יום רביעי, 13.11.02

הסוף של הודו, בשבילנו, נמצא ממש מעבר לפינה...

שלושה חודשים של גיבושון לסיירת קרבית מגיעים אל קיצם, ומה שבטוח הוא - שאי אפשר היה למצוא להם סיום הולם יותר מאשר וארקאלה. אנחנו פשוט בגן עדן!!

והדרך לגן עדן ---- אחת המהממות ביותר שניתן להעלות על הדעת...
קיבלנו פיצוי על כל תלאות הדרכים שעברנו עד כה, וכבר שכחנו את כל הרע והקשה שהודו האכילה אותנו לאורך המסע. תודות למדינת קראלה, נעזוב את את תת היבשת הזאת, בעוד שלושה ימים, עם טעם דבש ונקטר בפה.... אבל הנה, לאט לאט ולפי הסדר:

עזבנו את קוצ'ין בשעת בוקר מוקדמת, באוטובוס, לעיר בשם אלאפוזה, (Allapuzha) כ-60 ק"מ דרומה על החוף. נסענו באוטובוס מקומי, נוח ונקי ומסודר יותר מכל אוטובוס מקומי אחר שנסענו בו לפני כן.
הנהג לא עישן ולא ירק מהחלון, מיעט להשתמש בצופר, וכמעט ולא עלה על 60 קמ"ש - מה שאיפשר לנו להתבשם ולהנות מן הדרך היפה. אנשיה העמלניים של קראלה השכימו לעמל יומם, וילדי בית ספר בתלבושות אחידות צעדו לצידי הכביש.
רוח נעימה נשבה מן החלון הגדול הפתוח, שהיה בלי זכוכיות בכלל. במדינה הזאת, בה תמיד תמיד חם, לא יודעים בכלל מה זה זגוגית על חלון של אוטובוס, הכל פתוח לגמרי, ורק מין תריס/וילון עשוי משלבי עץ מתקפלים כמו אקורדיון, מגן מן השמש או מן המונסון, כשצריך.
רוב השנה הוא פשוט מקופל ואחוז בתפס עליון, מה שנותן לך להתחבר ישירות לנוף ולדרך.

כעבור שעתיים של נסיעה נעימה ביותר, אנחנו מגיעים לאלאפוזה, ושמים פעמינו, עם כל המטען על הגב, למזח הספינות הסמוך. כאן אנחנו עולים על ספינת נהר שתיקח אותנו לשייט בתעלות ותוריד אותנו עוד 70-80 ק"מ דרומה, לאורך החוף.

שייט בתעלות המים של קראלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שייט בתעלות של מדינת קראלה, הנקראות כאן Backwaters,  הוא ממש חובה לכל מי שמגיע לאיזור, ואכן נראה שאף תייר לא פוסח על התענוג הזה.
אנחנו בחרנו בשייט ארוך, שנמשך שמונה וחצי שעות, וכמונו בחרו עוד כשלושים נוסעים.
הספינה מלאה ערב רב של תיירים מכל תפוצות העולם, כולל גם כמה תיירים הודים עשירים, ובליל של שפות ותיקתוקי מצלמות מציף את הסיפון העליון.

הנוף משגע, ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו נוסעים בתוך סרט נע של חיים: בשתי הגדות של התעלה, וגם פנימה לתוך האופק, מתגוררים מאות אלפי אנשים, ואנחנו צופים בכל הפעילויות השיגרתיות שלהם. כביסה בנהר, דייג, גידול בעלי חיים, עיבוד שדות אורז, קטיפת אגוזי קוקוס ובכלל תעשייה שלמה סביב עיבוד הקוקוס על מרכיביו השונים - הפרי, הקליפה, הסיבים.
מכל עבר אנשים מנופפים לנו לשלום, ולפעמים קוראים לעברנו קריאות רמות, בשפה לא מובנת.

מרוב תמונות שצילמנו, קרסה תוכנת הצילומים שלנו במחשב - לא יכלה כנראה לעמוד בעומס.
קשה להחליט איזה תמונות להעלות הנה - הכל כל כך יפה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תיירים עשירים, לא כמונו, שוכרים לעצמם 'בית סירה' כזה, טיפוסי לאיזור, במחיר של 100$ ליום, ושטים בתעלות בקצב שלהם. עוצרים בכפרים הקטנים, ונכנסים לתעלות משניות שעוברות ממש בין בתי התושבים.

