דצמבר 2002

מינגאלה-בה !! Mingala-ba ...

זאת אומרת - שלום....

וואלה איזו שפה יש להם כאן.... ממש לשבור את השיניים והחיך...
אבל הצלחנו ללמוד לא מעט מילים, ואנחנו עושים בהן שימוש חופשי, להנאתם של כל הסובבים אותנו, שמתגלגלים מצחוק בכל פעם שאנחנו מנסים להגות מילים פשוטות כמו 'תודה' (ג'זוטימבארה) או 'בבקשה' (ג'זופיו-ווייה) או 'מה החשבון שלנו' (בלאו-לה)...
נראה קל, לא?
ובכן, לא.
אף פעם לא הצלחנו להגיד את זה נכון, ותמיד תיקנו אותנו....
את ההברה הזאת צריך להוציא דרך האף, ואת ההברה ההיא לעצור עם הלשון על השיניים לפני שהיא משתחררת החוצה, וכך הלאה..

הכי מוצלח ומשעשע היה לבקש מאפרה... (סלי-קווה), כי אם לא הוגים את ה'קווה' כמו צפרדע מנוזלת, אין צל של סיכוי שהם יבינו מה רוצים מהם.. מיד מתחילה התרוצצות מסביבנו, ושולחים לקרוא למומחה לאנגלית, אולי הוא יצליח להבין מה זה המילה הזאת, סלי-קווה...
כשמתברר לו שהמילה הקשה היא דווקא בלשון אמו ולא באנגלית, מתפשט חיוך רחב על שפתיו, והוא רץ לשתף את כל האחרים בצחוקים רמים.. כולם לא נרגעים עוד שעה ארוכה מרוב התרגשות על ששני זרים עבמ"ים כמונו עשו מאמץ ללמוד מילים בשפת המקום..

איזה עם נחמד יושב בארץ הזאת!!
לא צריך להתאמץ הרבה בשביל להביא אותם לידי צחוק או חיוכים.. זה בא להם טבעי, ואני חושבת שהם העם הכי חייכן שנתקלתי בו אי פעם.
וזה לא שיש להם מי יודע מה על מה לחייך....
הארץ עניה, פרימיטיבית, שרויה מבחינות רבות אי שם באמצע ימי הביניים...
המשטר צבאי, טוטאליטרי, לא משאיר מקום לחירות הפרט, לחופש הביטוי או לקשר עם העולם..
מנהיגי המפלגה הדמוקרטית, שנבחרו ברוב עם בבחירות לפני למעלה מעשר שנים - לא זכו לממש את בחירתם, ומבלים תקופות ארוכות במעצר בית, בן כמה שנים בכל פעם..
בקיצור, לא בדיוק גן עדן.. אני לא הייתי מחייכת לו גרתי כאן.

אבל, מאחר ואני לא גרה כאן, אלא רק מבקרת - חייכתי גם חייכתי.
הארץ הזאת פשוט מדהימה לטייל בה!!
הנופים, האנשים, המקדשים, העתיקות, המחירים הזולים - הכל יחד עושה אותה ליעד תיירותי מעולה שעדיין לא נגוע בכל הרעות החולות שתיירות המונית מביאה אתה. כמו שנהוג לומר - עוד לא הספיקו להתקלקל... במקומות מסויימים - הארץ בתולית לחלוטין, לא ראו בה פנים מערביות בערך מאז שהבריטים עזבו את המדינה ונתנו לה עצמאות.. (1947)

