האמפי, קרנאטאקה
יום שלישי, 5.11.02
לא היה מישהו אחד מבין כל הישראלים שפגשנו לאורך הדרך, שלא אמר לנו שאת האמפי - אסור להחמיץ. גם התנ"ך שלנו, הלונלי פלאנט, מתאר את האמפי כ 'מקום שאתה לא רוצה לעזוב'...
אם כך, מוכרחים לנסוע להאמפי!
זו סטיה די רצינית מן הדרך שלנו: מגואה התכוונו להתגלגל למטה לאורך החוף, עד לקודקוד הדרומי של המשולש ההודי, ואילו גיחה להאמפי מאלצת אותנו להכנס שוב פנימה, אל תוך היבשת, מרחק של 11 שעות נסיעה ברכבת.
אבל אנחנו מפחדים לפספס איזשהו מציאה יוצאת מגדר הרגיל, ומחליטים לא להתקמצן על זמן או על כסף, ולנסוע לשם. הזמנו כרטיסי רכבת הכי טובים שיש, בקרון שינה עם מיזוג אוויר, ואפילו שהנסיעה כולה מתרחשת בשעות היום (07:00-17:30) לנסיעה כזאת ארוכה מוכרים במחלקות הטובות רק קרונות שינה. אלא שבפתח הקרון יש שלט, שמבקש אותך - למען נוחיותם של הנוסעים האחרים - להמנע מלהפוך את המושבים למיטות בין השעות שבע בבוקר לתשע בלילה..
רק חוכמולוגיה הודית יכולה להוליד עיוות כזה..
אתה משלם הון תועפות עבור קרון שינה לנסיעה באמצע היום, אבל מבקשים ממך לא לישון...
אז תמכרו מושב!
לא,,,,,, מושב עולה הרבה פחות כסף, ומאחר וקרונות השינה הממוזגים האלה הם ממילא נחלתם של תיירים בלבד, או מעט הודים עשירים - אז שיישלמו!!
שכנינו לתא הם ארבעה תיירים אנגלים, מתנשאים ולא ממש קומוניקטיבים גם בינם לבין עצמם, אבל הנסיעה עוברת עלינו די בנעימים - אנחנו משחקים קלפים רוב הזמן, ומסתכלים על הנוף היפה.
הגענו להוספט, (Hospet) העיר הגדולה ממנה ממשיכים להאמפי בנסיעת ריקשה של בערך חצי שעה. בתחנת הרכבת יעקב הולך לחפש סיגריות ואני ממתינה בריקשה, ובינתיים ארבעת האנגלים עולים על ריקשות ויוצאים לדרך, לפנינו.
העובדה הזאת חשובה מאד לצורך המשך הסיפור, כי כשהגענו להאמפי, כמה דקות אחריהם, הסתבר לנו שהרגע הם לקחו את החדרים האחרונים הראויים למגורי אדם.
הדרך שהריקשה מקפצצת ומקרקשת על מהמורותיה - יפה מאד. היא עוברת בין שדות אורז, מטעי בננות וקני סוכר, וסלעי ענק שיוצרים צורות מהממות, סימן ההיכר של האמפי. הנה, כאלה למשל
:
כל האיזור מלא בריכוזי אבנים כאלה, בצורות ובגדלים שונים. לרגע אתה מתפתה לחשוב שזה מעשה ידי אדם, שפשוט בנה מגדלים של סלעים. אבל יש אבנים כל כך גדולות, שלא יתכן שיד אדם הניפה אותן באויר, אלא אם כן היה להם מנוף הידראולי.. ובהאמפי אין, זה בטוח.
