יום שישי, 13.12.02

טוב, אז התגלגלנו ובאנו עד פוקט...

אנחנו נמצאים בדרומו של האי, בחוף יפה שנקרא 'או קאטה יאי' (Ao Kata Yai), ותרגומו 'מפרץ קאטה הגדול', או בקיצור כמו שכולם קוראים כאן למקום הזה - קאטה ביץ'.
הוא מכונה 'הגדול' כדי להבדיל אותו מ'או קאטה נוי' הסמוך - מפרץ קאטה הקטן.
אבל בסך הכל - הכל כאן מתחבר בסופו של דבר לחוף אחד גדול. לא השאירו בצד המערבי של האי אפילו פיסת חוף אחת שלא נבנה עליה קומפלקס תיירותי של מלונות/חנויות/מסעדות.. נוצר כאן רצף אחד ארוך ומתמשך, וקשה להבחין איפה נגמר חוף אחד בשם X, ומתחיל חוף שני, עם שם אחר..

יש חופים גדולים ומפורסמים, כמו למשל חוף פאטונג, אליו מתנקזים רוב התיירים הבאים לפוקט.
גם רוב הישראלים הבאים הנה, שמים פעמיהם ישירות לפאטונג, ועכשיו, שיש טיסות צ'רטר ישירות מישראל לפוקט - יש לישראלים נוכחות בהחלט מכובדת כאן..

אנחנו בחרנו להתרחק מריכוזים גדולים, גם של תיירים בכלל, וגם של ישראלים בפרט, בגלל כל ההתרעות הבטחוניות שמסתובבות באוויר בשבועות האחרונים, כאילו תאילנד היא היעד הבא שארגון 'אל קאידה' שם לו על הכוונת.

אני פאטאליסטית, ואני מאמינה שאם צריך לקרות משהו - הוא יקרה לך גם אם תתחבא במחילה בתוך האדמה, אבל בכל זאת החלטנו לא להדאיג סתם כך את המשפחה והחברים בארץ, שכולם דואגים לשלומנו והזהירו לא לבוא הנה. אז בחרנו בחוף שקט, ואנחנו שומרים על פרופיל נמוך..
נא לא לדאוג! ירושלים בטוח יותר מסוכנת..

ככה נראה מפרץ קאטה הגדול

:

ובמבט יותר מקרוב על החוף

:

מקסים מקסים החוף הזה, אבל מה זה ממזר....
איזה כוח יש כאן לגלים, פשוט מדהים!
הים נראה לכאורה די רגוע ושקט.
אין מציל, אין דגל. אתה מתפתה לחשוב שכל המפרץ הוא בריכת שחיה אחת גדולה, ורק בכמה המטרים האחרונים לפני רצועת החוף, הגלים הופכים קצפיים ומתנפצים בקול רם אל החול.
קטן עלינו קצת גלים וקצף, צריך רק לעבור אותם, ואז אפשר לשחות בשקט..

אבל לא קל לעבור אותם, את הגלים האלה.
כשגל אחד כזה נותן לך מכה -- תשכח מלהשאר זקוף...
בעומק של פחות ממטר, גל אחד הניף את יעקב באויר, קרע מעל רגלו את השקפקף שהיה נעול עם אבזם, נתן לו זאבטה אדירה בעין שאחר כך המשיכה לצרוב עוד שעות רבות, עשה לו סלטה אדירה במים, וזרק אותו, עם מלוא כובד משקלו, אל החוף...
אני חוששת שיעקב לא ירצה להכנס שוב לשום ים שהוא, אחרי חוויה טראומטית שכזאת..

אני, שמחזיקה מעצמי גיבורה גדולה, נכנסתי קצת יותר לעומק, ופשוט רכבתי על הגלים לגובה של כמה מטרים בכל פעם. היה תענוג, עד שגל אחד שנשבר קצת לפני הזמן, פשוט טחן אותי.
כל מה שהדאיג אותי באותו רגע זה שלא אאבד את המשקפיים היקרות שלי, ואחזתי בהם בחוזקה עד שהצלחתי לעלות שוב מעל לפני המים.
הגלים האלה לוקחים ממך כל מה שיכול להנתק מגופך. ממני הם הצליחו לפרק את סיכת הראש שקשרה את שערי לקוקו - איך הם הצליחו לפתוח אותה? אני עצמי עומדת כמה דקות מול המראה עד שאני מצליחה להתיר אותה...
אחרי שהכל נרגע, ראיתי, בעיניים צורבות, את סיכת הראש צפה במרחק של כמה מטר ממני.
שחיתי אליה, החזקתי אותה חזק ביד ויצאתי מהמים על מנת שלא להכנס אליהם שוב....

