ינואר 2003

( Pyin U Lwin , Myanmar )

כשתכננו את מסלול הטיול עם הנהג שלנו, אאונג-מין, השארנו בכוונה יום אחד חופשי, ללא תוכנית, למקרה שנזדקק לו...
אולי ניפול מהרגליים ונרצה יום אחד של מנוחה?
אולי נגיע לאיזה מקום מקסים ולא נרצה להפרד ממנו כל כך מהר?
אמרנו גם לאאונג-מין שאנחנו מפקידים את היום המיותר הזה בידיו, כדי שאם לאורך הדרך תבוא לו איזו הברקה איך לנצל אותו הכי טוב - אנחנו אתו..

אז בטרם נעזוב את מאנדליי, אאונג-מין הציע ש'נבזבז' את היום הזה על פיין-או-לווין, עיירת קיט יפה במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה ממאנדליי.
מיד קראנו בספר כדי להבין מי זאת ומה זאת העיר הזאת, ועל המקום החלטנו לנסוע.

בתקופת השלטון הבריטי, שימשה פיין-או-לווין כ'תחנת גבעה' - HILL STATION. כך קראו בדרך כלל הבריטים לערים הגבוהות, ששימשו להם מקום מפלט קריר ונעים אליו יוכלו לברוח כאשר החום והלחות בערים הגדולות הפכו לבלתי נסבלים.
ואפשר לסמוך על הבריטים, שבכל מה שקשור לרווחתם, לבילויים שלהם, לנופש שלהם - הם לא חוסכים מאמץ כדי להפוך את המקום לפנינת חמד. היינו כבר בכמה ערים כאלו, גם בהודו וגם במינמאר, ולא התאכזבנו.

בבוקר הנסיעה, מיד אחרי ארוחת בוקר נינוחה ולא ממהרת - אחרי הכל אנחנו ביום טיול קל ולא מחייב - שאל אותנו אאונג-מין במין ביישנות ומבוכה, אם אכפת לנו שהוא יצרף לטיול הזה שתי בחורות, ידידות שלו. שתיהן עובדות כפקידות קבלה במלון בו אנחנו מתאכסנים, והיום הוא היום החופשי שלהן..

כמובן שהסכמנו בשמחה רבה. יהיה יותר כיף לנסוע בחבורה..
שמנו לב גם, שבכל ימי שהייתנו במלון הזה, פקידות הקבלה 'טיפלו' באאונג-מין כמו שצריך... בידרו ושיעשעו אותו, הכינו ארוחות ביחד, צפו בטלויזיה ביחד עד השעות הקטנות של הלילה.. המלון הוא קטן וביתי כזה, והאוירה בו ממש משפחתית.. חשבנו שזו תהיה דרך נחמדה לצ'פר קצת את הבנות האלו, שבטח לא מזדמן להן לעיתים קרובות לצאת מגבולות עירן.

נו, אז איפה הן, הבנות? שאלנו
אהה... קבעתי איתן באיזו נקודה על הכביש, ליד היציאה מן העיר... הוא ענה.
כלומר, הוא לקח כמובן מאליו את התשובה החיובית שלנו, חייכנו לעצמנו..
וכאילו הוא קרא את מחשבותינו, הוא הוסיף:
אל תדאגו לצפיפות בישיבה, המושב לידכם ישאר פנוי. שתיהן תשבנה מקדימה, על ידי...
מה פתאום! מחינו, אחת מהן יכולה בשקט לשבת לידינו... איך אפשר שלושה מקדימה!!
לא, לא, אל תדאגו, זה בסדר. הבחורות של מינמאר מאד קטנות, כסא אחד מספיק להן...