אני מקווה שאצליח להביא הנה ולו רק קצת מן החוויה העצומה שהארץ הזאת היוותה עבורינו.

~~~~~

אז קודם כל, צריך להשתחרר מהשם 'בורמה', כי אף אחד כבר לא קורא לה כך.
השם הוחלף ב - 1989 למינמאר, ׁ(חיריק במם הראשונה ופתח בשניה ) שהוא למעשה השם שבני המקום קוראים בו לארצם מזה מאות שנים.

גם שמה של עיר הבירה הוחלף, יחד עם שמות רבים אחרים, ומה שהבריטים קראו פעם ראנגון, נקרא היום יאנגון - YANGON. ככה הרבה יותר קל למקומיים להגות את השם, הרי ידוע שעמי המזרח אינם חזקים כשזה מגיע לאות ר'.. ובכלל, רוב שינויי השמות נעשו בכדי להתקרב יותר לשפת המקום, מין צעד נוסף של השתחררות מעול זרים שנתנו למקומות שמות שרירותיים שוברי שיניים.

נחתנו בשדה התעופה של יאנגון בשעת ערב, אחרי שעה ורבע של טיסה תענוגית בחברת 'תאי אייר'. פינוקים ויין וארוחה מלאה ודיילות מקסימות, והכל בצ'יק צ'ק, לא הספקנו להמריא, לאכול ולשתות, וכבר היינו שוב על הקרקע.
אבל איזו קרקע שונה....
אחרי תאילנד, ההגעה למינמאר היא כמו להחזיר אחורה את גלגלי הזמן, ולהתביית אי שם - לא במאה הקודמת, אלא בזו שלפניה..

שדה התעופה של יאנגון אפרורי וחסר חן, קטן מאד (יש בו רק מסוע אחד למזוודות...) ומין אפלה כזאת שנובעת מתאורה צהבהבה חיוורת, במתח חשמלי נמוך, משרה אוירה של עגמומיות.

דלפקי העץ מיושנים, ותורים ארוכים מאד משתרכים בביקורת הדרכונים, למרות שזו הטיסה היחידה.
חוץ מהרבה מאד פקידים ופקידות המאיישים כל דלפק, יש גם הרבה לובשי מדים המסתובבים בשטח, ונועצים מבטים חודרים בקהל. לא ברור לנו אם אלה עובדי שדה התעופה, או שוטרים, או חיילים - השמועות על המשטר הצבאי של הארץ הזאת עשו אותנו קצת פראנואידים.

האמת היא שבאנו עם הרגשה לא כל כך נוחה, שהתגבשה ולובתה עוד ועוד ככל שקראנו יותר במדריך הלונלי פלאנט. הספר הזה יוצא נגד הממשל הצבאי של מינמאר בצורה נחרצת, מתאר אותו כעריץ וכמדכא, שולל זכויות פרט, מעביד ילדים קטנים בעבודות כפיה, ובכלל מצייר אותו כמין משטר אימים חורש רע, שכל עוד הוא בשלטון - מגיע לו שתיירים לא יבואו לבקר כלל בארצו.

מי שקורא את הספר הזה ומגיע הנה בכל זאת, עושה זאת למרות הכתוב, ולא בגלל הכתוב.
כמה מן העמודים הראשונים במדריך הזה מוקדשים לשאלה העקרונית 'האם בכלל לבקר במדינה הזאת' וטבלאות של בעד ונגד מפרטות את הסיבות מדוע כדאי לבוא או מדוע להימנע.

אנחנו החלטנו לבוא בגלל הסיבות של הבעד - ארץ יפה, תושבים נהדרים, ודחיפה לתיירות ולכלכלה. את השלטון החלטנו לקחת בערבון מוגבל - לא להתערב במה שהוא לא עניינינו, ולא לנסות להיות מתקני עולם. אם מדינת ישראל מוצאת את השלטון הצבאי הזה מתאים לקיים אתו יחסים דיפלומטים וכלכליים ענפים ביותר, אז גם בשבילנו זה בסדר לטייל כאן.

אני לא אגיד שאין כאן דברים צורמים או מקוממים, שהם תוצאה ישירה של המשטר.
אני גם אכתוב על כך מפעם לפעם בהמשך, אבל בסך הכל - אני חייבת לציין ולהרגיע את מי שחושש: אם לא סוטים מן האיזורים המותרים לתיור - אין שום מפגש ישיר עם נציגי השלטון או מגבלותיו. יודעים שהוא קיים - אבל לא נתקלים בו, ולא סובלים ממנו. זו רק הידיעה שהוא ישנו, ושהוא לא טוב לעם שלו, שמציקה ברקע. אבל לאורך כל הטיול הרגשנו חופשיים ובטוחים לחלוטין, וכל החששות והספקות שלנו התבררו כמיותרים.

כל תייר המגיע למינמאר, חייב להשאיר במדינה הזאת מינימום של 200$.
הדרך לוודא ולאכוף את זה היא על ידי כך שכבר בכניסה, אחרי ביקורת הדרכונים, אתה מתבקש להחליף את הסכום הזה מדולרים ירוקים, לאיזה מין 'כסף מונופול' שנקרא FEC. אתה מקבל מעטפה, ובתוכה ניירות המודפסים בצורה של שטר, בערכים שונים. 20, 10, 5, 1. הכסף הזה אמור להיות קביל בכל מקום, בערך שווה לדולר מזומן, אחד לאחד.
בפועל, זה לא ממש כך, כי בתנאי השוק - כל אחד מעדיף דולרים אמיתיים, וככה ה'פאני מאני' הזה שווה קצת פחות מדולר. בתי מלון, סוכנויות נסיעות, אתרים הגובים דמי כניסה - כל אלה מקבלים FEC. אבל תנסה לשלם עם זה במסעדה או בחנות - לא הולך. שם צריך את המטבע המקומי, הנקרא צ'אט. וככה אתה מסתובב במדינה הזאת עם ארנק ובו שלושה סוגי כסף שונים, דולרים ירוקים, FEC, וצ'אט, ואתה מנסה לנווט ביניהם, ולהתחכם ולהבין איפה יותר משתלם לשלם במה..

הדלפקים להחלפת הכסף מצויים מיד אחרי ביקורת הדרכונים, ומספרם רב, כך שלידם אין תורים.
בכלל, כשזה מגיע למטבע הקשה, המהווה הכנסה נאה למדינה, לא נותנים לך לחכות..
בכל דלפק יושבות שלוש בחורות, ולידן עומד שוטר המשגיח על הנעשה. אבל נראה שכולם משתפים פעולה עם כולם, ואם אתה לא רוצה להחליף את כל ה-200$, אתה רק צריך לדחוף איזה שטר-שוחד קטן, בדולרים כמובן, אל בין דפי דרכונך, ולהגיד בחיוך כמה אתה כן רוצה להחליף.
100$ גם בסדר, אבל זה עולה לך 105, או 110...
אתה מקבל 100 FEC, והחבר'ה חוגגים על העודף..