אני לא רוצה להשמיץ את הים של פוקט, יתכן שסתם תפסנו יום סוער, ויתכן שזה תמיד כך שם.
בכל אופן, להבא הסתפקנו רק בשכיבה על כסאות הנוח שעל החוף, ובצפיה באופנועי הים הרבים הקורעים את המים ומתרוממים על כל גל לגובה של כמה מטרים..

אחרי הלאגונה המקסימה בקו סאמוי, ובריכת מי הקריסטל של מפרץ מאיה בפי-פי ליי, פוקט לא בדיוק היתה לטעמנו בכל מה שקשור לים ושחיה...
בכלל, אם ננסה לדרג את האיים בהם היינו - פוקט מקבלת את המקום האחרון.
לא בגלל שזה לא אי יפה או טוב או מהנה - אלא פשוט בגלל שיש טובים, יפים ומהנים ממנו..

אבל לך תגיד את זה למאות אלפי התיירים הנוהרים הנה....
האי הזה הוא המעצמה התיירותית הכי גדולה בתאילנד....
עשרות בתי מלון בכל חוף, מאות מסעדות, אלפי חנויות. הכל ממוסחר ותפור בדיוק לפי מידותיו של התייר האירופאי הממוצע, כאילו מישהו ישב וזיקק איזה מיצוי מרוכז של כל מה שנכנס תחת קטגוריה של חופשה טרופית, ושתל את זה על חופי פוקט.

יש כאן בתי מלון מפוארים, כמו באגדות אלף לילה ולילה. המחירים בדולרים מרקיעי שחקים, אבל בדרך כלל אנשים מגיעים הנה בדילים וחבילות תיור שמאורגנות על ידי סיטונאי תיירות בארצם, וזה לא יוצא להם כל כך יקר.

אנחנו חיפשנו מלון זול, כשהדרישה היחידה שלנו היא שיהיה נקי ושמיזוג האויר יעבוד כמו שצריך.
מצאנו, לפי הלונלי פלאנט, מקום כזה, והפכנו אותו לבסיס היציאה שלנו לטיולים באיזור.
המקום נקרא 'פרנדשיפ בונגלו' והוא באמת מאד פרנדלי..
הוא ממוקם בדיוק ממול למלון 'קאטה ביץ' ריזורט' המפואר, חמישה כוכבים שעולים 200$ ללילה.
אנחנו משלמים בערך 20$, ואני בטוחה שאנחנו נהנים לא פחות מאשר התיירים במלון הפלצני.

אבל המלונות היקרים האלה מכתיבים את רמת המחירים הכללית של כל המוצרים ושירותי התיירות כאן. ככה למשל, עבור פלחי אננס מדוכן ברחוב, אתה נדרש לשלם 70 באט. בבנגקוק זה עולה 10 באט, ובקו סמואי 20..
אינטרנט עולה כאן 120 באט לשעה. בבנגקוק זה בדרך כלל 40, ובקו סמואי שילמנו 60.
לתיירים שמגיעים לפוקט יש כסף, אז מה יש, למה לא להוציא אותו מהם, כמה שיותר וכמה שמהר..

בלילה מתחילה שוב סצינת האוכל במסעדות, והצגת שלל מאכלי הים בפתחיהן.
הכל מאד בנאלי, בלי שום חן או יופי.
או שאנחנו כבר רוויים מהמראות, או שפוקט באמת דהוייה ולא מלהיבה.

ככה נראה רחוב האוכל בקאטה ביץ

':

אפשר לקחת את התמונה הזאת, להכפיל אותה פי מאה בערך, ולקבל את תמונת הלילה של חוף פאטונג - החוף הגדול והסואן ביותר של פוקט. זה נראה בדיוק אותו הדבר, היינו גם שם בלילה.

