יום ראשון, 13.10.02

אז הנה אנחנו כאן, ברג'סטאן.. חווים איזושהי הודו קצת אחרת, אבל עדיין הודו...

הדבר הכי מהמם כאן - הוא הצבע.
העין לא שבעה מלהכיל את העושר של הגוונים, שעושים מתקפה על כל החושים:
גם צבעי הנוף החצי מדברי, עם משטחי הסלע האדומים, או הצהוב הצחיח של השדות.
גם צבעי הבתים, שבעיר אחת צבועים ורוד (ג'ייפור ), בשניה כחול ( ג'ודפור ), ובשלישית (ג'ייסאלמר) אומרים שהכל זהוב, אבל עוד לא הגענו אליה.
וגם, ובעיקר, התלבושות הססגוניות ועושר פריטי הלבוש של כולם - גברים ונשים כאחד, שכאילו קוראים תגר על התפאורה החדגונית שמספק להם הטבע בחבל הארץ הזה.
אומרים שזוהי מלחמתם של הרג'סטאנים בצבעי המדבר הדהויים, ניסיון להכניס חיים וצבע עז לתוך הנוף המשמים, ולנצח אותו..
אין מה להגיד, מצליח להם...
החגיגה לעיניים פשוט מרהיבה, ואני מקווה להביא דוגמאות ממנה במהלך הסיפור.

את ג'ייפור עזבנו בשעת בוקר סבירה, לאחר שהייה מאד נעימה בחדרנו הממוזג במלון.
כל כך אהבנו את הקרירות האלפינית שנשבה בו, וביום שלפני העזיבה כמעט ולא הוצאנו את האף החוצה. הדימוי שעולה לי לראש הוא של קרחוני-ג'ל כאלה, שמכניסים לפריזר כדי להקפיא. אחר כך, כשמוציאים אותם מן ההקפאה, הם ימשיכו להיות קרים עוד כמה שעות, עד להפשרה.. זה בדיוק מה שניסינו לעשות - להקפיא את עצמנו כדי שלמחרת נוכל להפשיר לאט לאט ולשרוד את הנסיעה הלוהטת באוטובוס המקומי עד פושקאר.

הנסיעה עוברת ללא כל ציון מיוחד, זה רק כארבע וחצי שעות - ממש קטן עלינו.
פעם אחת ביום בלבד יש אוטובוס 'ישיר' מג'ייפור לפושקאר, ובדרך אנחנו מקבלים שיעור על ההבדל בין 'ישיר', לבין 'נון-סטופ'...
בכל עצירה - והיו רבות - חזר יעקב והתלונן אבל אמרו לנו שזה ישיר!!
הישיר הזה רק חסך לנו את הצורך בהחלפת אוטובוס באג'מר, שהיא העיר הקרובה לפושקאר.
11 ק"מ מפרידים ביניהן, והר ענק שצריך לחצות דרכו, הר הנחש הוא נקרא.
האוטובוס מטפס בקושי, אבל עוד לפני שהספקנו להרגיש - היינו כבר בצד השני של ההר, בדרך מישורית, הכל ירוק יותר, ואיזו אוירה מיוחדת מלווה אותנו, כאילו עברנו מעבר להרי החושך..
בספר כתוב שפושקאר היא עיירה קטנה ומכשפת, ואני נוטה להסכים שיש בזה מן האמת..

פושקאר

פושקאר היא עוד עיר הודית קדושה, הבנויה מסביב לאגם קדוש. לא כל כך הצלחנו להבין מה עושה דווקא את האגם הזה לקדוש, אבל כמות הסאדהואים שראינו שם (האנשים האלה שנוטלים צרור קטן ומקל ויוצאים למסע של חיפוש עצמי בנתיבי הקדושה שלהם ), לא השאירה מקום לספק שאכן יש בה משהו, בעיר הזאת.

בתחנת האוטובוס אנחנו נתקלים בכלי תחבורה מסוג חדש..
משטח עץ בגודל של דלת בערך, קצת יותר רחב וקצר, נתמך על ידי 4 גלגלים, והריקשה-וואלה, כפי שנהוג לקרוא כאן ל'נהג', פשוט דוחף אותו בשתי ידיו. זוהי הריקשה המקומית..
אנחנו מניחים עליה את המטען שלנו, ומסרבים להזמנה להתיישב עליה בעצמנו.

בחרנו מלון מתוך הלונלי פלאנט, ואנחנו צועדים לצד המטען בתוך סימטאות קטנות שהעגלה ממלאת כמעט את כל רוחבן, ומכל מקום אנחנו מקבלים קריאות 'הלו' ו'נאמסטה' וכאשר קולטים איכשהו שאנחנו ישראלים, אז יש גם כמה 'שלום מה שלומך' עילגים אבל חמודים..
כולם כאן כל כך ידידותיים, וסוף סוף אנחנו מרגישים שלא רק מי שרוצה לדחוף לנו משהו מברך אותנו לשלום, אלא גם סתם אנשים וילדים ששמחים לראות תיירים המגיעים אל העיר שלהם.
לא שחסר לעיר הזאת מתקרצצים משלה, עוד ניתקל בהם מחר בבוקר, אבל קבלת הפנים מאד לבבית וחמה.

