wellness5

ג'ייפור רג'סטאן


יום שלישי, 8.10.02

את הביקור ברג'סטאן אנחנו מתחילים בעיר ג'ייפור.
נסיעה לא ארוכה באוטובוס (כחמש שעות ), אמורה להביא אותנו להודו קצת אחרת:
אקזוטית, צבעונית, עשירה יותר, נקיה יותר..
ארצם של המהראג'ות הגדולים ושל הראג'פוטים, הלוחמים המהוללים.
הרבה תקוות אנחנו תולים בחבל הארץ הזה, ומקווים שלא נתאכזב..

אוטובוס מאגרה לג'ייפור

רשות התיירות של רג'סטאן מפעילה רשת אוטובוסים עניפה המקשרת את המדינה עם ערים מרכזיות בהודו. אנחנו מזמינים אוטובוס דה-לוקס מאגרה לג'ייפור.
בכל מקום כתוב שיש בו מיזוג אויר.
במשרד של רשות התיירות מסתבר שהמיזוג באוטובוס פועל רק עד סוף ספטמבר.
אוקטובר - 33 מעלות ו-80% לחות - כבר נחשב קריר, לא צריך מיזוג.

מנהל המשרד מזמין אותנו להכנס לחדרו, ולשבת להמתין שם בקרירות של מאוור התקרה הגדול. נחמד מצידו.
לאט לאט הוא קושר עמנו שיחה, מספר שיש לו הרבה חברים מישראל. שולף כרטיס ביקור ומספר לנו שהוא דמות מאד ידועה בענף התיירות, והוא אפילו מופיע בספר, בלונלי פלאנט.
אבל הפרטים שלי שם לא מעודכנים, הוא אומר. הנה קחו כרטיס, וכל דבר שאתם זקוקים לו בהודו - אני יכול לסדר!
אנחנו קצת מסוייגים, אבל מנומסים ונחמדים. תכף ומיד הוא מתחיל לברר איזה שירותים הוא יכול למכור לנו, ודי מתאכזב ללמוד שאנחנו עצמאים בשטח..
לאיזה מלון אתם מתכוונים ללכת בג'ייפור, הוא שואל.
עדיין לא החלטנו, אנחנו עונים. יש לנו כמה אופציות, לפי הספר.
תני לי את הספר, אני יכול להמליץ לך על כמה.
אני שולפת את הלונלי פלאנט מהתיק ונותנת לו. הוא פותח ישר בדף של ג'ייפור, מכיר כנראה בעל פה את כל מספרי העמודים.
שני בתי מלון סומנו על ידי יעקב במרקר צהוב כבאים בחשבון, והאיש הזה מיד תופס עליהם טרמפ: כן, יופי, בחירה באמת טובה. אבל הראשון... לא כל כך.... לא נראה לי שזה מתאים לאנשים כמוכם... השני, מצויין.
אני שמחה לקבל המלצה 'אובייקטיבית' כזאת ממישהו שמכיר, ולא סתם רק מתוך הכתוב בספר.
אם תרצו, אני יכול לסדר שבעל המלון ישלח מישהו לקבל אתכם בתחנת האוטובוסים, הוא אומר לנו. אתם יודעים שבג'ייפור נהגי הריקשות בתחנות ההגעה לעיר יכולים להיות מאד מטרידים ומציקים..
מה אתה אומר, כאילו שבאגרה לא, אני חושבת בשקט..
מפה לשם, תוך שניות הדברים מתגלגלים כך שהוא לוקח את שמנו, ומבטיח לנו שכאשר אנחנו יורדים מן האוטובוס בג'ייפור, יחכה לנו נהג עם שלט ועליו שמנו, ויובילנו חינם אין כסף למלון. בלי שום התחייבות. לא מוצא חן בעיניכם - אתם חופשיים ללכת.
נשמע טוב מכדי להאמין.
אחר כך הוא מספר לנו כמה נדיר להצליח לשריין מראש את מקומות 1+2 שהוא שמר לנו באוטובוס. בדרך כלל לא שומרים אותם, אלא רק כמה דקות לפני יציאת האוטובוס, אבל הוא יודע לזהות VIP אמיתיים ולכן שמר אותם בשבילנו..
VIP?
אנחנו?
על שום מה ולמה?
אבל הבנו את הרמז, והשארנו לו טיפ יפה, גם על המקומות באוטובוס וגם על ארגון ההסעה למלון בג'ייפור, וכיבדנו אותו במשקאות קרים על חשבוננו, כדי לחגוג אתו את החברות החדשה בינינו. אלא שהוא נשמע ונראה לי חלקלק מדי.
סליחה, אני שואלת אותו, אתה מרג'סטאן, או מאגרה?
אם הוא יגיד מאגרה, הוא מחוק אצלי.
הוא מהסס לרגע, שוקל איזו תשובה תנעם לי יותר, ואז אומר:
אני חצי-חצי. חצי מאגרה וחצי מרג'סטאן.. עאלק אני חצי מרוקאי-חצי פולני כזה...
רק כעבור יום יומיים, נבין שגם האיש הנחמד הזה, עבד עלינו כדי לגרד לעצמו עוד כמה רופי לכיס..