אנחנו החלפנו את כל ה-200$ לכל אחד, גם בגלל שאנחנו קצת נחנחים, אבל בעיקר בגלל שידענו שהשהייה שלנו ארוכה מהממוצע במינמאר, ורמת בתי המלון והטיולים שאנחנו זקוקים לה - תגמור לנו את כל ההקצבה. אני מסכימה עם האומרים שלחבר'ה צעירים, תרמילאים, זה המון כסף וכדאי להם לנסות ולהימנע מלהחליף את כל ה-200$. בהצלחה...

יצאנו מחוץ לטרמינל, ותכף הוקפנו בהמון נהגים ומתווכים שניסו למשוך אותנו אל הטקסי שלהם. התחלנו לנהל משא ומתן על המחיר, סטייל ימי הודו העליזים, ובסופו של דבר איזו השגחה עליונה הובילה אותנו אל מכוניתו של נהג צעיר וחביב, שבכלל לא היה מן המתנפלים. איזשהו מתווך, או סדרן, הוביל אותנו אליו בהבטחה שהוא 'מדבר אנגלית מצויינת'...

נתנו לו שם של מלון שקיבלנו עליו המלצה, ויצאנו לדרך.
הרחובות היו חשוכים כמעט לחלוטין, למעט האורות מפנסי המכוניות שעל הכביש. ככה התוודענו לבעיית החשמל הקשה שיש במינמאר: יש הקצבה לשימוש בחשמל, ויש הפסקות חשמל יזומות לשעות ארוכות. ולכן, אחד המאפיינים החשובים ביותר של בתי המלון, הוא האם יש להם גנרטור עצמאי, או שאתה נתון לחסדי חברת החשמל הממשלתית.

מעבר לחוסר הנוחות האישית - אין אור, אין מחשב, אין מוזיקה, אין מזגן וגם לא מאוורר, אי אפשר להכין כוס קפה - ברמה העירונית זה מדכא מאד.
יאנגון של אחרי רדת החשיכה היא עיר מאד לא נעימה.. גם באור יום היא לא מצודדת במיוחד, אבל בלילה כדאי להיות בחדר שלך במלון, אחרי שוידאת שהגנרטור שלו פועל.
הפסקות החשמל הן לפי אזורים, לכל איזור יש את שעות ה-ON וה-OFF שלו, וככה יתכן שאתה בחושך, אבל קצה הרחוב שלך מואר. שיטה אחרת, שנאמר לנו שנמצאת עכשיו בניסוי בחלקים מן המדינה, היא פשוט להגביל כל צרכן לכמות מסויימת של קילו-וואטים בחודש, ולהטיל עליו את האחריות מתי להדליק ומה ואיך. הגענו לבתי מלון בהם אמנם היה חשמל כל הזמן, ללא הפסקות, אבל חשמל ברמה שיכולה לשגע אותך: מספיק בכדי להפעיל מאוורר, אבל לא מזגן. בשירותים מנורה של 10 או 20 וואט, צריך לגשש כדי למצוא את נייר הטואלט או את ידית ההדחה, ובחדר עצמו מנורה עגמומית אחת שאם אתה מנסה לקרוא לאורה, אתה כמעט מתעוור.
אנחנו תרמנו לחסכון באנרגיה בכך שהלכנו לישון כל ערב מוקדם. מוקדם מאד אפילו.....

הנסיעה הראשונה ברחובות יאנגון הזכירה לנו כמה מן המקומות האפלים ביותר של הודו.. לאורך הכבישים, על המדרכות, בפתחי הבתים והחנויות - האנשים לא מפסיקים את החיים שלהם, אלא פשוט לומדים לחיות אותם בחושך... כשהגענו למרכז העיר, למה שנקרא הדאון-טאון, הרחובות המו אדם, והכל התנהל בחשיכה ולאור נרות: דוכני אוכל הציבו פמוטים מאולתרים - נרות בתוך בקבוקי פלסטיק של מים מינרליים, שנחתכו בערך בשלושת רבעי הגובה שלהם. חום הנר כיווץ קצת את השוליים העליונים, וככה התקבלה ממש מין מנורה כמעט סגורה, כמו עששית, כשדפנות בקבוק הפלסטיק מגינות על הנר מפני הרוח..
ריח הפלסטיק החרוך השתלב יפה בשלל הריחות הלא הכי נעימים של דוכני האוכל הלא מזוהה..

המלון אליו נסענו היה מלא, ולאחריו עוד אחד ועוד אחד. למלון הרביעי היה חדר פנוי, אבל במחירי הילטון בערך... 35$ או 40$ זה הרבה מעבר למה שהקצבנו לעצמנו, והרבה מעבר למה שצריך לשלם במדינה הזאת. אנחנו חיפשנו משהו בסדר גודל של 15$, שזה גם הרבה - אבל לא היינו מוכנים להתפשר על חדר ללא חלונות או ללא מזגן. כאלה יש כאן לא מעט, ובמחיר יותר זול.

עכשיו נכנס לתמונה נהג הטקסי שלנו, שהתברר כנכס שלא יסולא בפז: הוא המליץ על כמה מלונות, ולקח אותנו לבדוק בהם את החדרים, עם המון סבלנות וחיוכים, כשהוא מספק לנו שפע של מידע חשוב לההתמצאות הראשונית בעיר, ובמדינה בכלל. עד סוף הערב כבר התאהבנו בו לגמרי, ואחרי שהוא שלף מחברת ובה המלצות חמות של תיירים שהוא הסיע, ואחרי שקראנו שם כמה דברים מעוררי התפעלות, גם מישראלים שכתבו 'תפסיקו לחפש נהג, זה האיש שלכם!!' החלטנו שהוא באמת האיש שלנו.

שמו אאונג-מין. בן 34, נשוי ואב לילדה אחת בת 12, שבשביל העתיד שלה הוא עובד כל כך קשה וחוסך אגורה לאגורה כדי 'שיצא ממנה משהו מוצלח'.. בחור אינטילגנט, עדין ואדיב, חייכן ובעל מזג טוב כזה, יודע המון, האנגלית שלו מצויינת, והוא לא הפסיק להפתיע אותנו כל פעם מחדש. הוא קרא על המוסד, על אייכמן, ידע להגיד יצחק רבין בלי שום טעות כשבמקרה התגלגלה השיחה על מדינאים שנרצחו בעולם, ועוד.

הנה, ככה נראה אאונג-מין, האיש שממש עשה לנו את הטיול.. אגב, שימו לב לחצאית הלונג'י שהוא לובש. אני ארחיב עליה את הדיבור בהזדמנות - 95% של הגברים כאן לובשים את זה

...

עוד באותו ערב יצאנו ביחד לארוחת ערב משותפת, וישבנו וסגרנו את מסלול הטיול וכל פרטיו.
מאותו רגע, הפכנו לבני חסותו של אאונג-מין, והוא ליווה אותנו בכל צעד ושעל ובכל פעולה, קטנה כגדולה, שהיינו צריכים לעשות כאן. החלפת כספים, אישור טיסות, קניות חשובות (סוודרים לצפון הקר, תערובת קפה, חוט תפירה למכנסיים שנקרעו...) ובכלל, הוא היה האבא והאמא והאומנת, והנהג והמדריך, ובן השיחה והמתורגמן והחבר, ובזכותו למדנו להכיר את מינמאר לפני ולפנים..
~~~~~