אז פושקאר היא אולי קדושה, וידידותית מאד, אבל בתי המלון שלה פרימיטיבים להחריד.
למעלה משעתיים הסתובבנו עם מטעננו על העגלה, ובדקנו כמעט את כל בתי המלון שנמצאים בטווח התקציב שלנו. לא מצאנו אפילו חדר אחד שנהיה מוכנים להניח את ראשנו על הכרית שבו. גם אלו שמומלצים בחום על ידי הספר, היו פשוט נוראים - הרמה כאן נמוכה בשתיים-שלוש דרגות מכל מקום אחר שהיינו בו, ואם גם המחירים היו כך - אז ניחא.
הכל עניין של היצע וביקוש: העיר הזאת פופולארית, והמחירים בהתאם.
אבל מה שהטריד אותנו, באחר הצהריים החם והדביק הזה, היו הנקיון והנוחיות, ולא כל כך המחיר, היינו מוכנים לשלם הרבה.
אחרי שעתיים, כשכל פעם אנחנו מוסיפים לריקשה-וואלה עוד 10-20 רופי כדי לקחת אותנו לעוד מלון ועוד מלון, נעמדנו באחד הרחובות, מיואשים ואובדי עצות, ודי עייפים, ומאחורינו השתרך שובל של ילדים ומתווכים וסקרנים שרוצים לראות איפה נחליט בסופו של דבר להתביית.

בחור ישראלי רכוב על אופנוע, שהעגלה שלנו הפריעה לו בדרך, קרא את היאוש בעינינו ושאל אם אנחנו צריכים עזרה עם מלון.
נראה מי יעז להגיד שאין השגחה עליונו ששומרת עלינו!
הוא שלף מכיסו כרטיס ביקור של מלון, ואמר שממש כרגע עזב אותו בדרכו הלאה ליעד הבא. המון חבר'ה ישראלים נמצאים שם, ממש מלון סבבה, אמר לנו.
הבחור עם העגלה גילה סימני ייאוש, כי המלון הזה היה בקצה המרוחק של הרחוב והצריך צעידה של כרבע שעה נוספת, אבל עוד קצת כסף שיכנע אותו לזוז. לאורך הדרך מצטרפים אלינו עוד סקרנים, ואנחנו כבר מהווים תהלוכה שלמה. בחור צעיר ניגש אלינו ומציג את עצמו כבעל המלון שאליו אנחנו הולכים. בהתחלה אנחנו חושבים שהוא סתם טפיל ומנסים לנפנף אותו, אבל אחר כך מסתבר לנו שהוא באמת הבן של בעלי הבית, ואנחנו נותנים לו 'למכור' לנו את המלון ואת שירותיו, כאילו שיש לנו אלטרנטיבה נורמלית אחרת..

כשאנחנו מגיעים, אני נשארת בחוץ, לא משחררת את בעל העגלה עד שנראה אם זה סוף הדרך, ויעקב הולך לראות חדרים. בכניסה, על המדרגות יושבים כמה ישראלים שמספרים ניסים ונפלאות על המלון ועל המשפחה הנהדרת שמנהלת אותו.
בלב אני אומרת שהלוואי הלוואי הלוואי שהחדר יהיה בסדר, כי מכאן כבר אין לי כוח לזוז הלאה. אבל יעקב חוזר מיואש, ואומר לא תאמיני על איזה צינוק הם דורשים 350 רופי..
מילא הכסף, זה לא ממש הרבה, אבל צינוק? מה אנחנו, בעונש?
זה החדר היחיד שיש להם פנוי.
תישנו בו הלילה, ומחר בבוקר נעביר אתכם לחדר גדול יותר, הם מציעים.
אני עולה לבדוק את החדר בעצמי, לראות למה יעקב מתכוון כשהוא אומר צינוק.
אולי הוא סתם מפונק?
אבל כבר בפתח אני עושה אחורה פנה, לא טורחת אפילו להכנס אל החדר כי לא נראה לי שהוא יכול להכיל אותי..

כשאני חוזרת למטה, מסתבר שצצה עוד אופציה. בעלי הבית מוכנים להשכיר ללילה אחד את חדרו של הבן שלהם, זה שהתלווה אלינו בדרך. לא נראה שהוא מאושר מהרעיון, אבל הוריו משתיקים אותו ומתפנים לנהל אתנו משא ומתן על המחיר, בהשתתפות ערה של כל החבר'ה הישראלים שעוזרים להוריד מן האולימפוס את המשפחה שהתבלבלה לרגע וחשבה שהיא משכירה לנו חדר במלון ריץ בפריז ולא באיזה גסט-האוס בפושקאר..

החדר של הבן יפה. נקי, ללא רבב, גדול יחסית. מקלחת מרוצפת חרסינה מבהיקה וברזים מעוטרים בזהב. כורסאות נוחות, מכוסות בבד כמו בבית פולני. על השידה תמונות של בני המשפחה, שעון מעורר, כמה אביזרים אישיים. הארונות נעולים עם מפתח, הטלויזיה ומכשיר ה-DVD והרדיו טייפ מוחבאים באיזו נישה בקיר, לא כלולים במחיר.. נראה כאילו הפרנסה קודמת לכל, והילד הזה ישן מחוץ לחדר יותר מאשר בתוכו, לפי מצב התפוסה במלון.. על נישה נוספת בתקרה יש מספר קישוטים - כלב מפרווה עטוף בשקית ניילון שקופה, נגד אבק, ועוד בובה של ליצן ארוזה גם היא היטב בפלסטיק. במקלחת שפע של שמפואים וקרמים לשיער תוצרת חוץ.
אז ככה נראה חדר של נער הודי עשיר..

בעקבות הלחץ הקבוצתי של כל הישראלים במלון, אנחנו מקבלים הנחה קטנה, ולוקחים את החדר, למרות שאין בו מים חמים.
איך הבן מתרחץ?
עם דלי מים רותחים שהאמא מכניסה אליו לחדר... מים קרים יש בטוש המוזהב..
אנחנו עושים התארגנות קצרה, מתקלחים במים קרים, ויוצאים לרחובות - לראות מה זה בכלל המקום הזה, וכן - גם לאכול משהו כי אנחנו גוועים מרעב.