המדריך ששכרנו למחרת היום, הסביר לנו שישנן שתי גירסאות המנסות להסביר את תופעת האבנים: אחת שקשורה עם משהו של ים וקרחוני ענק שהיו כאן לפני אלפי שנים, והשניה - המקובלת עליו הרבה יותר: האל הקוף, האנומן, הוא בעל כוח אדיר. הוא וחבר מרעיו נלחמו בכל מיני אלים ושדים למיניהם, וכדי להביס אותם, הם פשוט הרימו אבנים גדולות וזרקו עליהם עד שהם הסתלקו מן המקום. בשביל האנומן, להניף סלעי ענק כאלה, זו לא בעיה בכלל, כמו שאנחנו מרימים אבן קטנה ומיידים באוויר. לדבריו, זה ההסבר היחיד שיכול להיות לתופעה הזאת, וזה הסבר המקובל על כל ההינדים. כל השטויות על קרחונים-מה-קרחונים, סתם קישקוש.
הנה, ככה נראה האל האנומן המיידה אבנים.
כרגע, לגמרי במקרה, יש לו רק אבן קטנה ביד. אבל אל תטעו בו, הוא זורק גם סלעים גדולים:
וואלה, לא הייתי רוצה להיות אויבת של האנומן הזה.
תארו לכם מה זה להיקבר ככה מתחת למטח אבנים כזה
:
האמפי היא מן כפר קטן ופרימיטיבי ביותר, המתפרנס מתיירות.
חוץ מתופעת הסלעים המדהימה, האיזור כולו מלא במקדשים עתיקים. חלקם השתמרו יפה, ומחלקם נותרו רק הריסות, אבל אין ספק שהגודש של המקדשים מעיד על היותה של האמפי, פעם, מרכז דתי חשוב. המדריך אומר שישנם שרידים של למעלה מאלפיים מקדשים. אנחנו ראינו רק כעשרים, אבל אני מניחה שעבודה ארכיאולוגית טובה - שלא נעשתה שם עד היום - תחשוף עוד ממצאים רבים.
האמפי היתה בירתה של ממלכה עתיקה במשך כמה מאות שנים, בין המאות ה - 12 ל - 16.
הצורך בכל כך הרבה מקדשים בעיר אחת, מוסבר בכך שאנשים לא באו למקדשים רק כדי להתפלל וללכת הביתה, אלא נשארו ללון במקדשים, להתבודד בהם, לעסוק במדיטציה ולחפש הארה ונירוואנה. אוכלוסיית המקום דאז מוערכת בכחצי מיליון תושבים, ולפיכך נדרשו להם מקדשים רבים, כדי להכיל את המוני המאמינים.
ומה עם המוני התיירים המגיעים להאמפי, כדי לחזות במקדשים??
לא צריך לדאוג למקומות הולמים בשבילם?
יש בהאמפי כמה עשרות גסט-האוסים, שהגדול ביניהם מתפאר באיזה שמונה-תשעה חדרים.
הרוב מסתפקים בשניים-שלושה חדרים, שהיו פעם חלק אינטגרלי של בית המגורים של המשפחה, ועברו הסבה להיות חדרי גסט האוס לתיירים.
הרמה, בהתאם.
בשום מקום שהיינו בו עד עתה, אולי חוץ מפושקאר, לא נתקלנו ברמת איכסון כל כך נמוכה.
המקום היחיד הסביר שמצאנו, ראהול גסט האוס, שמומלץ גם בספר, היה מלא.
סה"כ יש לו שני חדרים, אחד מהם נתפס לפני רגע על ידי זוג האנגלים, והשני מתפנה מחר בבוקר.
גסט האוס של שני חדרים?
בספר כתוב שיש לו מגוון חדרים..
נכון, אומרים לנו בעלי המקום. פעם היה. אבל הגסט האוס המורחב היה שייך לשתי משפחות של אחים, שהחליטו להפרד. אז יש ראהול גסט האוס א', עם שני חדרים יפים וטובים בלבד, וראהול גסט האוס ב', עם 6 חדרים מצ'וקמקים. ממש בית על יד.
הם מציעים לנו לקחת חדר עלוב ללילה אחד בלבד, ומחר בבוקר, כשיתפנה החדר היפה, נוכל לעבור אליו.
יעקב הולך לראות את החדר, וחוזר עם פנים מכורכמות כשהבעת הגועל לא ניתנת להסוואה.
אנחנו לא מוכנים לרדת עד כדי כך ברמה, ויעקב יוצא למסע חיפושים ברחבי הכפר הקטן.
