדלג מעל אבנים גדולות שמישהו הניח.. לפעמים עץ חסם את הדרך ונאלצנו לטפס על שורשיו ולהיאחז בענפיו.. שלוש פעמים הצטרכנו לחצות פלגי מים זורמים בשצף.. אני וסנדלי הפלסטיק שלי קפאנו מקור במים הקרים, אבל יעקב שניסה לשמור על נעלי ההייטק שלו, דילג מסלע לסלע תוך סכנת החלקה ולא הפסיק לקטר ולהפציר בי לחזור לכפר..
כעבור למעלה משעה של הליכה מאומצת, כששום סימן למפל לא נראה באופק, חזרנו על עקבותינו מבלי לראותו.
וזו פיסגת הטיולים והנוף שיש לאיזור להציע!
אטרקציות אחרות נמצאות רק באיזור ספיטי (12 שעות באוטובוס), או בלאדאק (יומיים רצופים של נסיעה..)
גם אם נניח שנתגבר ונשלים עם אורך המסע והדרך הקשה - הסיפורים המפחידים על דלילות האוויר (גובה של 5000-6000 מטר) וקשיי ההסתגלות והנשימה פשוט מדאיגים אותנו. באנו לעשות חיים, ולא לכבוש את ההימאליה, ולכן אנחנו מוותרים על העונג המפוקפק.

אם כך, כל שנותר לעשות כאן חוץ מזה, זה רק לעשן, ולגלגל, ולפורר, ולהדביק, ולעשן, ולפורר וחוזר חלילה. לא בטוחה שהסדר הוא נכון, אבל זה הספורט הלאומי שכולם עסוקים בו פה.
בתור ליווי הולם לפעילות הזאת, צריך כמובן גם לשמוע את מוסיקת הטראנס הנוראה הדופקת לך בראש כמו אלף פטישים..

אז בסדר, יגידו שאנחנו זקנים ומרובעים ולא מבינים מהחיים שלנו.
שיגידו.
סצינת השאנטי ההזויה הזאת, האפופה בענני עשן ריחני, היא לא בשבילנו.
יש כאן אנשים שהמוח פשוט נמחק להם, וממש קשה לעיניים לראות את זה.
שמענו גם שכאן זה עוד כלום לעומת מה שהולך בעיירה קאסול, שבעמק פראוואטי לשם עבר מרכז הכובד של הסוטול. על המקום הורדנו גם אותה מן המסלול שלנו.

בשביל שיהיה ברור, אני חייבת לציין שלא כל מי שפגשנו כאן הוא בהכרח מסומם.
הכרנו כאן אחלה חבר'ה, ממיטב הנוער. כאלה שנוסעים על אופנועים ענקיים, שיוצאים לטרקים ולמסעות ג'יפים שמחייבים אותך להישאר פיכח, לפחות רוב הזמן.. יש ילדות נחמדות שכל מה שהן עושות כל היום זה לקנות שמלות הודיות ושרוואלים צבעוניים.
אבל הם במיעוט.
הרוב נמצאים כאן בגלל, ובשביל, הצ'אראס - החשיש המקומי.

אחד הדברים האהובים עלי ביותר בנסיעות, הוא המפגש עם אנשים חדשים.
פתאום נפתח לך צוהר לעולמות רחוקים של אנשים מרתקים, שאם היית ממשיך לשבת מול הטלויזיה בסלון ביתך גם עוד שלושים שנה, לא היה יוצא לך לשמוע או לדעת שהם בכלל קיימים. אני מתכננת לאסוף סיפורים כאלה של כמה 'טיפוסים', וברשותם אולי לפרסם אותם כאן.. לא כולם אוהבים להיחשף, חלקם מפחדים שמישהו שמכיר אותם יקרא או יראה תמונה שלהם. לחלקם אין מה להתגאות במה שהם עושים כאן. בקיצור, צריך ללכת בין הטיפות.. אני מבטיחה שכשיהיה אפשר להביא משהו מעניין, אני אביא הנה. וכל השאר חקוק על לוח מוחי וזכרוני...