האוטובוס שונה מכל מה שהכרנו עד עכשיו בהודו, ולמעשה זו הנסיעה הכי נעימה שהיתה לנו כאן. אוטובוס חדיש, מושבים מרופדים, נוחים. החלונות כהים, מסננים שמש אבל גם מסתירים את הנוף. החלון שלי, בשורה הראשונה אחרי הנהג, לא נפתח. כמעט שברנו אותו, אך לשווא. הוא פשוט תקוע. כל המושבים מלאים, אין מה לחשוב על להחליף מקום.
מילא, אני אסתכל על הנוף רק מקדימה, דרך החלון הגדול של הנהג..
האוטובוס אכן ישיר - אין עצירות, אין תחנות, אין נוסעים עולים ויורדים.
קצת משעמם, כי כבר התרגלנו לאקשן...
האוטובוס גבוה מעל הכביש, ואנחנו מרגישים מנותקים - צופים בכל המתרחש בחוץ כמו חייזרים מבעד לזגוגית החללית שלהם.
זה נוח, נכון. אבל זו לא נסיעה אמיתית. זו נסיעה של תיירים, על אף שאנחנו התיירים היחידים על האוטובוס. כל השאר הם הודים עשירים, והדבר ניכר בלבושם ובהתנהגותם השקטה והמאופקת.
מה, כבר כל כך מהר אנחנו מתגעגעים להודו המבעבעת ורוחשת חיים??

עוזר הנהג קנה 2-3 קילו בננות צהובות ובשלות, והניח אותן ליד הנהג בשמש. נורא בא לי להגיד לו שיזיז אותן מהשמש הקופחת, הן פשוט מתבשלות לו, אבל סתמתי את הפה, מה זה ענייני. חיכיתי לראות מתי הוא והנהג יפצחו בטקס זלילה של הבננות, שכאן בהודו מהווה ממש ספורט לאומי. עשרות דוכנים מוכרים בננות, לרוב בשלות מדי ועל סף רקבון. הן די קטנות, ומקובל לאכול כל חמש-שש-שבע בננות בבת אחת, ואת הקליפות להשליך על הכביש. לא לדאוג, אף אחד לא יחליק עליהן, כי תוך דקות מגיעים החזירים והפרות ומנקים את השטח בבליסה תאוותנית.

קצת אחרי תחילת הנסיעה, פתאום נעצר האוטובוס, סתם כך.
אין מחסום על הכביש, אין פקק, אין שום סיבה נראית לעין.
כביש חלק ופתוח, משני צידיו חורשות עצים. אין נפש חיה באופק, שזה מאד נדיר בהודו.
הנהג והעוזר מסתכלים לצדדים, ומקיימים ביניהם התייעצות חרישית. נראה כאילו הם ממתינים למישהו, או למשהו.
הנהג שולף בננה מהשקית, ומעיף אותה מהחלון אל תוך העצים. העוזר שלו לוקח גם הוא בננה אחת, ומעיף אותה אל העצים שבצד השני. ממתינים עוד רגע, ופתאום בבת אחת, מתחילים להגיע מן החורש עשרות קופים. כשהם מתקבצים ובאים, ורבים על הבננה האחת בכל צד, מתחילים הנהג ועוזרו להשליך אליהם את כל הבננות, אחת אחת.
איזו ערימת קופים נהייתה שם!! אחד על השני, חוטפים ונוגסים וחוגגים על הבננות..
כשהתרוקנה השקית, עשו הנהג ועוזרו איזו מין תנועת תפילה כזאת בידיהם, ונישקו את כפות ידיהם. השקית הריקה הועפה דרך החלון, הנהג שם גז והתרחק מן המקום.

