wellness5

מערות פינדיה, מיאנמר

ינואר 2003
מערות פינדיה, מינמאר
(Pindaya caves, Pindaya, Myanmar )

אחרי סיום הביקור בגולדן רוק, הגיע הזמן לנסוע צפונה.
יעדינו הבאים הם מערות פינדיה, ואחר כך אגם אינלה. (INLE LAKE )

המרחקים לא מי יודע מה גדולים, סה"כ כ - 700 ק"מ, אבל הדרכים.... לא עלינו...

אנחנו צפויים לכסות את המרחק הזה בשלושה ימים, כאשר את הלילה הראשון נבלה בעיר בשם טאונגו (TAUNGOO), את השני בעיר בשם קאלאו (KALAW), ובלילה השלישי כבר נגיע לאגם, לאחר שנבקר בדרך במערות פינדיה.

ביום הראשון נסענו 10 שעות בכביש משובש וקשה.
ביום השני נסענו 12 שעות, בכביש עוד יותר משובש ועוד יותר קשה..
אלא שהפעם הכביש היה גם צר ומתפתל בהרים. חלקים רבים ממנו לא סלולים בכלל, וכולו מלא בורות ומהמורות שהקפיצו את בני מעינו..
אוי, איזו דרך קשה זו היתה!!

לאורך הדרך - תחבורה ציבורית ערה ביותר.
אוטובוסים מקומיים, ברובם ממשלתיים, מקרטעים על הכביש ומפייחים את האויר.
כל כמה קילומטרים, אוטובוס כזה תקוע בצד הכביש: תקר בגלגלים זה הדבר הכי שכיח, אבל לא חסרו מקרים שראינו אוטובוס עם מנוע רותח ומעלה אדים, וקומץ 'מומחים' מנסה לטפל בו. או פשוט אוטובוסים ששבקו חיים בצד הדרך, ועשרות הנוסעים תקועים במקום עד שיגיע אוטובוס חלופי..

מסתבר שהאוטובוסים האלה זוכים לתחזוקה גרועה מאד. אף אחד לא טורח לעשות שום טיפולים מכניים מונעים, הצמיגים שחוקים לחלוטין ולפיכך מתפנצ'רים בקלות בדרכים הלא סלולות, ובכלל - כל מי שעולה לאוטובוס ממשלתי, לוקח בחשבון שההגעה ליעד תהיה הרבה הרבה שעות אחרי הזמן שאמור לכסות את המרחק גרידא.
זה נכתב לתשומת לבם של מי שמתכננים טיול במינמאר באוטובוסים ממשלתיים!

הנה למשל אוטובוס שנתקע, וקומץ התיירים הגרמניים שהיו עליו עמדו אובדי עצות ומרוגזים...

4-1

או הנה עוד אחד תקוע, שנוסעיו מצאו לעצמם הסעה חלופית:

4-2

ואם כבר מדברים על הסעות חלופיות - אז אלו הן האופציות....:

4-3

4-4

ככה מתנהלת לה התחבורה במינמאר, והכבישים עמוסים בואריאציות שונות של טנדרים שבתוכם דחוסים עשרות אנשים, ועל גגותיהם מתנוססים לגובה מגדלי סחורות ואדם... אין לי מושג איך הם עומדים בטלטלות הדרך ולא נשפכים החוצה בכל מהמורה ובור שבכביש..

בשני ימי הנסיעה הללו, חלפנו על פני נופים מרהיבים. השטח חקלאי, וברובו מעובד בשיטות פרימיטיביות שהיינו בטוחים שכבר חלפו מן העולם. עצרנו בכפרים ועיירות קטנות, שתינו ואכלנו בבתי התה המקומיים, שוחחנו בסימני ידיים, וקצת בעזרתו של אאונג-מין שתירגם, עם תושבים משתאים שהתקבצו מסביבנו בכל מקום, ובאו לבדוק מי אלה 'החייזרים' שנחתו בחצרם..
זה די נדיר שתיירים משוגעים, שכבר גילו אומץ רב בעצם נסיעתם בכבישים המשובשים האלה (הרבה תיירים טסים בתוך מינמאר ממקום למקום, או נוסעים ברכבות) יגלו עוד אומץ ועניין לעצור, לאכול ולשתות ולצלם ולנוח, דווקא בחורים הנידחים האלה..
אבל אנחנו נהנינו מכל רגע!!