הנה למשל הסיפור על הבחורה האמריקאית שפגשנו פה. חיבבתי אותה מיד על המפגש הראשון, ולכן הסיפור די מצונזר, אבל יש בו מספיק פרטים כדי לשלוח זרקור לעבר טיפוס מרתק ומיוחד, ולהקרין סיטואציה כמעט ביזארית:

הקפה של האמריקאית
כבר ביום הראשון שמענו שיש בכפר הזה בית קפה/מסעדה בשם זודיאק.
לכו לשם, המליצו לנו.. יש שם את האוכל הכי טעים והכי נקי בכפר.
מה שנכון נכון.
התפריט מגוון, ומה-זה בריא... הרבה טופו, נבטים, שמן זית וסוכר חום. מאד חשוב להזין את גופך במרכיבים הבריאים האלה כאשר מצד שני אתה מסמם אותו עד אובדן חושים בטבק מתוגבר בצ'אראס.. שיהיה קצת באלאנס.

הבעלים והמנהלים של זודיאק הם צ'נדרה האמריקאית (אולי היתה סנדרה לפני כן?), ודייב - בעלה החצי הודי וחצי אנגלי.
צ'נדרה היא ילדה אמריקאית חמודה בת 27. רזה וקטנה, שערה השטיני הארוך קלוע לצמה הודית ארוכה, ומעל למצח - במרכז פסוקת השיער, יש לה מריחת צבע אדומה, להעיד שהיא אשה נשואה, כמנהג המקום.
שלא כמנהג המקום, היא לא לבושה בבגד ההודי המסורתי, למרות שהיא מספרת שיש לה בבית המון סארי וחליפות המכנסיים שעליהן באים השמלה הארוכה והצעיף התואמים.. את אלו היא עוטה עליה רק כשהיא הולכת לבקר בכפר אצל משפחה וחברים, או לטקסים חגיגיים.
ביום יום היא לובשת ג'ינס צמודים, וחולצה עם שרוול ארוך המכסה את הקעקועים שיש לה בשתי הידים, מן המרפק ועד כף היד. היא מחזיקה בזרועותיה, כמעט כל היום, תינוקת הודית חמודה כבת שנה. זוהי הבת המאומצת שלה ושל דייב.