אני זוכרת את היציאה לרחוב ולמסעדות בקו פי-פי למשל... איזו חגיגה זו היתה.. כמה הצטערנו שאין לנו עוד ימים ולילות במקום הזה, כדי לדגום עוד ועוד מסעדות, או לפחות מערכת עיכול נוספת כדי שנוכל לאכול שתיים-שלוש ארוחות ערב בכל ערב, שלא להחמיץ שום מסעדה.. ואילו כאן בפוקט, שום דבר לא מגרה, לא מושך. צריך לאכול, כפונקציה קיומית, אז בוא נראה מי נותן מחיר הכי טוב לארוחה סטנדרטית. פה ושם יש איזה פיתוי בצורת באר סלטים חופשי, או משקה קל חינם..
אבל שום השראה ושום ייחוד אין באוכל כאן. בלי אופי. הכל תעשייתי כזה, שייך לתעשיית התיירות.. אותם מוצרים חוזרים על עצמם בכל אחת ואחת מן המסעדות והחנויות, ורק המוני התיירים מתחלפים כל שבוע, לפי לוח הזמנים של הצ'רטרים..

~~~~~

אז מאחר ובכל זאת היינו צריכים לשרוף כאן כמה ימים, בהמתנה הממושכת לויזה של אינדונזיה המבוששת להגיע, החלטנו להתרכז בטיולים באיזור.
חרשנו את האי, לאורכו ולרחבו, ולא רק את החופים אלא גם את פנים הארץ.

המראה השולט בתוך האי - מטעים של עצי קאוצ'וק, המשמשים לתעשיית הגומי. אומרים שתאילנד היא מספר אחד בעולם בייצור מוצרי גומי, והרוב מתרכז באי פוקט. איזו כמות אדירה של עצי גומי יש כאן. מטע אחר מטע, כל אחד נמשך לאורך קילומטרים. יש מטעים של עצים צעירים, דקיקים ועדינים, שמניחים להם לגדול קצת כמה שנים, לפני שמתחילים לחתוך בהם חתכים לאורך הגזע, כדי להפיק את הנוזל הצמיגי. ויש עצים זקנים, בני 25-30 שנה, שכבר עשו את שלהם, ונתנו את לשד-גזעם.. מאלה כבר אי אפשר להפיק עוד גומי, והם נכרתים ומשמשים את תעשיית הרהיטים. במקומם שותלים שוב שתילים צעירים, וחוזר חלילה..

ביקרנו גם באיזה מקדש מרוחק, שנמצא בתוך מערת נטיפים גדולה בתוך סלע ענק.
להקת קופים חצופה שומרת על המקדש, וחוטפת מידי התיירים כל דבר שנראה או מריח כמו מאכל או משקה - בקבוקי בירה, פחיות קולה, פירות וכו'. רגע אחד זה בידיך, ובשני, אצל הקוף על העץ..

במקדש הזה יש אוסף גדול של פסלי בודהה - למעלה ממאה פסלים שונים

  :

רק כשיצאנו, שמנו לב שבכל המיתחם ראינו אך ורק נזיר אחד, יושב בודד ומיותם, וקורא בספר.

שאלנו את המדריך, איפה כולם? הנזירים, והמאמינים הבאים להתפלל, והקטורת, ומחרוזות הפרחים, והנרות, והמנחות...
רק אז הוא טרח להסביר לנו שזה לא ממש מקדש 'על אמת'..
זו רק אטרקציה שהוקמה במיוחד עבור תיירים, ולא בדיוק מהווה מקום קדוש לפולחן..
יחי ההצגה הגדולה של פוקט - אפילו את הדת והמקדש רתמו לעגלה הדוהרת הזאת של התיירות..

~~~~~

פוקט, במקור אי בים, מחובר ליבשה על ידי גשר ארוך וכביש מודרני וסואן. התחבורה כאן צפופה למדי, ויש להם שעות של פקקים כמו בכרך עירוני מצוי. אנחנו נסענו על הגשר הזה באוטובוס, כדי להגיע לשמורת הטבע הימית של מפרץ פאנג-גה, וזה היה טיול שפשוט 'עשה' לנו את השהיה באי..

מפרץ פאנג-גה, שטח ימי של כמה עשרות קמ"ר, הוכרז כשמורת טבע לאומית לפני כעשרים שנה.
בתוך מימי התכלת של ים אנדמאן, זרועים עשרות איים סלעיים, קטנים וגדולים, מכוסים יערות טרופים עם צמחיה מגוונת, כולל אפילו קקטוסים שזרעיהם הובאו הנה על ידי ציפורים נודדות ממרחקים..

בין אי לאי, יש מושבות גדולות של מנגרובים - מין עץ ימי ששורשיו משתרגים מעל לפני המים ויוצרים רשת סבוכה ובלתי עבירה, שרגל אדם - או סירתו - לא דרכו בה..