הסיבה הרשמית לעצירות המרובות, היתה כמובן הצילומים.
אבל העובדה שכל נאגלה של צילומים לוותה באופן די מפתיע גם בסיגריה ובקפה, עוררה אצלי חשד שמה שהקפיץ בכל פעם את הצלם היה הצורך בקצת ניקוטין וקפאין, ולא רק התמונות הפוטנציאליות...

לגבי הסיגריות - אני ממש ממש מתפלאת על יעקב - איך הוא יכול היה לסבול את הקש המסריח הזה שהם קוראים לו סיגריה מקומית... סיגריות 'לונדון', בקופסה מוזהבת מהודרת...
הריח שלהן נורא ואיום, והבנתי שכך גם הטעם. אבל סיגריות תוצרת חוץ אי אפשר להשיג בכלל במינמאר. אז למעשנים שמתכוונים להגיע הנה, קחו בחשבון שאם לא תביאו אתכם מהבית מלאי מספיק של טיים או מרלבורו, תיאלצו להתקע עם ה'לונדון' המסריחה...

ולגבי הקפה - זה כבר סיפור אחר.
מה שהולך כאן, בכל בתי הקפה, בתי התה, המסעדות, המלונות - זו תערובת קפה מוכנה שבאה בשקיק, וכוללת בתוכה כבר גם את הסוכר וגם את אבקת החלב. מאד טעים!!
איך הם ידעו בדיוק כמה חלב וכמה סוכר אנחנו אוהבים? המינון והיחס ממש ממש מושלמים!

'קופי מיקס' זה השם של הפלא, ויש כמה סוגים, תוצרת של כמה חברות, אחד טעים יותר ואחד פחות, אבל סה"כ זה רעיון מצויין! אתה מתיישב בטי-שופ כזה קטן, באיזה כפר זניח שכף רגלו של אדם מערבי אולי לא דרכה בו אף פעם, מזמין קופי מיקס, ואתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל, בלי הפתעות.. אני זוכרת שבהודו למשל, היו עם הקפה יותר נפילות מאשר הצלחות, ובהרבה מקומות הכוס הושארה מלאה על השולחן.

במינמאר מגישים לך את כוס המים הרותחים וכפית בתוכה, ומעליה מניחים את השקית של הקופי מיקס - אריזה מודרנית, תקנית לגמרי, כהה ואטומה לשמירת הטריות...
קנינו לנו חבילה של 48 שקיות קפה, ואנחנו מתענגים עליה ומכינים שתיה בחדר במלון בקלות רבה, בלי הבלגן של סוכר שמתפזר ומביא נמלים, ואבקת חלב בשקית מצ'וקמקת שנשפכת ומטנפת את כל העולם.. אחחח איזה כיף זה קפה למיטה בבוקר, או אם בא לנו לשתות בכל זמן שהוא, בלי להזדקק לשירותי 'רום סרוויס' שלא בכל מקום קיימים..

אז אחרי שיר ההלל ששרתי לתעשיית הקפה של מינמאר, הגיע הזמן לספר על בתי הקפה..
בעצם, אני משתמשת במושג 'בית קפה' רק בגלל שכך אנחנו רגילים לקרוא לזה... כאן זה נקרא 'בית תה', או טי-שופ. עשרות כאלו מפוזרים בכל חור. בכל עיירה ובכל כפר, לצידי הדרכים...
ותמיד הם נראים אותו הדבר, ככה, כמו השולחנות והכסאות המיניאטוריים ב'גן שולה'....

4-5

לא מבינה את העניין הזה... מה בדיוק הם רוצים, שללקוחות יהיה לא נוח, שיגמרו את התה במהירות, ויתחפפו? אמנם נכון שהמקומיים, מטבעם, הרבה יותר רזים וקטנים מאתנו, והתחת שלהם לא גולש כל כך מן הכסא הקטן... אבל אני בטוחה שגם להם לא נוח...
בכל אופן, אחרי כמה פעמים של ישיבה לא נוחה, אנחנו למדנו את הפטנט, ולהבא בכל פעם שהגענו לטי-שופ כזה, צירפנו יחד שניים-שלושה כסאות וצנחנו עליהם, לקול צהלותיהם של כל הנוכחים...

הנורא מכל היו הכסאות הכאילו יותר נוחים.. אלו עם המשענת..
דמיינו לכם כסאות מרפסת של כתר-פלסטיק, רק במידה של ילדי גן....
למזלנו הם לא היו נפוצים כל כך, רק בבתי התה היותר 'מהודרים' ניתן היה להתקל בהם...