בית הסירה הזה מרוהט יפה ומצוייד בכל טוב, כולל סקיפר + טבח, שמכין ארוחות גורמה מדגים שזה עתה נמשו מן המים.. יש בתי סירה מפוארים ביותר, ונתקלנו בלא מעט מהם לאורך השייט

.

ברקע, נמתחים שדות אורז אין סופיים:

וככה נראים שדות האורז כאשר הם מוצפים במים:

יש כאן כפריים שמתפרנסים למשל מגידול ברווזים. מה בדיוק עושים אתם, לא ברור לי.
למאכל?? לשמיכות פוך בארץ של חום אימים לאורך כל השנה? לייצוא?
לא יודעת, אבל הנה דוגמה של להקת ברווזים גדולה, ששני בוסים בסירות מאחוריהם מאיצים בהם, בהנפות של המשוט, לנוע קדימה... רדפנו אחריהם קצת, אבל הם השיגו את הספינה, ובסוף גם עשו איזו פניה שמאלה לתעלה צדדית ונעלמו מן האופק..

אחרים, מוצאים את פרנסתם בדייג.
עשרות, אם לא מאות, של רשתות דייג סיניות, כדוגמת זו שהראינו בפרק על קוצ'ין, פזורות לאורך התעלות, בעיקר במקומות בהם הנהר מתחבר עם הים הגדול:

כמה יופי יש בשילוב הזה של דקלים ומים וסירות ציוריות...

לקראת השקיעה, הדקלים מקבלים מין זוהר צהבהב כזה:

וכל העולם טובל בזהב:

והשקיעה מעל הסיפון, אחחחח... איזו שקיעה מדהימה...

רק דבר אחד קילקל את הנוף היפה, ומגיע למי שבנה אותו שיעשו לו משהו רע!
שיכניסו אותו למשל לכלא, למאסר עולם, באשמת התעללות בטבע..
מקרוב זה נראה ממש מגעיל, וכל כך לא במקום!!

גושי הבטון האלו, שמישהו כנראה שם לב שהם מכוערים במיוחד וניסה לייפות אותם קצת על ידי צביעה בורוד וסגול, שייכים לאשראם מפורסם של גורואית הודית, מאטה אמריתאנאנדמאי, הידועה בעולם הרחב בתור ה'אמא המחבקת'.
הרבה כסף היא עשתה מהחיבוקים האלה שהיא מחלקת לכל מסכני העולם הצמאים לקצת חום אנושי, ומוכנים לשלם עבורו במיטב כספם..

הספינה עושה עצירה מיוחדת באשראם הזה - עצירה יחידה לאורך השייט, מלבד ארוחת הצהרים והפסקת קפה אחת, בשתי נקודות שאין בהן כלום מלבד המסעדה שסגרה דיל עם מפעיל השייט.
שלושת העצירות האלו כנראה מעוגנות היטב בסכומי כסף נכבדים העוברים מיד ליד.. אחרי הכל, שתי ספינות עמוסות תיירים בכל יום זה פוטנציאל שלא הולך ברגל וכל אחד מוכן לשלם הרבה כדי שיעצרו דווקא אצלו..

האשראם הזה מתפקד גם כמלון, ולא מעט אנשים 'שוברים' שם את השייט. יש סידור כזה שאתה יכול להמשיך על הספינה הבאה למחרת, או כעבור כמה ימים שתרצה.
6-7 אנשים מהספינה שלנו יורדים באשראם, ובתמורה אנחנו מקבלים משלוח טרי של 'מחובקים' שעולים לספינה להמשך השייט, כולל שני ישראלים.
מתוך החמישה שמתיישבים לידינו, אחת מסוממת לגמרי ובוהה במים כמי שעומדת לבכות כל רגע, וזוג הולנדים שולף ערכת חשיש ומגלגל צינגלות מתקתקות לאורך כל שארית הדרך.
מה יש, החיבוקים לא הספיקו להם??

