יום שבת, 23.11.02

סאוואדי-קה!
שלום שלום מבנגקוק!

ראשית, אני מתנצלת על האיחור בעדכון..
בעיר המדהימה הזאת, ממש חבל על כל רגע, וישיבה מול המחשב היא פשוט השחתת זמן יקר...
המחשב, והאינטרנט בכלל, פרחו לנו מהראש, ולא עלו על סדר יומנו.. והסליחה עם כל הממתינים ששלחו אימיילים לברר מה תוקע אותנו..
אז לכל מי שדאג לנו, נא להירגע - זה לא בגלל מצבנו הבריאותי שעיכב את העדכונים, על אף שעדיין לא ממש נפטרנו מן המזכרת שסחבנו אתנו מהודו. יעקב ואני משתעלים כמו צמד שחפנים - שיעול עמוק מפחיד כזה, מאמצע הבטן.. ההתקררות הקשה הזאת ממאנת להרפות את אחיזתה.

הסיבה היא פשוט חוסר זמן.
יש כל כך הרבה דברים לראות ולעשות כאן, ואנחנו כל היום רודפים אחרי הזמן ולא משיגים אותו...

וסיבה נוספת היא, שעכשיו אנחנו לא מטיילים לבד.
בבנגקוק הצטרפו אלינו, למשך כשלושה שבועות, בני עמית, ואבא שלי.

איזה כיף זה לטייל ככה ביחד, מוקפת בשלישיית הגברים הכי האהובים עלי בעולם...
ועוד באחת מן הארצות הכי אהובות עלי בעולם, אם לא האהובה ביותר!!
אף פעם אני לא שבעה מלבקר כאן, וחוזרת הנה שוב ושוב.

אפשר להבין כבר מן השורות המקדימות האלו, שאני משוחדת - בנגקוקפילית מושבעת...
אני אוהבת את הלב הענק הזה, החי ופועם בחוזקה בחזה של הארץ המופלאה הזאת, תאילנד.
ולא מפריע לי שבנגקוק גדולה ורועשת וסואנת,
שזיהום האוויר בה הוא מחריד,
שפקקי התנועה הם ממש בלתי נסבלים.
לא אכפת לי שכל העיר הזאת דומה למסעדת-רחוב אחת גדולה,
ושבחנויות אי אפשר להשיג שום דבר מעבר למידה 38, שהיא האקסטרה-אקסטרה-לארג' של התאילנדיות המיניאטוריות..
לא יעזור, אני פשוט אוהבת את הארץ הזאת....

להגיע לתאילנד אחרי הודו, זה כמו חתול-רחובות מורעב, שפתאום נופל לתוך חבית של שמנת...
במשך שלושת הימים הראשונים, לא חדלנו מלעשות השוואות.
תראי את הנקיון!
תראה את הטוק-טוק, כמו מרכבת פאר לעומת הריקשות ההודיות!!
תראי איך האנשים מחייכים, שמחים,
תראה איזה כבישים רחבים, כמה נתיבים, ואף אחד לא צופר!!
תראי את הקניונים המפוארים!
ואין פרות!!
ואין צ'פאטי!! ( תודה לאל.... )

וכך הלאה וכך הלאה..
שלושה חודשים בהודו השכיחו מאתנו את העולם המודרני.
פתאום היינו צריכים להתרגל אליו מחדש, ודברים שבעבר בכלל לא היינו שמים לב אליהם - כי לא הכרנו אחרת - גרמו לנו עכשיו להתפעל מהם כאילו הרגע גילינו את אמריקה...
ובנגקוק היא באמת אמריקה, הניו יורק של המזרח...

בנגקוק

איזה מזל שמישהו המציא לעיר הגדולה הזאת, את השם הקצר הזה!

במקור, בשפה התאית, מורכב שמה המלא של העיר מ - 17 מילים רצופות, שתרגומן הוא בערך כזה: "העיר האדירה של המלאכים, מקום המצאן של אבני החן האלוהיות, הארץ הגדולה הבלתי נכבשת, הממלכה העצומה והחשובה, עיר הבירה האצילית והנהדרת המלאה בתשעת אבני החן היקרות, המעון המלכותי והארמון הגדול, עיר המקלט השמיימית, ומקום משכנן של הרוחות לאחר גילגול הנשמות"
קם מישהו, ועשה עם העולם חסד, וקיצר את השם, והיום קוראים לה רק 'העיר של המלאכים'...