אני בינתיים יושבת עם כל המטען בריקשה, וצוחקת בעליצות עם בעל הריקשה ועוד כמה בחורים שהתקבצו מסביב. אם הייתי יודעת מה מחכה לי בהמשך הערב, לא הייתי צוחקת בכלל.
אבל באותו רגע, חבורת ההודים הדביקה אותי בצחוק שלא יכולתי להירגע ממנו.
נהג הריקשה סיפר שחבר שלו, ישראלי, לימד אותו משפט מאד גס בעברית.
תגיד, נו, נשמע. אני אומרת לו.
לא, לא לא, לא יכול. עורו השחום מסמיק קצת, והוא מצחקק במבוכה. אני מפצירה בו, אחרי שאני רואה שהוא מת להגיד לי אותו. אחרת למה בכלל העלה את זה?
נו, תגיד, אני אומרת לו. אני מבטיחה לא להיעלב!
אני מצפה לאיזו קללה שנוגעת לאמא או לאחות של מישהו, או לחלק מאברי גופן..
הוא מתדיין עם חבורת ההודים שלידו, כנראה מספר להם את המשפט בהודית, והם כולם צוחקים. אחרי עוד קצת הפצרות, הוא מתרצה, ומסכים להגיד לי את המשפט בעברית:
גנן-גידל-דגן-בגן-דגן-גדול-גדל-בגן! הוא אומר את זה בלי להתבלבל, כנראה שינן את זה הרבה!
סליחה????? אני מתחילה לצחוק. זה גס??
כן, כן, זה גס מאד!! הוא עונה לי.
אני משפשפת את האוזניים. אולי הכמעט שלושה חודשים שאני בהודו השכיחו ממני את העברית...
תסביר לי, במילים שלך, מה המשפט הזה אומר, אני מבקשת ממנו.
שוב צחוקים גדולים, ומבוכה, וסירוב בטענה שזה גס מדי. שוב הפצרות, ושוב התרצות.
זה אומר שכל היום הבן אדם רק אוכל וישן ודופק, ואוכל וישן ודופק, ואומרים את זה שוב ושוב עד שמתבלבלים!! מגיעה הפרשנות החדשה למשפט התמים הזה..
אני פורצת בצחוק רם, וכל ההודים מלווים אותי בצחוקים אדירים, חושבים שהנה סוף סוף ירד לי האסימון וקלטתי את המשמעות הנסתרת הגסה שיש במשפט הזה...
כל הנסיונות שלי להסביר לו שעבדו עליו, שלישראלי שלימד אותו את זה יש חוש הומור מפותח, לא עזרו. הוא בשלו, זה משפט איום ונורא בעברית ולא נעים להגיד אותו. שיהיה...
בכל הזמן הזה שאני מתפקעת מצחוק ומבלה בנעימים עם החבורה שהתקבצה מסביבי, יעקב סובל קשות כשהוא עובר מחדר לחדר, ומפלס הייאוש שלו הולך וגואה. הוא חוזר מתוסכל לגמרי, ומודיע לי שהחדר המצ'וקמק בראהול גסט האוס ב' - הוא הרע במיעוטו. נישן בו איכשהו לילה אחד, ומחר בבוקר נעבור לחדר הטוב אצל האח שלהם.
הבשורה הטובה היא רק המחיר של החדר, 80 רופי ללילה. (8 ש"ח )
הבשורה הרעה - השירותים בחצר...
אני, שכל הנסיעה ברכבת התאפקתי, כדי לא ללכת לשירותים שם, חשבתי שאני מתעלפת.
מיואשים, עייפים, רעבים, נתנו להם להוביל את התיקים שלנו אל החדר. אני לא רציתי אפילו להכנס לראות אותו. נדחה את הסיוט עד אחרי האוכל.
הלכנו לעשות סיבוב ברחוב הראשי של הכפר, לאכול משהו, ולהתחבר לחמצן באינטרנט.
הכפר מורכב משני רחובות ראשיים קצרים ביותר, משהו כמו 200 מטר גג כל אחד.