את הסיור ביאנגון התחלנו, למחרת בבוקר, בסידורים לוגיסטיים. נסענו לאשרר את כרטיסי הטיסה שלנו לחזרה - להבטיח שישמרו לנו את המקום, כי יש כאן בעיה רצינית של טיסות עמוסות.
משם נסענו לאחד מבתי המלון שלא קיבלו אותנו אתמול בלילה, כי היה מלא, כדי להזמין מקום מראש לשני ימי השהיה שלנו ביאנגון בסוף הטיול, אחרי שנחזור מן הצפון.
בתוך דקות אחדות הסדרנו בעזרת הנהג שני עניינים חשובים, שלבד היו גוזלים מאתנו לפחות חצי יום.. כמה זה נוח שיש מי שמכיר ויודע ומתמצא, וחוסך לך טרטרת וכיתות רגליים בעיר זרה..

אחר כך נסענו לאחד הבנקים הממשלתיים הגדולים, כדי לנסות למשוך כסף בכרטיס אשראי. העובדה ששכרנו את שירותיו של אאונג-מין כנהג צמוד למשך כל ימי השהייה שלנו במינמאר, הכבידה על תקציב המזומנים שלנו, והיתה משהו שלא נלקח בחשבון. בתוכנית המקורית התכוונו לעשות לפחות חלק מן הדרך בתחבורה הציבורית הזולה הרבה יותר. נוצר מצב שהכסף הנזיל שלנו עלול היה לא להספיק לנו, ודחוף היה לנו למשוך קצת מזומנים.

סניף הבנק היה ענק. כמה אולמות גדולים עם תקרה גבוהה, אחד בתוך אחד, בתוך אחר.
חשוך - בלי שום תאורת חשמל, רק האור הנכנס מן החלונות והדלתות, מה שהותיר את המקום אפלולי לחלוטין ומשרה אווירת נכאים. הרבה פקידים ישבו לאורך שורות שורות של שולחנות משרדיים מיושנים מעץ, חלקם שבורים. ממש מפליא מספרם הרב של העובדים, לאור מיעוט הלקוחות. רק מתי מעט של אנשים הסתובבו שם, כי למי במדינה הזאת יש בכלל כסף, ואם כבר יש - למה שירצה להפקיד אותו בבנק ממשלתי....