השייט הקסום הזה מסתיים בעיר סואנת שנקראת קולאם. (Kollam)
אנחנו יורדים מן הספינה, עדיין מהופנטים מן השקיעה המכשפת, ונופלים ישירות לידיהם של עשרות נהגי ריקשה שרוצים להסיע אותנו לאן שנרצה.
אנחנו רוצים לנסוע לוארקאלה, 24 ק"מ לפי הספר ולפי שילוט הדרכים ( קראלה מדינה מסודרת! ) ומוכנים בהחלט לקחת את האוטובוס המקומי הנוסע לשם.
אלא שהפקיד בדלפק הכרטיסים של תחנת האוטובוסים, שגם כאן צמודה למזח למרבה הנוחות, מודיע לנו שהדרך היא 45 ק"מ, לא 24, והיא לוקחת שעתיים וחצי.
נגיד אפילו שזה אפשרי שזה 45 ק"מ שלא ברור מאיפה צמחו פתאום, אבל שעתיים וחצי??
לנהגי הריקשות יש את גירסת הקילומטרים שלהם.. 35-37 ק"מ.
כאן התעריפים הולכים לפי קילומטר, ובטוח שמתאים לכולם לעשות את המרחקים כמה שאפשר יותר ארוכים.. איכשהו אנחנו סוגרים עם נהג ריקשה אחד על מחיר, ועולים אליו עם כל המטען שלנו.
זה קצת מטורף לנסוע דרך כל כך ארוכה בריקשה, אבל הטקסי היה פי ארבע במחיר, ואנחנו כבר קצת בחריגה מן התקציב..

הנהג יוצא לדרך, ואנחנו נוסעים ברחובות העמוסים של קולאם, שהיא עיר השוק של האיזור.
פתאום נגמרת העיר, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדרך עפר חשוכה.
הנהג מסביר לנו שהוא לוקח איזו דרך קיצור, כדי להביא אותנו יותר מהר...

דרך הקיצור הזאת כמעט הורגת אותנו.
מישהו כנראה התחיל לסלול שם דרך. יש ערימות חצץ לכל האורך. אבל לא הספיקו עדיין ליישר את התוואי לכביש, והריקשה מנווטת בין בורות וסלעים, והכל באפלה מוחלטת כשגם אנחנו וגם המטען שלנו מאיימים לגלוש החוצה עם כל קפיצה..
דרך סיוטית כזאת מזמן לא היתה לנו, וזה ממש מעצבן שככה צריך להסתיים היום המקסים הזה.
בפועל, עם דרך הקיצור הזאת, המרחק לא היה יכול להיות יותר מ - 15 ק"מ, למרות ששילמנו לפי חישוב של 35... אבל הנסיעה ארכה כשעה וחצי!

הגענו לוארקאלה בעלטה מוחלטת.
בכל הישובים בסביבה יש הפסקות חשמל יזומות בין 18:00 ל - 22:00, חצי שעה בכל ישוב. כשהגענו לוארקאלה, זה היה בדיוק בחצי שעה שלה... בין 19:30 ל - 20:00.
אתם יודעים מה זה לבחור מלון בחושך???

אחרי לא מעט תלאות, ובלי שיהיה לנו שמץ של מושג היכן בדיוק אנחנו נמצאים, לקחנו את מלון 'הולידיי הום' שאנשיו נראו הכי נחמדים.
בבוקר אנלנו מגלים שהוא ממש יפה, ויושב בתוך גן טרופי:

החדר סטנדרטי, נקי, עם מאוורר תקרה, וכמובן בלי מים חמים. זה פשוט לא קיים כאן, המושג של מים חמים, למעט בבתי המלון היקרים, אלה שמחיריהם נקובים בדולרים ולא ברופי...
מיום שהגענו לדרום, החל מגואה כמדומני, לא עשינו שום מקלחת חמה... אנחנו לא מלוכלכים או מסריחים או משהו כזה, כי אנחנו עושים הרבה מקלחות קרות, אבל יש לי הרגשה שיש דברים שחייבים בשבילם מים חמים... חפיפת שיער למשל..
כל פעם שאנחנו נכנסים למקלחת, בעיקר אם זה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, כל הסביבה שומעת את קריאות הקרב שאנחנו משמיעים עד שהגוף מתרגל לקור....
בצהרי היום, בחום הגדול, זה די כיף.

אנחנו מתיישבים במרפסת המלון יחד עם כמה הולנדים ואנגלים שמשחקים קלפים, ומזמינים משהו לאכול. את ההכרות עם וארקאלה נעשה רק מחר בבוקר...