בתמונה הראשונה, זה הרחוב של הלינה:
ראהול גסט האוס הטוב הוא הבנין הגבוה, עם המרפסת שיום למחרת תהיה שלנו. ומי שמצליח לקרוא על השלט שיש להם חדרי AC - מיזוג אוויר, שלא יתבלבל, זה סתם מצנן בגודל פריג'ידר שמוצב במרכז החדר. הבית הנמוך, מימין למרפסת, הוא בית המשפחה ההודית שהקצתה ממנו כמה חדרים לתיירים.
שם לנו בלילה הראשון.
וככה נראה הרחוב הראשי של הכפר, רחוב החנויות והמסעדות, שבקצהו מקדש ענק, פעיל.
יש כאלה הטוענים שזה כל היופי של האמפי, הפרימיטיביות האותנטית. זו לא הצגה לתיירים. זה כפר הודי טיפוסי, כמו שהם חיים, ובלי לעשות רושם על אף אחד. דוכנים קטנים עם מאכלי רחוב או עם פיצ'פקעס כמו צמידים וסיכות לשיער. סככות מעל כוכים קטנים המשמשים כחנויות. כמה מסעדות פשוטות. אינטרנט מקרטע עם ציוד ענתיקה. וכרגיל, פרות, כלבים וחזירים...
ככה נראה הכפר כולו במבט מרחוק, מנמנם לו בנחת בין גושי האבן:
כדי לא לחטוא לאמת, אני חייבת לציין שביום השלישי לשהותינו שם, גילינו שמאחורי הרחוב הראשי מסתתרות כמה סימטאות נחמדות וציוריות, עם עוד כל מיני גסט האוסים קטנים באותה רמה נמוכה, ומסעדות ואינטרנט, ואפילו סניף ג'רמן בייקרי, מותג של דברי מאפה מערביים, טעימים ביותר, אם אוכלים אותם טריים. אכלנו עוגות שמרים וקרואסון עם שוקולד ושבלול קינמון, ולחמניות מחיטה מלאה, והתנפחנו בפחמימות עד כדי כך שלא יכולנו להכניס עוד כלום לפה עד הלילה.
החלק הזה של האמפי הוא קצת יותר נחמד, ואכן בו אפשר היה למצוא את כל הישראלים, 6-7 חבר'ה בלבד. העונה בהאמפי מתחילה בערך בדצמבר, ומספרים לנו שאז יש בכפר לפחות 100 ישראלים בו זמנית.
נהר קטן ומלוכלך זורם בשולי הכפר, ומי שמחפש שאנטי מוחלט, יכול לחצות את הנהר בסירה, לגדה השניה, וגם שם יש מספר קטן של גסט האוסים, החביבים מאד על ישראלים בעיקר..
לחילופין, מי שהמילה גסט האוס עושה לו חרארה, יש מלון אחד גדול בכפר קלקאמפורה, 4.5 ק"מ מהאמפי, ובו כבר יש תנאי לינה קצת יותר אנושיים.
אחרי האיטרנט והאוכל, אי אפשר היה להשהות עוד את המפגש עם החדר הנורא.
ועם שירותי הבול פגיעה בחצר.
מאחר והחושך כבר ירד, צריך היה לגשש את הדרך אל צריף השירותים, ושם לנחש, בערך לפי הריח, איפה בדיוק החור, ולהזהר לא למעוד לתוכו.
בחדר שתי מיטות ברזל עם שני מזרוני קש דקיקים ביותר. אניצי קש מבצבצים מן הבד העוטף את המזרון ודוקרים בגוף. הוצאנו את כלי המיטה שהבאנו מהבית, כדי שלא נצטרך חלילה לישון על הדבר הנורא הזה שהם קראו לו כרית. מיטת הברזל חורקת עם כל תנודה קלה, והמזרון הדק מכאיב בגב. אנחנו מפחדים מכל מיני חיות שצצות בחושך, ממשפחת הג'וקים והפשפשים, ומשאירים אור דלוק כל הלילה, כאילו שהאור יגרש אותם.