צ'נדרה הגיעה להודו לפני חמש שנים, ללמוד מקרוב את נושא עבודת הדוקטורט שלה - משהו בעניין שמאניזם ודתות פגניות. היא חיפשה מתורגמן שיוכל לתרגם לה כתבים הודיים לאנגלית, ולכן נזקקה למישהו ששולט בשתי השפות האלו שליטה מלאה. ככה היא פגשה את דייב, שאביו הודי ואמו אנגליה, ושתי השפות שגורות על פיו.
במשך חודשים ארוכים, היה הקשר ביניהם מקצועי גרידא, עד שביום בהיר אחד התפתח לרומן לוהט. שניהם לא האמינו שהקשר יכול לעבור לפסים רציניים יותר. מה לנערה אמריקאית יהודיה מברוקלין, ולהודי ממשפחה הינדית אדוקה?
צ'נדרה משחזרת באוזניי את תקופת החיזור של דייב אחריה, כאשר הוא מנסה לשכנע אותה שאיפה שיש אהבה - כל המסביב לא חשוב בכלל. הם מחליטים להינשא, ודייב מביא אותה אל כפר משפחתו, ואשישט. כאן היא נכנסת בקהל הנשים של המשפחה. היא לומדת את השפה והמנהגים, ומתכוננת לטקס חתונתה לפי כל כללי המסורת ההינדית. הוריה מגיעים מניו יורק, אביה מביא אתו את הטלית והתפילין - אחרי הכל לא כל יום מחתנים בת.. ומי יודע, אולי יזדקק להם לטקס במקדש ההינדי.
ביום חתונתה - האשה 'מתה' עבור משפחתה, ונולדת מחדש לתוך משפחתו של בעלה. עליה להפרד מהוריה ומקרוביה כפי שנפרד אדם היודע שהגיעה שעתו ללכת מן העולם הזה. לפני החתונה מתקיים טקס שבו מוסרים לכהן הדת ההינדי את שמות כל בני המשפחה שמהם רוצים להפרד, והוא מקריא שמות ומזמין אותה להפרד בכמה משפטים קצרים מכל אחד מהם גם אם אינם נוכחים במקום. צ'נדרה שומעת את אמה אומרת לה לא לשכוח להיפרד מאנקל ג'ו, ומאנקל נפתלי.. לבושה במיטב המחלצות שקנה לה בעלה, ועדוייה בהררי זהב על ראשה, אפה, צווארה וזרועותיה - היא מתה, ונולדת מחדש כאשתו של דייב. עכשיו היא שייכת לו, והוא יכול לעשות בה כרצונו.
לגמרי במקרה רצונו ורצונה מתואמים, אבל מה עושות הנשים האחרות שלא שפר עליהן מזלן להתחתן מתוך אהבה, אלא בהסדר בין המשפחות? הן מרכינות ראש בהכנעה ומתחילות לחטוף. צ'נדרה מספרת שמכות הן אחת השפות בהן בעל מדבר עם אשתו. נהוג לומר שאם בעלך רק מכה אותך, הוא נחשב לבעל טוב. אבל אם הוא גם מכה אותך, וגם לוקח ממך את "כסף החלב" שלך - אז הוא באמת בעל רע. מאשה הודית מצופה שתמצא דרכים כיצד לעזור בפרנסת המשפחה. אחת הדרכים היא לחלוב פרות, בין אם פרות משוטטות ובין אם פרות הצמודות למשק ביתן, ולמכור את החלב. התמורה המתקבלת, היא כסף החלב, נחשבת לכסף אישי של האשה בו היא יכולה לעשות כרצונה. אם בעלך נוגע בכסף הזה - הוא ממש רע!
שעה ארוכה מספרת לי צ'נדרה סיפורים מהווי הנשים בכפר. היא הולכת יחד אתן אל המקווה - גם להן יש איזה טקס טהרה שלא לגמרי ברור לי. שם, בעירום, כולן נפתחות ומצחקקות ומחליפות חוויות אינטימיות. יש לנשים ההודיות הכפריות המון שאלות לשאול את נציגת העולם הגדול. כמו למשל - תגידי, למה כל הנשים המערביות כל כך להוטות אחרי סקס? מה יש בזה? מילא, אנחנו, הנשים הנשואות, חייבות את זה לבעלים שלנו, זה חלק מחובות הנישואין. אבל למה בחורה מערבית רווקה צריכה לסבול את זה מרצונה? צ'נדרה נדהמת לגלות כי הנשים האלו לא יודעות על קיומה של אורגזמה נשית, או לא מסוגלות להעלות בדעתן שניתן בכלל להנות מזה. היא מלמדת אותן אנטומיה נשית, ועונה על כל שאלותיהן הסקרניות. במקביל - היא נותנת להן למשש את בטנה השטוחה, כאשר כל אחת מברכת אותה שמהר מאד בטנה תתמלא ותישא ילד בתוכה. לכי תסבירי להן, אומרת צ'נדרה, שאני לוקחת גלולות כדי שהבטן הזו לא תתמלא... דייב והיא החליטו שאינם רוצים להביא ילדים לעולם. יש כל כך הרבה ילדים חסרי בית, זרוקים בבתי חולים ובבתי יתומים. הם מחליטים להקל על סבלם של ילדים כאלה, ולאמץ 9 ילדים. למה דווקא 9? אין לי מושג. בינתיים הם הספיקו לאמץ רק אחת, אבל התיכנון בעינו עומד.
הם התייצבו בבית יתומים בדלהי, מילאו עשרות טפסים, נפגשו עם עובדים סוציאלים רבים ונאלצו לחזור שוב ושוב על הסיפור הלא יאומן - מדוע שזוג צעיר ובריא ירצה לקחת אליו הביתה ילד עזוב ששורשיו לא ידועים, שהרבה פעמים הוא חולה או נכה.. הם משיבים שדווקא ילדים כאלה זקוקים לעזרה, ודווקא אותם הם רוצים.
מאחת הפגישות האלו הם יוצאים כשתינוקת בזרועותיהם. זוהי אצ'ה, שהיתה אז בת 4 חודשים. היא נמצאה נטושה בקרן רחוב בעודה בת יומה. כל המאמצים לאתר את אמה הביולוגית עלו בתוהו, והיא נרשמה בתור של התינוקות המיועדים לאימוץ.
רק אחרי שעשו את הדרך הארוכה מדלהי לואשישט באוטובוס עם התינוקת, 18 שעות מייגעות, הם גילו כי קיבלו תינוקת אפילפטית. זה לא גרם להם להתחרט, נהפוך הוא - זה חיזק את הקשר. הם נסעו שוב לדלהי להתייעצות עם רופאים מומחים, וקיבלו הדרכה כיצד לטפל בה, בעיקר בשעת התקפים. צ'נדרה מספרת כי כל בני הכפר מעריצים אותם על הצעד הזה שעשו, וכולם נחלצים לעזרתם. תמיד יש מי שישמור על התינוקת, ויטפל בה ויאכיל אותה ויקנה לה מתנות.
ואיזה עתיד צפוי לה לילדה הזאת... צ'נדרה מצהירה כי הילדה הזאת תתחתן מאהבה ולא בשידוך. יהיה לה רשיון נהיגה והיא תורשה לצאת מחוץ לכפר. היא תלך ללמוד בקולג', אם היא תרצה... ועוד כהנה וכהנה תוכניות אמריקאיות בכפר הודי קטן..

