יום שלישי, 24.9.02

אז שוב אנחנו בדלהי, במיין באזאר..

מה אומר ומה אספר -- זה ממש כמו 'לחזור הביתה'....
המקום הנורא הזה, שרק לפני חודש וקצת ברחנו ממנו כל עוד נפשנו בנו, פתאום נראה חביב, מוכר, ובכלל לא כל כך מזעזע...
ממה בדיוק נבהלנו בפעם הקודמת??
מקצת רעש ודוחק ואבק וסירחון?
מקצת ריקשות שכמעט עולות עליך אבל אף פעם לא באמת נוגעות בך?
מקצת פרות משוטטות וערימות חרא על הכביש הלא סלול? ההודים הרי טוענים שלדרוך על חרא של פרות זה מביא מזל טוב... אז לא ממש ניסינו לבדוק את זה במכוון, ואנחנו מודים למזלנו הטוב ששמר עלינו מלדרוך על זה שלא במכוון - אבל היום אנחנו כבר לא מתרגשים מכל זה.
ובכלל, מאז שאימצתי לי כאן את השיטה של לנשום רק דרך הפה ולא דרך האף, אני אפילו לא מריחה את כל ניחוחות העדנים..

אפילו למתעלקים למיניהם כבר התרגלנו, ועם שתיים-שלוש מילים חשובות שלמדנו בהודית, אנחנו כמעט מצליחים 'לתקשר' אתם ולהעיף אותם מעלינו.
אני לא ממש גאה במילים האלו, ובהתחלה השימוש בהן היה לי מאד קשה. אבל ההטרדות וההטפלויות קשות שבעתיים, אז בלית ברירה, ועד כמה שזה נשמע מגעיל - לכל מי שממש מטריד אותי אני אומרת צ'לו, כמו כלי הנגינה. פירוש המילה הוא משהו כמו 'לך מכאן', 'תסתלק', 'תתחפף', וזה לא נעים להשתמש בזה, אבל בחיי שזו מילה שהם מבינים - לא רק מילולית, אלא גם את כל ההשתמעות שמאחוריה. בדרך כלל הם מסתלקים מיד, ונראה לי שזה יותר מעליב אותי להגיד אותה, מאשר אותם לשמוע אותה... אני משתדלת להשתמש בה רק במקרי התעלקות קשים.

יש מצבים בהם הטפילים למיניהם לא מסתפקים בדיבורים, ושולחים יד לגעת בי - וזה ממש מעורר בי חלחלה.. אני יודעת שזה נורא מגעיל מה שאני אומרת, אבל אני פשוט לא מסוגלת לשאת את זה שמישהו מתוך הזוהמה הזאת ידביק אותי חלילה במשהו.
נגיד בצרעת..
רוב הנוגעים הם ילדים, מלוכלכים פחד, זבי חוטם, עם פצעים פתוחים ומוגלה בעיניים גדולות ומעוררות רחמים. לאלה אני אומרת צ'ונה ניי, 'אל תיגע בי', ובפנים בתוכי משהו מתכווץ מעצם האמירה המתנשאת הזאת. אחר כך אני מתייסרת ונשבעת לא להגיד את זה שוב, אבל זה מחזיק רק עד הפעם הבאה שמישהו שולח אלי יד מלוכלכת.
לפעמים בחלומות, או יותר נכון בסיוטים, אני רואה גדם של מצורע מושט אלי ונוגע בי, אבל זה רק בסיוט. במציאות המצורעים לא מעיזים לגעת באחרים.

הכי מעצבן זה הסיסמאות הקבועות שהילדים האלה משתמשים בהן: 'נו פאפא נו מאמא, וואן צ'פאטי'... זה המשפט הכי נפוץ, שאמור לשבור לכל אחד את הלב. אבל לא פעם ראיתי ילד, אחרי שקיבל ממני או ממישהו אחר מטבע - רץ כמה מטרים קדימה ונותן את המטבע ל'נו מאמא' שלו ששלחה אותו למשימה הזאת..