בתמונה למעלה אפשר לראות על השולחנות תרמוסים וכוסות קטנות.
זהו ציוד חובה שמצוי בדרך כלל על כל שולחן בכל בית תה. התרמוס מכיל תה סיני חם, ובדרך כלל הוא חינם, בתנאי שהזמנת גם משהו נוסף.. אם לא הזמנת כלום, ושתית רק את התה הסיני, אז מחייבים עליו איזה מחיר סמלי. אתה יכול לשתות כמה וכמה כוסות, ללא הגבלה, ואם נגמר, או התקרר - מביאים חדש..
מאד טעים התה הזה, בצבע צהבהב חיוור, לא ממותק, ועם טעם וריח של מסעדה סינית....

אבל עיקר פרנסתם של בתי התה היא מהחטיפים...
יש חטיפים שמיוצרים במקום, מדי יום. ויש כאלו ארוזים באריזות ניילון, שתאריך התפוגה מוטבע עליהן. בדרך כלל זה טוב לשלושה-ארבעה ימים מיום הייצור.
בבוקר מטגנים בכל בית תה כזה, בדרך כלל ברחבה שליד איזור הישיבה, מין רצועות בצק שמרים ארוכות, כמו צ'ורוס למי שמכיר, רק לא מתוקות אלא נייטרליות. את הבצק הזה טובלים בקפה או בתה, עד שהוא סופח אליו הרבה מן הנוזל, ואז מכניסים לפה.. טעים ביותר, אם כי קצת שמן.
וחטיף בוקר נוסף - סמוסה מטוגנת. משולש בצק דק, נוטף שמן, ממולא בתערובת ירקות מתובלנת בין היתר גם בקינמון, מה שנותן לזה טעם די מעניין.
אם מגיעים בצהרים, או בערב, החטיפים שטוגנו בבוקר כבר קרים ולא הכי מעוררי תיאבון.
אם תופסים אותם על חם, איך שיצאו מן המחבת - זה נחמד, ואלמלא כמויות השמן האדירות, אפשר היה להגיד שזה אפילו טעים.. ורצוי גם לא להציץ יותר מדי בצורת ההכנה, אז תעיפו רק מבט חטוף...

4-6

מי שתוהה מה זה צבעי המלחמה האלה המקשטים את לחייהן של הנשים, שיתאזר בסבלנות..
אני עוד אספר על ה'טאנאקה' - המייק-אפ שאף אשה כאן לא יוצאת מן הבית מבלי לעטות אותו על פניה. במשך רוב ימי שהותי במינמאר, נהגתי כמינמארית, והתמרחתי בו גם אני. בשביל האקספרימנט... תמונות וחוויות בקרוב...

אז כדי לסכם את סיפור הטי-שופס: איך שהתיישבת, עוד לפני שאתה מזמין את הקפה או התה שלך, מתחילות להגיע לשולחן כמה צלחות של תקרובת, ובכל אחת יש שלישיה של חטיפים:
3 פרוסות עוגת אינגליש-קיי, ארוזות כל אחת בצלופן.
3 בורקסים כאלה, ממולאים באיזה ממרח סויה מתוק.
3 עוגות שכבות של בצק-עיסת שעועית- בצק...
או 3 חתיכות עוגת 'לייקח' או 'חנק'..