אנחנו מקווים שבגלל העייפות הרבה, השינה תצנח עלינו מהר ולא נרגיש איך הלילה עובר.
איזה לא נרגיש....
השעה היא רק 8 בערב, שעת הארוחה של המשפחה.
החדר שלנו נמצא בין המטבח לפינת האוכל שלהם.
החלון היחיד בחדרנו, פונה ישר לתוך פינת האוכל, בה יושבים כעשרים בני הבית.
הם מציצים לנו, ואנחנו להם.
אנחנו נזכרים שבעלת הבית הבטיחה למתוח על החלון רשת נגד יתושים, וקוראים לה לעשות את זה. אולי זה ישמש גם קצת כוילון חוצץ בינינו לבינם.
וילון זה אכן שימש, וגם הרחיק את היתושים, שהיו קטנטנים, אבל מה זה ממזרים. כל עקיצה מהם, זה פצע לשבוע ימים.
אבל את הרעש, הוילון לא הצליח לסנן..
שיקשוק הצלחות והכוסות והסירים והמחבתות, ואחר כך השיחה הערה של כל בני המשפחה המורחבת, הצעקות, הצחוקים, הבכי של ילדים קטנים. למעלה משעתיים לקח להם הכינוס המשפחתי הזה מסביב לאוכל, ורק בעשר בלילה מתחיל להשתרר איזה שקט.
באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל, כשהכוונה היא אליהם כמובן, לא אלינו...
להם יש עסק לנהל, והם חייבים לעלות על יצועם מוקדם, כדי להשכים קום, בערך בחמש בבוקר. קולות טאטוא במטאטא זרדים על המרצפות הגסות, ושכשוך דליי מים הנשפכים על הרצפה - לא מאפשרים לך 'להתפנק' עוד על משכבך אחרי חמש...
ובין עשר בלילה לחמש בבוקר, יעקב ישן שינה מוטרפת, כועסת כזאת על כל העולם, ואני שוכבת ערה, עם אור נאון המאיר את כל החדר, ובוהה בקורי העכביש הענקיים שנמתחים בין קורות העץ הבולטות בתקרה, ובזבובים וביתושים שנתפסו בהם.
מאוורר התקרה הענק עושה רוח ומניף אותם לכל עבר, ואני כל הזמן מחכה לראות מתי בוחטה של קורים עם זבובים מתים תינתק מן התקרה ותצנח עלי.
הקירות צבועים תכלת, אבל מכוסים בכתמים חומים שנראים כמו כתמי חרא או בוץ. הרצפה בנויה מסלעים גדולים, משוייפים בגסות, ובין מרצפת למרצפת יש תערובת של בוץ או מלט או כלום - פשוט חלל ששמה בטח מסתתרים כל יצורי הלילה.
כשראיתי ששינה היא לא אופציה סבירה, קמתי והתחלתי לכתוב קצת במחשב, אבל רק עד שהסוללה נגמרה. הפסקת חשמל שיתקה גם את המחשב וגם את המאוורר, וגם את האור, ושלחה אותי חזרה למצב מאוזן. למזלי, העייפות הכריעה אותי, ונרדמתי, נשבעת לשלוח מחר בבוקר אימייל לחגית, סוכנת הנסיעות שלנו, שתזמין לנו את הטיסה הכי מהירה שיש מכאן לתאילנד.
למחרת בבוקר, כשיצאנו מהחדר הנורא הזה, ועברנו דירה, הדברים נראו קצת יותר טוב.
נהג הריקשה מאתמול, זה של הגנן-גידל-בגן, חיכה לנו בחיוך רחב, מוכן ומזומן לקחת אותנו ליום סיור במקדשים. ביקשנו גם שימצאו לנו מדריך, כי אין טעם להסתובב במקדשים בלי הדרכה, ותוך דקות נמצא מדריך מוסמך עם אנגלית פחות או יותר מובנת.