ככה נראים שורשי המנגרובים

:

וככה נראה הסבך של מושבה שלמה, שקוטרה יכול להגיע לכמה קילומטרים.
שימו לב, שום אדמה אין שם - העצים גדלים לגמרי במים

:

והנה, זה הנוף הטיפוסי לפאנג-גה ביי.
לאן שלא תסובב את מבטך - לאורך קילומטרים, זה מה שתראה:

שתי אטרקציות יש לטיול הזה בתוך המפרץ הקסום, מלבד עצם השייט בו.
האחד, זה ביקור בכפר ימי של 'צועני-ים' מוסלמים.
חוויה אתנית חזקה מאד - לא להאמין שאנשים גרים כך, במקום ובתנאים כאלה..
ככה נראה הכפר מרחוק

:

נראה נחמד, ציורי כזה... אפילו רומנטי משהו, לגור על בתי כלונסאות מעל המים...

על מרכז הכפר חולש המסגד הגדול והמפואר, (לצערי הוא מוסתר, רואים רק את הצריחים ) כולו עשוי שיש ועיטורים העומדים בניגוד משווע לבתי העץ הדלים של התושבים. כולם כאן מוסלמים אדוקים: כל הנשים מכוסות בכיסויי הראש הכבדים, וחלקן אף רעולות פנים.
מתוך המסגד נשמעת ברמקול קריאת פסוקי קוראן, שמפעם לפעם נקטעת על ידי 'אללה הו אכבאר' מסתלסל... ממש כמו בכפר בגדה..

המדריך של הטיול שלנו, שמתהדר בהיותו 'סיור אקולוגי', להבדיל מהסיורים התיירותיים הרגילים, מכניס אותנו לכל מיני 'סימטאות' צדדיות - קורות עץ הנמתחות מבקתה לבקתה - כדי לצפות בחיי היום יום של התושבים. הוא נותן הסברים מאד מעניינים לכל דבר, בתנאי כמובן שמצליחים להבין את האנגלית שלו הבולעת שלושת רבעי מהעיצורים ומשאירה רק הברות קלות להיגוי

..

הבתים דלים בצורה משוועת. אנחנו מציצים לכמה מחללי המגורים, מזרונים רבים מגובבים על הרצפה ומשמשים כמעט הרהיט היחיד שם. המון ילדים קטנים מסתובבים בין הרגליים, אנחנו הרי מכירים את נטיית בני דודינו להתרבות שיטתית. הילדים הקטנים נורא שמנים, ילד בגיל שנתיים-שלוש שוקל כמו בן שבע-שמונה, והמדריך מסביר לנו שזה בגלל שאין להם איפה לשחק, אין להם קרקע, ומרחב המחיה והמשחקים שלהם מוגבל לכמה קורות עץ המשמשות 'רחוב', הם בקושי מתנועעים.
גם הנשים, למרבית הפלא ובשונה מהתאילנדיות הדקיקות, סוחבות אחריהן ישבן ים-תיכוני מסורתי ומתנהלות בכבדות..
לא יעזור, המוסלמים - ולא משנה באיזה חלק של העולם, אוהבים את נשותיהם עבות בשר.. שיהיה איפה לתפוס, ושיהיה ברור לכולם שהוא מאכיל אותה טוב....
לו רק נולדתי בערב הסעודית... לא הייתי לא הייתי מתוודעת כלל למילה המגעילה 'דיאטה'...

את הגברים שלהם כמעט ולא ראינו.
או שהם בים, דגים דגים... או שעובדים בפוקט וחוזרים רק בלילה..

המים מתחת לכלונסאות מג'וייפים לגמרי, צבעם מין חום ירוק כזה, והם מדיפים ריח לא הכי נעים.
הריח הלא טוב הולך ומתגבר ככל שאנו מתקרבים למרכז הכפר, לשוק ולמקום בו נמכרים מיני מאכל: המון דגים, חיים, מעושנים, מיובשים, מוצגים בכל החנויות שאינן אלא מין חור-בקיר..
המון מיני מתיקה לא מזוהים, וענני זבובים מעליהם.. נגעלנו לקנות אפילו קולה, והסתלקנו מן המבוך הצר אל המזח, שם ישבנו לחכות באוויר הפתוח לסירה שתבוא לקחת אותנו משם בעוד כחצי שעה.

