יום שישי, 20.9.02

אז רישיקש היתה טובה ליהודים....

היתה - כי כבר עזבנו אותה.
טובה - כי נהנינו בה מכל רגע.
וליהודים למה? כי בפעם הראשונה בחיי שמחתי שאני יהודיה.

לא לדאוג, רישיקש לא החזירה אותי בתשובה ואין שום סיכוי שממחר בבוקר אני אכסה את ראשי בשביס ואאריך שרוולים...
אבל שפע הטקסים הפגאניים שהיינו עדים להם בימים האחרונים, שחרר ממני אנחת הקלה עמוקה על שאני שייכת לדת אחרת, קצת יותר שפויה..
אני יודעת שאפשר להתווכח על 'השפיות' הזאת, וגם אין לי שום הסבר רציונלי לפרץ היהדות הזה שקפץ עלי, אבל זו כנראה תגובת הנגד שלי לעבודת האלילים החוגגת כאן על גדות הגאנגס.

פוגה' ועוד פוג'ה ועוד אחת..

שתי הערים עליהן אני הולכת לספר הפעם, רישיקש והארידוואר, הן בין הערים המקודשות ביותר להינדים. הגאנגס, שתחילתו אי שם בהרי ההימליה, מגיח כאן מן ההרים ומתחיל בדיוק פה את זרימתו במישור. המוני ההינדים מאמינים כי כאן, בשל הזרם העז ושפע המים, כוחו של הגאנגס לטהר ולמחוק חטאים הוא רב יותר מאשר בהמשך הדרך, כאשר עוצמתו נחלשת ומימיו נעכרים.
משום כך נוהרים הנה, לרישיקש ולהארידוואר, מיליוני עולי רגל אדוקים, משפחות שלמות, הייתי מעיזה לומר אפילו כפרים שלמים: שיירות של אוטובוסים, קרונות עמוסים של רכבת. איש איש וצרור בידו - לא מזוודות, לא תיקים: רק צרורות בד קשורים ונישאים על הכתף, או תיקי בד עבודת-בית שנתפרו ביד גסה. לכולם מבט יוקד של להט דתי עמוק כשהם מזליפים על עצמם בחרדת קודש את מי הנהר, שותים אותם, טובלים בהם, וגם ממלאים עשרות מיכלי פלסטיק ובקבוקים במים החומים-ירקרקים, לקחת מזכרת הביתה.

פוג'ה - שתרגומה המילולי הוא 'לתת כבוד' - היא טקס דתי שבו המאמינים 'נותנים כבוד' לישות דתית כל שהיא, אל, נהר, מקדש וכו'. נתינת הכבוד מתבטאת בין היתר בהעלאת מנחות וכרוכה בטקס שלם, המתקיים בדרך כלל עם שקיעת השמש.

הפוג'ה הראשונה שנכחנו בה התקיימה באשראם מטופח בגדה המזרחית של הגאנגס ברישיקש, אשראם פארמארת' ניקטאן. (שמינית אצבע על המפה מהאשראם המפורסם שבו שהו הביטלס בשנות ה-60 ).
האשראם הזה הוא מוסד לפרחי דת צעירים, הגרים בו בתנאי פנימיה די ספרטנים. מסביב גן ירוק פורח, בנייני המגורים צבועים בצבעים חמים ויפים, ספסלים מוצבים בין העצים, והכל פתוח לקהל הרב המטייל בגן ונהנה מהשלווה שהמקום משרה. מדרגות רחבות, הנקראות גאט, יורדות אל הגאנגס, ומשני צידהם מבנים עטורים פסלי שיש ועמודים מגולפים.

החניכים מכינים את השטח לקראת הטקס כחצי שעה לפני שקיעת החמה, כחלק מהתרגולת היומית שלהם: מנקים את המדרגות הרחבות, פורסים שטיחים . מביאים כל מיני תשמישי קדושה מנחושת, כמו פמוטי ענק עליהם מבעירים קטורת וחומר דליק אחר. מסדרים שרפרפים לכלי נגינה ומיקרופונים, ובהשמע האות - מכות פטיש קצובות על דיסקית ברזל גדולה - מתמלא כל החלל בכתום בעיניים: כל החניכים, לבושים בגלימות הכתומות, תופסים את מקומותיהם על המדרגות. המקהלה והזמר הסולן מתיישבים מול המיקרופונים. מעט הקהל ההודי המשתתף בטקס, מתיישב לידם.
המוני התיירים מצלמים מכל זוית אפשרית, מנסים לקלוט את הרגע:

עד מהרה פוצחת המקהלה בשירה ובנגינת מזמורי תפילה בנוסח 'הארי קרישנה הרי ראמה', כשרמקולים רבי עוצמה מעבירים את הקול למרחוק. זו השירה החיה שליוותה את כל שהותינו ברישיקש: מכל מקום, ובכל שעה, בוקעים צלילי התפילה האלה. לפעמים בחושך, בלילה, הם הדבר היחיד שמפלח את הדממה מסביב - לכל אחד מהאשרמים הרבים בסביבה יש את 'שעת הזמרה' שלו..