אז ככה, המקדשים האלה, שכולם מתלהבים מהם ואומרים שאסור להחמיץ, יכולים להרשים רק את מי שלא ראה את מקדשי קג'וראהו.. (פרק 16 )
לנו היה קשה מאד להתפעל, כיוון שמקדשי האמפי הם פרימיטיביים להחריד בהשוואה לקג'וראהו, הפסלים פשוטים ולא מתוחכמים ואין בהם את היופי וההרמוניה שכבר נתקלנו בהם בעבר.
כאן שמו דגש יותר על הגודל והגובה, על האבנים הגדולות, על הפסלים החצובים מגוש סלע אחד.
יחד עם זאת, אני ממש לא רוצה לזלזל: אין ספק שיש להאמפי מה להראות לתייר, ואלמלא ראינו כבר מקדשים עתיקים מהממים יותר, בטוח שהיינו מתרשמים עמוקות.
הנה מספר תמונות מעתיקות האמפי.
התמונה הראשונה היא של מבנה יפהיפה, שנקרא 'לוטוס מאהאל'. מקרוב הוא אכן מזכיר פרח לוטוס שעליו נפתחים. זה שימש את נשות הארמון בימי הקיץ החמים כמקום להעביר בו את שעות אחר הצהריים הלוהטות. הוא בנוי כך שיש בו זרמי אויר בין הפתחים השונים, ובתוכו משולבת גם מערכת צינורות שהובילה מים. המים טיפטפו לרצפה בנקודות אסטרטגיות ששם היה משב של רוח, שהעיפה את רסיסי המים הדקים אל החדר ואיווררה אותו..
מה לא עשו השליטים העתיקים האלה בשביל הנשים שלהם!! אחח.. איפה איפה, הגברים ההם...
ככה נראית שורת קשתות אחת מקרוב: החור השחור בערך בקשת השישית, הוא פתח צינור המים.
יש גם מקדשים המוקדשים לאל זה או אחר, סליחה - אבל ממש איבדתי את הסדר והשמות..
כלי רכב אחד מצא חן בעינינו במיוחד...
המרכבה המפוארת של האל וישנו. ידעו לדאוג לעצמם, האלים האלה..
נשארנו בהאמפי יום אחד מיותר, פשוט בגלל חג/פסטיבל שהיה להם. הוא נקרא 'דיוואלי', וכבר הרבה שבועות שאנחנו שומעים ורואים מסביבנו תכונה והתרגשות לקראת הדיוואלי הזה. חשבנו שיהיה נחמד לחגוג אותו בכפר קטן..
בדיעבד, מזל שנשארנו בכפר קטן. כי בעיר גדולה - היינו יוצאים בטח מדעתנו...
האטרקציה הכי גדולה של דיוואלי, זה פיצוצים.
חזיזים.
זיקוקים.
קפצונים ופאלינים
כל מיני פצצות תבערה קטנות..
בקיצור - כל מה שאצלנו בארץ יצא אל מחוץ לחוק - כאן משמש אמצעי חגיגי בידיהם של זאטוטים.
הפיצוצים אדירים, מפחידים ומקפיצים כל פעם מחדש.
הם התחילו בערב החג, נמשכו אל תוך הלילה, ולמחרת בבוקר השכם, חודשה ההפגזה.
בחיי, פחד אלוהים.
אף פעם לא הייתי במלחמה, אבל אני בטוחה שככה נשמעים התותחים הרועמים בשדה הקרב.
ומעבר לרעש, הסכנה שברסיסים!! אי אפשר לעבור ברחוב, וגם לשבת במרפסת החדר זה לא היה בטוח... כשהיינו באודייפור, פגשנו בחורה ישראלית שנפגעה מרסיסי חזיזים שפוצצו שם לרגל איזה פסטיבל אחר. כל הזרוע שלה היתה מכוסה בכוויות מדרגה נוראה, והיא נאלצה לעצור את הנסיעה לכמה ימים, עד שתחלים..
מה זה הדיוואלי הזה?
זה יום חגה של אלת המזל, לאקשמי.