נסענו לנקודת המפגש, ושם מצאנו רק בחורה אחת מחכה לנו. היא ואאונג-מין נכנסו לשיחה קולנית ונרגשת, שבסופה הבנו שהיא מאד דואגת לחברתה שלא הגיעה, היא היתה אמורה כבר להיות לפני חצי שעה, ואולי קרה לה משהו..
אאונג-מין, נאמן לתפקידו וחושש לגזול מזמננו, החליט שזו בעיה שלה, הוא לא יכול לעכב את התיירים שלו, ולדעתו צריך לצאת לדרך בלעדיה. פניה של הבחורה התכרכמו, כל יום הכיף שהיא תכננה הולך להתקלקל לה... וחוץ מזה, היא גם דאגה לחברתה, אולי באמת קרה לה משהו...
אנחנו החלטנו להתערב ולהציע שאם היא לא גרה רחוק - ניסע אליה הביתה ונראה מה קרה לה.. הבחורה קפצה על ההצעה, ואאונג-מין, קצת חצוי בעניין, התחיל לנסוע לפי הנחיותיה לעבר ביתה של החברה..

הרווחנו טיול פולקלוריסטי על הבוקר.. סוף סוף, בפעם הראשונה, ירדנו מרחובותיה הראשיים של מאנדליי, ונכנסנו לסימטאות, אל מה שנקרא 'מאחורי הקלעים' של ההצגה לתיירים.. ראינו את שכונות המגורים של אלפי רוכבי האופניים הממלאים את הרחובות, על חצרותיהם ומטבחיהם וחבלי הכביסה שלהם... זה היה סיור כל כך מעניין ומהנה, שהתפללנו שהבחורה שאנחנו מחפשים תגור נורא רחוק, בקצה השני של העיר..

אבל סוף סוף הגענו לביתה, מין חושה אפלולית כזאת, ושם הסתבר שהיא כבר יצאה לדרך מזמן, לפני שעה.. זה כמובן רק הוסיף דאגה לחברתה, ואנחנו לחצנו על אאונג-מין לחזור מיד אל נקודת המפגש, אולי בינתיים היא כבר הגיעה לשם.

עוד אנחנו עומדים בקצה הרחוב בו היא גרה, מחכים לראות שהכביש פנוי כדי לצאת אליו, נשמעה חבטה אדירה מאחור, וכולנו נזרקנו קצת קדימה!
ג'יפ טראנטע, שאפילו לא האט לפני הפניה, נכנס בנו מאחורנית במלוא הכוח....

למזלנו, אף אחד לא נפגע פיזית, מלבד המכונית היקרה של אאונג-מין. טמבון המתכת שלה מאחור קיבל קיפול רציני פנימה... אוף, איזו סמטוחה תהיה כאן עכשיו, חשבנו... ידענו שאין במדינה הזאת עניין כזה של ביטוח רכב, ובטח יתחיל ויכוח, וכבר היינו מוכנים לבטל את הטיול כדי שאאונג-מין יוכל לגשת למוסך לטפל בתיקון - אחרי הכל המכונית הזאת היא מקור הפרנסה שלו ושל משפחתו, ואוי ואבוי אם הוא צריך להשבית אותה..

אאונג-מין והבחורה ונהג הג'יפ ניהלו שיחה מאד שקטה ורגועה בשפה שכמובן לא הבנו ממנה מילה. תוך שתיים-שלוש דקות הכל נגמר, ויצאנו לדרך.
מה, לקחת את הפרטים? הוא ישלם? מתי תתקן? איך הכל נגמר כל כך מהר? הפגזנו אותו.
הכל בסדר, הוא ענה. כשנחזור בערב מהטיול, הוא יקח אותי למוסך שלו, ויתקן לי את זה.
אתה מכיר אותו? יש לך את השם, הכתובת, מספר הרכב? הקשינו.
הבחורה מכירה אותו, היא יודעת איפה הוא גר..

היינו ממש המומים מהפשטות שבה סודר העניין. אף אחד לא התרגז, לא קילל, לא נלחץ.
יש איזו מין השלמה כזאת עם מה שקורה, ולא רואים בזה קטסטרופה..
והבן אדם נתן מילה שלו שיתקן, אז הוא יתקן...
ובערב, כשנחזור? מה, המוסך לא נסגר בארבע אחה"צ?
מה פתאום, כאן המוסך - שבטח ממוקם בחצר הבית של המוסכניק - פועל עד שנגמרת העבודה,
גם אם זה בחצות..