תוך כדי השירה, מתנהל טקס הגשת המנחות לנהר. בהתחלה משיטים עליו סלסלות פרחים, כדוגמת הסלסלה הורודה שבמרכז התמונה:

משלוח פרחים לנהר

אחר כך מגיע תור האש: מבעירים על כלי הנחושת הגדולים רצועות של חומר צמיגי ריחני, לא ברור לי מהו בדיוק, אבל הוא בוער ארוכות.
אחר כך מעבירים את האש בין הקהל, וכל אחד מוסיף לה סליל של חומר דליק משלו ..

הטקס הזה הוא הכי פחות אותנטי שראינו, וקשה להמנע מהתחושה שהוא נעשה או כחלק מן הלימוד של חניכי האשראם, או כהצגת תכלית לתיירים, או שניהם יחד.. הוא צבעוני מאד, מאורגן כהלכה, מתחיל ונגמר על השעון בזמנים קבועים ומדוייקים - מאד לא הודי..

לפיכך, יצאנו למחרת לרחובות, לחפש משהו יותר הודי..
הפוג'ה השניה שהלכנו לראות התקיימה בטריבני גאט, במרכז העיר רישיקש.

לכאן מגיעים הרבה פחות תיירים, כי זה מחייב את הטירחה של 'ירידה העירה'... שהיא בהחלט טירחה, גם לגוף ( קפיצות הריקשה על הכבישים השבורים ) וגם לכיס (הנסיעה לא זולה, שוות ערך לשלוש ארוחות תאלי למשל.. )
בתחילת הערב היינו התיירים היחידים בכל האיזור. רק לקראת הסיום נתקלנו בעוד כמה ישראלים שלא ויתרו והגיעו בכל זאת לראות פוג'ה אמיתית..
כאן אף אחד לא מארגן - אין מקהלה ואין גלימות כתומות. יש שירה הבוקעת מרמקולים אדירי מימדים, ויש המוני אנשים העושים בעצמם את הטקס, כל אחד לו ולמשפחתו.
הכמויות הגדולות של האנשים, והריטואל החוזר על עצמו, עושים את זה למחזה פשוט מרהיב.

קודם כל, קונים סלסלת פרחים, כמו זו שבתמונה.
בתוך עלה בננה גדול, מחוזק בקסמי עץ, מונחים שפע של עלי כותרת צבעוניים
מעל הפרחים מונחת עוגיית בצק נוקשה, ועליה שני סלילים של החומר הצמיג והדליק - שנראים כמו נבטים סיניים מהסוג העבה.. מכל סלסלה מתנשא מקל קטורת שגם אותו צריך להדליק:
קניתי לי סלסלת פרחים כזאת, ושילחתי אותה עם הזרם, אבל בבורותי הרבה לא ידעתי שצריך להבעיר בה אש, והיא יצאה לדרכה חשוכה..

כל הזר בעשרים אגורות..

אחר כך מתנהל טקס הדלקה פרטי של כל אחד בנפרד, מלווה במילמולי תפילה ובהיזוי מים מן הגאנגס על הפנים ועל הראש.. כל אשה מוציאה מתוך תיקה קופסת פלסטיק קטנה, כמו של קרם לפנים, ומתוכה היא תולשת חתיכה, צמיגית כמו מסטיק, של חומר הבעירה. כנראה שלכל אשה יש את המתכון הפרטי שלה להכנת החומר הזה. אחרי שהיא מבעירה אותו, היא מניחה את האש על עוגיית הבצק, מתיזה מסביב לזה קצת ממי הגאנגס, ואחר כך משלחת את הסלסלה לדרכה במורד הנהר.

הנה מיקבץ תמונות המתאר פחות או יותר מה הולך שם:

אחר כך מגיע רגע הטבילה: נשים עם הבגדים, גברים וילדים בתחתונים.. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גברים בתחתוני כותנה לבנים נוטפי מים, מתהלכים להנאתם כאילו הם על הטיילת, ולבושים לפחות בדגם האחרון של בגדי ים 'ספידו'..