פושקאר תירשם בזכרוני כנקודת מפנה ביחסיי עם האוכל בהודו.
כאן החלטתי לשבור את כל הכלים, ולעזאזל השילשול:
מעכשיו אני אוכלת הכל!! מספיק עם הצנזורה!!
כל הישראלים שדיברנו אתם כאן סיפרו על מסעדות מגניבות, עם אחלה אוכל, כמו בבית, חומוס צ'יפס פלאפל.. סלט ירקות.. פי נמלא ריר למשמע הדיבורים האלה, ורשמתי לי מהר שמות של כמה מן המסעדות הממומלצות.
החלטנו לפתוח את המסע הקולינארי שלנו במסעדת "אום שיווא" - תמורת 50 רופי לסועד, יש להם מזנון חופשי בסגנון אכול כפי יכולתך.
מורעבים מדיאטת הב.ב.ב. שלנו (ביסקויטים, בוטנים, בננות ) טיפסנו ברגליים כושלות למרפסת הגג של המסעדה, ונחתנו לתוך הקיבוץ הישראלי.. כל אורחי המסעדה, ללא יוצא מן הכלל, הם מבני עמנו, והתפריט הותאם במיוחד לכבודם:
התחלנו עם מלאווח, ממש כמו בבית, שמנוני וכבד, והטבענו אותו טוב טוב מתחת לים של עגבניות מרוסקות. סחוג לא היה.
עברנו לצ'יפס טעים ביותר.
שמנו על הצלחה משחה לבנבנה שהמלצר אמר שזה 'הומוס', וקציצה שטוחה שהוא קרא לה פלאפל.. שני הפריטים האלה בלתי אכילים לחלוטין, וכל קשר בינם לבין שמם הוא מקרי לחלוטין.

אחר כך עברנו לאוכל ממש:
בשורה של שבעה-שמונה סירי נירוסטה מבריקים, נחו להם מספר תבשילים.
המלצר פתח את המכסים של סיר אחר סיר, והכריז בעברית על התכולה:
'אורס' (אורז..), 'דאלאת' (דלעת ) 'בירה' (פירה) 'בסלמטוגה' (בצל מטוגן) ועוד איזה כמה מיני ירקות מבושלים שהוא הגה את שמותיהם בעברית משובשת אבל חביבה.

קשה לחוות דעה על האוכל. היינו כל כך רעבים וכמהים למשהו חם, מבושל, שימלא את הבטן, שלא שמנו לב איך אנחנו מאביסים את עצמנו בדברים שלו היתה לנו הבחירה, לא היינו נוגעים בהם. אבל החלטנו שאם כבר קילקול קיבה מחר בבוקר, אז מוטב לטעום מהכל. גם מהקינוחים החופשיים, שגם הם הותאמו לטעם הקהל הישראלי: כדורי שוקולד, פונצ'ים.. פודינג בננה.. ו... אמנם עוד לא חנוכה, אבל בפושקאר כבר מגישים 'סופגנות עם ריבה' כפי שהמלצר קרא להן... למעשה היו אלה לביבות מטוגנות, כמו אלו שמכינים מן המתכון שעל עטיפת קמח תופח אוסם, זרויות בשפע אבקת סוכר, וריבה אדומה בצלוחית על יד.
איך שהחבר'ה טרפו אותן, וביקשו עוד ועוד...

אחרי שכמעט חודשיים לא זכינו לאכול ארוחה שנתמלא ממנה, הגוף שלנו כבר שכח איך מתמודדים אתה.. בקושי הצלחנו לגלגל את עצמנו חזרה לחדר, וצנחנו לישון בשעה שמשכיבים את הפעוטות - בשבע וחצי בערב כבר התהפכנו מצד אל צד במיטתו של הילד ההודי, שנזרק מחדרו בעבור חופן רופיות.. תוך דקות שקענו בשינה עמוקה, הלומי אוכל.

למרבית המזל והפלא, נשארנו בחיים. הרפתקאת האוכל עברה חלק, וקמנו השכם בבוקר מלאי מרץ לתור את העיירה והאגם.
ככה נראית דאון-טאון פושקאר בשעת בוקר מוקדמת, בטרם יוצאים ההמונים לרחובות:

עיקר ההתרחשות היא מסביב לאגם, ובגאטות (המדרגות) היורדות אליו.
אנשים ממהרים לעשות את טבילת הבוקר שלהם באגם הקדוש, לפני שהם מתפנים לעמל יומם.
אחרים מסתפקים בלהשליך למים מחרוזות פרחים.
ליד כל גאט יושבת מוכרת פרחים, המשחילה אותם בחוט ומחט לשרשרת צבעונית.
עסקנים וציידי תיירים מנסים לדחוף לנו ליד פרח, או לכרוך על צווארינו מחרוזת פרחים. את הפרח הם מציעים לנו להשליך לאגם, וזו אמורה להיות סגולה למזל טוב. אנחנו דוחים את כל נסיונות ההתקרבות האלה, כי אין מאחוריהם דאגה אמיתית למזלנו הטוב, אלא למפלס המזומנים בכיסם של כל העוסקים במלאכה. מן המפורסמות הוא שבפושקאר נפלו הרבה מאד תיירים תמימים במלכודת של 'קדושים' ומתחזים, שעשו להם טקס מיסטי מהפנט במימי באגם הקדוש תמורת הרבה מאד כסף.
רוב המתעלקים הרפו מאתנו כעבור כמה משפטי דחייה והתנערות מהפרחים שדחפו לתוך ידינו.
רק אחד, בחור צעיר, שקם כנראה במצברוח רע, או שפשוט נשבר לו מזה שעל הראש היהודי אי אפשר לעבוד בקלות, קילל אותנו ואת כל הישראלים ואמר שנסתלק מהעיר הקדושה שלו ושלא נבוא אליה יותר בחיים, שנעוף משם ונחזור כבר לישראל!
זה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות, רק בעיתוי שמתאים לנו ולא לו.. אבל ממש נעלבנו.
יעקב לקח את זה אישית ללב, כי זה היה גילוי העוינות הראשון והיחיד שחווינו בהודו כלפי ישראלים. שמענו אמנם פה ושם כל מיני דעות לא מחמיאות על בני ארצנו, אבל לא חווינו עד כה על בשרנו שום יחס שלילי. אז לכל דבר יש פעם ראשונה.