רק כדי לסגור את הנושא הזה, אני אקפוץ כמה שעות קדימה, ואספר שכשחזרנו, אאונג מין באמת נסע אליו הביתה, וביחד הם הלכו למוסך. אבל הפסקת חשמל, שגרתית לגמרי במאנדליי, השביתה את כל המוסך ומכשיריו.. הם ישבו והמתינו כמה שעות, אולי החשמל יחזור, אך לשווא. בחצות, נהג הג'יפ נתן בידיו של אאונג-מין סכום כסף שהיה מקובל על שניהם, כדי שאאונג-מין יתקן את האוטו כשיחזור ליאנגון, ובכך נגמר הסיפור..

נו, ומה קרה עם הבחורה השניה, לאן היא נעלמה?
אני הצעתי שאם כבר התעכבנו, שווה לעשות עוד מאמץ ולנסות לחפש אותה. בנקודת המפגש, או אולי היא מחכה במלון שלנו?
אאונג-מין וטיאן-התאי, (זה השם שובר השיניים של הבחורה שנסעה אתנו ) הסכימו ביניהם שלא צריך לחפש אותה. התאונה הזאת כנראה היתה סימן ותזכורת לכלל של 'לא להתעקש'..
היא איננה במקום שקבענו? כנראה שכך זה צריך להיות.. לכל דבר יש סיבה, וגם תוצאה..
לא צריך לנסות לשנות את פני הדברים.
העובדה שנסענו לחפש אותה בבית, דבר מיותר כשלעצמו, הביאה עלינו את התאונה הזאת..
אם לא היינו נוסעים לשם וכו' וכו'..