למען הסר ספק, אני מציינת בפירוש שלא מדובר כאן בצמד חובבי בעלי חיים, שהחליטו לפנק להקת קופים באשכול בננות.
מדובר בהינדים דתיים, הרואים בקוף חיה קדושה, וזו היתה המצווה היומית שלהם..
הנה, קופים יקרים, בני דמותו של האל-הקוף הקדוש האנומאן, ריצינו אתכם בקרבן הבננות שזה עתה הקרבנו לכם, אנא שימרו עלינו בדרך מכל פגע.. מין 'תפילת הדרך' כזאת..
איש איש באמונתו יחיה...
אם לא הייתי רואה את זה בעיני, מי יודע אם הייתי מאמינה למי שמספר לי כזה דבר..

בערך אחרי שעה נסיעה מאגרה, מתחלף הנוף, וגם הכביש מקבל צורה אחרת. יותר רחב, שני נתיבים מסומנים בפסי הפרדה לבנים, שוליים רחבים - מסומנים גם הם בלבן - לכל הולכי הרגל ורוכבי האופניים למיניהם.
ברוך הבא לרג'סטאן.. מרגישים שיש כאן איזו יד מכוונת אחרת, לא 'הודית' כפי שהכרנו עד כה.

הדרך מתמלאת בשיירות של גמלים עמוסי משא.
נשים בלבוש צבעוני צועק - כתום עז עם ירוק זרחני, ואדום ארגמני עם צהוב זוהר. כתמי צבע גדולים בצידי הדרכים.
גם הגברים צבעוניים ולבושים בבגדים אדומים או לבנים, וטורבן ענק - בטח איזה חמישה מטר בד מגולגל - מכסה את ראשם.
איזה יופי של מראות, חבל שהחלון הכהה והתקוע שלי הגביל את שדה הראיה.. אני מקווה שעוד ניתקל במראות האלו בהמשך, וגם נצלם.

כאילו כדי לחדד ולהעצים את השוני בין אוטובוס דה-לוקס הזה לבין סתם אוטובוס מקומי, גם חניית הביניים נעשתה לא עם שאר העמך, אלא בחניון דרכים מטופח, שהכניסה אליו סלקטיבית.
גדר, ושער ושומר - ומאחוריהם מדשאה רחבה, מסעדת שירות עצמי, שירותים מבריקים, מספר חנויות למזכרות ודוכני מים וחטיפי מזון ארוז.

לא להאמין, אבל הנה - ככה נראה החניון

in18-1:

עוד לפני הכניסה למסעדה אני מחליטה שכאן אני אוכלת אוכל הודי ויהי מה!
אני מזמינה לעצמי שתי סמוסות, בולעת אותן ברעבתנות, ומציינת לעצמי בסיפוק שזה הדבר הכי טעים, גם אם קצת חריף, שבא אל פי בשבוע האחרון, או בשבועות האחרונים... יעקב לא מוכן להסתכן בשילשול באמצע הדרך, ונשאר צמוד לביסקויטים וללימקה. לימקה זה משקה מוגז בטעם לימוני עדין, מיוצר על ידי קוקה קולה, ויעקב כבר מגלה סימני התמכרות רציניים לצהוב הצהוב הזה.. האמת שגם אני לא מתנזרת ממנו, זה ממש טעים.