אנחנו לא נתקלנו כאן בשום מלאכים, נהפוך הוא... העיר הזאת מאד ארצית, גשמית, מלאת תענוגות מאד מוחשיים. אבל התאילנדים כנראה מאמינים שהיא באמת העיר של המלאכים, ואפילו בנו את אחת הככרות המרכזיות של העיר בצורה של ארבע כנפיים ענקיות של מלאך. התחבורה כל כך סואנת מסביב לככר הזאת, שלא היתה שום אפשרות לצלם אותה..

לאווירה של תאילנד נכנסנו כבר במטוס שהביא אותנו מבומביי לבנגקוק.
לא לחינם חברת "תאי אייר" נחשבת לאחת הטובות בעולם.
דיילות יפהיפיות קידמו את פנינו בברכת השלום המסורתית - סאוואדי-קה, שמלווה בתנועה החיננית של הצמדת שתי כפות הידיים זו לזו, מול החזה, והרכנת הראש אליהן.
כמה עדינות ויופי יש בתנועה הזאת, שפשוט מרחיבה את הלב.

התלבושות של הדיילות נהדרות, וכל אחת החליפה בגדים פעמיים לאורך הטיסה הלא ארוכה. בהתחלה הן היו לבושות בבגד התאי המסורתי, ברוקאד מוזהב בשלל צבעים, עם צעיף מעומלן ומגוהץ שכרוך באלכסון על הכתף והחזה, כשסחלב אמיתי עם סיכה מצמיד אותו אל הבגד. כל דיילת לבשה בגד אחר, ותענוג היה להסתכל עליהן. אחר כך הן עברו לבגדים של עמך, כדי לטפל בכל תהליך האוכל, ולסיום, חזרו שוב ללבוש תאילנדי מסורתי, שונה מזה בו קיבלו את פנינו.
איזה עושר של בדים וצבעים!

בבנגקוק הרשינו לעצמנו להתפנק קצת עם רמת האיכסון. זה גם היה אילוץ מתבקש, הרי אני לא יכולה לסחוב את אבא שלי לגסט-האוסים של רחוב התרמילאים, הקאו-סאן.. כשנשאר שוב לבד, נוריד מיד את הרמה ונחזור למעברה, אבל בינתיים אנחנו לנים במלונות פאר מהממים שחגית סידרה לכולנו מהארץ.
'בנגקוק פאלאס' הוא מלון מצויין, ואת היום הראשון בו אנחנו מבלים בהתרגלות מחדש למנעמי החיים: מיזוג אוויר! מיטת ענק עם מזרון שלא רוצים לקום ממנו, סדינים רכים וריחניים, חדר אמבטיה ספון שיש, עם קצף וקרמים ומייבש שיער... הודו פשוט שיבשה לנו את כל סולם העינוגים..

היו לנו יומיים בבנגקוק לפני שמגיעים החבר'ה מהארץ, והתפנינו להקדיש אותם לחיפוש וקניית מצלמה דיגיטלית טובה. יעקב החליט שעבר זמנו של הצילום הקונבנציונלי, לפחות לגביו, ואחרי שחרש את האינטרנט בחיפוש אחר דגמים מתקדמים של מצלמות מקצועניות, התביית על קאנון D60, שתואמת לכל העדשות ושאר הציוד שיש כבר ברשותו, ויחד יצאנו לרחובות, לקניונים, לחנויות הצילום לחפש את המקום עם הדיל הכי טוב.
מצאנו, קנינו, במחיר די אסטרונומי אבל עדיין בערך חצי מן המחיר שמבקשים בארץ, ואפילו הסכימו לעשות טרייד-אין על חלק מן הציוד הקודם (הבודי והפלאש של ה-EOS1n ). עכשיו יש לנו גם את המצלמה הקקה-מייקה שהפיקה את כל התמונות הנהדרות של הודו, 2.1 מגה פיקסל, וגם את החדשה - חזקה פי שלוש - שאני מקווה שתפיק לנו תמונות עוד יותר נהדרות!