כל הבתים מקושטים. על דלתות הבית נתלות מחרוזות של פרחים חיים, צהובים ולבנים, ו'קישוטי סוכה' מפלסטיק ומנייר. פתחי הבתים, נמרחים היטב בצואת הפרות המפורסמת, ואחרי שהיא מתייבשת - מציירים על הרצפה, כל אחד לפי מיטב כשרונו, תבניות פרחים צבעוניות. כל זה כדי להזמין את אלת המזל להכנס ולהתארח אצלם בבית או בעסק.
הנה מספר דוגמאות:
אחר כך, עם רדת החשיכה, מדליקים מאות מנורות שמן קטנות ומציבים אותן בתוך עלי הכותרת של הציור, כדי להאיר את הדרך ללאקשמי. מי שלא צייר לו על הרצפה, תולה את המנורות איכשהו בפתח הבית, וככה אלפי אורות קטנים מנצנצים בחשיכה, מכל בית ומכל עסק. מאחר ובעסקים אלת המזל נחוצה מאד, כל העסקים נשארים פתוחים, ובחלקם נערכות פוג'ות רבות משתתפים. החנות מסודרת ונקיה, מקושטת בפרחים רבים, תמונות ופסלים של האלים מוצבים במרכז, וידידים ובני המשפחה מוזמנים להשתתף בפוג'ה. מאחר וכל בני הכפר חברים ואחים ומשפחה, הם עוברים מעסק לעסק, מבית לבית, וחולקים כבוד לבעלים על ידי השתתפות בפוג'ה שלו. גם בבתים נערכות פוג'ות בהשתתפות המשפחה המורחבת, שלאחריהן נערכת סעודה חגיגית ומחלקים הרבה ממתקים ומיני מאפה ומתיקה. דיוואלי הוא החג של הממתקים, ויש כאלה שגם שולחים מין משלוח מנות של ממתקים לקרוביהם. הילדה של בעלי הבית שלנו, שביקשתי ממנה להסביר לי מה זה בדיוק דיוואלי, ענתה לי שכל הילדים מקבלים מההורים שלהם בגדים חדשים בדיוואלי...
אבל, גולת הכותרת של החג, הם ההימורים.
למשך שלושה ימים, המשטרה מאפשרת הימורים ללא הגבלה, דבר שהוא אסור ומחוץ לחוק בימים רגילים. בכל מקום, לאן שתפנה את פניך, מתגודדות חבורות גברים על הרצפה, מסביב לחפיסת קלפים, והמוני שטרות ומטבעות עוברים מיד ליד. כל אחד מבקש מלאקשמי, אלת המזל, שתעמוד לצידו, וכנראה שהיא עומדת לצידם של כמה וכמה. כי יש כאלה שפרצופם זורח מאושר, ויש כאלה שאיבדו את כל מה שחסכו שבועות ארוכים לקראת הדיוואלי...
כל מי שדיברנו אתו יצא מגדרו לקראת שלושת ימי ההימורים. נהג הריקשה שלנו, שהזמנו אותו לבוא לקחת אותנו בלילה מהמלון לתחנת הרכבת, אמר שנשכח מזה, הוא לא עובד - רק מהמר...
בלית ברירה לקחנו סתם נהג אחד מהדרך, שהיינו בטוחים שיבריז לנו - כי אף כלב לא עבר ברחוב. הכל היה משותק. אבל הוא דווקא הופיע, ובסיום הנסיעה, חוץ מהתשלום הגבוה שדרש וקיבל בגלל החג, ביקש שניתן לו גם 20 רופי מתנה לחג בשביל להמר... לא יודעת מה הקשיחות שקפצה עלינו, אבל סירבנו כי לדעתנו התשלום היה גבוה מספיק, ואז הוא התנחם בלשנורר מיעקב סיגריות... לא תאמינו כמה סיגריות אפשר לעשן בדרך של חצי שעה... שיהיה לו לבריאות...
הנסיעה הסתיימה בתחנת הרכבת של הוספט, ואנחנו התיישבנו להמתין לרכבת, שתיקח אותנו לקוצ'ין. 27 שעות בדרך, מתוכן 23 שעות בשתי רכבות, ו - 4 שעות המתנה ביניהן...
הפרק הבא בטח ייפתח במסכת של קיטורים...