הרבה בירורים ושאלות הובילו אותנו לבסוף לבנין מן העבר השני של הכביש - שם יש מחלקה מיוחדת לתיירים ולמטבע זר. ה'מחלקה' הזאת הסתברה כחדר צר מידות, עם שלושה שולחנות וקומץ כסאות שכולם היו תפוסים על ידי תיירים מערביים. עוד מספר תיירים הצטופפו בפתח.
החדר עצמו היה מלוכלך ומוזנח, חשוך, ומן החלונות המטונפים - שבטח לא ניקו אותם כמה שנים -בקושי הסתנן קצת אור מבעד לשכבת האבק והבוץ..
בפנים, שלוש פקידות היו עסוקות במילוי טפסים. איזו כמות של ניירת היתה שם!! על כל שולחן היה הר ניירות בגובה כחצי מטר, ומאחור - כונניות עמוסות בערימות של נייר, במגדלים לגובה. הפקידות נראו כמעט טובעות בניירת, ואף על פי כן לא הפסיקו לייצר אותה: הדרכון וכרטיס האשראי שלנו עברו משולחן לשולחן, ואצל כל אחת מולאו שוב ושוב טפסים, בכל פעם מסוג וצבע אחר. כמובן שאף מחשב או מחשבון לא נראה באופק, וכל החישובים נעשו על פיסת נייר, כולל חישובי האחוזים שהבנק הזה לוקח כעמלה על עצם האפשרות שהוא נותן לנו למשוך כסף מחשבוננו.
רצינו למשוך כסף במאסטרקארד - לא הולך. אין למאסטרקארד נציגות בכלל במינמאר, היא הפסיקה את הפעילות שלה במדינה הזאת לפני כחמש שנים.
דיינרס ? לא שמעו כאן על דבר כזה.
בלית ברירה נשלפה הויזה, מזל שהיינו חכמים להצטייד במגוון של כרטיסים..

אחרי שכל אחת מן הפקידות מילאה את מיכסת הניירת שלה, התארגנה חבילה של מסמכים ומישהו בא לקחת את זה אל שולחנו של המנהל, שבלעדי חתימתו אין כסף. הוא קרא בעיון כל נייר ונייר שהוגש לו, בדק את הדרכון שוב ושוב, סובב את כרטיס האשראי מספר פעמים מצד לצד, כאילו עצם ההתבוננות הזאת תתן לו אינדיקציה אם הכרטיס גנוב או חסום.. ובסופו של דבר הדביק ברוב הוד והדר חותמת מפוארת ושירבט עליה את שמו.
איזה בני מזל אנחנו! היתה לפנינו תיירת שהוא סרב לתת לה כסף, לא הצלחתי להבין את הנימוק.

הטיפול בכל אחד מן התיירים - שכולם היו שם לאותה מטרה - לקח כמעט חצי שעה לאדם. התור שנוצר שם היה התור הכי גדול של תיירים שראינו במהלך כל הטיול. מכונה אחת אוטומטית למשיכת כסף, כמו זו שמצויה בכל קרן רחוב בערים מודרניות, היתה חוסכת כל כך הרבה זמן וכוח אדם.
אבל בעצם למינמאר אין שום בעיה לא עם זמן ולא עם כוח אדם.. יש להם שפע מזה ומזה.

זו היתה חוויה די מפוקפקת, וכמעט ויתרנו על הרעיון. רק הפחד להשאר תקועים בלי כסף, גרם לנו בכל זאת להשאר.
את הכסף אפשר לקבל אך ורק ב - FEC. ממש לא מעניין אותם שרק אתמול כבר פרטנו את ה'עונש' של 400$ לכסף המצחיק הזה. המדינה רוצה עוד ועוד דולרים, וכל השאר זה בעיה שלך. תשתדל למצוא בשוק שחור מי שיתן לך את השער הכי קרוב לשער של דולר מזומן.
אנחנו הפקדנו את הכסף בידיו של אאונג-מין והוא הצליח להשיג בשבילנו שער של 960 צ'אט לכל FEC. דולר מזומן מביא 1060...