קו הרקיע של בנגקוק מלא בבנייני ענק יפים. לא ממש גורדי שחקים, אבל בגובה נכבד.. יפה להסתכל עליה מרחוק, וכאן למשל הנה דוגמה אחת שצולמה מתוך מעבורת בה שטנו על נהר הצ'או-פראייה:

ומפעם לפעם, כשמרימים את הראש פתאום, רואים מין מגדלים כאלה:

ואלה הם פקקי התנועה הנצחיים, שלא נעים להיות תקוע בהם - בעיקר אם ניסית להיות חוכמולוג והתעקשת שנהג המונית יפעיל מונה... בדרך כלל עדיף לסגור מחיר מראש, למרות שהוא יוצא יותר יקר. ככה לפחות אין הפתעות בדרך, של רונדלים מיותרים, או ריצה מטורפת קדימה של המונה כשתקועים בפקק...

וא-פרופו פקקים ותחבורה, לא להאמין כמה מרצדסים יש בבנגקוק!! ובכלל מכוניות פאר.
הרוב הן מתוצרת יפן, דגמים גדולים וחדישים של הונדה וטויוטה שבכלל לא מכירים בארץ, אבל הייצוג לרכבי פאר אירופאיים, כמו מרצדס וב.מ.וו הוא מכובד ביותר.. ואגב, למרות הפקקים הדי מייגעים - אף אחד כמעט לא צופר. התנועה זורמת כאן בשקט מופתי, והנהגים מאד אדיבים..

שני דברים עיקריים מהממים את התייר בבנגקוק - קניות, ואוכל.
או אוכל וקניות, לא יודעת מה קודם.
המקום הזה הוא התגשמות החלום הרטוב של חובבי השופינג למינהם.
כל העיר הזאת היא שוק אחד גדול, שמתחבר לקניון עצום מימדים, שמוביל אל שוק אחר מדהים שמסתיים בעוד קניון ענק, וכך הלאה וכך הלאה..
יש כאן סחורות לכל כיס. יש שווקים פשוטים עם סחורה זולה, ויש שווקים שפונים אל קהל יותר משופע כסף, תיירים למשל, ואז המחירים בהתאם. וגם הקניונים מחולקים לרמות - יש את אלו העממיים עם הסחורה והמחירים השווים לכל נפש, ויש את היוקרתיים, עם החנויות של מיטב מותגי העולם, ששומרים חמושים מופקדים על פתחיהן, ובחלון הראווה הענק שלהן מוצג פריט אחד בלבד, כמובן ללא תוית של מחיר.. אם מה שמעניין אותך הוא כמה עולה התיק של פראדה, או לואי ויטון - סימן שלא קורצת מהחומר האנושי שעבורו מיועדים התיקים האלה.. כאן לא שואלים מחיר. באים, קונים, והולכים..
שעון מעוצב של קלווין קליין בקניון כזה, עולה כ-1500$. אנחנו הסתפקנו בזיוף שלו, שנראה שתי טיפות מים אותו הדבר, ושילמנו עבורו בשוק בערך 45 ש"ח. זה כבר שבוע ימים, והוא עדיין עובד..

תעשיית הזיופים כאן היא קולוסאלית, ונראה כאילו העיר הזאת שמה לה למטרה לשבור את כל שווקי העולם עם חיקויים זולים של כל דבר יקר ושווה ערך. דוכני השווקים עמוסים סחורה, ממיטב המותגים העולמיים, והחיקוי כל כך מושלם שפשוט קשה להבחין שזה לא המקור.

מדהים ביותר הוא מה שקורה בתחום של מחשבים ותוכנה, סרטי DVD ודיסקים של מוזיקה.
כל דבר, כמעט, בעשרה שקלים!
פוטו-שופ 7? חלונות XP גירסה מקצועית? נורטון אנטי וירוס האחרון? ACDSEE? רק תגידו מה אתם רוצים.. אם קונים ארבעה דיסקים, החמישי חינם, כך שהמחיר יורד אפילו מתחת ל- 10 ש"ח..

והסרטים האחרונים, החדישים ביותר... אלה שרק הרגע יצאו בקולנוע..
והמוזיקה? חבל"ז...
בכל דוכן יש קטלוגים, עם העתקים צבעוניים של עטיפות הדיסקים המקוריים. רק תבחר, תמתין שלוש דקות, ויש לך את הדיסק הצרוב בתוך אריזת צלופן וקרטון, כולל רשימת השירים וכל חומר כתוב אחר שנלווה לדיסק המקורי.. והכל עובד ומנגן כמו שצריך, בדקנו..
אני חושבת שעמית יצטרך לשלם על משקל עודף בטיסה רק בגלל ערימות הדיסקים שהוא קנה..