ג'ייפור

כעבור כארבע וחצי שעות נסיעה (אוטובוס הודי מקדים, במקום לאחר?? ימות המשיח..), נעצר האוטובוס בפרברי העיר ג'ייפור. סתם כך, ברחוב. לא בתחנה או על יד משהו מרכזי. עוזר הנהג ניגש אלינו ואומר: אתם יורדים כאן.
למה? הגענו לתחנה המרכזית? אנחנו שואלים.
לא, עדיין לא. אבל הנהג שלכם מחכה לכם למטה.
או-לה-לה, איך שהשיטה עובדת... הם לא לוקחים שום סיכון שנלך להם לאיבוד בתחנה המרכזית, או שנשנה את דעתנו..
אנחנו היחידים שיורדים כאן מהאוטובוס, ונהג ריקשה חייכני ודובר אנגלית מקדם את פנינו.
ביד הוא מחזיק פתק קטן, ועליו רשום שמנו.
לאן אתה לוקח אותנו, אנחנו שואלים, כדי לוודא שאכן למלון שדובר בו.
לאן שאתם רוצים, הוא עונה. יש הרבה בתי מלון טובים, אני יכול להמליץ לכם..
אנחנו קוטעים אותו בתקיפות, ואומרים שרק המלון שבחרנו בא בחשבון ושיסיע אותנו ישר לשם.

הוא יוצא לדרך ומתחיל לעשות רונדלים בסביבה. הוא מושך זמן ומנסה לדובב אותנו.מאיפה אנחנו, לכמה זמן באנו, מה אנחנו רוצים לראות בעיר הזאת וכו' - מתחיל לטוות סביבנו את קורי הרשת שלו. אנחנו קמצנים בנידוב מידע, ולא ממש חברותיים. יש לנו תחושה של קונספירציה מסביבנו, אבל מה הברירה האחרת? בתחנה המרכזית, עם ההתנפלות ההמונית, היה יכול להיות יותר טוב?

סוף סוף אנחנו מגיעים למלון. הפקיד סיפר שטילפנו אליו מאגרה והודיעו שאנחנו באים, והוא שלח אלינו את הנהג שלו, כשירות חינם.
הנהג שלו? הנהג הזה הרי היה מוכן לקחת אותנו לכל מלון אחר בעיר..
שום לויאליות, שום מוסר אין כאן.
יש רק תורה אחת שצריך לעבוד אותה, תורת הרופי..

בזמן שיעקב הולך לבדוק חדרים במלון, הנהג ממשיך להתעלק עלי ולהציע טיולים, וחנויות, ואבני חן, ותכשיטים. הוא מספר שכבר טייל בכמה מקומות בעולם, הוא עובד בשביל מישהו ומעביר לו אבנים יקרות לארצות אחרות, ובתמורה מקבל כיסוי מלא של כל ההוצאות, פלוס חבילת דולרים נאה.. זה העסק הכי משתלם כאן בג'ייפור..

כל הנורות האדומות שלי נדלקות.
התנ"ך שלנו, הלונלי פלאנט, מתאר בדיוק את הסיטואציה הזאת, על אנשים שמתחברים אתך, מציעים לך כל מיני שירותי חינם, רוכשים את אמונך, ואז מציעים לך לעשות 'עבודה קטנה' שתכניס לך המון כסף בזמן קצר. אתה אמור להבריח אבני חן מהודו, בשווי של כ-1000$, אתה צריך לשלם את הסכום הראשוני הזה כהשקעה, וכשאתה מגיע ליעד בחו"ל, השותפים שלהם שם משלמים לך תמורת האבנים משהו כמו 5000$. הם מסדרים לך את כרטיס הטיסה והמלון, כל ההוצאות עליהם. אתה רק השליח.
בערב הנסיעה, אחרי שקיבלת לידיך את ערימת האבנים היקרות תמורת הירוקים שהשלשת לידיהם, נעלמים החבר'ה האלה מעל פני האדמה, ואין שום דרך לאתר אותם. הם יורדים למחתרת עד שהפראייר עוזב את העיר. אין כרטיסי טיסה, אין מלון, אין את הכסף שהשקעת, אבל מה שכן יש זו ערימת זכוכיות ופלסטיק וחצץ צבוע, שנשארת בידיך, מכזכרת נצח לטיפשותך..