הטקס הזה ברישיקש, על אף שהיה אותנטי ועממי, לא התקרב אפילו למימדי הפוג'ה של הארידוואר ממנה עדיין לא לגמרי נרגענו..

הארידוואר

הגענו לעיר ברכבת הבוקר מרישיקש.
שעה אחת של נסיעה נעימה, אם כי קצת מוקדמת בשביל אנשים בחופשה..
הופתענו למצוא עיר נקייה להפליא. סואנת והומה אדם, כל בניין שני בה הוא בית מלון או מסעדה, כדי לשכן ולהאכיל את המוני עולי הרגל. נהגי הריקשות אינם מטרידים ואינם מתעלקים, והצלחנו לטייל בה בנחת שעות אחדות מבלי שיציקו לנו. כאן לא צריך לרדוף אחרי הפרנסה - היא מצוייה בשפע לכולם. האנשים שקועים בעניינם: או שבאו לעשות פוג'ה, או שהם מוכרים שירותים לעושי הפוג'ה. כל השאר, כמו לדוגמה קומץ זניח של תיירים, ממש לא מעניין אותם.

עד לא מזמן, נוכחות של זרים, שאינם הינדים, היתה אסורה בטקסים הללו. זה רק בשנתיים-שלוש האחרונות שחלה 'הפשרה' מסוימת, והוחלט לאפשר לתיירים מערביים להכנס למתחם המקדש בשעת הפוג'ה.
למרות ההפשרה, מעט מאד תיירים מגיעים הנה, ובין כל עשרות אלפי ההמונים - לא הצלחנו לראות ולו גם פרצוף מערבי אחד.
אין פלא שכולם הסתכלו עלינו כאילו היינו צמד באבונים שהגיחו מהיער.. מבטים ננעצו בנו ללא בושה, רבים ניגשו אלינו ללחוץ יד, סתם כך, ורבים עוד יותר שאלו מה שם הארץ שלנו. כשענינו ישראל - שאלנו אותנו איפה זה, זה באירופה?...
מה, הם לא רואים CNN??

בהארדיוואר מתקיים הטקס על הגאנגס כרגיל, יום יום, בשעת השקיעה.
אבל למעשה העיר חוגגת כ-ל ה-י-ו-ם, בתהלוכות, בתזמורות מנגנות ברחבי העיר, בפסלים הנישאים על גבי מכוניות עם אורות מרצדים ובחבורות של המוני גברים מרקדים... כמו למשל, להבדיל, בחגיגה של הכנסת ספר תורה אצלנו..
לאן שפנינו, נתקלנו בהמוני חוגגים החוסמים את כל התנועה ולמעשה לא מאפשרים מעבר לבני אדם או לכלי רכב עד שהם מתפנים מהמקום.
נראה כאילו כל עיר שולחת הנה את התזמורת העירונית שלה:

וכל מנצח של כל תזמורת נותן לנגניו הוראה להחריש אזניים ככל האפשר! לא ממש חשובים התוים, יש גם הרבה אימפרוביזציות, העיקר להפגין נוכחות:

לחבורות הגברים הרוקדים לצלילי התזמורות הללו יש מנהג 'מגונה' - לזרות אבקה צהובה על כל הנוכחים. לא הצלחנו להבין את משמעות האקט הזה, אבל נפגענו ממנו קשות: מישהו הטיח ביעקב חופן אבקה צהובה, כנראה כדי שלא יהיה יוצא דופן וידמה לשאר האנשים מסביבו..
יעקב תפס עצבים, בעיקר בגלל שקמצוץ צהוב פגע באחת מן המצלמות, מחמל נפשו.. אני התחלתי לצחוק, יותר מן התגובה מאשר מן המעשה עצמו.. כל נסיון שלי לנקות את הצבע מחולצת התכלת של יעקב, רק מרח אותו עוד יותר לעומק ולכלך גם אותי..
מיד נשלפו מטליות לחות מן התיק, שהפכו לצהובות תוך שניות, ורק אחרי שכל הצהוב נוגב מן המצלמה - הצליח יעקב להירגע קצת ולהגיד שנו, מילא, הכל יורד בכביסה..
יורד בכביסה או לא יורד בכביסה - אין לי מושג, כי עוד לא מסרנו את הבגדים למכבסה.
אבל העובדה היא, שגם אחרי קירצוף רציני במקלחת, הזרוע שלו נשארה צהובה במין צהוב עמוק, כמו תבשיל של עוף בכורכום... ( ובטח שצילמתי... הכל מתועד..)