מי אנחנו שנתווכח עם הרציונליזם הזה... יצאנו לדרך בלעדיה...

~~~~~

קודם כל מילאנו דלק, בשוק השחור..
הכביש היוצא ממנדאליי לכיוון צפון מערב, הוא תחנת דלק אחת גדולה באורך של למעלה מחמישה קילומטרים.. כל כמה מטר, סככה ודוכן למכירת דלק. ג'ריקנים ומשפכים, ודלק שאין צל של מושג מה מרכיביו..

פעם, אפשר היה למכור דלק כזה (להזכירכם, למי שלא קרא את הקטע בו סיפרתי על הדלק - זה שוק שחור, במחיר משולש מהמחיר הרשמי, תחת עינה הפקוחה של הממשלה וכנראה בעידודה..) בכל מקום: בתוך העיר, ברחובות הראשיים, בשוק, בשכונות מגורים..
עכשיו הממשלה הבינה שיש בזה סיכון, ונתנה הוראה שכל סככות הדלק האלו תצאנה אל מחוץ לעיר, הרחק מריכוזי המגורים של התושבים.. אז רק עכשיו, כשכולם נמצאים ברצף גיאוגרפי כזה, רק עכשיו ניתן לראות את מימדי התופעה.. אני ספרתי שם כמעט מאה 'תחנות דלק', וגם זה רק בצד אחד של הכביש..

אחת הסיבות לריבוי תחנות הדלק כאן היא, שהכביש הזה עליו אנחנו נוסעים לכיוון פיין-או-לווין, הוא דרך המלך לסין.. אם ניסע עליו, בערך שלושים שעות, נוכל לחצות את הגבול לסין..
עשרות, אם לא מאות, כלי רכב מצטיידים כאן בדלק לדרך הארוכה, ולא רק ממלאים את מיכלי המכוניות, אלא גם קונים כמה ג'ריקנים רזרביים, שלא ייחסר..

זהו אחד הכבישים החשובים ביותר במדינה, כיוון שעליו מתנהלת התנועה הערה של חילופי סחורות בין מינמאר לסין. אנחנו מרגישים את זה כהוגן - הדרך רצופה משאיות ענק, עמוסות סחורות לגובה, כמו מגדלים מכוסים בברזנט אטום, כך שאין מושג מה יש מתחתיהם.
אאונג-מין שיודע הכל, כמעט, אומר שמינמאר מייצאת לסין הרבה פירות ים ודגים, בעיקר צלופחים האהובים מאד על הסינים..

התנועה היא בשני הכיוונים, ואנחנו מזדחלים בעצלתיים.
הכביש מצויין, אבל רק בחלקו. חברה פרטית קיבלה את הזיכיון לסלול אותו מחדש. הקטעים שהספיקה לסלול - פשוט נהדרים. הכי טובים שנסענו עליהם במינמאר. איפה שעדיין לא הספיקה ( אני ממש לא מבינה למה אי אפשר היה לסלול ברצף... מה ההגיון לסלול קטע, לדלג 10 ק"מ, לסלול עוד קטע ושוב לדלג וכך הלאה.) אז הכביש נורא ואיום. כרגיל, בורות, מהמורות, אספלט שבור..

הנחמה היא שהדרך יפה למדי. מטפסת קצת בהר, מתפתלת.
פיין-או-לווין יושבת בגובה של 1070 מ' מעל פני הים. בהרים מסביבה יש המון מפלי מים יפים ומסלולי הליכה, ואנחנו עוצרים כמה קילומטרים לפני הכניסה לעיר, כדי לבקר באחד המפלים.

בהתחלה, מלאי רוח ספורטיבית, היינו מוכנים להכנס להרפתקאה של שעת הליכה בהר עד למפלים.
בתחילת המסלול יש בית קפה קטן, תידלקנו שם בקצת קפה ותה סיני, וכבר לא כל כך היינו בטוחים שמתחשק לנו לצעוד שעה בדרך לא דרך... כשאאונג-מין וטיאן-התאי אמרו שהם נשארים לחכות לנו באוטו, הבנו שכנראה הדרך קשה מדי, ועוד יותר יצא לנו החשק... אבל אז ראינו בחור, סקוטי אחד, שהגיח מתוך מעבה העצים, כולו סמוק ומזיע, צונח לשולחן לידינו בבית הקפה, מזמין שתי פחיות קוקה קולה בבת אחת, וממלמל שזו היתה חתיכת הליכה!! כמובן שפדלאות כמונו לא צריכים הרבה יותר מזה, כדי להוריד אותנו מהתוכנית שמלכתחילה ממילא לא התלהבנו ממנה.. ויתרנו על ההליכה למפל, והסתפקנו בלהשיקף על הנוף מסביב - ההר שמולנו היה מלא במפלים קטנים, שנראו גם מן המקום בו ישבנו.. הנה, אפילו צילמנו אחד מרחוק:

אז במקום ללכת למפל, ישבנו שעה ארוכה עם הסקוטי, שמטייל כבר כמעט שנה בכל אסיה, והחלפנו חוויות ורשמים על כל מיני מקומות אקזוטיים.. היה מה-זה נחמד!!

אחר כך המשכנו בנסיעה והגענו לעיר עצמה.
בתקופת השלטון הבריטי קראו לפיין-או-לווין בשם מאי-מיו (MAYMYO).
מיו זה עיר, ומאי הוא שמו של קולונל בריטי שהיה המושל הצבאי של האיזור, כלומר ביחד פירוש השם הוא 'העיר של מאי'.

אז העיר של מאי היא מאד נחמדה... כמו עיירת ספר בריטית טיפוסית, עם בתים קטנים בסגנון קולוניאלי, כנסיה בצבע חום, ממש כמו באנגליה, בית חולים הבנוי מלבנים אדומות, שעדיין מתפקד כבית החולים של האיזור. הבתים קטנים ויפים, מוקפים בגינות מטופחות, וילות כאלו יפות יפות. הצמחיה צבעונית להפליא ומקשטת את כל הרחובות, ממש נעים לנסוע בעיר הזאת. לרגע לא זוכרים שזו בכלל מינמאר, עד שמקבלים תזכורת בצורת פגודה מוזהבת גדולה..