חיפושינו אחר כרטיסי זכרון גדולים למצלמה, הביאו אותנו אל אחד הקניונים המהממים ביותר בבנגקוק. בניין ענק, בן שש או שבע קומות, עם מאות חנויות בכל קומה - והכל הכל רק מחשבים וכל הקשור בהם, הן בחומרה והן בתוכנה. 1500 חנויות מחשבים תחת קורת גג אחת!
מיטב חידושי הטכנולוגיה!! מסכים שטוחים, עכברים אלחוטיים, מקלדות משוכללות, רכיבים פנימיים של מחשב - פשוט מבחר והיקף מדהימים, ומחירים - ככל שאני מבינה - נמוכים משמעותית מאשר בארץ. מי שמגיע הנה לבנגקוק, חייב ביקור בפאנטיפ פלאזה, ככה זה נקרא, אפילו רק כדי להסתכל ולא לקנות.. זה פשוט מפוצץ את המוח!

את הלילות אנחנו בדרך כלל מבלים בשוק הלילה הידוע לשימצה, פאטפונג.
רק בקניות, לא להיסחף...
מופעי הסקס למיניהם ותעשיית הבשר די מגעילים אותנו.
פאטפונג הוא רחוב ארוך ועמוס, סגור לתנועת כלי רכב. במרכזו נמצאים שני טורים ארוכים של דוכנים, המוכרים שפע של סחורות יפות, ומשני צידיו, לאורך המדרכות, מצויים מועדונים ובארים המגלגלים את תעשיית המין של בנגקוק.
בזמן שהאשה עושה שופינג ועומדת על המקח עם המוכרים בדוכנים, הבעל יכול להתרווח לו על כוס בירה בתוך המועדון, כשמולו על הבמה מענטזות יפהיפיות אקזוטיות לבושות בביקיני מינימלי.. הבמה מוארת באורות צבעוניים, אולטרה-סגולים, וגופן של הבחורות משוח במייק אפ מחזיר אור, ובאפלולית הבאר זה מקבל אפקט מהמם. כל אחת מן הבחורות נאחזת בעמוד מתכת הבנוי על הבמה, כמו עמודים שמחזיקים בהם באוטובוס, ומתנועעת לצידו לקצב המוזיקה, ועושה עיניים למי שיושב מולה.. לפעמים זה נגמר בכוס בירה, ולפעמים זה רק מתחיל בה..
הורג אותי העמוד הזה, ואני לא מבינה בשביל מה הוא קיים. לתמוך בה? להחזיק אותה? מאוחר יותר, כשאראה מופע של פילים מאולפים הקשורים ברגל בשרשרת ליתד קטנה באדמה, תתעורר בי האסוסיאציה של הבחורות המרקדות ליד העמוד. זה נראה לי ממש אותו הדבר..
בחוץ, על המדרכה, מתרוצצים 'סוכני המכירות' של המקום, אוחזים בידיהם מחירוני קרטון עליהם מוטבעים באותיות קידוש לבנה סוגי השירותים שהמועדון נותן, ומחיריהם. הסוכנים האלה יעשו הכל כדי להכניס אותך פנימה, שם כבר תכנסנה לתמונה המארחות שתפקידן לגרום לך להזמין כמה שיותר שירותים. מה זה כוס בירה, מי בא לכאן רק בשביל כוס בירה!!
ככל שמתקדמת שעת הלילה, ככה הופכים הסרסורים האלה על המדרכות ללוחצים יותר ויותר, ומפתים אותך בחצי מחיר וכו'.. הם קוראים על המצח את הלאום שלך, ופונים אליך בשפת אמך.. אוצר המילים שלהם בעברית ( הופעה חיה, מופע מדהים, אחי, אחותי, בזול, בחורות יפות, תכנס-לא תצטער וכדומה.. ) לא היה מבייש אף תלמיד של כמה חודשים באולפן.

באחד הערבים בהם הסתובבנו בפאטפונג, חל חג תאילנדי מסורתי, לוי קראטונג, שלכבודו אפילו הנערות העובדות הללו התלבשו בבגדים חגיגיים ובתחפושת המסורתית של החג: ( מימין )

לאכול אותן, כמה שהן יפות. לא?