עשרות תמימים נפלו כבר בפח הזה, ואני הרגשתי שהנהג החביב מדי הזה פשוט מתחיל לגשש מסביבנו כדי לראות אם יש סיכוי להרביץ כאן מכה.
אם לא - במקרה הכי גרוע, הוא יסתפק בלעשות לנו כמה טיולים בריקשה שלו, ובקבלת קצת עמלות מחנויות שהוא ייקח אותנו אליהן.. הוא כבר קובע אתי למחר בבוקר, באיזו שעה נוח לנו...
אני מתחמקת באלגנטיות ואומרת שכלל ברזל שלנו הוא שהיום הראשון בכל עיר מוקדש למנוחה. שום טיולים. יש לנו הרבה זמן, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, וקודם כל אנחנו מתרגלים לעיר על ידי יום של מנוחה. זה, אגב, לא כל כך רחוק מן האמת.. אנחנו באמת משתדלים לנהוג כך.

יעקב חוזר מהסיור מאוכזב. המלון הזה לא בשבילנו, הוא חושב, אבל מבקש שגם אני אלך להעיף מבט בחדר, ליתר בטחון.
אנחנו די תקועים במצב ביש. לא נעים ללכת, אחרי שסיפקו לנו הסעה חינם.
אני עולה לראות את החדר, ונדהמת מהנקיון. הכל מבריק וריחני. החדר קטן וחם מאד, המאוורר בתקרה רק מזיז אוויר חם מצד לצד. אין להם שום חדר פנוי עם מזגן.
אנחנו עושים התייעצות קלה בינינו, ומחליטים להשאר בחדר ללילה אחד.
מחר בבוקר נחליט מה יהיה הלאה.

אני נכנסת לחדר להתארגן, ויעקב נשאר קצת בחוץ לעשן סיגריה. הנהג הקרצייתי מביא אתו עוד תגבורת, וביחד הם מנסים להסתחבק עם יעקב, ולשיר אתו שירים בעברית. תהרגו אותי אם אני מבינה מאיפה הם למדו לשיר בעברית את 'אל המעיין, בא גדי קטן, בא גדי לבן..' אבל העובדה היא שתוך דקות התפתחה שם מקהלה בשלושה קולות..
אני, שעוד לא הספקתי להחליף עם יעקב מילה ולהזהיר אותו שהם ממאפיית אבני החן, התפללתי שהסיגריה הזאת כבר תיגמר והוא יכנס לחדר לפני שהם יסחטו ממנו איזו התחייבות לטיול למחר.. אבל מסתבר שאין מה לדאוג לחושיו המחודדים של יעקב. כשהוא נכנס לחדר אחרי שניפנף אותם מעליו, הוא ישר הכריז שהטיפוסים האלה חשודים ולא מוצאים חן בעיניו ואסור לקשור אתם שום קשר, ובואי נסתלק מכאן מחר..

עבר עלינו לילה מסוייט ביותר. החדר להט, הקירות פלטו חום אימים. האוויר דביק ורטוב. כל הלילה התהפכנו על המיטה, מנגבים בסדין את אגלי הזיעה ומתפללים שיהיה כבר בוקר.
בבוקר ארזנו את התיקים, ירדנו לקבלה להודיע להם שאנחנו עוזבים, והתכוונו לצאת לחפש מלון אחר. הפקיד היה נחוש בהחלטתו לא לתת לנו לעזוב, והתחיל להציע לנו חדרים אחרים, כולל חדרים עם מזגן שרק אתמול בלילה אמר שאין לו. אני אהנה מן הספק שאולי באמת לא היו לו ורק בבוקר התפנו.. התחילה התדיינות ארוכה מאד בנושא המחירים, כשהוא דורש מחירים אסטרונומיים עבור חדר עם מזגן. הוא יודע שאנחנו 'מבושלים' מספיק כדי לשלם אותם, אחרי הלילה הבוער שעבר עלינו. בסוף הצלחנו להוריד אותו עד ל-600 רופי לחדר.
עשינו שיקול שחבל יהיה לנו לעזוב מלון כל כך נקי, וללכת לחפש משהו אחר, וגם כל הקטע של הטלטלות עם המזוודות ממש לא מוסיף בריאות..
הודענו לו שהחפצים שלנו ארוזים והוא יכול להעבירם לחדר החדש, ויצאנו לרחובות.