כשהוא חזר מהחלפת הכספים עם שקית ניילון מלאה, חשבנו שאולי שם בה איזשהן קניות שלו. אבל הסתבר שהשקית כולה היתה מלאה בשטרות של כסף... בוחטות של כסף, מסודרות לפי הערכים, כל חבילה סגורה עם גומי...
שום ארנק - גדול ככל שיהיה - לא יכול היה להכיל את הצ'אטים האלה, שבכסף נורמלי שווים 100$:

נאלצנו להמשיך לסחוב אותם בשקית ניילון ולהחביא אותה בכל מיני מחבואים..
ועכשיו, כשכל הסידורים מאחורינו, ואנחנו עמוסים בכסף, יכולנו סוף סוף להתחיל את הסיור בעיר..

~~~~~

קשה לי לגבש דעה על העיר הזאת, יאנגון.
יתכן שכמה מן הדברים שאכתוב כאן, יתנו את הרושם שזו עיר שלא כדאי לבקר בה.
אז לא ולא - פשוט, קיראו הלאה. היא משתבחת בהמשך....

מצד אחד, מרכז העיר חסר כל אופי ייחודי, ואפילו דוחה למדי.. אין פה ארכיטקטורה יפה או מבנים מרשימים, למעט כמה בניינים בסגנון קולוניאלי שעדיין השתמרו. הרחובות סתמיים ודי ועלובים, בנויים בצורת רשת שתי וערב סטייל מנהאטן, הרבה דוכנים של סחורות ירודות ממלאים את המדרכות.
בלי חן, בלי אקזוטיקה - סתם אפרוריות של כרך סואן. הנה מראה רחוב אופייני בלב הדאון-טאון

:

התחבורה הציבורית סואנת, וכמות רוכבי האופניים אדירה. יש קצת אוטובוסים מיושנים, אבל רוב התנועה היא באופניים, או בטנדרים - פיק-אפ כזה - המשמש כ'מונית' שירות ומסיע כמות בלתי מוגבלת של אנשים. עד שנגמר המקום להניח רגל, או נקודת אחיזה ליד

:

יש אמנם מעט מוניות, לשימושם של תיירים בעיקר, אבל אמצעי התעבורה העממי והמקובל כאן הוא הטריישו, תלת-אופן המדווש על ידי בן אדם. בצד האופניים הרגילות, בנו מין דו-מושב של גב אל גב, הנשען על גלגל שלישי. הנוסעים יושבים אחד עם הפנים לתנועה, ואחד עם הגב, ולפעמים מצטרף אליהם נוסע נוסף שנהג האופניים מרכיב מאחוריו.. ולפעמים מועמסות סחורות, וסלים ושקים...
זה ממש מחזה

:

העיר הזאת בכלל לא נראית עיר בירה של מדינה כל כך גדולה.
חסר לה ברק, חסרה לה האווירה. היא ברובה דהוייה ומנומנמת.

אבל!!

מצד שני, יש בה כמה מבנים, מונומנטים, פגודות ופסלים - שרק בשבילם שווה להגיע הנה...
כמה מהם פשוט עוצרי נשימה, בגודל, בפאר ובהדר, בכסף ובזהב המושקע בהם, ובאמונה הדתית הלוהטת שמשמרת אותם כמקום עליה לרגל לאלפי מאמינים.
רוב העם כאן הוא בודהיסטי אדוק, ואין פלא שכל הדברים היפים בעיר הזאת קשורים עם דת ופולחן.

לא רחוק מן המלון שלנו, התוודענו לפגודה המוזהבת הראשונה שלנו - אחת מתוך המאות אותן ראינו במהלך הימים הבאים. זוהי ה'סולה פאיה' (SULE PAYA ) המהווה את טבורה של העיר, משמשת נקודת מוצא למדידת הקילומטרים ליעדים השונים במדינה, ובכלל מהווה נקודת מפגש לתושבי העיר. 'ניפגש בסולה' זה כמו - נפגש בתאליטא קומי לירושלמים, או בככר דיזינגוף לתל אביבים

..

מאסת הזהב האדירה הזאת היא מתומן ( 8 צלעות ) ענק בגובה של 46 מטר. בפנים, מאמינים המאמינים, קבורה אחת משערות ראשו של בודהה, וזה הופך את המקום לקדוש במיוחד.
כאן במינמאר המונח פגודה מקביל למונח פאיה שמקביל למונח זדי (ZEDI) שמקביל למונח סטופה (STUPA).. הכל אותו הדבר: מבנה מעוגל ומחודד בראשו, כמו פעמון. או לפעמים מבנה עם גגות משולשים, משופעים ומחודדים, כמו שנראה בהמשך.
ההבחנה היחידה שהם עושים כאן בין מקום קדוש אחד למשנהו היא - האם קבורים בו איזה שהם שרידים של אחד מהבודהות, או שזה פשוט רק מבנה אטום ומוצק, ללא כל שרידים בתוכו. גם זה נחשב למקודש, אבל פחות מסטופה שבה יש שערה או ציפורן..

אלה הם השרידים עליהם בדרך כלל מדברים - שערות או צפורניים.. ולאור ריבויים של המקומות בהם מאמינים שקבורים שרידים כאלה, אני ממש תוהה, איך בדיוק זה היה? אנשים ארבו לבודהה וחיכו שתנשור ממנו שערה, או שיגיע זמנו לקצוץ ציפרניים, או שאולי הוא בטובו דאג לפזר אותם בין מאמיניו, לצורך הדורות הבאים?

אחר כך ביקרנו בבוטאטאונג פאיה (BOTATAUNG PAYA), פגודה עתיקה מאד שנהרסה כמעט כליל בהפצה אוירית במלחמת העולם השניה, אבל נבנתה מחדש לאחר מכן. בבניה מחדש הכניסו חידוש - במקום לבנות אותה מוצקה מבפנים, בנו אותה חלולה, וככה אפשר לטייל בה היום בתוך מבוך של מסדרונות עטויי מראות מנצנצות, שבהם מוצבים כמה עשרות פסלי בודהה מוזהבים.
ככה נראית הכניסה המפוארת לאולם המראות:

מכאן המשכנו לביקור אצל פסל בודהה השוכב.
אחרי שראינו את בודהה השוכב המוזהב בבנגקוק, חשבנו שאי אפשר כבר להרשים אותנו עם בודהות שוכבים... אבל הבודהה הזה, כאן ביאנגון, הוא פשוט ענק מהמם.
אמנם, הוא לא מוזהב, אלא רק מצוייר וצבוע, אבל הוא גדול ומרשים, ואינו משמש סתם כמוצג מוזיאוני - אלא מהווה ממש מקום של תפילה ופולחן. אנשים באים לשטוח את תחינותיהם לפניו, להקריב לו מנחות של פרחים ופירות, ולהתפלל

:

מיטב פירות הארץ מובאים לשם על ידי המתפללים, ומסודרים לראווה לאורך גופו של הבודהה השוכב. בננות ותפוזים ותפוחים ואננס ואבטיח ומלון ומנגו ועוד... תהיתי, מה קורה עם כל הפירות האלה בלילה, הרי אין ספק שהבודהה הזה רוחני לגמרי ולא זקוק למזון. אז ענו לי שהכל נצרך על ידי נזירים מרחבי העיר. בלילה הכל מתרוקן, ומפנים את המקום כדי לקלוט את המנחות החדשות, שלא מאחרות להגיע בבוקר

.

ביקרנו בעוד כמה פגודות ומקדשים ברחבי העיר, אבל אני לא מתכוננת להלאות אתכם ולהתעכב על כל אחד ואחד מהם. במהלך השבועות האלו שהיינו כאן, ראינו אין ספור סטופות - לפעמים נכנסנו פנימה, ולפעמים הסתפקנו בצפייה רק מבחוץ.

תראו למשל את הדבר המקסים הזה, המשתקף במימי אגם אינייה בצפון העיר

:

נראה איזה מקדש מהמם, לא?
אז לא, זו סתם מסעדה... ועוד מסעדה ממשלתית, כזאת שעושה 'דינר שואו' לתיירים כל ערב..
מאחר וכמו תיירים רבים אחרים, החלטנו להימנע מלהשתמש בשירותים ממשלתיים ככל שניתן, כמובן שהדרנו רגלינו ממנה והסתפקנו בצפיה מרחוק...

צילמנו מאות תמונות בעיר. אפשר להביא עוד ועוד.. אבל אני חייבת לצנזר, ולהתמקד רק בעיקר.