על הרקע הזה, דווקא אתמול פגשנו ילד הודי מיוחד..
בפעם הראשונה ראיתי אותו בבוקר, באמצע המיין בזאר. ילד כבן עשר, לבוש נקי ומסודר, על כתפו תיק בד קטן.

יש לו פנים חמודות וחייכניות, ובנימוס ועדינות הוא מציע לצחצח את סנדליי.
נכון, הן קצת מאובקות, אני מודה. אבל כרגיל במיין בזאר - יש חפירות פתוחות לאורך הדרך. עובדים שם על צינור ביוב שהתפוצץ ומילא את כל חלל הרחוב בריח בלתי נסבל. ערימות העפר מן התעלה הפתוחה נזרקו לצידי הרחוב, וכל העוברים והשבים מפלסים להם דרך-לא -דרך בתוך הסחי. נעליים מצוחצחות תחזקנה מעמד נקיות בתוך הבלגן הזה לא יותר מאשר חמישה צעדים, אז חייכתי לו ואמרתי לא, תודה.
אבל גברת, הנעליים שלך מלוכלכות, את לא יכולה ללכת כך, הוא טען כנגדי באנגלית מצויינת, ובמידה רבה של צדק.
אתה יודע מה, אמרתי, אולי אחר כך. כשאני אחזור לכאן בערב. לא זוכרת אם ממש התכוונתי לזה, או שסתם רציתי להיפטר ממנו.
אוקיי, אוקיי, גברת. אני אחכה לך.
יצאנו לנו לסיור בעיר, ושכחתי ממנו לגמרי.
אחר הצהריים, במקום לגמרי אחר - מרחק כמה קילומטרים מהמיין בזאר - הוא צץ מאחוריי פתאום.
הלו גברת, את זוכרת אותי? עכשיו זה הזמן לצחצח את הנעליים שלך?
האמת - זה ממש ממש לא הזמן. חם לנו, אנחנו עייפים ורעבים. מחפשים מקום עם מזגן שנוכל לנשום בו ולהכניס משהו לפה. הדבר האחרון שאכפת לי ממנו זה הנעליים המאובקות שלי. רק זה עוד חסר לי, לעמוד כאן באמצע הכביש, בשמש הלוהטת כשאני נוטפת זיעה, ולחכות שמישהו יצחצח את נעליי שממילא בתוך דקות אחדות בדרך חזרה למלון, יתאבקו שוב.
חייכתי אליו בשארית הנחמדות שנשארה בי, ואמרתי כן, כן, אני זוכרת אותך כשאני מתפלאת איך לעזאזל הוא הגיע הנה, זה כל כך רחוק מהמיין בזאר, ואיך בכלל איתר אותנו בתוך כל ההמונים מסביב..
אז עכשיו אני מצחצח לך את הנעליים, הוא מכריז חגיגית.
לא, לא, לא עכשיו, אני מוחה.
אבל את אמרת 'אחר כך'
נכון, אבל ה'אחר כך' עוד לא הגיע... אני מנסה לצאת מזה.
ואז אני מקבלת לא צחצוח, אלא שטיפה קרה ונזעמת...
זה לא פייר, את לא אשה ישרה. ככה לא עושים. בן אדם לא צריך לשקר. אם את לא רוצה, תגידי אני לא רוצה. את לא צריכה להגיד לי 'אחר כך' ולתת לי לחכות לך. זה ממש לא פייר לעשות כך. את לא מבינה שום דבר על החיים בהודו. זה לא פייר, זה לא פייר, זה לא פייר! נדמה היה לי אפילו שעיניו התלחלחו, והמצפון שלי קיבל התכווצות שרירים.
רגע, רגע, רגע. אני עוצרת את הנאום קורע הלב שלו. כמה אתה לוקח על צחצוח.
עיניו אורות. תני לי כמה שאת רוצה. עשר רופי, עשרים רופי, מה שאת רוצה.
בשום פנים ואופן לא היתה לי בכלל כוונה לצחצח את הנעליים שם ואז ובמצבי המיוזע. אבל המילים שלו נגעו לי ללב. באמת, אם אני לא רוצה - אני צריכה להגיד לא, ולא להתחמק בטענת 'אחר כך'. אני שולפת עשרה רופי מהארנק, ונותנת לו, פיצוי על הבטחת השווא שלי.
לא!!!! הוא נזעק, ומסרב לקבל את הכסף. אני לא לוקח בקשיש! אני רוצה לעבוד ביושר! אני לא צריך את הכסף שלך, אני צריך עבודה!
הייי, לדבר כזה לא ציפיתי. מאיפה הוא בא הילד הזה? איך זה שהאנגלית שלו כל כך טובה? איך זה שהוא לבוש יפה ונקי ולא מוזנח? מה הוא בכלל עושה ברחובות במקום ללמוד עכשיו גיאוגרפיה והיסטוריה ומחשבים?
אתה יודע מה, אני אומרת. לא מתחשק לי עכשיו לצחצח נעליים. קח את הכסף, ואתה חייב לי צחצוח, בסדר? בפעם הבאה שתראה אותי (אני בונה על זה שלא תהיה פעם באה ) אם זה יהיה זמן מתאים, תוכל לצחצח לי את הנעליים.
לא. אם אני לא עובד, אני לא לוקח כסף, הוא מתעקש. תחלצי את הנעליים רק לרגע, והנה את יכולה לנעול את הכפכפים שלי בינתיים.
הוא מושיט לעברי את סנדלי אילת המהוהים שלו, חמש מידות קטנות מהרגל שלי.
אני חולצת סנדל אחד ועומדת על הרגל השניה, כמו חסידה. הוא מבריש טוב טוב את האבק במברשת נעליים שחורה. מחזיר לי את הסנדל, ולוקח את השני, מבריש גם אותו.
חבל שאת לא רוצה צחצוח אמיתי, הוא אומר לי כשהוא מתרצה סוף סוף לקחת ממני את הכסף. תזכרי, בפעם הבאה אני מצחצח לך את הנעליים כמו שצריך!