קודם כל היינו צריכים להפטר מנהג הריקשה של אתמול בלילה, שארב לנו בפתח. זה לא היה קל, אבל הצלחנו. שמנו פעמינו לסניף מקדונלד המקומי, מתאווים ומשוועים לאיזה משהו טעים ומוכר.. אבל לא להאמין, מעט מאד דברים מוכרים לנו במקדונלד בהודו..
הצ'יפס אותו הדבר, גם הקולה. וגם המילקשייק. אבל האוכל? אפילו לא מזכיר את מקדונלד של המערב.. המבורגר של תפוחי אדמה עם תבלינים הודיים, המבורגר ירקות, המבורגר צמחי - כנראה סויה, או טופו.. הרטבים נוראים.. ככה עושים התאמה של המוצר לטעם הקהל המקומי.
אכלנו ארוחת בוקר נוראה, יעקב שטף אותה בליטר שלם של מילקשייק וניל - שתי כוסות של חצי ליטר כל אחת, פיצוי על כל מצוקת האוכל של הימים האחרונים.
הוא שילם על הגרגרנות הזאת אחר כך בטיסת סילון לשירותים..

זהו, יצאנו לדרך לכבוש ברגלינו את ג'ייפור, העיר הורודה.
העיר נקראת כך כי לפני כמאה ועשרים שנה, ציווה המהראג'ה השליט לצבוע את כל בתי העיר העתיקה בצבע ורוד, שעל פי המסורת הוא צבע של הכנסת אורחים. מבצע הצביעה ההמוני הזה התרחש לכבוד ביקורו של הנסיך מויילס, שאחר כך הפך למלך אדוארד השביעי.

זהו צבע הבניינים בעיר העתיקה, וככה נראה אחד משערי הכניסה אליה

in18-2:

העיר העתיקה הזאת היא עיר יזומה ומתוכננת, לא סתם אוסף של סימטאות צרות ופתלתלות כמו בערים עתיקות אחרות. שדרות רחבות מחלקות את כל השטח לבלוקים ענקיים, והמרחקים עצומים. קילומטרים על גבי קילומטרים אפשר לצעוד כאן, כשהמראות די דומים:
הכל צבוע בורוד הזה.

בצידי הכבישים הרחבים יש אכסדרת קשתות הנמשכת לכל אורכם, ומתחת לקשתות יש באזארים עמוסי סחורות - חנויות על גבי חנויות על גבי חנויות.. חלקן לתיירים, בעיקר אלו הסמוכות למונומנטים תיירותיים, אבל חלקן הגדול עוד יותר הוא לשימושם של שני מיליון התושבים שיש בעיר הזאת.

גם כאן נטפלים אלינו נהגי הריקשות ולא נותנים מנוח. כולם מוכנים לקחת אותך תמורת 10 רופי לסיור של שעה או שעתיים בכל העיר ואתריה. במהלך הזמן הזה, הם מקווים, יצליחו כבר ל'תפור' לך משהו שיכניס להם את הרווח האמיתי על השקעת הזמן שלהם.
אנחנו לא מתפתים, וצועדים ברגל. הכל מסביב ססגוני ויפה לעין. אין מראות מיוחדים או יוצאי דופן, אבל הצבעוניות חוגגת

in18-3:

הסחורה בשוק הרבה יותר טריה ויפה מכל מקום אחר שראינו עד כה

in18-4:

להפתעתי, הנשים כאן אינן כל כך צנועות וחסודות כמו במקומות אחרים בהודו, והן ואינן מכסות את ראשן ופניהן בהררי בד צבעוניים.. הן נראות לי מה זה משוחררות כאן, הנשים הללו..

הנה זו למשל, מוכרת ערמוני המים, מעשנת סיגריה בלי חשבון

in18-5

ואילו זו, בעלת 'המקצועי החופשי' - מצחצחת הנעליים - אינה מתרגשת כלל מחשיפת ציצה לעיני כל, על אף שמרבית לקוחותיה הם הרי גברים

in18-6.