~~~~~

והעיקר, או גולת הכותרת של יאנגון, היא כמובן פגודת שוודאגון. (SHWEDAGON PAYA).
בעצם, נראה לי שזו גולת הכותרת של הביקור במינמאר כולה.
זהו מתחם עצום, שטוף זהב ושיש ומוזאיקות ואבנים טובות, ופסלים וסטופות - כמעט יותר משהעין יכולה לקלוט או המוח לתפוס.
אומרים שיש כאן למעלה מאלף סטופות, בגדלים שונים..

זהו המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים במינמאר, וכל אדם במדינה מתפלל ומקווה שיזכה להגיע לשם, לפחות פעם אחת בחייו.

קשה היה לצלם תמונה אחת שתראה את הכל, אבל הנה נסיון לתת מבט אחד - חלקי ביותר - מבחוץ:

ועוד מבט, גם הוא חלקי, מבפנים

:

במקום כל כך ענק, ממש קשה ולא ממצה להסתובב לבד, על כן שכרנו את שירותיו של מדריך מקומי שנתן לנו הסברים מאלפים על כל המתחם. בילינו שם כמה שעות טובות, מחכים שהיום יתחלף ללילה כדי שנוכל לצפות בשקיעה, להנות מהאור המיוחד האופף את המקום בשעת דימדומים, ולבסוף - להנות מן המראה שטוף האורות שנדלקים עם רדת החשיכה.
הזמן המתאים ביותר לבקר בשוודאגון הוא בארבע אחה"צ, ולהשאר בערך עד שבע. ככה תופסים את כל קשת הגוונים של המקום.