וארקאלה

איזה מקום קסום זה....
בבוקר אנחנו ממהרים לצאת מן המלון ולתור את הסביבה.
את העובדה שהמלון ממוקם בתוך מעבה ג'ונגל הדקלים כבר גילינו מוקדם יותר.
איפה נמצא החוף? אנחנו שואלים
מאה מטר ימינה, עונים לנו.
רק שוכחים להגיד שזה קודם מאה מטר ימינה, ואחר כך חמישים מטר למטה....

אנחנו פשוט יושבים על צוק, לא כל כך גבוה, אבל בהחלט ביציע של הים...
כדי להגיע לים עצמו, צריך לרדת במדרגות לולייניות שמישהו חצב בכמה מקומות על צלע הצוק.
מילא לרדת, אבל לעלות - מאמא מייה!!
לחילופין, אפשר לצעוד בערך קילומטר לכל אחד מהצדדים מן המקום בו אנחנו נמצאים, ושם יש הנמכה טבעית של הצוק עד שהוא משתטח לגמרי ונפגש עם החוף..

המראה מן הצוק מהמם. אנחנו יושבים בגובה של ראשי הדקלים שצומחים למטה, ועופות הטרף - עיטים ובזים ודיות - עפים לנו ממש בגובה העיניים. בשבילם זה גבוה מעל המים... איזו מעוף יפה ואצילי יש להם, זה פשוט מהפנט לנעוץ בהם עיניים ולראות אותם בדאייתם.

אנחנו אוהבים לשבת במסעדה הזאת, בשולחנות הסמוכים לשפת הצוק:

ולהשקיף על החוף למטה:

אבל עיקר ההתרחשות היא על הצוק, למעלה.
שביל צר, שעובר ממש קרוב לשפה ונמתח לאורך כשני קילומטר, משמש כטיילת של וארקאלה...
כולו משובץ במסעדות ובתי קפה, חנויות, דוכנים, קיוסקים, אינטרנט, והרבה הרבה דקלים וצמחיה טרופית.. וזה מה שיש לעשות כאן כל היום... לטייל לאורך השביל, להחליט באיזו מסעדה לשבת לארוחת בוקר, באיזה בית קפה לעשות הפסקת שתייה, איפה לנסות את ארוחת הצהריים, ומי קיבל משלוח דגים ופירות ים טריים לארוחת ערב... בין לבין, משחקים קצת קלפים מול הים, או מפטפטים עם תיירים אחרים, שכמונו, מנסים להעביר את הזמן בנעימים...
אם זה לא נופש אמיתי, אז אני לא יודעת נופש מהו...

ככה נראית חלק מרצועת השביל על החוף:

וגם ככה:

העין פשוט לא שבעה מלקלוט את כל המראות האלו, והאוזן לא שבעה מלשמוע את קריאות בעלי הכנף, והטבע הרוחש מסביב. מפעם לפעם, יושבים באיזה בית קפה שהתמזל מזלו והצליח לשים יד על איזה דיסק או קלטת מוזיקה יפה... החוסר במוזיקה קצת הורגש, ויעקב כבר הולך לבתי הקפה כשתיק התקליטורים שלנו בידו, ומשמש שם כדי.ג'יי תורן...
הבטחנו לצרוב למי שרוצה דיסק, וכולם רוצים - אבל לך תשיג CD ריק בוארקאלה... הם מארגנים משלחת לקנות קופסה בעיר הגדולה, ואם יספיקו להביא לפני שנעזוב, נשמח להשאיר אחרינו ירושה לתיירים הבאים שיבואו לוארקאלה - מוזיקה מקובה, וסזריה אוורה, וקצת מוצרט וויואלדי... אם תגיעו פעם הנה ותשמעו את הצלילים, תשלחו לנו תודה קטנה...

בערב, כל מסעדה מוציאה לתצוגה את הדגים הטריים שלה, וחלל האוויר מתמלא בריחות גריל/טנדורי שפותחים את התיאבון...

אבל אין ספק שגולת הכותרת הן השקיעות!!! לא אוסיף אף מילה, ואתן לתמונות לדבר...

יש לנו עוד שלושה ימים להיות כאן, בסתלבט אמיתי.
מקווה שאצליח להביא הנה עוד פרק סיכום קטן אחד על הודו בכלל, ואחר כך - יאללה תאילנד!!
להשתמע!!

לפרק הקודם                                     לפרק הבא