יש בפיין-או-לווין אקדמיה צבאית גדולה, היוקרתית ביותר במדינה, והרבה קאדטים לבושי מדים מסתובבים ברחובות ובמסעדות.

אבל, אנחנו באנו הנה בעיקר בגלל הגנים הבוטאניים.
במינמאר יש שני ערוצי טלויזיה מקומית, אחד בשפת המקום עבור התושבים, והשני, כמובן ממשלתי, עבור התיירים. לאורך כל היום מראים שם סרטוני נוף וטבע, ומראות שונים מאתרי התיירות הרבים של המדינה.
בכל פעם שצפינו בערוץ הזה, ואיך אפשר שלא - זה כמעט הדבר היחיד שיש לראות כאן בטלויזיה - היו תמונות משגעות של הגנים הבוטאניים בפיין-או-לווין. נורא רצינו לבוא לראות אותם, ויעקב - שמסוגל לצלם סחלב אחד 18 פעמים מזוויות שונות, ממש חיכך כבר ידיים בהנאה ובציפיה להרביץ כמה עשרות פריימים של פרחים יפים.

אז בסופו של דבר, טיפ-טיפה התאכזבנו, אבל לא יותר מדי!
הגנים הבוטאניים של היום, הם ממש לא מה שמראים בסרטוני התעמולה התיירותית של הממשלה.
זה לא אומר שהם לא יפים, אבל.... סתם גנים... שכבר נתקלנו בהרבה יותר מיוחדים מהם..

יחד עם זאת, הביקור בהחלט היה מהנה ושווה!
שילמנו דמי כניסה לא גבוהים בשבילנו (1000 צ'אט לאדם, בערך דולר אחד ) ואאונג-מין הזדרז לשלם בשביל האורחת שלו. כשמחינו ורצינו לשלם גם עבורה, הוא צחק בביטול ואמר שזה רק 10 צ'אט, כסף קטן... זה באמת כסף כל כך קטן, משהו כמו 5 אגורות, שלא התווכחנו. אבל נזכרנו שוב בעובדה המרגיזה שבהרבה מקומות, תחזוקת המקום מגולגלת על כתפי התיירים, על אף שמרבית הנהנים הם התושבים המקומיים המשלמים פרוטות.

באמצע הגן יש אגם קטן, ובמרכזו - איך לא - פגודה מוזהבת:

ובהמשך, מסביב, יש עוד כמה בריכות קטנות, בהם שוחים ברבורים וברווזים לרוב.

ידעתם שיש גם ברבורים שחורים? בשבילי זה היה כמו חילול הקודש! הרי הברבור הוא תמ

יד צחור!

וידעתם גם שברבור ממש צורח ומשמיע קולות מפחידים? העוף האצילי הזה, שתמיד מייחסים לו את 'שירת הברבור'? ובכן, אני שמעתי את צריחת הברבור...
וגם ראיתי אותו עף, וזה היה מרהיב!! הראש והצוואר הגדולים מוטים בקו ישר קדימה, איזה יופי!

והנה עוד בעל כנף יפה אחד ששוטט לו בהנאה מסביב... יעקב אומר שהוא חושב שזה עגור.

במרכז הגן יש כרי דשא רחבי ידיים, מטופחים ויפים, וספסלי ישיבה מפוזרים בין השבילים.
פה ושם יש פינות חמד מוצלות, עם שיחים גזומים בצורה של פילים, כמו כאן למשל.

מפעם לפעם מנוקדים משטחי הדשא בכתמי צבע עזים, ששולט בהם האדום.. אין מגוון גדול מדי של פרחים, והם חוזרים על עצמם בכל מיקבץ של שיחים. אבל כשמשקיפים עליהם מרחוק, הם נראים ממש יפים, וגם מצטלמים טוב..
היום היה מעונן קצת, והשמש שהסתתרה מאחורי ערימות של עננים לבנים, לא כל כך שיתפה פעולה עם יעקב שסירב לצלם בצל. ישבנו וחיכינו לה שתואיל להופיע, ובכמה דקות של חסד שהיא העניקה לנו כל חצי שעה, צולמו התמונות הבאות:

רואים את צינור המים הלבן בתחתית התמונה האחרונה?
כל ההשקייה בגן הגדול הזה נעשית ידנית, עם צינורות..
נשים עושות את העבודה הזאת, מושכות צינור ממקום למקום, מחברות לשיברים של מים המפוזרים בשטח, תוקעות ראש של ממטרה לקצה הצינור ומייצבות אותו עם אבן כבדה שלא יזוז..
הנה למשל אחת הגננות:

שולי הגן מוקפים בחורשות עצים יפים.

בצל העצים יושבות חבורות של מבקרים מקומיים. לפעמים משפחות, לפעמים כתה של בית ספר, ולפעמים סתם זוגות שמחפשים קצת פרטיות.
אין ספק שהגנים האלה מהווים אטרקציה כמעט בלעדית אך ורק לבני המקום.
מלבדנו, אף תייר לא נראה בשטח..

והפריחה הזאת של עצי הדובדבן, בתמונה הבאה, היתה ממש משגעת!
אני תמיד חשבתי שפריחת הדובדבן היא לבנה... כמה מיתוסים נשברים לי כאן בטיול הזה...
ואם זו לא הרחבת אופקים אז - איזה שם אחר אפשר לתת למה שעובר עלינו ?

מאד מצאו חן בעיני גם האדניות המקוריות שהגננים עשו בהם שימוש לשתילת פרחים!
איזה יופי של עציצים מקני במבוק!!