למה תמיד דווקא 3 ולא מספר אחר? קודם כל - שיהיה מספיק... אולי יפתח לך התיאבון...
ושנית, בשביל החשבון. כשאתה רוצה לשלם - החשבון נערך מול עיניך, אחרי שהמלצר סופר במבט מהיר כמה מכל חטיף מכל סוג נשאר בצלחת...
אם מכל דבר יש 3, סימן שאיכזבת אותו ולא אכלת כלום..

~~~~~

אז אנחנו אכלנו, ושתינו, וצחקנו, וצילמנו, ועכשיו נשאר לנו רק לדאוג איך ממשיכים הלאה... המכונית הזאת גם כן צריכה לשתות משהו... והדלק שהיא שותה הוא סיפור מההפטרה...

קודם כל, רק בשביל רקע כללי - המכונית הזו היא דגם מיוחד של טויוטה שאנחנו לא מכירים בארץ.

4-7

היא נקנתה משומשת, בת 10 שנים, יד שניה, יבוא מיפן...
לא יודעת איזה יפני החזיק באותה מכונית משך 10 שנים רצופות, זה לא נשמע לי הגיוני.
אבל ככה היא נמכרת כשהיא מגיעה למינמאר, בתור בת 10 ורק יד שניה.
ומחירה??

15,000 $ טבין ותקילין....
המחיר ההיסטרי הזה יכול אולי להסביר את מיעוט הרכבים הפרטיים על הכבישים..
אמנם, במרכזי הערים רואים קצת פרייבטים, אבל מספרם ממש זניח. רוב הגלגלים על הכביש שייכים לאוטובוסים ממשלתיים, לטנדרים ולמשאיות, ולאופניים...

מלבד המחיר היקר למכוניות, יש עוד בעיה חמורה יותר, והיא בעית הדלק.
הממשלה, שכל הדלק במדינה הוא בבעלותה, הנהיגה שיטה של קיצוב דלק.
כל נהג יכול לקנות דלק רק לאחר שהוא מקבל רשיון ממשלתי מיוחד, בו נלקחים בחשבון עיסוקו וכמות הדלק שהממשלה מעריכה שהוא זקוק לה. לנהג מונית יש הקצבה של 60 גלון בחודש, כלומר כ-275 ליטר. הוא מקבל מין פנקס רשמי, אותו הוא צריך להציג בכל תחנת דלק ממשלתית, ושם - אחרי שמחתימים לו את הכמות ואת התאריך, שופכים למיכל הדלק שלו, בעזרת משפך פח גדול את שני הגלונים שמותרים לו ליום. לא יותר!
בתחנות הממשלתיות האלו יש בדרך כלל טנק דלק תת קרקעי, ושואבים את הדלק לתוך פח בעזרת משאבה ידנית. אחר כך מניפים את הפח באויר, ושופכים לתוך המשפך שתקוע בפי מיכל הדלק של המכונית..

הדלק הממשלתי הזה הוא הכי טוב, והכי זול. רק מה לעשות שהוא לא מספיק לכלום....
אנחנו למשל עשינו למעלה מ - 3000 ק"מ בפחות משלושה שבועות.
אז מאיפה בא הדלק לכל הנסיעה?
מהשוק השחור כמובן. בידיעתה המלאה של הממשלה, ואולי גם בחסותה...

בצידי הדרכים, בפאתי הערים והכפרים, מוקמות סככות, (לפעמים עשרות, אחת אחרי השניה) ועל מתקן של מוטות במבוק מניחים כמה אביזרים שמסמלים תחנת דלק: כמה ג'ריקנים, בכמה גדלים, משפכים, תוספי שמן ודלק ונוזלי מנוע אחרים, כמה פנימיות של צמיגים. אשכרה תחנת דלק... במאה העשרים ואחת...

הדלק במקומות האלו - שאין לי מושג מאיפה הוא מגיע אליהם - הוא יקר פי שלושה מהדלק הממשלתי, ובאיכות ירודה מאד. הוא מהול באחוז גבוה מאד של נוזלים שאינם דלק, וכאשר הם נשרפים, הם ממלאים את האוויר בעשן שחור ובסירחון אימים.
לא פעם עצרתי את נשימתי עד שכמעט ונחנקתי, בהמתנה שנעקוף משאית מעשנת..

ומה שחמור עוד יותר מהריח והעשן וזיהום האוויר, זה סכנת הנפשות.
כמעט כל רכב נוסע כאשר בתא המטען שלו ג'ריקן דלק רזרבי. כי אתה אף פעם לא יודע איפה תוכל להשיג דלק להמשך הדרך, ובאיזה מחיר יפקיעו לך אותו בשוק השחור, ובאיזו איכות הוא יהיה... נהגים מעדיפים להצטייד בדלק אקסטרה במקומות בטוחים שהם מכירים, וככה כל מכונית על הכביש היא פצצת תבערה פוטנציאלית...

מזל שאאונג-מין שלנו פיקח קצת יותר, והיה עדיף לו להסתובב כל הימים במרדף בלתי פוסק אחר תחנות דלק, מאשר לסכן אותנו ואותו עם ג'ריקן רזרבה בתא המטען..

התעמולה הממשלתית לחסכון בדלק היא אדירה, ויש סיסמאות ופרסומות בכל מקום.
בעיתון באנגלית שקנינו, שהמו"ל שלו הוא 'משרד האינפורמציה הממשלתי' - מסתבר שיש דבר כזה... - נתקלנו בפניה הבאה אל התושבים במדינה:

צריכה יעילה של דלק
חסכון של גלון אחד של דלק, לכל כלי רכב, לכל חודש, יחסוך לאומה דולר אחד.
כך, 455,822 כלי רכב במינמאר כולה, יחסכו לאומה 5.5 מיליון דולר בשנה.
הסכום הזה של 5.5 מיליון דולר, יכול לבנות גשר ראשי מעל לנהר איירוואדי.

הנהר הזה, איירוואדי, הוא הגדול ביותר במינמאר, זורם כמעט לכל אורכה, ומהווה עורק חיים ראשי במדינה. ואגב, המספר הזה של 455,822 מכוניות (מתוכן הרוב הגדול הוא אוטובוסים, משאיות וטנדרים ) הוא במדינה בעלת אוכלוסיה של כ - 60 מיליון תושבים!