הנה מיקבץ של כמה מן המבנים היפים של המתחם, רק ארבעה מתוך כמה עשרות

 

:

וזו דוגמה, ממש על קצה המזלג, של כמה פסלים, מתוך המאות המצויים שם:

למרות אלפי המבקרים הגודשים את המקום מדי יום, תיירים שנוהרים מרחבי העולם, בצד אלפי מקומיים שבאים להתפלל כאן - הכל מבריק ונקי. מרצפות השיש חלקות ונעימות להליכה ברגליים יחפות (חובה בכל המקדשים), ואין אף גרגר של לכלוך.
חבורות-חבורות של נשים דואגות לנקיון הרצפה, ככה:

שאלתי את המדריך מי הן הנשים האלה, הן לא נראו לי עובדות נקיון של המקום, וקיבלתי תשובה ארוכה ומפורטת. אלו הן נשים מתנדבות, בכל פעם אחרות, שרואות בכך זכות גדולה עבורן לתרום כמה שעות 'עבודה' במקום הקדוש הזה.
המפתח להתנדבות, הוא יום הלידה. הבודהיסטים כאן מייחסים חשיבות מדהימה ליום בשבוע, וגם לשעה, בה נולד האדם. היום שביקרנו בשוודאגון פאיה היה יום שני בשבוע, והמדריך הסביר שכל עשרות הנשים המנקות, שחלקן נראות בתמונות, הן ילידות יום שני.
וכאן הוא נכנס להסבר מלומד על ימות השבוע והמשמעות של כל יום..
תתפלאו, אבל לפי האמונה הבודהיסטית יש שמונה ימים בשבוע, לא שבעה!!
יום רביעי, שהוא כנראה יום קדוש במיוחד, מחולק לשניים, יום רביעי בבוקר, ויום רביעי אחה"צ..

היום בו נולדת אחראי לאופי ולתכונות שלך (יום שישי - פטפטן גדול, יום ראשון - פיקח ושכלתן וכו'..), ונתון להשפעה של כוכב לכת אחר, כל כוכב וההשתמעויות שלו - תקצר היריעה מלפרט.

ממש סיקרן אותי לדעת מה אני ומי אני - אבל מי יודע באיזה יום נולדתי?? כל מה שאני יודעת זה התאריך הלועזי, ובעמל רב למדתי לפני כמה שנים גם את התאריך העברי.. אבל היום בשבוע?
אל דאגה, המדריך לא יכול היה להשאיר אותי תקועה ככה עם הסקרנות. חיש קל הוא שלף מתוך תיק הצד שלו ספר, שבין היתר הכיל לוח של 100 השנים האחרונות, ותוך דפדוף קצר גיליתי שאני ילידת יום שני, כוכב המזל שלי הוא הירח, והחיה המאפיינת אותי היא נמר..

רציתי מיד להסתלק משם, לפני שיגידו לי לתפוס מטאטא ולהתחיל לנקות שכן היום היה שני בשבוע... אבל חיכינו לשקיעה, ולשעת בין הערביים, ואחר כך להדלקת האורות.. אז אני תפסתי לי איזה מקום ישיבה על אחת ממדרגות האבן, והעמקתי את ידיעותיי בעזרתו של המדריך, ויעקב התרוצץ הנה והנה באטרף של צילומים.

זו הסטופה המרכזית המתנשאת לגובה של 98 מטר מצופים זהב טהור, בשעות השונות של היום.
אחר הצהריים, אור השמש שוטף את הזהב ומסנוור את העיניים

:

אחרי השקיעה, כשהשמיים בין אור לחושך מקבלים צבע כחול עמוק, והכל מסביב קסום כזה

:

אבל בלילה, אוי בלילה.... הכל מואר באור נגוהות, הזהב מנצנץ מכל פינה... השמיים מתמלאים באלפי עטלפים החגים מסביב לכיפות הסטופות, ונדמה לך שאתה ממש באמצע חלום:

אין ספק שהשוודאגון פאיה הוא אחד מאתרי התיירות הכי מהממים שביקרתי בהם מעולם.
אתה נשאר תחת הרושם הזה של ה 'וואו' הגדול עוד הרבה שעות אחרי שאתה עוזב את המקום.

לרגע חששנו שזו טעות להתחיל את הטיול דווקא בביקור בשיא השיאים שלו, כי מכאן והלאה הכל יתגמד ויראה לנו חיוור לעומת שוודאגון.
אבל הסתבר שזה לא כך.
כל יום טיול הביא אתו שיא חדש, מסוג אחר.
נכון שלא נתקלנו עוד באף פגודה שתשווה לזו, אבל ראינו דברים אחרים - מהממים לא פחות.
עושר המראות והחוויות שיש למינמאר להציע לתייר הוא פשוט בלתי נדלה....

אז זהו, עד כאן יאנגון.
אני עוד אחזור לספר עליה, בפרק האחרון שיחתום את הטיול, כי לא הספקנו לראות הכל.
נחזור הנה שוב ליומיים נוספים לפני הטיסה חזרה לבנגקוק, ואז יש לנו עוד לראות את בית הכנסת העתיק! מי היה מאמין שאפילו במינמאר הרחוקה יש יהודים....

לפרק הבא                             לכל פרקי היומן של מיאנמר