ככה נראית העיר הבנויה מסביב לאגם הקדוש

:

האמת שבתמונה זה יותר יפה מהמציאות.
הבתים הלבנים, הנראים כמו באיזה אי יווני, נראים כך רק מן המים.
הצד השני שלהם, זה הפונה אל סימטאות השוק - שחור משחור.
האגם, שאינו יותר מאשר ביצה גדולה, מסריח ומימיו מטונפים.
שולי המים, לאורך כל הגדה, מלאים בשאריות פסולת, פרחים נבולים, חריוני יונים, וסתם אשפה שאף אחד לא טורח לנקות.
בכל גאט, בפתח המדרגות היורדות אל האגם, מוצבת קופסת תרומות גדולה, ואולי אם המקום היה טיפ-טיפה יותר נקי, אז אולי היה חשק לשים שם איזו תרומה קטנה, בשביל התחזוקה.
ניסינו לרדת אל המים בכמה מקומות מסביב לאגם. בכל מקום התופעה חזרה על עצמה: קודם כל צריך להילחם עם כמה מתעלקי-פרחים, שמעמידי פני נעלבים על שאנחנו 'לא מכבדים את הדת שלהם' ולא משתפים פעולה עם טקס זריקת הפרח לנהר. אחרי שמשתחררים איכשהו מאחיזתם, צריך לפלס דרך בין הפרות והיונים, ואחר כך לחלוץ נעליים אם רוצים להתקרב יותר אל המים. אני החלטתי שלא לסכן את כפות רגליי בקרקע הספוגה שתן של פרות שהרטיבו כל חלקה טובה מסביב, ונשארתי לעמוד בנקודה שממנה והלאה אפשר היה להתקדם רק אם אתה יחף. יעקב חלץ סנדלים בשביל להתרוצץ עם המצלמה קרוב אל המים, וחזר עם רגליים מטונפות וכואבות מחריוני היונים שדבקו אליהם.
האגם הזה בטח קדוש גם אצל היונים, אחרת אי אפשר להסביר את הכמות האדירה שלהן..

ויחד עם זאת, המראה של האגם, בשעת בוקר מוקדמת, יפה מאד ומשרה מין שלווה נעימה:

כל הרחובות מלאים בטיפוסים צבעוניים, שמוכנים להצטלם אך ורק תמורת כסף.
הנה דוגמה לסאדהו טיפוסי, כמוהו יש בפושקאר עשרות, וכן שלוש נערות חמד שהתלבשו ככה יפה במיוחד כדי לדגמן לתיירים, תמורת כסף, את הלבוש המסורתי. בסלסלות הקש שלהן הן מחזיקות נחשים חיים, אבל אם רוצים שגם הם יופיעו בתמונה - צריך לשלם יותר.. יום אחרי יום הן סובבות ככה ברחובות, מנסות להתפרנס..

:

באמצע הרחוב הראשי, מתיישבת חבורת נשים למכור את מרכולתן - ירקות טריים שהביאו מן השדה. הן הסכימו להצטלם רק מאחור. שימו לב לצבעוניות של הלבוש שלהן

ואם הבגד לא מספיק צבעוני, אז הנה 'מה שלא עושה הטבע - עושה הצבע'...
עד היום, כמעט חודשיים בהודו, טרם הבנתי את המפתח והקוד לההתמרחות בצבעי המלחמה האלה. מעבר לאסתטיקה, יש לזה גם השתמעות דתית כל שהיא, לפי איזה כללים שלא ברורים לי עדיין, אבל מה זה חשוב, הצבעים פשוט משגעים!

פושקאר מלאה במקדשים, בגדלים שונים ובמידות פאר שונות.
החל מכוכים קטנים בקיר הרחוב הראשי, עם פסל קטן של אחד האלים, שאנשים נעצרים מולם להדליק נרות ולהניח פרחים, ועד למקדשים גדולים מרובי כיפות ופסלים ודגלים.
אוירת הקדושה של המקום הזה מורגשת על כל צעד ושעל.
הפריט הכי נמכר כאן הם מקלות קטורת, בצבעים ובריחות שונים. בבוקר, בשעת פתיחת החנויות, אפשר לראות את כל בעלי העסקים מדליקים קטורת בפתח חנותם, ומסובבים את ידם האוחזת בקטורת בכל חלל החנות, שהברכה תשרה בה, ואולי כדי שהעשן יגרש כל רוח רעה שעלולה להפריע להם בהצלחת העסק.

'עבודת הקודש' נמשכת לאורך כל היממה, ללא הפוגה. רמקולים גדולים משדרים שירי תפילה בקול רם מסביב לכל האגם. השירים שוטפים לך את המוח, וכעבור זמן מה אתה מוצא את עצמך מפזם אותם, כי הם קליטים מאד, וחוזרים על עצמם כל הזמן. אי אפשר לברוח מהם.