~~~~~

תופעה נוספת שמשכה את תשומת לבנו, היא תופעת התרומות.
בכל מקום מארגנים מסעות התרמה.. אתה נוסע בדרך בינעירונית, די ריקה מאדם וישוב, ופתאום מגיעים לאזניך צלילי מוסיקה רועשת, בפול ווליום. תוך כמה שניות, חולפת המכונית על פני תחנת התרמה מאולתרת, כמו זאת:

4-8

שולחנות עם פרחים ועם מנחות, קטורת, תיבת תרומות, די מלאה בשטרות בדרך כלל, רמקולים גדולים המשמיעים שירה דתית או דרשה של איזה מטיף או כרוז - הכל בהתאם לאופי ההתרמה, ושלט גדול המודיע עבור מה ומי אתה תורם, אם אתה תורם...

כדי לעודד אותך לעצור את המכונית ולא לחלוף סתם כך בלי לתרום, עומדות מספר נערות מתנדבות בשורה לאורך כמה מטרים ממול לתחנה. כל אחת מחזיקה בידיה קערה מפח ובה מטבעות משקשקים... כשאתה עובר על פניהן, הן מושיטות את הקערה קדימה אל הכביש, בתנועה של נענוע, והמטבעות המשקשקים בפנים משמיעים רעש שמטרתו ברורה: שים כסף!!
אני רק לא מבינה איזה מטבעות הם שמו שם, כי במהלך כל השהות שלנו במינמאר לא נתקלנו במטבעות בכלל, רק בשטרות.

יעקב תרם להן משהו, ואחר כך ריכז אותן והעמיד אותן בפוזה של תמונת מחזור, עם הקערות ביד...

4-9

להפתעתנו, יש דווקא היענות להתרמות האלו, וגם אאונג-מין עצר מספר פעמים ושילשל כסף בכמה וכמה מקומות. בכל פעם הוא הסביר לנו את המטרה - כאן המקדש של הכפר קרס, וצריך לבנות אותו מחדש... וכאן, חצי מבתי הכפר נמחקו בשטפון, וצריך לעזור להם לבנות בתים חדשים...
אני חושבת שזה מאד יפה שגם מי שיש לו מעט, מוצא בתוך המעט הזה מספיק כדי לחלוק אותו עם מטרות שנראות בעיניו נעלות.

במקומות אחרים לא כל כך הבנתי את עניין התרומות האלו.
בעיקר כשראיתי בפירוש לאן הכסף הולך. למשל, במקומות בהם אתה משלם דמי כניסה גבוהים בדולרים, 2 או 3 דולר לאדם, ועוד איזה סכום בצ'אטים עבור הזכות להכניס מצלמה - אם אתה רוצה לעלות לאתר במעלית שתחסוך לך את המדרגות הרבות - מישהו מצביע לך על קופסה מאולתרת שכתוב עליה DONATION, ומאיץ בך להכניס לשם משהו.. הקופסה פתוחה, אין קבלות, וברור לכולם לאן התרומה שלך הולכת.. או אם אתה משאיר את הסנדלים שלך על מדף רעוע לפני הכניסה למקדש, כשאתה בא לקחת אותם בחזרה - צץ מישהו ומבקש תרומה למקדש. אתה נותן מה שנותן, ובכלל בלי לנסות להסתיר ממך, הוא דוחף את הכסף ישירות לתוך הכיס שלו ..
אבל טוב, למה להיות קטנוניים, מדובר בכסף קטן, והאנשים האלה באמת עניים..