האמיצים יותר התלוו אל המדריך, שהתעקש להעמיק את הסיור, כדי להצדיק את היותו שונה מסתם סיור תיירותי ממוסחר, וחזרו די מזועזעים. גם בגלל ההיחשפות לתנאי המגורים והחיים של תושבי המקום, שלא מכירים ולא יודעים אחרת, וגם בגלל שבסופו של דבר, הסיור הסתיים - איך לא - במיתחם של חנויות מזכרות לתיירים, ושם הרבה ילדים וילדות קטנים נדבקו אליהם כמו עלוקות ולא הניחו להם לעבור עד שקנו מהם משהו חסר תועלת לחלוטין.. כמו לשלם מין 'מס' על הביקור..

~~~~~

האטרקציה השניה של הטיול, היתה ביקור ב'אי של ג'יימס בונד'..
לפני שהגעתי הנה, בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה. אבל מאז החכמתי ולמדתי, שפעם, באמצע שנות השבעים, רוג'ר מור צילם כאן סרט ג'יימס בונדי אחד, שנקרא 'האיש בעל אקדח הזהב', ועד היום תושבי פוקט רוכבים על גל הפרסום שהסרט הזה הביא להם ..

ביעילות ובתכליתיות תאילנדית טיפוסית, של לא לבזבז אף רגע ולא להחמיץ שום הזדמנות - מקרינים לנו בוידאו את הסרט הזה, באוטובוס. החצי הראשון בדרך לפאנג-גה ביי, כדי לרענן את זכרוננו. והחצי השני בדרך חזרה משם, אחרי שרק לפני דקות אחדות נשענו ממש על הסלע הענק ששימש כניסה למעבדה האימתנית, איפה שהרעים האלה, שג'יימס בונד נלחם בהם, בשמם של הטובים, הקימו איזו מערכת סולארית מאיימת על העולם...
האמת, זה דווקא היה נחמד מאד, לראות ככה את שני חצאי הסרט וביניהם הביקור והצילומים באי עצמו.. חבל רק שזה קצת הסיח את דעתנו מן הנוף שנשקף דרך חלונות האוטובוס. קשה היה להחליט במה לצפות - במסך או בנוף...

הנה, זה האי של ג'יימס בונד:
את העמוד הזה, המתרומם סתם כך באמצע המים, רואים בסרט עולה לגמרי בלהבות, מתפוצץ לרסיסים.. פירוטכניקה של אולפני קולנוע בלבד... כי הנה הוא ניצב במים על תילו, בדיוק כפי שצולם בסרט לפני כמעט שלושים שנה

..

ואילו הסלע הענק הזה, השעון אלכסונית על סלע אחר, היווה בסרט את הכניסה למעבדה הסודית של סאקראמאנגה הרשע... המראה ממש מרשים, כי זה פשוט סלע ע-נ-ק, מסותת חלק - ממש כאילו בידי אדם. אבל אין צל של סיכוי שאדם יכול היה להשעין אותו כך, בפוזה הזאת

..

~~~~~

אני לא יכולה לחתום את הפרק הזה על פוקט, בלי לספר על השקיעות המהממות...
ערב ערב יצאנו לחוף, לתפוס את השמש שוקעת.
אני לתומי חשבתי שפעם אחת רואים שקיעה, וזהו - זה תמיד אותו הדבר באותו מקום.. אבל יעקב התעקש שאין שקיעה אחת דומה לקודמתה, ואכן צדק. כל ערב נצבעו השמיים אחרת, וכל העולם מסביב קיבל גוון שונה..
הדבר הכי קשה עכשיו זה רק לבחור אלו תמונות להביא הנה....
ומאחר והפרק הזה כבר עמוס ממילא בתמונות, נאלץ להסתפק רק במדגם המייצג הבא:
שקיעות שונות, ימים שונים, מצלמות שונות...
המקום תמיד אותו מקום, קאטה ביץ' בפוקט:

 

ואני גם מוכרחה לציין, שבפעם הראשונה בחיים שלי, ראיתי זריחה מעל הים...
וואו, איזה יופי זה...
בחוף המזרחי של פוקט, בשעת בוקר מוקדמת וקסומה, בדרך אל שדה התעופה - לא היתה יכולה להיות לנו פרידה יפה יותר מן האי הזה..

היום יום שבת, 14.12.02, ואנחנו שוב חזרה בבנגקוק.
קיבלנו באימייל מדני את הויזה שלי לאינדונזיה, והודעה שהויזה של יעקב תיקח עוד יומיים שלושה.
בצ'יק צ'ק עלינו על מטוס, והחלטנו לבלות את הימים האחרונים האלה בבנגקוק, בסידורים ובהצטיידות להמשך המסע.

ובבנגקוק, אף פעם אין זמן לכלום - זוכרים איך כתבתי בפרק הראשון??

אז אני רצה לי לעיסוקיי, ולהשתמע בפרק הבא שבטח יהיה פרק הסיכום של תאילנד...
שבת שלום לכולם.........

לפרק הקודם                                         לפרק הבא