הפעם הבאה שראיתי אותו שוב, היתה כעבור כשעה, בפתח המלון שלנו במיין בזאר. כל מה שרציתי זה רק לעלות כבר לחדר, לשטוף מעלי את אבק דלהי שנכנס לנחיריים ולאוזניים ולכל נקבוביות העור.
אבל הפעם הוא לא נידנד, הוא התחשב במצבי העגום. נראיתי כמו אחת שצחצוח נעליים זה הדבר האחרון שהיא רוצה בעולם.
בייי, גברת. לילה טוב, להתראות אחר כך, הוא בירך אותי.
ומשום מה, יש לי הרושם שהוא יהיה הדבר הראשון שניתקל בו כשנצא בפעם הבאה מן המלון..

אלפי ילדים מצחצחי נעליים כאלה יש בדלהי, אבל אני לא בטוחה שיש ביניהם ולו גם אחד שיסרב לקבל מטבע סתם כך. הילד המיוחד הזה, עם הגאווה והעקרונות, שמדבר אנגלית כל כך טובה ומעלה טיעונים כל כך הגיוניים על יושר וקיום הבטחה, השאיר אותי עם הרבה תהיות ושאלות פילוסופיות של למה ואיך ואיזה מין גורל זה ואיך שוברים את המעגל הזה ועוד ועוד...

* * *
חזרנו שוב לדלהי כי רצינו לראות אותה כמו שצריך, ולא להשאר עם הטעם המר של הפעם הקודמת.. ואכן, לא להאמין, גילינו שיש גם דלהי אחרת... דלהי של רחובות יפים, שדרות רחבות, בנייני פאר, חנויות של מיטב מותגי העולם המערבי.. רשתות מזון בינלאומיות כמו בכל בירה אחרת בעולם, ואנשים לבושים יפה, מצויידים בפלאפונים...
למרות זאת, בין חנות לקוסט לחנות אדידס, צריך היה לסתום את האף כדי לא להריח את ריח השתן העז העולה מן הקיר. להודים יש מנהג מגונה להשתין איפה שתוקף אותם הצורך. וגם על היריקות עוד לא כתבתי בכלל, אז הנה בינתיים רק שלט קטן, על קיר אחת החנויות הכי יוקרתיות בקונאט-פלייס, הכיכר המודרנית של העיר:

למשך שלושה ימים נטשנו את 'פוזת התרמילאים' שלנו, והפכנו לתיירים של ממש, עם סיורים בכל אתרי התיירות החשובים, עם מדריך צמוד שעשה לנו סדר במי זה מי ולמה ואיך והוביל אותנו בנבכי ההיסטוריה הסבוכה של תת היבשת הזאת.
אני אנסה להביא הנה על קצה המזלג מעט מן הרשמים שלנו:

ג'אמה מסג'יד - אולד דלהי
המסגד הזה הוא הגדול ביותר בהודו, ובנייתו החלה בשנת 1644. מזמין העבודה היה לא אחר מאשר שאה-ג'האן, אותו שליט מוגהאלי שבנה את הטאג'-מאהאל לזכרה של אשתו האהובה שמתה בשעת לידה.
המתחם ענק, גרנדיוזי כזה.. לא חסכו כאן בחומרים או בעבודה..
צילמנו אותו רק מבחוץ, כי בפנים דרשו מחיר שערורייתי עבור הכנסת מצלמה - פי עשר ממה שרשום בספר, וגם רצו להלביש על יעקב מין חצאית כזאת לכיסוי הרגליים שביצבצו ממכנסי השלושת-רבעי שלו..
ככה נראה מבחוץ אחד משלושת שערי הכניסה הגדולים למסגד:

ג'אמה מסג'יד בדלהי

ההשפעה המוסלמית ניכרת בכל הרחובות הסמוכים. נשים רעולות פנים, דוכנים עם שטיחים המראים את מכה, ואלפי כובעים סרוגים בלבן או תרבושים למיניהם. אבל מה שאפיין במיוחד את האיזור שממול למסגד, היו חנויות האיטליז. סוף סוף, בפעם הראשונה מאז הגענו להודו, ראינו חנויות למכירת בשר. כמובן שלא בשר של פרות קדושות... אלא רק כבשים, ואולי עיזים - אני לא מבדילה ביניהם... עשרות ראשי כבש הוצגו לראוה על דוכני האיטליזים והיו מראה מזעזע מכדי לצלמו. אבל גם לו רצינו לצלם, מסופקני אם יכולנו:
ידינו רעדו,
ראשינו הסתחררו,
פיק ברכיים אחז בנו.
נשמנו עמוקות, הסנפנו את הריח, וכמעט התעלפנו!!
ריח של מנגל, בשר על האש!!
בדוכנים שעל יד, אפו פיתות דקיקות, כמו פיתה דרוזית, ומילאו לתוכן בשר צלוי על האש, כמו נתחי שווארמה ריחניים..
קרניבורים שכמונו, שכבר למעלה מחודש ניזונים מ - ב,ב,ב, (בננות, ביסקויטים, בוטנים )...
הריר שנזל לנו הרטיב את כל הבגדים, או אולי היתה זו הזיעה של אחד הימים היותר חמים ולחים שחווינו לאחרונה.

הריח היה משכר, אבל מיהרנו להסתלק מבלי לטעום מאומה - תנאי הסניטציה וההיגיינה שם נראו לנו מפוקפקים ביותר.

והנה, ככה נראה המסגד מן הצד השני, מכיוון השוק שמוכרים בו את המוצרים הירודים ביותר שניתן להעלות על הדעת: מפות פלסטיק קשיח, תיקי נשים בנוסח המאה הקודמת, עשרות ארנקים מ'עור', שטיחי תפילה מוסלמיים עם הדפסות שנמחקות בטח אחרי כריעה אחת או שתיים, צעצועי פלסטיק לילדים, בובות משחק פרימיטיביות ומה לא.
כל זה בצד ערימות תמרים מכל מיני סוגים, וצימוקים שענני זבובים מרחפים מעליהם, והכל מונח על הרצפה, בדרך המובילה אל המסגד - בחלק הימני של התמונה:

אגב, התעלה הנראית בתמונה אולי היתה מלאה במים צלולים, ודגי זהב שיכשכו בהם אז, בימיו של שאה-ג'האן, אבל היום היא משמשת כפח זבל גדול לכל רוכלי האיזור ומבקריו..