אבל יש עוד 'תרומות' מסוג אחר, שמקוממות הרבה יותר..
אלו הן ה'אגרות' על הכבישים..
הסיכום שלנו עם אאונג-מין היה שהוא נושא בכל הוצאות הדרך, כך שממילא לא אנחנו היינו צריכים לשלם. אבל הרגיז אותנו לראות את הסכומים שהוא הוציא על הדבר הזה!!

כל כמה קילומטרים, מחסום על הכביש. ממש, עם מוט ברזל שקשורה אליו אבן גדולה, ומישהו מעלה ומוריד עם חבל. הנהג עוצר, אומר מה היעד שלו, ומתבשר כמה עליו לשלם. ב-90% מן המקרים אין קבלה ואין כלום, ולא הצלחתי להבין מפורשות מי לוקח את הכסף. פעם זה מי שבנה את הכביש ( בנה? אין כביש בכלל!! ), פעם זו החברה שקיבלה זכיון לסלול את הכביש, אז היא עכשיו אוספת כספים כדי להתחיל בעבודות, פעם זה לממשלה, ופעם זה לכפר שהכביש עובר בתחומו.

נניח שעוד אפשר להבין את זה.... אבל, כשאתה נוסע בדרך ופתאום נתקל במחסום מאולתר - שניים שלושה ענפים המונחים לרוחב הכביש, וזקן יושב לידם - אם אתה לא משליש לידו משהו, הוא לא מפנה את הענפים... רוב הנהגים מעדיפים לתת לו איזה שטר קטן ולא להכנס לויכוח.. אבל המוח שלנו לא יכול לעכל את זה... כשהערנו על כך לאאונג-מין, הוא פטר את זה כחסר חשיבות.. הוא זקן מסכן, בטח אין לו מה לאכול... ככה הוא ענה לנו.
ושוב, אני חוזרת ואומרת שכמה זה יפה בארץ הזאת, שאתה מתחלק עם אחרים גם במעט שיש לך.
בתרבות שלנו, לכל אחד יש הרבה, אבל הוא ימות על העקרון ולא יתן מה שלא צריך לתת...