או, אז אם כבר מדברים על אוכל....
בבנגקוק, לאן שלא תפנה את ראשך, בכל שעה שהיא של היום, או הלילה - תראה אנשים אוכלים.
ככה, ברחוב, מסביב לאיזה דוכן או עגלת אוכל, שהציבו איזו פינת אוכל מאולתרת על שפת המדרכה...
והמאכלים מגוונים!! לוקח כמה ימים לתפוס את הדינמיקה של האוכל כאן... לכל שעה של היום יש את המאכל המתאים לה. דוכני הבוקר, למשל, עמוסים במיני מתיקה: בצקים מטוגנים טבולים בסירופ, בננות מטוגנות או קלויות על גחלים, עוגיות קוקוס טחון בכל מיני צורות ומרקמים, ועוד כמה דברים בלתי מזוהים בעליל אבל טעימים ביותר!
אם תנסה לחפש את המאכלים האלה בצהריים או בערב, לא תמצא. בעלי הדוכנים סיימו את עבודתם, ופינו את מקומם לעגלות הנודדות המביאות את מאכלי הצהריים. נודל-סופ למשל, מרק האיטריות, הוא מאכל צהריים מובהק. מרק איטריות, עם עוף או ברווז או חזיר או מאכלי ים. בהרבה מקומות המרק הזה נגמר בשעות אחה"צ המוקדמות, ולשווא תחפש אותו מאוחר יותר. פשוט אין, הלכו הביתה. ובמקומם באו דוכני הערב: שיפודים על האש: עוף, חזיר, כבד, לבבות, עטלפים, דגים, נקניקיות, קציצות מבשר טחון של כל מיני דברים, עשויות לעיגולים קטנים, כמו מסטיק עגול גדול, ומולבשות על שיפודי עץ.
הכי אנחנו אוהבים את שיפודי העוף, הנבלעים כמו סוכריות. אבל צריך להזהר, כי כששואלים אותם 'צ'יקן?' והם עונים כן, זה גם יכול להיות ישבנים של עופות.. מכירים את הצ'ופצ'יק השומני הזה שנמצא בקצה התחת של התרנגולת? בשביל התאילנדים זהו מאכל תאווה. הם מלבישים חמישה-שישה ישבנים כאלה על שיפוד וצולים על גחלים. זה שומן טהור, לא ממש טעים, וזה עולה יותר מאשר שיפוד של בשר חזה או שוק של עוף..

יש עוד הרבה מאד דברים לא קונבנציונלים שנמכרים על דוכני האוכל ברחוב..
הנה, כמו אלה למשל:

כן, לא טעיתם, אלו הן תולעים לבנבנות ושמנמנות, קלויות במחבת, שנמכרות בתוך קונוסים של נייר עיתון כפיצוחים תאילנדים תקניים לחלוטין.

ומילא התולעים, אבל מה תגידו על המבחר הזואולוגי הזה??

נכון, אלה ג'וקים, חגבים, עקרבים שחורים והשד יודע מה עוד..

בקצה השוק של פראטונאם למשל, מרוכזים הדוכנים של פירות הים השונים. כל המבחר מוצג לראווה על מצעים של רסיסי קרח, והשלטים מזמינים אותך לבחור כאוות נפשך.
שים על המשקל, שלם, ואז הכנס פנימה אל המסעדה ותגיד לשף איך אתה אוהב את זה - מבושל מטוגן, בגריל וכו'.. תוך דקות, הסרטן החי שבחרת, יגיע אליך לשולחן עשוי בדיוק לטעמך..

הפירות הטרופיים, והשייקים הנהדרים שמכינים מהם, מצריכים ממש פרק מיוחד, שיר הלל נפרד לכל פרי ופרי.. אבל מחמת חוסר הזמן שדיברתי עליו בהתחלה, (צריך להספיק לרוץ לאכול עוד אננס אחד..) אני אסתפק רק באיזכור קצר: עגלות הפרי הן קופסאות זכוכית גדולות, כמו אקווריום ענק עם מכסה מלמעלה, ושם בפנים - על גושי קרח, מונחות שקיות ניילון עם מבחר של פירות מקולפים, רחוצים, וחתוכים.. פלחי אננס, פאפאיה, מנגו ירוק מתוק - מדהים בטעמו ובמרקמו - אבטיח, מלון, מלון כתום, פלחי פומלה נקיים מקליפה, פלחי גוייאבה ללא שמץ ריח, דומה לתפוח עץ ירוק גדול.
זה משהו!!
אין, אין, אין, אי אפשר לשבוע מהפירות האלו!! כל שקית נסגרת מלמעלה עם קיסם עץ המשמש כמזלג מאולתר, והמחירים מצחיקים... שקל אחד לכל שקית..