בכמה ממקדשי הרחוב הקטנים, מתרחש כל כמה שעות טקס של הנפת לפידי אש מול פסלי האלים. מישהו עומד בפתח המקדש, מקיש שוב ושוב על גונג מחריש אוזניים, ובפנים אדם אחר מנופף עם האש בתנועות מעגליות שעה ארוכה מבלי להתעייף.
במקומות אחרים יושבים גברים במעגל, מנגנים על שלל כלי נגינה לא מוכרים, ושרים-מתפללים בדבקות שירי 'הארי ראמה הארי קרישנה' ללא הפוגה. מסביבם מתקבץ קהל מאמינים או סקרנים, חלקם לפעמים מצטרף בשירה לזמרים.

באחד הימים, בשעת לילה מאוחרת, נכחנו בטקס דתי שנראה מבויים, כמו הצגת תיאטרון, בעיקר להשכלתם של ילדי העיירה שהתיישבו על הקרקע, באמצע הרחוב, אל מול הבמה, ועקבו בעיניים כלות אחר המתרחש עליה:

ראינו המון אנשים דתיים בפושקאר, ואצל כל אחד זה התבטא בדרך אחרת.
החדר שבו ישנו במלון, חדרו של הבן, נמצא בתוך מגורי המשפחה, צמוד למטבח שלהם ולשאר חדרי השינה. כשקמנו בבוקר מוקדם, נתקלנו בבעל המלון, יושב במסדרון בישיבה מזרחית מול כמה פסלים קטנים, קטורת מבוערת מולו, והוא שקוע במדיטציה עמוקה, לא חש בנו בכלל עוברים לידו.

בעל חנות ספרים, ממנו קנינו לי ספר קריאה בעברית ('תאונות' של יעל הדיה, במחיר מציאה של 20 ש"ח ),שכנראה היינו לקוחותיו הראשונים על הבוקר, לקח מאתנו את שטרות הכסף, כרך אותם מסביב למקל קטורת מבוערת, הרים הכל בידו לחלל החנות וסובב אותה במעגלים, כששפתיו ממלמלות איזו תפילה.

מוכר הסנדוויצ'ים אצלו אכלנו ארוחת בוקר - שתי פרוסות לחם קלויות על מחבת ענקית ובתוכן קציצת תפוחי אדמה מטוגנת, לקח מעט מעיסת הקציצות, כידרר אותה לעיגול קטן, וטיגן אותה עד להשחמה מכל הצדדים. אחר כך הניח את הכדור המטוגן, כמי שנותן מעשר, על מצע של פרחים, מנחה מיניאטורית לאלים. רק אחרי שריצה אותם, התפנה לטגן את הקציצות הגדולות עבורנו ועבור עוד כמה לקוחות שהתקבצו ובאו למקדש הסנדוויצ'ים הזה..

כן, כן, אנחנו ישבנו בדוכן של אוכל ברחוב - הנה, זה מונצח בתמונה בגלל גודל הרגע.. - ואכלנו את הסנדוויץ' המופלא הזה, כמו שמכריז עליו השלט הבא:

נו, אכלנו כבר סנדוויצ'ים יותר טעימים מזה בחיים, אבל עצם החידוש שבאכילה ברחוב, בתוך צלחת העשויה מעלים של צמח כלשהו, זה מאורע ראוי לציון!

ואני לא רוצה להגעיל אף אחד, אבל יש שתי תמונות שאני חייבת להביא הנה.
האחת, של בית שימוש ציבורי, באמצע הרחוב בפושקאר. סתם כך, במרחק שתי חנויות ממסעדה א' ושלוש חנויות ממסעדה ב', בלי דלת, בלי בושה. תמונת הלכלוך והגועל כל כך אופיינית להודו, עד שאני לא יודעת איך אוכל להתרגל מחדש, כשנחזור הביתה, למשטחי החרסינה והקרמיקה והאסלות הלבנות ללא רבב..

ותמונה נוספת שהטביעה את חותמה עלי, וגרמה לי להשבע שבחיים, אבל בחיים, בשר חזיר לא יבוא שוב אל פי, היא התמונה הבאה: חזירים, חזירים, בואו הביתה, אמא הכינה לכם ארוחת קקי טעימה...

כאן הם כבר בסוף הארוחה, או שזו היתה פרה שלא אכלה מספיק ולכן גם לא חירבנה מספיק.
אבל המראה הזה חוזר על עצמו בכל רחובות הודו, ומי שראה פעם אחת איך החזירים האלה מתפלשים בצואת הפרות, ומלקקים אותה בתאוותנות חזירית עד תום הלק האחרון, לא יאכל שוב סטייק לבן בחייו..

האמת היא שאנחנו מיצינו את חוויית פושקאר מהר מאד.
כנראה שעברנו את הגיל הרומנטי שבו המיסטיקה והחארטה משאירים אותך פעור פה.
ראינו, במו עינינו, כמה ישראלים שקמו בבוקר, קנו במיטב כספם פרחים - בלי שאף אחד יכריח אותם, וניגשו לנהר ועשו שם לעצמם איזו פוג'ה פגאנית. לא להאמין, ילדים טובים, מלח הארץ, הולכים לאיבוד בין אדי הקטורת לעשן הצ'ילומים..