בהמשך הדרך, שמנו לב שגם לאאונג-מין הגיעו מים עד נפש בעניין האגרות בכבישים. אז ראינו איך הוא מתחמן... הוא לוקח שטר כסף בערך נמוך. מקפל אותו לריבוע קטן, ואם המחסום פתוח, אז הוא לא מאט בכלל אלא ממשיך לנסוע וזורק לשומר את השטר על הרצפה, או מסמל לו בידו שיושיט יד מולו ואז הוא תוקע לו את השטר ביד, כמו לתת צ'ף כזה...
עד שהשומר פותח את היד ובודק את השטר המקופל - אנחנו כבר רחוקים....
במדינה מודרנית, בטח השומר הזה היה מתקשר מיד בקשר לתחנת הביקורת הבאה ומספר להם על המניאק במכונית הלבנה שלא שילם מספיק.... אבל כאן אין סכנה כזאת...

~~~~~

אז ככה - על הלילה הראשון בו ישנו בטאונגו, ממש אין שום דבר מעניין לספר.
את הלילה השני, בעיר קאלאו, בילינו במלון שלא רצינו לצאת ממנו, כל כך יפה היה שם.
ניסינו להמציא, כמו ילדים שלא רוצים ללכת לבית הספר, איזה תירוץ בשביל להישאר שם... החדר כולו היה מצופה עץ טיק, רצפה, תקרה וקירות.. מיטה ענקית עם המזרן הכי נוח שישנו עליו במינמאר, כורסאות מגולפות מטיק ושולחן יפה, מכתבה נהדרת, מאסיבית ורצינית כזאת שמביאה חשק להתיישב בכסא הטיק שלידה ולכתוב לכתוב..
המלון עצמו ישב בתוך חורשת אורנים (לא סתם הוא נקרא PINE VIEW )

בסוף ניתקנו את עצמנו מהחדר ומהמלון היפה, ויצאנו לסיור קטן במרכז העיר.
בזמן השלטון הבריטי, שימשה קאלאו כעיירת קיט, או HILL STATION כפי שהבריטים נהגו לקרוא למקומות הגבוהים והקרירים האלה שהצילו אותם בקיץ הלוהט מן החום של המישור.
גם לנו היה די קריר, ולבשנו את המעילים שאאונג-מין שלח אותנו לקנות ביאנגון, כששמע שבאנו מבנגקוק רק עם בגדים קלים.. הטמפרטורה היתה בערך 17-18 מעלות, ובעוד לנו היה טיפה קריר ומאד נעים, הוא למשל קפא מקור ולבש גם אפודה וגם סוודר.. לך ספר לו על הקור של ירושלים...
אחר כך קראנו בעיתון שבאמצע ינואר 2003, נמדדו באיזור הטמפרטורות הכי נמוכות שהיו מאז 1994. 17 מעלות!
ב-1994 השיא היה 16.7 או משהו כזה...

אז הבריטים באמת השאירו בקאלאו איזו מורשת ארכיטקטונית בצורה של כמה בניינים קולוניאלים במרכז העיר, וגם כנסיה מפוארת. אבל אני, שהייתי בדיוק באותו יום בעיצומה של קריאה בספרו של ג'ורג' אורוול על ימיו בבורמה, הייתי מלאת זעם על הבריטים המתנשאים ועל יחסם אל ה'נייטיבס'. הספר היפה הזה , BURMESE DAYS, פורסם ב - 1934, (כמה אני אוהבת לקרוא ספרים כשאני נמצאת במקום התרחשותם!) מתאר את האימפריה הבריטית בשיא עליבותה. ולא היה לי שום חשק לראות מבנים ואתרים מן התקופה ההיא.
יעקב צילם קצת ברחוב הראשי, שבשעת בוקר זו היה עדיין מנומנם וסגור ברובו, אבל באמת הוא לא דומה לרחוב מינמארי טיפוסי:

4-10

מיד אחרי היציאה מקאלאו, התחילה דרך מהממת!!
מסביב, שדות מעובדים מלוא העין, ריבועים ריבועים של צבע לפי סוג הגידולים..
כמו כשמשקיפים על עמק יזרעאל, אבל לאורך קילומטרים!
המוני אנשים עובדים בשדות עבודה 100% ידנית.. בכל מקום שעצרנו, נופפו לנו לשלום.

4-11

הכי הרבה משכו את עינינו, בגלל הצבע החזק, השדות הצהובים האלה. היינו בטוחים שאלו חמניות:

4-12

אבל לא... הסתבר שאלו הם שדות שומשום.... מי היה מאמין שגרגירי השומשום הזעירים גדלים כך!
מיד עצרנו ליד שדה כזה, קטפנו ממנו פרח אחד, ועשינו לו ניתוח... כדי לראות מאיפה בדיוק בא השומשום... בהמשך הדרך הזדמן לנו גם לראות חלק מהתהליך שהוא עובר לאחר הקטיף..
שימו לב בתמונה הבאה לתנופת המקל החובט בגרגרים...

4-13

לאחר שהצמחים מתייבשים בשמש וצבעם משחיר, פורשים אותם על יריעות שק בשדה, ונשים חובטות במקל בערימות הפרחים, חבטות כאלו רציניות שמהדהדות בכל האיזור.. מכל מקום נשמע הד החבטות, תק-תק-תק-תק, בקצב אחיד...
הזרעונים הקטנים נפרדים מהצמח ונותרים על היריעות..
כדי לצלם את התמונה הזאת, יעקב צעד כמה עשרות מטרים בתוך השדה, וכשחזר - כל בגדיו היו מכוסים קוצים שחורים קטנים שנתפסו באריג. שעה ארוכה בילינו בהוצאת הקוצים, אחד אחד, לפני שאפשר היה להמשיך בדרך..

שקים רבים של תוצרת חקלאית עושים את דרכם אל הערים והכפרים בסביבה, על גבי טרקטורים. כל משפחה מובילה את תנובת השדה שלה למכירה. המון תפוחי אדמה, דלעות וג'ינג'ר..

הנה כאן למשל, בני שבט הפא-או (PA-O) שמתגוררים באיזור, נוסעים על כלי הרכב המקובל כאן:

4-14

לבושם מאד צבעוני, ועל הראש הם עוטים מין מגבת מקופלת, כמו הגברת הזאת למשל...

4-15

או כמה מזקני השבט:

4-16 4-17 4-18

~~~~~

אנחנו סוף סוף מגיעים למערות פינדיה.
מדובר במערכת מערות נטיפים, בתוך הר גיר ענק. נטיפים יפים ומרשימים יותר יש אפילו בארצנו הקטנטונת, כך שלא זה בדיוק מה שמושך הנה את התיירים.
על צלע ההר, לפתחה של המערה הראשית, בנו מקדש גדול ומרשים. אבל מוקד המשיכה העיקרי הוא האוסף של למעלה מ- 8000 פסלי בודהה שונים שמוצבים בתוך חלל המערה.
אתה פשוט נכנס, ונהיה לך זהב בעיניים!