הוריה של צ'נדרה כבר באו מספר פעמים לבקר את בתם בואשישט. היא מספרת שהם מאד גאים בה ובנכדה שלהם.
במיוחד הם גאים בה על העסק היפה שהקימה במו ידיה יחד עם בעלה דייב: הם לקחו חורבה מטה לנפול במרכז הכפר, והחלו משפצים ומטפחים אותה. בכל מורגש מגע יד מערבית. החל מעציצי הפרחים הצבעוניים וכלה בכלי האוכל היפים. סוף סוף אפשר לשתות קפה אמיתי, בספל קרמיקה יפה.. גם בתפריט הושקעה המון מחשבה ויצירתיות. יש שם למשל, לדוגמה, ארוחת בוקר לבנונית.. אני לא בטוחה שלבנוני היה מזהה אותה כאוכל מבית אמא שלו, אבל מה זה חשוב. יש בה לבנה תוצרת בית, חומוס זוועתי תוצרת בית (סתם גרגירי חומוס טחונים עם תבלינים, בלי טחינה..). יש בה סלט ירקות עם נבטי שעועית מלמעלה. יש בה צלוחית שמן זית שבצל ירוק קצוץ בתוכה. ויש בה גם קוביות טופו מטוגנות בשמן זית ומעורבבות עם תרד מאודה.. (לבנון? הם בכלל יודעים איפה זה?.)
כל הפירות רחוצים ומחוטאים עם כל מיני אבקות חיטוי, ובאמת שהכל נעים ונקי, מן האיכות המשובחת ביותר שיש בכפר הזה.. הבטחתי לעצמי לא לכתוב לא יפה על המקום הזה בו העברנו כמה שעות נעימות וטעימות ביותר, לכן אסיים את הסיפור כאן מבלי להרחיב את היריעה לשאר הפעילויות המתרחשות בו.
תודה לצ'נדרה ודייב, וגם לעוד כמה מן החברל'ך, על הזמן המרתק שבילינו בחברתכם...

המממ.... קצת ריק כאן היום, אין מספיק תמונות....
שנשים משהו?

הנה למשל תמונה שקלטנו במרכז הכפר, מול הכניסה למקדש. חבורת נשים, כנראה בטיול מאורגן של 'נעמ"ת מנאלי' הגיעו לרחוץ במרחצאות החמים של ואשישט. שכחתי לספר שבכל הכפר הזה יש מים חמים זורמים ברחובות מן המעיינות החמים הנובעים כאן. כמעט כמו קארלובי וארי בצ'כיה.. הנשים האלו גמרו כרגע לטבול בקומפלקס מוסדר, עם חדר "חמאם" כזה מיוחד לנשים. הן עומדות להכנס למקדש, וחולצות נעליים..

טיול מאורגן למעיינות החמים ולמקדש

והגברים האלה, לעומת זאת, לא הולכים להכנס לשום מקדש. הם סתם מסתלבטים להם להנאתם בחמת גדר של ואשישט...

מרחצאות חמים

אנחנו, אגב, לא העזנו להתקרב מפאת הריח והאדים המהבילים.

החדר הראשון לגברים, השני לנשים..

זהו להפעם, להשתמע שוב כשנהיה בדהראמסלה.......... אדיוס חברים.

לפרק הקודם                      לפרק הבא