אחר כך הם יושבים חבורות חבורות בבתי הקפה והמסעדות, בדרגות שונות של פכחות, אוכלים משחה לבנה חסרת טעם ומתפעלים מהחומוס הגזעי שההודים למדו להכין..
דיברנו עם ישראלים שנמצאים בפושקאר חודש, חודש וחצי, חלקם אבודים לחלוטין.
זוג חמודים שישבו לידינו באיזו מסעדה, היו שקועים בכזה דכאון ואפאתיה, מבטם בוהה בנקודה לא מזוהה בחלל, השיחה אתנו כאילו מורידה אותם בחבל מאיזה כדור פורח, ובשניה שמסבים מהם את תשומת הלב הם חוזרים לרחף... כל כך התחשק לי לקחת את הבחורה השברירית ביד, ולהגיד לה, בואי נלך, אני אקח אותך הביתה, כשהביתה הכוונה לישראל, ולא לחור המעופש בפושקאר שם היא מתאכסנת תמורת עשרה ש"ח ללילה..

גם בפושקאר, כמו בצפון הודו, הישראלים מהווים 90% של התיירים. התופעה של שלטים בעברית, מוכרים שמדברים עברית, אוכל שמותאם לישראלים, חנויות ספרים מלאות בספרים משומשים בשפת הקודש - חוזרת על עצמה גם כאן.
עם כל היופי והאטרקציות שיש לרג'סטאן להציע, כמעט ולא ראינו ישראלים במקומות אחרים מחוץ לפושקאר, וזה מעורר תהייה מאד גדולה.
מה מחפשים הצעירים הישראלים בהודו?
נופים? מונומנטים היסטורים?
לא. ואני מתנצלת מראש על ההכללה הגסה, אני יודעת שלא כולם כאלה. אבל הרוב, מחפשים מקום זול עם תנאים פשוטים, רצוי עם איזו אוירה של מיסטיקה וקסם מסביב, שאפשר יהיה לעשן בו בשקט, לאכול בו בזול, ולהיות בחברותא אחת גדולה. גוש גדול של חבר'ה שקורצו מאותו חומר פחות או יותר.. המשך של התיכון, או של הצבא, רק רחוק מעיניהם של אמא/אבא/מורים/מפקדים וכו'. לבריאות, ילדים..

אנחנו ממשיכים בדרך, ושמים פעמינו לג'ודפור.

ג'ודפור

ג'ודפור היא העיר הכחולה בטרילוגיית הערים הצבעוניות של רג'סטאן.
זה אחד מהמראות המהממים של העיר מגבוה:

הצבע הכחול הוא צבעם של הברהאמינים, אנשי הדת.
תחילתה של מסורת צביעת הבתים בכחול היא לפני הרבה שנים, כאשר היה צורך לסמן את בתיהם של הברהאמינים, כדי שאנשים הזקוקים לשירותיהם יוכלו לאתר אותם בקלות.
עם השנים התפשטה האופנה, וכל אחד שרוצה בכך, יכול לצבוע את ביתו בכחול. אין זו חובה, ואין בזה שום משמעות סמלית, ואנשים עושים את זה רק מטעמי מסורת ואסתיטיקה, כדי להביס את חדגוניות המדבר.
ויש גם כאלה שדווקא הכחול כבר נראה להם חדגוני ומשעמם, והם צובעים עכשיו את בתיהם בשלל צבעים אחרים, כדי להבליטם על הרקע האחיד:

הנסיעה מפושקאר הנה ארכה כשש שעות, והדרך המדברית, בצהרי היום, פשוט להטה. משבי הרוח החמים שחדרו בעד החלונות, דמו לגלי החום המקדמים את פניך כשאתה פותח דלת תנור שחומם למאתיים וחמישים מעלות.. לולא עשרות בקבוקי המים שהערינו לקרבנו, אין ספק שאפשר היה להגיש אותנו כמטעם אפוי וצלוי ושחום היטב מכל צד... ( האמת שקיבלנו צבע ממש כושי בפנים ובידים, על אף כל האנטי-סאן למיניהם שאנחנו מתמרחים בהם..)

הפעם מזלנו שפר עלינו, ונחתנו במלון מקסים.
גבוה, יש לו את מסעדת הגג היפה ביותר בכל ג'ודפור עם נופים מקסימים, בעיקר בשעת זריחה או שקיעה. החדר נוח, צבוע בצבעי צהוב ובורדו, והתקרה מעוטרת בורוד וכחול...
יש כאן מצנן-אוויר די יעיל, ומאוור תקרה שלא נח לשניה מרגע שהגענו.
הטמפרטורה בחדר סבירה ודי נעימה, למעט כמה רגעים לוהטים בהם אנחנו פשוט דוחפים את עצמנו מתחת לטוש מים קרים, שגם הם לא ממש קרים כי הצינורות בחוץ לוהטים, אבל זה מספיק מרענן כדי למשוך הלאה עוד כמה שעות, עד למקלחת הבאה.
יש רק שני חדרים עם מזגן במלון הזה, וכשהגענו שניהם היו תפוסים. למחרת הציעו לנו לעבור, אבל אנחנו כבר התמקמנו יפה בחדר שלנו, ולא ממש סבלנו בו, אז החלטנו להשאר בלי מזגן.

המלון הזה הוא כמו שמורת טבע בתוך העיר הענקית. להוציא שניים שלושה אתרי תיירות, אין ממש מה לעשות כאן. זו לא עיר שבנויה למתן שירותים לתיירים. אלה באים, מסתגרים בבתי המלון שלהם, מזמינים ריקשה או טקסי ונוסעים נקודתית לאתרי הביקור, וחוזרים למלון.
אנחנו נוהגים כמו כולם, כי כל נסיון להתהלך ברחובות העיר, לטייל בה סתם כך להנאתנו, הסתבר כמיותר.