~~~~~

אחרי הביקור בגנים הבוטאניים, הלכנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה סינית. שוב אכלנו פרייד רייס עם צ'יקן, שהפך להיות המאכל הלאומי שלנו... ההנאה היתה יכולה להיות מושלמת, אלמלא רוטב הדגים המסריח שאאונג-מין וטיאן-התאי תיבלו בו את האוכל שלהם... הדבר הזה מסריח!

אאונג-מין כבר התרגל שאנחנו מזמינים אותו לכל הארוחות כשאנחנו ביחד, והפסיק להתווכח, אחרי שראה שאנחנו נחושים בהחלטתנו לא לתת לו להוציא בטיול הזה שום כסף מלבד דלק ואגרות כביש... בשבילנו זו היתה רק עוד תוספת קטנה בתקציב, ובשבילו זה היה להביא הביתה נטו את כל הסכום ששילמנו לו.. הוא מאד העריך את זה, והרבה פעמים לאורך הדרך ניסה להחזיר לנו על ידי הצעה לשלם על הפסקות הקפה והתה... ברוב המקרים דחינו את ההצעה, אבל פעם או פעמיים יעקב ויתר לו ונתן לו לשלם, 'בשביל הכבוד'...

אבל עכשיו, טיאן-התאי היתה כל כך נבוכה מזה שאנחנו רוצים לשלם על הארוחה שלה, שכמעט ובכתה מהתרגשות! היא נרגעה רק אחרי שאאונג-מין הסביר לה שזה לא נורא, ושזה בסדר... נתקלנו כמה וכמה פעמים בעוד מקרים כאלה, שאנשים היו נבוכים ולא כל כך רצו לקבל משהו שלא הבינו למה הוא מגיע להם - כמו למשל מלצרים שהשארנו להם טיפ והם מיהרו להחזיר לנו אותו כי לא הבינו בשביל מה זה ומה פתאום אנחנו נותנים להם כסף מעבר למחיר הרשום..
אוי, איזו תמימות מקסימה יש באנשים האלה.... שרק לא ימהרו להתקלקל!!

בהזדמנות הראשונה בה עצרנו, אחרי הארוחה, באחת החנויות, מיהרה טיאן-התאי להחזיר את החוב... היא קנתה לנו כמה שקיות של חטיף שעועית מטוגנת שאופייני בעיקר לאיזור הזה, והכריזה שזה 'פרזנט' בשבילנו..
אחר כך, בחדר, טעמנו את זה ולא יכולנו לבלוע... זה היה ספוג שמן בצורה מעוררת חלחלה. נתנו את זה למחרת לילדים שפגשנו בסיור, והם זללו את זה בתאוותנות..
כנראה הכל שאלה של מה ינקת עם חלב אמך...

בפיין-או-לווין יש ריכוז גדול מאד של הודים ונפאלים, שהגיעו לכאן במסגרת הנדודים בתוך מרחבי האימפריה הבריטית.. הרי הכל נחשב אז לאותה ארץ אחת גדולה..
אז ההודים והנפאלים האלה הביאו הנה כמה התמחויות, וביניהן סריגת סוודרים עבים מצמר..
אני לא לגמרי מבינה איך אפשר ללבוש סוודר צמר במקומות שהטמפרטורה בהם לא יורדת לעולם אל מתחת ל - 17 מעלות. הרי אפשר להתבשל בתוך הסוודר! אבל הסתבר שהסיבה העיקרית בגללה טיאן-התאי רצתה להצטרף לטיול הזה, היא כדי לקנות לעצמה סוודר מצמר...
בהרבה ביישנות הם ביקשו לעצור קצת בחנויות ולחפש, ואנחנו הסכמנו ברצון על אף שלא היתה לנו שום כוונה לקנות שום דבר מצמר..
לזכותה ייאמר שהיא עשתה את זה בצ'יק צ'ק, וחזרה די מהר לאוטו עם שקיות... היא הראתה לנו את הסוודרים שקנתה, 3000 צ'אט כל אחד (3 דולר..).
סוודרים עבים, כבדים, דוקרניים כאלה... צמר של ארנבת, הסבירו לנו..
כמה דקות אחרי כן עוד הוספתי להתגרד ביד, במקום עליו הנחתי את השרוול כדי להרגיש את מגע הצמר... אבל העיקר שהיא היתה מבסוטית, אז לבריאות..