לא יודעת איך קרה שאין לנו אף תמונה של דוכן פירות!! זה בטח בגלל שהידים שלנו מלאות לעייפה לידן, ואי אפשר לצלם ולאכול ביחד... אני כבר מזמינה אצל יעקב תמונה אחת כזאת, כדי שתוכלו לשטוף את העיניים, אם לא את החיך....

ואם לא בא לך ללעוס ולגרוס את הפרי בשיניך, הבלנדרים הרבים בסביבה מוכנים לעשות זאת עבורך: כאן אפשר לשתות את השייקים הכי מדהימים בעולם. שייק בננה, או שייק אננס, פרי משוקשק עם המון קרח ועוד כמה מרכיבים מסתוריים - מי סוכר? מיץ לימון? כפית חלב מרוכז מפחית? הכל הולך, לפי סוג הפרי.. זה יוצא כל כך קר וטעים וסמיך, שממש אפשר להפוך את הכוס וזה לא יישפך..
יאממממי..
שייק פאפאיה מריץ אותך תוך דקות לחפש את השירותים הקרובים..
ושייק אבטיח הוא מימי ודליל יותר, אבל מרווה בטירוף!!
ומיץ המנדרינות, אוהוהוהוהו......
מנדרינות קטנטנות, בגודל של מישמש בערך, נסחטות מול עיניך למיץ טרי, שנמכר בבקבוקי פלסטיק קטנים שיושבים בתוך אמבטיית קרח מרוסק.. זה קר-קפוא, ומתוק מתוק מתוק.. בלי שמץ של חמיצות. פצצת ויטמין סי..

הייתי מספרת גם על התאי-לוטי, מין פנקייק דקיק ממולא פירות ומרוסס מלמעלה בחלב ממותק, שוקולד, קוקוס וכו', אבל תכף תקבלו את הרושם (הלא כל כך מוטעה, בינינו..) שכל היום אנחנו עסוקים רק בזלילה, אז אני אעבור לספר גם על דברים אחרים..

אני ועמית כבר היינו כמה וכמה פעמים בבנגקוק, אבל יעקב ואבא שלי הם 'עולים חדשים' בה..
אז לכבודם ערכנו את הטיולים הסטנדרטים, לאתרי התיירות החשובים של העיר.
ביקרנו בוואט פו, לראות את פסל בודהה השוכב..

כאן, בתוך המקדש המרהיב הזה, נמצא הפסל המוזהב הענק של בודהה:
46 מטר אורכו, מתחיל ולא נגמר... וגובהו 15 מטר - הכל מצופה זהב.. ככה נראה הראש:

וזה מה שהצלחנו לתפוס מן הגוף:

כפות הרגליים משובצות פנינים ואם-המרגלית, והעיטורים מתארים 108איפיונים שונים של בודהה:

כמובן שביקרנו במקדש וואט פראה-קאהו ובמתחם הארמון הגדול:
היופי, העושר, הגודל, הגינון המדהים - כל זה משאיר אותך ממש פעור פה. פשוט אי אפשר לתפוס את זה, העין קטנה מלהכיל את כל המראות. יעקב צילם עשרות תמונות, ואין לי מושג איך ומה לבחור. הנה סתם מדגם מייצג, כדי לקבל מושג על המקום:

אני נאלצת להפסיק את הפרק הזה כאן, בגלל אילוצים של זמן ומחוייבות.
בפרק הבא אספר על השוק הצף, על הקאו-סאן, על צ'יינה טאון, ועל כל מיני מופעים לתיירים - פילים, קרוקודילים, נחשים ועוד... אז עד הפעם הבאה, להשתמע --- ודעו לכם שאנחנו עושים חיים משוגעים. מי שיש לו איזה שהן תכניות של נסיעה על הפרק - שיכוון אותן אל תאילנד. אחלה ארץ!!

לפרק הבא                                        לרשימת כל פרקי היומן מתאילנד