אתמול נזקקנו להחליף כסף, וחיפשנו בנק. הפקיד במלון אמר שבמרכז העיר יש הרבה בנקים, ולקחנו ריקשה לשם. העיר גדולה, והמרחקים ארוכים. בבנק הראשון לא רצו להחליף, הבנק השני היה סגור, את השלישי בכלל לא מצאנו. על חלפנים לא שמעו כאן עדיין..
עמדנו נבוכים ברחוב סואן, עמוס אנשים וכלי רכב, אף אחד לא מבין אנגלית, והרופיות שבכיסנו בקושי מספיקות כדי לחזור למלון. חייבים למצוא בנק!
שאלנו מספר בעלי חנויות, שנראו לנו כמועמדים הגיונים לשיחה באנגלית, ובקושי הצלחנו לחלץ מעט אינפורמציה על איזה סניף ראשי של בנק שנמצא במרחק כחצי ק"מ הליכה.
התחלנו לצעוד.

שתי ילדות קטנות נטפלו אלינו וביקשו רופי וצ'פאטי ובננה - הפזמון הרגיל.
הן היו דוחות במיוחד. יחפות ולבושות קרעים, לאחת מהן עין מעוותת, חצי סגורה ונוטפת מוגלה. ניסינו לנפנף אותן בדרכים המקובלות, כולל הצ'לו שחזרנו עליו כמה פעמים. הן לא ויתרו, והמשיכו ללכת אחרינו כשהן מזמזמות כמו מנטרה 'הלו, רופי, צ'פאטי, וואן רופי, הלו,הלו, רופי'. זה עשה לנו חור בראש, ואי אפשר היה להתעלם מהסטריאופוניות, משני הצדדים שלנו. הסתובבנו אליהן בכעס וצעקנו עליהן להסתלק ולעזוב אותנו, בכל שפה, כולל עברית. זה לא הזיז להן. הן המשיכו ללכת מאחורינו, כשהן מתחילות לגעת ולמשוך בשולי הבגד. שוב הסתובבנו, שוב צעקנו, שוב ניסינו לגרש אותן, לשווא. הן נדבקו אלינו כמו קרציות לכלב, וכמה שהתגרדנו זה לא עזר - הן שם, מאחורינו, מפזמות את המנטרה ושולחות ידיים.
בחור צעיר שראה מה קורה, הזהיר אותנו שאלו שתי כייסות קטנות, והבנו שהן מנסות להוציא אותנו מדעתנו עד שנאבד את הריכוז.
הן הצליחו לטמטם אותנו, והגענו למצב שהרמנו עליהן יד מאיימת. היינו ממש מוכנים להרביץ להן כדי שיסתלקו, והבחור שהלך אחרינו עודד אותנו ואמר שאנחנו יכולים בהחלט להרביץ להן, הן לא מבינות שום שפה אחרת. אני החלטתי שבפעם הבאה שהיד שלהן נוגעת בי, אני תופסת אותה ומעקמת אותה או צובטת או מכאיבה באיזו צורה עד שהן יעופו. מאיפה באה לי האלימות הזאת אני לא יודעת, אבל הן פשוט שיגעו אותי והגעילו אותי.
לא הצלחתי להוציא את התוכנית לפועל, כי הן היו יותר מהירות וזרירות מאתנו. הנגיעות שלהן הפכו חפוזות, מתגרות, מציקות, והן היו משועשעות מאד, חיוך חצוף ומתריס מרוח על פניהן, כאילו שיחקו אתנו משחק - כאילו אומרות 'נראה אתכם, מה אתם יכולים לעשות לנו!'
כל האנשים מסביבנו עמדו וגיחכו, כמה מהם ניסו לצעוק על הילדות בשפתן, אבל זה לא הזיז להן. פנינו לשוטר במדים שעמד ברחוב, והתחננו שיציל אותנו מהפגע הזה. הוא לא הבין את דברינו באנגלית, אבל תפס את הסיטואציה, והתחיל לצעוק על הילדות ונופף בידו לעברן, כהולך להרביץ להן. הן נסוגו לרגע וברחו, ואנחנו המשכנו בהליכה מהירה להתרחק מן המקום.

אבל תוך שניות הן הופיעו שוב מאחורינו, וחזרו להתגרות בנו, כשברור שהן משחקות על העצבים שלנו, ונהנות מכל רגע. אני הייתי כבר מוכנה להרביץ להן מכות כאלו שיפרקו ממני את כל הזעם שהצטבר, אבל הן היו חמקניות ולא ממש הצלחתי לשים יד עליהן.

ואז הגיע רגע השבירה של יעקב.
הוא נעמד באמצע הכביש והתחיל לצעוק בהיסטריה 'אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר, נשבר לי מהארץ המזויינת הזאת!!!' ראיתי את הלחץ בפניו ושמעתי את הפאניקה בקולו, וממש נבהלתי. זהו, אנחנו צריכים לעזוב מחר בבוקר את הודו!
הרגע ממנו חששתי - הגיע.
הסתובבתי אל שתי הילדות המגעילות שהטריפו את דעתינו, ועשיתי את עצמי כאילו אני רודפת אחריהן, והן התחילו לברוח. לקחתי את יעקב ביד ממקומו באמצע הכביש הסואן, בין כל המכוניות, והובלתי אותו אל המדרכה ממול, לנסות להרגיע אותו בצל.
למזלנו, כנראה שחציית הכביש היתה מעבר לטריטוריה של שתי הקרציות השטניות האלו, והן לא באו בעקבותינו.