המבצר האדום - אולד דלהי

גם המבצר האדום הוא אחד ממפעלותיו של שאה-ג'האן, ובנייתו החלה ב-1638. שאה-ג'האן לא זכה להשלים את המלאכה ולהעביר את בירתו מאגרה לדלהי כפי שתיכנן, כי בדיוק לקראת סיום עבודות הבניה של המבצר האדום, תפס בנו את השלטון והחזיק את אביו במעצר בית באגרה. המדריך שלנו ( בעל תואר שני בהיסטוריה של הודו ) הסביר לנו שמדובר היה במקרה פשוט של קנאת אחים: שאה-ג'האן העדיף את הבן הבכור, שבכלל יצא פילוסוף ומתורגמן שעסק בתרגום של כתבי קודש. האח האמצעי, הסנדוויץ', קינא ורגז, ואמר 'אני אראה להם', ואכן הראה.

ככה נראה המבצר האדום מבחוץ, מזוית אחת מתוך הארבע שלו:

למבצר צורה מלבנית, ואורך הצלע הארוכה שלו הוא כשני קילומטר. חרשנו אותו ברגל לאורך ולרוחב, והתפלאתי איך המדריך המבוגר שלנו (בן שבעים לפחות..) לא מתעייף ומושך קדימה במרץ בלתי נלאה.. אני נסחבתי אחריו עם קצת פיגור, ואילו יעקב התרוצץ כאיילה שלוחה בין המבנים השונים ותיקתק עשרות תמונות.

מאחורי החומות, הסתתרה עיר שלמה. עברנו ברחוב השוק הפנימי, הבזאר היוקרתי שבו היו נשות החצר קונות משי וסאטן ואבנים יקרות. יום אחד בשבוע, יום חמישי, היה השוק נסגר למעבר ורק נשים, נשות האצולה והחצר כמובן, הורשו להכנס אליו: זה היה יום הקניות המיוחד להן ..
ראינו את אולמות קבלת הפנים לקהל, את הלשכה הפרטית של המלך, את הרמון הנשים, את החמאם וחדרי העינוגים. סיפורי אלף לילה ולילה קרמו עור וגידים והומחשו לעינינו..
ראינו גם את המסגד הפרטי שבנה לעצמו בנו של שאה-ג'האן, אחרי שהבין שהוא שנוא מאד על העם בשל מה שעשה לאביו, וחשש לצאת להתפלל במסגד הגדול פן יתנקשו בחייו..
הכל השתמר בצורה מעוררת התפעלות, וגנים מטופחים רחבי ידיים מקיפים כל מבנה.

הנה מספר תמונות להתרשמות כללית:

 

יש עוד עשרות תמונות, ואני גם בכלל לא בטוחה שבחרתי ושמתי כאן את הטובות ביותר.. אבל תופסים את הפרינציפ של הגודל והעושר והפאר וההדר, לא?

יש עוד הרבה לספר על דלהי, וגם להראות תמונות נוספות. אני מקווה שיגיע הרגע המתאים להעלות אותם הנה. היינו בשער הנצחון, אינדיה-גייט. היינו ליד הפרלמנט ומגורי הנשיא, היינו באתרי ההנצחה של נהרו, וגאנדי, ועוד גאנדי (אינדירה)..
הכל מתועד, גם בכתובים וגם בתמונות - אבל כרגע אנחנו בלחץ של זמן לפנות את החדר, ולזוז לכיוון תחנת הרכבת.
היום אנחנו נוסעים לואראנאסי, נגיע לשם מחר בבוקר, אם נשרוד בחיים את המסע של 13 שעות..

הפרק הבא יהיה כבר מואראנאסי, אז להשתמע............. וחג סוכות שמח לכולם...

לפרק הקודם                   לפרק הבא