האתר המפורסם ביותר בג'ייפור הוא ארמון הרוחות.
מדובר בחזית מפוארת של 'כאילו בניין', אבל אין מאחורי החזית שום דבר.
זו כאילו מסכה ענקית, עם חורים לעיניים, המיועדת להסתיר את מי שמציץ בעדם..
זה בדיוק כל הקטע של ארמון הרוחות הזה.. מאחוריו נהגו להסתתר נשות העיר, ולהציץ מבעד לחרכים ול'כאילו חלונות' על כל הנעשה למטה ברחוב, בלי להיחשף לעיני גברי העיר..

ככה נראה מקום המסתור הנשי הזה מן הצד:

in18-7

וככה מן החזית, רואים בפירוש את חרכי ההצצה..

in18-8

ביקרנו בכל אתריה החשובים של ג'ייפור - בארמון העתיק, במצפה הכוכבים, במסגד ג'אמה-מסג'יד וגם צפינו על המבצר הגדול מרחוק. לא היה לנו כוח לנסוע אליו בחום הכבד.
סה"כ עיר נחמדה ודי מעניינת, אבל אין כאן שום דבר יוצא דופן להתעכב עליו או לתארו במיוחד.

באחד הימים, הלכנו לבדוק את המלון השני שסימנו בספר, ושמנהל משרד התיירות באגרה הוריד אותנו מזה כי לדעתו הוא לא מלון מתאים לנו.. הלכנו לשם לא סתם כדי לבדוק חדר, אלא פשוט כי בספר כתוב שיש לו מסעדה מצויינת, עם המטבח הכי נקי בג'ייפור.
המלון נראה מקסים.
נקי במיוחד, צבוע בצבעים בהירים ויפים.
והמסעדה!! חגגנו במסעדה הזאת בלי חשש: הזמנו אוכל הודי והתמלאנו בפאקורה וצ'אי..
היה שגעון - טעים, נקי, זול! כמה חבל שלא באנו למלון הזה.
בדרך החוצה, התעניינו במחירי החדרים. 550 רופי לחדר עם מזגן, לפני התמקחויות..
ואנחנו במלון שלנו משלמים 600 אחרי משא ומתן מייגע ומעצבן...
אכלנו אותה.
הרי מחיר החדר שלנו חייב לכלול בתוכו את העמלה לאיש מאגרה, שהפנה אותנו לשם..
הלקח - בהודו אסור לתת לאף אחד לעשות בשבילך שום שירות שאתה צריך לשלם עליו..

היום אנחנו ממשיכים הלאה, לעיר הבאה, לפושקאר.

אבל רק לסיום, אני רוצה להביא הנה תמונה של תעשיית הפאאן המקומית, החומר האדום המרגיע שכולם לועסים ויורקים כאן, הגאת של ההודים..
הדוכן הזה הוא המקום הפעיל ביותר לאורך כל הרחוב!
למדנו, שמעל חומר הבסיס האדום, הנמרח על עלה ירוק, כל אחד יכול לקבל את התוספות החביבות עליו. טעם אגוז הבטל (BETEL) הוא מריר, ולכן צריך להמתיק את הגלולה, ועל הדוכן מונחות כעשר קופסאות עם זרעונים שונים וגרגרים בלתי מזוהים, אותם עורמים לפי בקשת הלקוח על העלה המרוח אדום, מזליפים על זה כל מיני טיפות נוזל מתוק או מלוח או חמוץ - לפי הטעם, מקפלים לצורת חבילה קטנה, ומכניסים לפה ללעיסה ממושכת...
יום אחד, כשנאזור אומץ להכניס את הסמטוחה הזאת לפה, אולי ננסה את זה בעצמנו:

in18-9

להשתמע בפעם הבאה מפושקאר...........

לפרק הקודם               לפרק הבא

 

 

תגובות 

 
0 # גייפורהדסה 2011-12-05 15:49
תודה על הרשמים ! מה העונה המתאימה לביקור בחבל רג'סטן ?

אני מתכוונת לטייל בגפי ,האם זה דבר מקובל /מסוכן /נדיר ?
הגב