מודאגת מהשבירה הזאת של יעקב, שהיתה צפויה ותהיתי למה בוששה כל כך, כי באמת אכלנו הרבה קש בחודשיים האלה בהודו, התכוונתי לנהל אתו ברחוב שיחה רצינית ולדון באפשרות של הפסקת המסע בהודו והסתלקות מהירה ליעד הבא.
להפתעתי, נעמדנו פתאום שנינו ברחוב, נשענים על עמוד בצל, ופרצנו בצחוק משחרר שכמוהו מזמן לא צחקנו. צחקנו על עצמנו, על התגובה שלנו, על הפחד שלנו, על איך נתנו לשתי ילדות זבות חוטם כאלו לערער אותנו לגמרי..
וזהו, הרגע עבר, ולא היה צריך לדבר על זה. זוהי הודו, לטוב ולרע, ולא ניתן לתקרית כזאת לשבש לנו את התוכניות.. ממשיכים הלאה כרגיל..

סירבנו להמשיך לצעוד ככה ברגל ברחובות, ועלינו לריקשה וביקשנו שיוביל אותנו אל הבנק.
אבל מה לריקשה-וואלה ולבנקים....
לא היה לו צל של מושג איפה זה, והוא היה צריך לשאול מספר פעמים בדרך כדי לקבל הנחיות.
סוף סוף הגענו לסניף בנק גדול ויפה, עם מחלקה מיוחדת למטבע חוץ.
מסתבר שזה כנראה המקום היחיד בג'ודפור שמחליף כסף, ולכן הוא מרשה לעצמו גם לתת שערים נמוכים במיוחד, וגם לגבות עמלה שערורייתית בסך 100 רופי! לא נתקלנו בדבר כזה בשום מקום אחר בהודו, והחלפנו כבר הרבה מאד כסף בהרבה מקומות...
ככה זה כשאין תחרות, ואנשים נזקקים לשירותיך בעל כורחם ובכל מחיר..

אז מה יש לראות בעיר הזאת?
יש מבצר אדיר ויפהיפה, שיושב בדיוק מעל מרפסת המלון שלנו:

ככה הוא נראה מבחוץ, חולש על העיר מעל גבעה נישאה

וככה הוא נראה כשבאים בשעריו:

שילמנו עבור מעלית מיוחדת שתביא אותנו מן המפלס התחתון אל המבצר עצמו, חוסכים לעצמנו את הטיפוס המיותר בעליה התלולה. שכרנו גם את שירותיו של מדריך מצויין, שהוביל אותנו בחלקיו השונים של המבצר וסיפק הסברים מאלפים על שושלת המהראג'ות של ג'ודפור, שהאחרון שבהם, המהראג'ה ה-42 במספר באותה שושלת, עדיין חי בארמון בעיר ומחזיק במבצר ובעוד כמה נכסים משמעותיים שעוד נגיע אליהם.

פנים המבצר מרשים ומדהים בעוצמתו, ובמלאכת האמנות והעושר שהושקעו במבנים שבו

.

במקום יש גם מוזיאון עם הרבה פריטים מחייהם של דורות שלמים של מהראג'ות ושליטים, וכלי נשק מתקופות שונות.
מרשימים במיוחד אוכפי הפילים, המגולפים בכסף וזהב, עליהם ישבו המהראג'ות גבוה מעל העם, והתנועעו קדימה ואחורה בקצב ההליכה של הפיל. הנה כמו למשל האוכף הזה, שאומרים עליו שהיה של שאח-ג'האן, ההוא מהטאג' מאהאל:

העושר בפנים הוא אגדי, כמו בסיפורי אלף לילה ולילה. אולמות על גבי אולמות, מעוצבים ומגולפים, ומפוסלים. מעוטרים בויטראז'ים יפים כמו אלו למשל:

בשני מקומות נוספים ביקרנו, ושניהם - איך לא, קשורים ושייכים למהראג'ה.
האחד הוא אתר קבורה של בני המשפחה לדורותיהם השונים - מבנה שיש לבן יפה, שהוא אתר הקבורה המרכזי:

ומסביבו, פזורים בגנים, עוד ועוד מבנים קטנים יותר, גם הם מצבות קבורה.

המקום האחר הוא הארמון המשמש היום למגוריו של המהראג'ה ומשפחתו.
משפחתו מונה רק 4 נפשות, אז בכל השטח העצום שגדול עליהם והם לא נזקקים לו לשימוש יומיומי - הוא פתח מלון..
איזה מלון מפואר - מאד יוקרתי, מאד יקר:
750$ דולר כדי להרגיש לילה אחד כאילו אתה דמות בסיפורי אלף לילה ולילה.
הארמון בנוי על גבעה נישאה, ובולט מכל כיוון שמסתכלים עליו בעיר. בלילה הוא מואר באור יקרות, שכאילו מכוון זרקור לעבר הקיטוב הקיצוני שיש כאן בין העושר האגדי של משפחות השליטים, לדלות המחפירה של המוני העמך ברחובות.
לא אהבנו את המלון, ובכלל המבנה כולו מעורר איזה אנטגוניזם.( אולי קנאה?? )
הסתובבנו בלובי שלו והחלטנו שממש ממש לא היינו רוצים להתאכסן שם, בקרירות ובניכור של הקירות המגולפים. הייתי מוותרת אפילו על הבאת התמונה שלו הנה, אבל הסיפור של ג'ודפור לא יהיה סגור בלעדיה, אז הנה, כדי לצאת ידי חובה כלפי המהראג'ה:

עד כאן ג'ודפור.
מחר השכם בבוקר אנחנו נוסעים לג'ייסאלמר.
להשתמע משם..

לפרק הקודם                לפרק הבא