אבל רגע, קודם כל אנחנו משקיפים על המערות מבחוץ...
אאונג-מין, שאוהב לשמוע את התיירים שלו קוראים 'וואו' בקול רם, איתר לעצמו כמה נקודות לאורך המסלול שסוחטות ממך את קריאת ההתפעלות הזאת ללא דיחוי...
הפעם הוא הביא אותנו לאיזו מסעדה, שמן המרפסת שלה צופים ישר על ההר והמקדש, והסטופות הפזורות מסביב... שימו לב לגרמי המדרגות הירוקים הנמתחים מימין ומשמאל. הספורטיבים מוזמנים לעשות את זה ברגל, ואילו המפונקים יגיעו עם הרכב שלהם עד למגרש החניה הסמוך לכניסה, ומשם ייקחו את המעלית השקופה שבחזית, בין שני העמודים הירוקים:

4-19

התמונה הזאת צולמה מאד מרחוק, אז נא לא להתבלבל ולחשוב שמדובר במשהו קטן.. זה פשוט קומפלקס ענק!!
בתחתית ההר, יש 'יער' שלם של סטופות:

4-20

ולאורך המדרגות המובילות למעלה, פזורות על צלע ההר סטופות נוספות..

4-21

כשנכנסים לאולם הראשי של המערה, והוא גדול מאד, כמעט ולא רואים קיר. ה-כ-ל מכוסה בפסלי בודהה... על הקירות, על התקרה, על הרצפה.. לאן שלא תביט, יש פסלים ועוד פסלים..:

4-22 4-23

4-24

בתוך המערה, שמתפצלת למפלסים שונים ולחדרים נוספים שמובילים לחדרים נוספים, יש את כל התופעות הרגילות של מערת נטיפים, עם סטלגמיטים וסטלגטיטים, אבל יש גם כמה תופעות שהופכות את המקום לקדוש מאד עבור הבודהיסטים..

קודם כל, יש שם סטלגמיט אחד ענק, שאם מכים עליו עם מוט עץ שראשו עטוף בבד (למניעת פגיעה בסלע ), הוא משמיע ממש צליל של גונג, אמיתי ומלא תהודה.. עשרות מאמינים באים לשם במיוחד כדי להכות בו שלוש מכות כל אחד, כדי להעיר בשמיים את מי שצריך להעיר ולהסב את תשומת לבו אליהם.. הצליל מאד נעים, והוא מתנגן באוזן כל זמן השהיה במערה, כי אנשים ממש עומדים בתור כדי להכות בו... הוא לא נשאר זנוח לרגע אחד..

או למשל סטלגטיט אחד, שכל הזמן נובעים ממנו מים, מכל שטח הפנים שלו.. הבודהיסטים מאמינים שאם הם ירטיבו את שיער ראשם ואת פניהם בטיפות המים האלו, זו סגולה למזל טוב והצלחה, וגם לעור פנים יפה.. אז כל הזמן יש שם תור מסביבו, ואנשים מחרבים לעצמם את על התסרוקת עם המים שהם מתיזים על השיער... אח"כ הם גם רוחצים את הפנים, ומחכים למזל וליופי..

האמת שגם אני רציתי לנסות.. מזל ויופי אף פעם לא יכולים להזיק לבן אדם, וגם די נמאס כבר מכל הקרמים הקוסמטיים שלא עושים כלום חוץ מלצמק את חשבון הבנק.... אבל לא הצלחתי להדחק לתוך הקהל הרב, אז ויתרתי..

ממרומי המקדש למעלה, משקיפים על נוף מקסים של כל הסביבה, עם אגם פינדיה הקטן באמצע:

4-25

יופי יופי של מקום! לכל מי שנוסע לצפון מינמאר (ובעצם מי לא נוסע לשם? כל היופי זה שם..) אז פשוט לא לוותר על פינדיה. בשבילנו היום הזה היה חוויה נהדרת, גם בגלל המערה והמקדש, אבל בעיקר בגלל הנופים מסביב.

אז זהו, נראה לי שמספיק להיום...
בטח התעייפתם לקרוא על היום הזה כמעט כמו שאנחנו התעייפנו לטייל אותו...

אז בפרק הבא אנחנו נחים קצת, על שפת אגם אינלה..

לפרק הקודם                          לפרק הבא