דבר אחר שפיין-או-לווין מצטיינת בו, הוא קפה.
לא, לא סתם לשתות קפה... אלא מטעי קפה, ומפעלים קטנים לקלייה, לאריזה, לטחינה ולייצוא של השחור השחור הזה... עברנו ליד כמה מקומות כאלה, וריח הקפה הטחון שנישא באוויר היה פשוט משכר..
אבל מה שאותי הדהים, היתה צורת הגידול של הקפה... תמיד חשבתי שמטעי קפה צריכים המון שמש טרופית, ומרחבי שדות עצומים... וכאן פתאום הסתבר, שהקפה גדל ביער....
שורה אחת של עצים גבוהים ומרובי עלווה, נותנת צל סבוך לשורה אחרת של מין עצים-שיחים כאלה, נמוכים יותר, שגדלים מתחת לעץ הגבוה.. יחסי גומלין בטבע...
הנמוך יותר זה הקפה, הזקוק לצל.. שנשתל בכוונה בצמידות לעצים הגבוהים יותר שייצלו עליו..
וואללה, החכמתי..

אני לא יכולה לעזוב את פיין-או-לווין בלי לספר על 'כלי הרכב' המקובל בה...
שעה שלמה התלהב יעקב וצילם וסיפר והתרגש, ואמר שנדמה לו שהוא פתאום נמצא בתוך אחד הציורים של נחום גוטמן...
ככה נראית התחבורה הציבורית שכולם נוסעים בה בפיין-או-לווין, הדיליז'אנס .. רתום לסוס פוני קטן:

אז בשביל ציור של נחום גוטמן צריך גם קצת חולות, ותפוזים, ונשים עם רעלות או אכרים בשדה... אבל נראה שהדיליז'אנס הזה שייך באמת לאותה תקופה...

בדרך חזרה לא היו שום אירועים או מראות ראויים לציון... שוב נתקלנו בפקקים בכניסה למאנדליי, כנראה שזה עניין יומיומי כאן לפנות ערב, כשכולם מסיימים את עבודתם וממהרים הביתה..

למחרת, נפתרה תעלומת הבחורה שנעלמה.
הסתבר לנו שהחל מהבוקר, טיאן-התאי וחברתה לא מפסיקות לריב, כשהויכוח ניטש על המיקום המדוייק של נקודת המפגש.. החברה, לא רק שהיתה בזמן, אלא אף הקדימה בחצי שעה מרוב התרגשות לקראת היום המענג הצפוי לה... אלא שהיא חיכתה ברחוב לגמרי אחר, שם היא טוענת נאמר לה לחכות...

כאב לי הלב לחשוב על מפח הנפש שנגרם לה כשנאלצה לחזור הביתה במקום לצאת לטיול...
אבל לא נשאר לנו יום מיותר כדי לעשות בשבילה 'שידור חוזר'...

אם מישהו מכם יגיע ביום מן הימים למאנדליי, ויהיה לו איזה יום פנוי, אז כדאי לו לחשוב על טיול לפיין-או-לווין, ולשאול את פקידת הקבלה במלון אם בא לה להצטרף...

אנחנו המשכנו בדרכנו לבאגאן, ובפעם הבאה נשתמע משם.... (לצערי פרקי היומן של באגאן והמשך הדרך עדיין לא הועלו לאתר)

לפרק הקודם                                    לכל פרקי היומן של מיאנמר