ככה נראים הגברים החוגגים בצהוב:

לא רק תזמורות כלי נגינה וגברים מרקדים פגשנו ברחובות. נתקלנו במראות שלא הצלחנו לקבל הסבר לגביהם, האנגלית היא שפה שכמעט ולא הגיעה להארידוואר:

אבל ההתרחשות האמיתית והמרשימה ביותר היא ליד הנהר, במקום שנקרא האר-קי-פורי, או בתרגום חופשי - כף רגלו של אלוהים. במתחם ענק על שתי גדות הנהר, שבמרכזו נבנה מקדש מסביב לאבן שההינדים מאמינים שהאל וישנו השאיר את טביעת כף רגלו שם, באים המוני הצליינים לטבול במי הנהר הקדושים ולשלוח לו מנחות של פרחים ואש.

ככה זה נראה לפני הטקס, לפני שמגיעים עשרות אלפי האנשים וגודשים את המקום:

כאן הטקס מתחיל ממש עם חשיכה, ולצערנו הכל היה קצת גדול על המצלמה הדיגיטילית החביבה שלנו. יש תמונות על פילם רגיל, ואולי אם נצליח לסרוק אותן, נביא הנה.
עד אז צריך יהיה להאמין לנו שלפחות 50,000 איש, בהערכה גסה, נדחקו לתוך המתחם הזה, וכולם כאיש אחד חזרו על אותו טקס של הבערת אש ושילוחה על גבי סלסלת פרחים עם הזרם השוצף של הנהר.
הסחיפה כאן היא כל כך חזקה, שהאנשים הטובלים נאחזים בשרשראות ברזל כדי לא להסחף עם הזרם. האמיצים - בעיקר בני נוער - שוחים בנהר כאילו היו בבריכת גורדון..

ברקע משמיעים מרמקולים עצומים את אותן זמירות ותפילות שהתחלנו כבר להכיר בימים האחרונים. הקהל כולו מזמר את התפילות, ובפתח המקדש נערכים לטקס הדלקת האש על גבי עשרות פמוטי נחושת ענקיים

.

לאור לפידי הענק שבערו, אפשר היה לראות את המים זרועים בסלסלות פרחים שטות, והלהבה הקטנה שלהם מרצדת באפלה.

לאט לאט החל ההמון מתפזר, מי אל המלון בו לקח לו מיטה, ומי אל מדרכות העיר או גדות הנהר.. כל הרחובות מסביב נפקקו. בקושי הצלחנו לפלס לנו דרך בין ההמונים, כדי לחזור עייפים אך מרוצים, לחדרנו.
לפחות עוד שתי תהלוכות רעשניות נקרו על דרכנו, את אחת מהן מוביל טנדר ועליו עשרה רמקולים אדירים, ומאחוריו נגרר גנרטור נייד ענק כדי לספק את כל תצרוכת הדציבלים הזאת..

אחרי שכמעט נקרע לנו עור התוף, הצלחנו בעור שינינו להגיע אל המלון.
מיוזעים, צהובים, עייפים מהליכה מייגעת ברגל.. כל מה שאנחנו רוצים זה מקלחת ולישון.
סלח לי, אני שואלת את פקיד הקבלה, איפה בדיוק מדליקים את המים החמים בחדר??
אתם לא צריכים להדליק, הוא עונה לי.
למה? ואיך בדיוק יהיו לנו מים להתרחץ? אני מקשה..
את רק תגידי לי כמה דליים את רוצה, אחד, שניים, שלושה, אני מביא לך...
וככה, בסיומו של אחד הימים הכי מטונפים שהיו לנו כאן, התוודענו בפעם הראשונה למקלחת הודית עם דלי וכלי... באקט שאואר... זה מושג נפוץ כאן, אבל איכשהו הצלחנו עד היום להמנע ממנו.. פשוט לא שיערנו שמלון במחיר כל כך מופקע (זו עיר של צליינים, 100% תפוסה כמעט כל השנה..) לא יספק מקלחת-טוש של מים חמים...

אז נו, החכמנו בעוד נושא: תתפלאו, כמה מים שיש בדלי אחד!!
אחלה מקלחת נקיה וטובה אפשר לעשות אתו...
כדאי לכם פעם לנסות בבית, ולו רק לאות סולידריות אתנו... :-)

בעדכון הבא אנחנו כבר חזרה בדלהי, למפגש מחודש עם המיין בזאר.... להשתמע משם..

לפרק הקודם                   לפרק הבא